<#2#>

עסקינן בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בחלקה 24 גוש 18790 מאדמות כפר יאסיף (להלן – "החלקה"), ולביטול הסכם השיתוף אשר נחתם בין הצדדים ביום 6.3.1997 לגבי חלוקת השימוש בחלקה (להלן – "ההסכם").

הצדדים הסכימו להעמיד להכרעה בשלב ראשון את שאלת תוקפו של ההסכם, ללא צורך בחקירת מצהירים.

לטענת התובע, בהסכם השיתוף שנחתם על ידו ועל ידי יתר בעלי הזכויות בחלקה נפלו מספר פגמים ועיקרם טעות והטעייה לגבי היקף הזכויות הקנייניות שלו מכוח ההסכם, ופגמים אחרים המשליכים על חוקיותו ותוקפו לפי דיני התכנון והבניה.

לפיכך עתר התובע לביטול ההסכם טרם פירוק השיתוף בחלקה.

לעומת זאת טען הנתבע 1 להתיישנות התביעה בכל הקשור לביטול ההסכם מחמת טעות או הטעיה שכן התובע לא פירט מי הטעה אותו או מתי התגלתה לו הטעות שהביאה להטעייתו.

כל הנתבעים עתרו לדחיית התביעה בכל הקשור לביטול ההסכם, ובקשו שאם יפורק השיתוף בחלקה ייעשה הדבר על בסיס ההסכם שנחתם.

מתוכן ההסכם ניכר כי המדובר בהסכם אשר מסדיר את אופן השימוש בחלקה בין השותפים לה.

אפתח את הדיון בטענת ההתיישנות. על מנת להסיר מכשול ראשון מדרכנו אבקש להבהיר, כי בניגוד לעמדת התובע, טענת ההתיישנות נטענה עוד בכתב ההגנה המקורי של הנתבע 1, ומכאן ברור שאין לומר כי הטענה מועלית באיחור.

לענייננו – צודק הנתבע 1 בטענתו, כי עילת התביעה הקשורה לביטול ההסכם מחמת טעות והטעיה התיישנה זה מכבר. אזכיר, שמדובר בהסכם שנחתם בשנת 1997 כאשר ההטעיה נעשתה, כך לפי גרסת התובע, במעמד החתימה עליו כאשר הוסבר לו על ידי המנוחה עורכת מהא חזאן ז"ל, אשר ייצגה את אחיו הנתבע 1 באותו זמן, כי הוא עומד לקבל לפי ההסכם חלק יחסי התואם את בעלותו בחלקה.

מאז החתימה על הסכם חלפו להם כ-11 שנים, ולכן ברור שהתביעה בעילה הנ"ל התיישנה כבר. ויודגש, אין לבלבל בין התביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, שגלביה צודק התובע כי אין היא מתיישנת, לבין עילה מכוח דיני החוזים שעניינה ביטול הסכם, שבמקרה דנן אכן התיישנה.

ואולם, גם אם אניח לטובת התובע כי הוא עותר להארכת תקופת ההתיישנות מחמת אי גילוי דבר ההטעיה, הרי שהתובע לא פירט בתצהירו את הנסיבות אשר הביאו אותו לגילוי מעשה הטעות וההטעיה, מתי גילה זאת, ומדוע לא יכול היה לגלות אותה לפני כן.

מעבר לכך אבקש להדגיש, כי אף אלמלא טענת ההתיישנות דין הטענה בדבר טעות והטעיה להידחות לגופה.

ראשית כל, די בעובדה כי התובע חתם על ההסכם כדי להצביע על הסכמתו לתוכן ההסכם. זאת משום שחזקה על כל מי שחותם על הסכם כי הוא מבין ויודע על מה הוא חותם. דברים אלה יפים גם לגבי התובע, שממילא אינו טוען בתצהירו כי לא ידע על מה הוא חותם ולא טוען כי לא קרא או לא הבין את תוכן ההסכם והתשריט המצורף אליו.

זאת ועוד, התובע ואחיו הם בעלי זכויות בחלקים שווים בחלקה, ולכן גם אם אניח כי התובע לא ידע אודות הטעות שנפלה בהסכם בכל הקשור להיקף הזכויות שהוא מקבל לפי ההסכם – ואיני קובעת כך – הרי שדי היה במבט חטוף בטבלת הזכויות שבתשריט המצורף להסכם, כדי להיווכח על נקלה כי קיים פער שטחים בין האחים, באופן ששולל את האפשרות כי התובע נקלע לטעות או כי פספס נתון כלשהו.

מעבר לכך, מתברר שהיה עוד הסכם נלווה שנחתם זמן קצר לאחר חתימת ההסכם נשוא הדיון. מדובר בהסכם מיום 18.4.97 עליו חתום התובע, ומטרתו הייתה, למרבית האירוניה, תיקון טעות מסוימת שנפלה בהסכם נשוא הדיון, לא פחות!

אשר על כן, טענת התובע לקיומה של טעות היא טענה שלא הוכחה, ודאי וודאי שלא הוכחה טענתו לגבי קיומה של הטעייה.

טענת התובע האחרונה עליה אבקש להתעכב נוגעת לאי חוקיות ההסכם. ובכן, יש לערוך אבחנה ברורה בין חוקיות ההסכם במובן דיני החוזים, לבין חוקיותו מכוח דיני התכנון והבניה. אשר לדיני החוזים, ציינתי מקודם כי לא מצאתי כל פגם בהסכם המצדיק את ביטולו. לעומת זאת, טענות בדבר אי עמידת ההסכם בהוראות חוק התכנון והבניה, היא טענה במישור אחר לחלוטין.

ויודגש, הטעמים עליהם מצביע התובע ככאלה אשר מעמידים את ההסכם בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, יכולים להיות רלוונטיים אילו מדובר היה בהסכם לפירוק השיתוף בחלקה – ואין זה ההסכם שלפניי. ההסכם הוא הסכם שיתוף לשם חלוקת השימוש במקרקעין, ומתוקף כך הצדדים לו יכולים להגיע לכל הסכמה בה יחפצו. לא אחת בוחרים שותפים במקרקעין להתקשר ביניהם בהסכם שיתוף דווקא, במקום הסכם חלוקה, בשל סיבות תכנוניות המונעות מהם לחלק את המקרקעין כרצונם.

אשר להסכם שבפניי, הסכם זה תקף ומחייב ביחסים שבין הצדדים לו, אך שעה שאחד הצדדים עותר לפירוק השיתוף בחלקה, תוקפו של ההסכם נסוג לאחור שכן על מנת לפרק את השיתוף בעין על בסיס ההסכמות שבהסכם, כפי שעותרים לכך הנתבעים, יש לקבל תחילה אשור הוועדה המקומית לתכנון ובניה, כמתחייב מהוראת סעיף 143 לחוק התכנון והבניה.

סיכומו של דבר, אני דוחה טענת התובע כי יש לבטל את ההסכם מחמת טעות או הטעיה – טענה שממילא התיישנה – וקובעת כי ההסכם שריר וקיים ביחסים שבין הצדדים.

כמו כן, אני דוחה טענת התובע כי ההסכם הוא הסכם לא חוקי.

אשר לשאלה, האם ניתן לפרק את השיתוף בעין בהתאם להסכם, שאלה זו תתברר בהמשך לאחר קבלת עמדת הוועדה המקומית לתכנון ובניה.

המזכירות תמציא העתקים מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט סיוון תשע"ד, 27 יוני 2014, בהעדר הצדדים.