11/03/13

1. זו היא תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בעקבות עבודתו כנהג אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") ובשים לב לתנאי עבודתו. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. בנוסף נטען, כי התביעה התיישנה.

2. התובע יליד 1954 עבד כנהג אוטובוס שכיר אצל הנתבעת במשך כעשרים ושתיים שנים, החל משנת 1979 ועד שנת 2001. לטענת התובע, במהלך עבודתו בשירות הנתבעת נהג רוב הזמן באוטובוסים מיושנים מסוג "לילנד" ללא בולמי זעזועים ותוך שנאלץ לבצע "ויזות" צבאיות בשטחים בעלי תנאי שטח קשים הן בלבנון והן בשאר שטחים שצה"ל נכח בהם.

התובע טוען, כי כבר בשנות התשעים החל לסבול מכאבי גב, אך לא סבר כי מדובר בכאבים הקשורים בתנאי עבודתו, אלא בתאונה משנת 1974 שאירעה לו במהלך שירותו הצבאי. בשנת 1999 נבדק התובע על ידי פרופ' ביאליק (ראה חוות דעתו נ/4) ששלל כל קשר בין כאביו של התובע לבין פציעתו בצבא. לפי התובע, פרופ' ביאליק לא קבע חד משמעית כי עסקינן בכאבים הקשורים בעבודתו כנהג אוטובוס, אלא ציין כי עבודתו נחשבת כאחד הגורמים לכאבי גב תחתון. רק לאחר שבית הדין לעבודה מינה מומחה (ד"ר ברוסקין) שקבע קשר ישיר בין עבודתו של התובע לבין כאבי הגב התחתון מהם סבל (ביום 29/03/06), רק אז נודע לתובע לטענתו על הקשר הסיבתי בין כאביו לבין עבודתו. משכך סבור התובע, כי זה הוא המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות. התביעה דנן הוגשה בחודש 06/08, על כן לפי התובע, תביעתו לא התיישנה, שהרי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אינו חל על גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי (חשוב לציין כי טענות אלה לעניין הקשר הסיבתי לא נטענו בכתב התביעה).

3. בנוגע לאחריות הנתבעת, מפנה התובע לקביעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר רוזן, לפיה נובעת נכותו בגב התחתון מתנאי עבודתו. התובע הפנה לעדויות מטעמו, מהן עולה, לדידו, כי עובדי הנתבעת השכירים קיבלו אוטובוסים ישנים שאין בהם בולמי זעזועים ואשר אינם בטיחותיים, בה בעת שהאוטובוסים החדשים (מסוג מרצדס) נמסרו לחברי אגד, ומבלי שניתנו על ידי הנתבעת הוראות בטיחות ואזהרה, מבלי שבוצעה תחזוקה נאותה ועוד.

התובע מפרט את נזקיו ועותר לפיצוי בגין ראשי נזק של כאב וסבל, הפסדי שכר לעבר ולעתיד, הוצאות ועזרת צד ג'.

4. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה, תוך שהדגישה את העובדה כי התובע הפסיק לעבוד כנהג בחודש 1/01 "עקב בעיה נפשית". לדידה, תביעתו של התובע התיישנה משלא הוגשה בתוך פרק הזמן הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות (7 שנים) ובשים לב לסעיפים 6 לחוק שקובע את תחילת מרוץ ההתיישנות ליום שבו נולדה עילת התביעה ו-89 לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקודה"), שמגדיר את היום שבו נולדה עילת התביעה ליום שבו אירע הנזק או נתגלה (אם לא נתגלה ביום שאירע) ובלבד שלא חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק ועד גילויו.

לפי הנתבעת, אישר התובע במהלך עדותו בבית המשפט כי החל לסבול מכאבי גב לאחר שעבד "בערך 10 שנים". אם החל התובע לעבוד בשירות הנתבעת בשנת 1979, הרי שהחל סובל מכאבים בשנת 1989. הנתבעת מפנה גם למסמך רפואי משנת 1998 (מסמך 2 בתיק המסמכים) בו נרשם כי הנ"ל מבקר לעיתים קרובות במרפאה, בעיקר בחודשים האחרונים, ומתלונן על כאבים בגב תחתון. הנתבעת סבורה, כי מאחר וגילוי הנזק אין משמעותו גילוי במלוא היקפו, אלא רק בחלקו (ולמעשה מספיקה הופעתו הראשונה), הרי שהנזק בענייננו התגלה בשנת 1989 ולכל המאוחר בשנת 1998.

5. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי טענות התובע לעניין אי ידיעתו בדבר הקשר הסיבתי, הינן בבחינת הרחבת חזית שכן עלו לראשונה במהלך חקירתו הנגדית ולא זכו לשום התייחסות בכתב התביעה, בכתב תשובה (שלא הוגש) או בתצהיר. לדידה, על התובע היה לדעת כי הפגיעה בגבו קשורה לעבודתו. יתרה מכך, התובע הודה כי לאחר שנבדק על ידי פרופ' ביאליק ביום 25/03/99 הוא ידע על הקשר בין מחלתו בגב לבין העבודה (עמוד 7 לפרוטוקול). לא זו אף זו, על סמך חוות הדעת של פרופ' ביאליק פנה בא כוחו של התובע לנתבעת (במכתב נ/5) וציין, ברחל בתך הקטנה, כי מחוות הדעת של פרופ' ביאליק "קיים קשר בין הממצאים בגב תחתון ובצוואר לעבודת מרשי כנהג אוטובוס באגד".

משנודע לתובע על הקשר הסיבתי לכל המאוחר בתאריך 25/03/99, הרי שתביעתו התיישנה בשנת 2006 (7 שנים ממועד זה), ולכן הגשת התביעה בחודש 6/08 נעשתה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות.

6. בעניין האחריות טוענת הנתבעת, כי אין לייחס לה כל רשלנות שהרי יש לבחון את השאלה אם סיפקה לתובע תנאי עבודה בטוחים ונאותים, נכון למועד עבודתו ולא נכון לימים אלה, בהם לא עושים שימוש באוטובוסים מסוד לילנד, דוגמת אלה שבהם נהג התובע. הנתבעת מציינת, כי מדובר באוטובוסים בעלי בולמי זעזועים הן בגלגלים והן בכסא הנהג, שבשעתו נחשבו בטיחותיים. היא מוסיפה כי התובע מעולם לא התלונן בפניה שהכבישים משובשים או כי האוטובוסים לא טובים. ככל שיש לתובע טרוניה לעניין הכבישים עליו להפנות טענותיו למע"צ או למדינה. מכל מקום, אין משהו סביר שהיה על הנתבעת לעשות כדי למנוע את הנזק הנטען, "שכן הנתבעת לא יכלה להמציא אוטובוסים בטרם זמנם".

הנתבעת מתייחסת בסיכומיה גם לשאלת הקשר הסיבתי והנזק ומציינת שדין התביעה להידחות גם באספקטים אלה.

7. בדיון שהתקיים בפניי שמעתי את התובע, את מר ניסים כהן ואת מר אברהים יוסף, כולם עדים מטעם התובע. מטעם הנתבעת העיד מר חיים אבני. בנוסף הוגשו על ידי הצדדים מסמכים רבים, בעיקר מסמכים רפואיים, לרבות חוות הדעת של ד"ר ברוסקין ופרופ' ביאליק.

דיון והכרעה

8. לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהופעתם בפניי ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולראיות הנוספות שהוגשו על ידם, מצאתי שדין התביעה להידחות הן מאחר והתיישנה והן לגופה, משלא שוכנעתי כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע או הפרה חובה כלשהי המוטלת עליה.

התיישנות

9. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן ולעיל: חוק ההתיישנות) קובע, כי תקופת ההתיישנות להגשת תובענה בעניין שאינו במקרקעין הינה 7 שנים. סעיף 6 קובע מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות, קרי- ביום שבו נולדה עילת התובענה.

בתביעות נזיקין קובעת הפקודה בסעיף 89 כי היום שבו נולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה:

"(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך- היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע- היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

10. ייאמר מיד, כי את סעיף 89 (2) לפקודה [סע' 89 (1) מתייחס לעוולות שהנזק אינו משמש בהן יסוד] יש לקרוא בכפיפה אחת עם סעיפים 6,5 ו-8 לחוק ההתיישנות ובהתאם לפרשנות שבפסק הדין בעניין יצחק זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ (ע"א 831/80, ל"ז (3) 122) לפיה, הסיפא של סעיף 89(2), לא באה להאריך את התקופה של שבע השנים (המעוגנת בסעיף 5) מיום שבו התגלה הנזק, אלא "לקבוע מועד סופי, שבו ניתן להגיש תביעה, והוא עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם באותו זמן טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים"(שם בעמוד 130) (ההדגשה לא במקור).

בענייננו יש לקבוע, כי הנזק של התובע התגלה לראשונה בשנת 1989 ("כל הזמן סבלתי. זאת אומרת אחרי שעבדתי בערך 10 שנים התחלתי לסבול מכאבי גב עד עצם היום הזה...". עדותו של התובע בעמוד 6 לפרוטוקול). בשנת 1998 נבדק התובע בשל תלונות חוזרות ונשנות על כאבי גב (ראה המכתב הרפואי מיום 17/04/98 של ד"ר עדנאן חטיב). ביום 25/03/99 נבדק התובע על ידי פרופ' ביאליק, בדיקה שבעקבותיה קיימת הודאה שאינה משתמעת לשני פנים מצידו של התובע, כי עסקינן לדידו בנזק הקשור בתנאי עבודתו (ש. הוא אמר לך שזה קשור לעבודה שלך? ת. כן". עמוד 7 לפרוטוקול). בשים לב לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, מרוץ ההתיישנות הסתיים אפוא לכל המאוחר ביום 24/03/06, בעוד שהתביעה הוגשה בחודש 06/08.

11. בסיכומי טענותיו טוען התובע, כי רק בשנת 2006 עת נבדק על ידי המומחה מטעם בית הדין, ד"ר ברוסקין, נודע לו על הקשר הסיבתי בין כאבי הגב לבין עבודתו. טענה זו דינה להידחות, מעבר להיותה הרחבת חזית, גם לגופה.

במכתב ב"כ התובע מיום 21/04/02 למדור שכר וכח אדם של הנתבעת (נ/5) כותב הנ"ל בסעיף 3 כדלקמן: "מרשי נבדק על ידי פרופ' ביאליק מטעם משרד הביטחון אשר דחה את הקשר הסיבתי בין כאבי הגב התחתון... לפציעתו ב-74- רצו"ב העתק מחוו"ד של פרופ' ביאליק לפיה קיים קשר בין הממצאים בגב התחתון ובצוואר לעבודת מרשי כנהג אוטובוס אגד".

ב"כ התובע ממשיך וקובע במכתבו (סעיף 4), כי "לאור ממצאי ומסקנות פרופ' ביאליק, יש צורך לפנות לביטוח לאומי להכיר בתלונות מרשי כתאונת עבודה במסגרת תאונות זעירות שאירעו לו במשך עבודתו בתנאים שתוארו בכתב התביעה הרצו"ב חתום בידי מרשי" (ההדגשות אינן במקור).

דבריו אלה של התובע, שנכתבו על ידי בא כוחו, יש בהם הודאה בגילוי הנזק, לרבות שאלת הקשר הסיבתי, עוד בשנת 1999 (לאחר הבדיקה של פרופ' ביאליק). משכך, גם אם נתעלם משינוי החזית ומ"הגילויים הקודמים" של הנזק, ונזיז את מועד הגילוי לשנת 1999, עדיין יש לקבוע כי התביעה התיישנה.

12. בסוגיה זו של הגילוי, ראוי לציין את דבריו של כב' השופט יצחק עמית ברע"א 901/07 מדינת ישראל- הועדה לאנרגיה אטומית נגד אודית כהן ואח' (מיום 19/09/10) לפיהם, "גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת מסלול מרוץ ההתיישנות, אך אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק, ומשנתגלה הנזק שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו (עניין בוכריס, עמ' 558; זמיר, עמ' 128, יפרח בפסקה 32)" [פסקה 34 לפסק הדין].

אם כאביו של התובע החלו בשנת 1989 ואם גרם הדבר לביקורים וטיפולים רפואיים חוזרים ונשנים עד לבדיקתו בשנת 1999, הרי שבוודאי מדובר בנזק ממשי ולא בחשד בעלמא, כך שעל התובע היה לעשות מעשה ולהגיש את התביעה, ולא להמתין לשנת 2008, כפי שעשה.

13. אם כן ועם כל הרצון לצמצם את יריעתה של טענת ההתיישנות (כפי שטוען ב"כ התובע המלומד בסיכומיו), אין לאפשר לתובע לשבת בחוסר מעש ובחיבוק ידיים שנים רבות, חרף כל הסימנים, האבחנות, הגילויים וקביעות הרופאים השונים (בעיקר פרופ' ביאליק) לעניין הזיקה (הנטענת) בין עבודתו לבין כאבי הגב, ולטעון כי רק בעקבות חוו"ד מומחה בית הדין (ד"ר ברוסקין) משנת 2006, רק אז מתחיל מרוץ ההתיישנות.

החובה המוטלת על התובע לנקוט בזהירות סבירה ולפעול על מנת לבחון את מצבו הרפואי ואת המקור לכאביו, הייתה מחייבת כי ברגע שהתגלו הכאבים בגב וגרמו לביקורים חוזרים ונשנים לשם קבלת טיפול רפואי, יפעל התובע לבירור השאלה אם פציעתו קשורה בעבודתו. "הלכה היא כי רכיב הזיקה הסיבתית מתגלה עם גילויי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע, או קצה חוט אשר קושר בין הנזק לבין התרשלות המזיק" (כב' השופטת, כתוארה אז, ביניש בע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח', מאגרים משפטיים, פסקה 11 (18/07/05), בעקבות ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, נ"ב (1) 857, 866-865).

יש לקבוע אפוא כי התביעה התיישנה ומשכך דינה להידחות.

האחריות:

14. למעלה מהצורך ועל מנת להשלים את התמונה גם לגופם של דברים, ראיתי לדון על קצה המזלג בשאלת האחריות. גם בסוגיה זו ידה של הנתבעת על העליונה.

בשים לב לעדויות שהונחו בפניי ולראיות, מצאתי לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את אחריותה של הנתבעת, שכן לא הוכח כי זו הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות העניין. אין חולק כי מתקיימת בין התובע והנתבעת חובת זהירות מושגית בשים לב ליחסי עובד- מעביד, וכי על הנתבעת לספק לתובע ציוד נאות ותנאי עבודה בטוחים ונאותים, כמו גם לדאוג לאמצעי בטיחות בתוך האוטובוסים עליהם עבדו נהגיה. אלא שמצאתי כי הנתבעת עמדה בחובה זו ולא הפרה אותה.

15. עובדתית, יש לקבוע על פי העדויות, כי האוטובוסים מסוג "לילנד" עליהם עבד התובע בתחילת שנות עבודתו ועד שעבר למרצדס, היו האוטובוסים השכיחים והזמינים באותה העת ולא מצאתי כי התובע הופלה לרעה על ידי הנתבעת.

משכך, יש לבחון האם העובדה שהנתבעת נתנה לתובע לנהוג על אוטובוסים אלה יש בה משום "התנהגות לא ראויה" ובבחינת הפרת חובותיה כלפי התובע. לדידי, התשובה לשאלה זו שלילית.

16. בספרו "דיני נזיקין- גבולות האחריות" (2012), קובע המלומד גלעד (בעמוד 543) כי "מאחר שהשאלה העומדת להכרעה היא אם התנהגות הנתבע הייתה בלתי ראויה ובת אשמה, הרי שמהות העניין מחייבת כי הערכה זו תבחן את טיב ההתנהגות במועד שבו התרחשה ולא במועד אחר... על בית המשפט להתגבר על נטייה טבעית זו (להעריך את ההתנהגות על פי הידוע והמקובל בעת המשפט- א.ס), ולהסיע את עצמו ב'מכונת הזמן' של ההתרשלות אל נקודת הזמן שבה פעל הנתבע ולהעריך את התנהגותו בנקודת זמן זו על פי מה שהיה נהוג ומקובל אז. הערכת ההתנהגות צריך שתיעשה בעת המעשה (ex ante) ולא בדיעבד (ex post)".

בהמשך מצוין שם (עמ' 648), כי "הטלת אחריות על נתבע על סמך התפתחויות מאוחרות להתנהגותו, מידע שנרכש לאחריה או על יסוד נורמות שונות מאלו שחלו בזמנה עלולה להתנגש עם מטרות דיני הנזיקין. היא אינה הוגנת כלפי המזיק כאשר היא הופכת בדיעבד התנהגות שהייתה ראויה בשעתה להתנהגות בלתי ראויה...".

17. בהתאם לדברים אלה, מסכים אני עם ב"כ הנתבעת שאת השאלה בעניין קיום חובותיה של הנתבעת לספק לתובע תנאי עבודה בטוחים ונאותים, יש לבחון נכון לזמנים בהם עבד התובע בשירותיה ולא נכון להיום. על פי העדויות, הן מטעם התובע והן מטעם הנתבעת, יש לקבוע כי הנתבעת לא כשלה במילוי חובותיה, גם בשים לב לויזות הצבאיות שביצע התובע. באוטובוסים מסוג ליילנד היו קפיצים בגלגלים כמקובל באותה תקופה ובולם זעזועים בכסא הנהג המופעל על ידי לחץ שמן (ראה עדותו של חיים אבני). אוטובוסים אלה עברו תחזוקה שוטפת וכן ביקורת כללית, במהלכה גם מערכת הקפיצים נבדקה. אין לדרוש מהנתבעת לספק אוטובוסים מסוג מרצדס (שנכנסו לפעילות בשנות השמונים ועד שהחליפו את אוטובוסי הלילנד בתחילת שנות התשעים) לכל עובדיה, שנים לפי שנכנסו לפעילות, ועוד טרם היו בשימוש כלל. הכנסתם המדורגת לשימוש היא בהחלט התנהגות סבירה מצידה של הנתבעת. יתרה מכך, העובדה כי גם התובע קיבל לידיו אוטובוס מסוג מרצדס בתוך זמן קצר, יש בה להעיד על כך שהנתבעת לא שקטה על שמריה ופעלה כדי לשפר את תנאי העבודה של עובדיה ולספק להם סביבה בטיחותית ונאותה.

יש לקבוע אפוא, שהנתבעת פעלה כמעביד סביר ולא הפרה את חובותיה.

סוף דבר

18. השורה התחתונה היא, שדין התביעה להידחות הן בשל התיישנותה והן מאחר ולא הוכח כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע.

בשל התוצאה אליה הגעתי מחד גיסא והנסיבות האישיות והכלכליות של התובע מאידך גיסא, מצאתי לחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל, מתון ומידתי של 2,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ט אדר תשע"ג, 11 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.