31 מרץ 2015

פתיח

1. עניינה של תובענה זו בשאלה, האם זכאית התובעת, גב' פרלין אטיאס (להלן: התובעת), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן - פיצויי פיטורים, הפרשי שכר עבודה לרבות גמול שעות נוספות, דמי הבראה, פידיון חופשה, חלף הפרשות חלק מעסיק לפנסיה ופיצוי בגין "אבדן רווחים" מהפרשות סוציאליות (תגמולים ופיצויים), חלף ביטוח מחלה ותמורה עבור ימי מחלה, ו"חגים" - בגין תקופת עבודתה, לרבות נסיבות הפסקתה, בשירות הנתבעת, אוטמזגין ליאת בע"מ (להלן: הנתבעת או החנות), חברה שעיסוקה בהפעלת זיכיון של רשת הקונדיטוריות "דודו אוטמזגין", בחיפה.
2. יוער, כי בכתב-התביעה נטען כנגד חריגות בנתונים שבתלושי השכר, לעומת חובות המוטלות על המעסיק [שם, סע' 88], אולם - הנושא לא פורט ולא נתבע סעד ספציפי, בנושא זה [וראו: פרוט הסעדים הכספיים הנתבעים, בסע' 108 לתביעה].
3. אמנם, בסע' 89 לכתב-התביעה נכתב, בשם התובעת, כי היא "שומרת על זכותה להוסיף טענות ביחס לתלושים במהלך הליך זה", אבל:

ראשית - אין לתובעת זכות קנויה להוספת טענות, ללא בקשה מפורשת, ומשכך - אינה יכולה "לשמור" לעצמה מה שאין לה ולהוסיף עילת תביעה חדשה כחפצה;

שנית - לא התבקש דבר, בהקשר זה, במהלך המשפט, עד סעיף 97 לסיכומים [מתוך 99 סה"כ], שם ביקשו לחייב את הנתבעת בכל "הרכיבים הנוספים שפורטו בהרחבה בכתב התביעה ..." ובהם, כביכול, גם:

"פיצוי מוגדל בשיעור שייקבע לשיקול דעתו של בית הדין בגין הליקויים ו/או החוסרים בתלושי השכר לעומת הנטען והמוכח ביחס לתנאי העבודה האמיתיים, המתייחס לכמות התלושים הבלתי תקינים ואשר ייקבע לגביו שהוא אינו עומד בדרישות תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר." [הדגשה במקור].

זאת - למרות שנושא זה, כאמור, לא פורט כלל בכתב-התביעה.

1. משלא נתבע, מראש, סעד מפורש בגין הרישום בתלושי השכר, בכתב-התביעה, והתובעת אף לא כימתה מהו פיצוי הולם, לדעתה, אותו היא תובעת, ומדוע - כדי שהנתבעת תדע בפני מה עליה להתגונן - לא היתה הצדקה להזכיר נושא זה רק בשולי הסיכומים ולתבוע אז - לראשונה - סעד כספי בגינו, ושוב ללא פרוט; משכך, התביעה ברכיב זה - נדחית, כבר עתה.
2. בבסיס המחלוקת בין הצדדים, עומדת השאלה - האם צו ההרחבה בענף האפיה חל על יחסי העבודה ביניהם וכן מה היה היקף עבודת התובעת בנתבעת, נושא המשליך על ערך שעת העבודה, כבסיס לחישובים נוספים, כמו גם נסיבות סיום העבודה. נכריע בשאלות אלה ונבחן בהמשך את הזכויות הכספיות הנתבעות.

עובדות ועיקר טענות הצדדים

1. לאחר ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, אנו קובעים את העובדות הרלבנטיות, כדלקמן:
   1. אין מחלוקת, כי התובעת החלה עבודתה בנתבעת ביום 31.10.2004 וסיימה לעבוד, בפועל, ביום 25.3.2011 [עמ' 1, דיון בפני כב' הרשמת, ש' 12].
   2. תפקידה של התובעת בחנות היה מכירת מוצרי מאפה והיא התקבלה לעבודה עקב היכרות אישית עם הבעלים, גב' ליאת אוטמזגין (להלן: ליאת).
   3. עוד מוסכם, כי לתקופה מיום 27.3.11 ועד 1.8.11 העבירה התובעת "אישורי מחלה" [שם, ש' 13]; יוער, כי 26.3.11 היה יום שבת.
   4. התובעת, שהיתה בהריון, לא הגיעה למקום העבודה החל מיום 27.3.11, וילדה ביום 5.8.11; לטענת הנתבעת - התובעת ניצלה מערכת יחסים אישית עם ליאת, בעלת הנתבעת ומנהלת החנות, הודיעה שהיא בהריון עוד לפני שהיתה בהריון, ולאחר מספר חדשים נטשה את העבודה, בהיותה בהריון, והעבירה בפקס' "אישורי מחלה", המעוררים תמיהות רבות.
   5. תצהיר התובעת, עם תעודות מחלה [ת/1, נספחי 3] ועוד מסמכים, הוגש ביום 5.5.13 יחד עם בקשה להורות לנתבעת להודיע: "האם היא מעוניינת לחקור את עורכי התעודות הרפואיות שניתנו לתובעת ואשר צורפו לתצהירה, והאם היא מכחישה את מועדי משלוח המסרונים השונים ותוכנם". יוער - כי לא צורפו העתקי "מסרונים", אלא, התובעת ציינה ששלחה "הודעת SMS" [ת/1, סע' 59-58], מבלי שהרחיבה בתוכן הדברים.
   6. ביום 21.5.13 הודיעה הנתבעת לבית-הדין - באשר לאישורים רפואיות - כי: "נוכח היקפם החריג ויוצא הדופן של האישורים וטווח התאריכים לגביהם ניתנו הנתבעת עומדת על זימון הרופא שנתן את תעודות המחלה - המדובר ברופא בודד ד"ר אלכסנדר דרבקין שנתן לתובעת אישור מחלה רציף בגין 4.5 חודשים"; ועוד: "האמור לעיל, כולל גם את הגשת ת/1-3 שצורף לתצהיר מאת ד"ר ארליך".
   7. באותה הודעה גם הובהר, כי הנתבעת אינה מוותרת על עדים ו/או ראיות, הנדרשים על פי דיני הראיות, וככל שהתובעת מבקשת להוכיח משלוח מסרונים, עליה לעשות זאת כדין, לרבות לעניין עובדת קבלתם.
   8. התובעת התחייבה בתשובתה לבית-הדין מאותו תאריך, 21.5.13, כי תדאג לזימון הרופאים למועד ההוכחות [סע' 8 להודעתה]; ואף תפעל למתן "צו לחברת הסלולר", לגבי המסרונים להם טענה [סע' 7, שם]; וכן תמציא תלושי שכר, הסכמים קיבוציים ושאר מסמכים, תוך 7 ימים [שם, סע' 9].
   9. בו ביום, 21.5.13, החליטה כב' הרשמת דרוקר, כי: "התובעת תפעל בהתאם לאמור בתשובתה בסעיפים 7-9" [בקשה 9 במערכת "נט המשפט"].
   10. ביום 29.5.13 הגיש ב"כ התובעת תלושי שכר ומסמכים נוספים, ובהם צו ההרחבה בענף האפיה, והוסיף וכתב במפורש, בשם התובעת:

"התובעת תגיש בהמשך בקשה מסודרת למתן צו המורה לחברת הסלולר 'פלאפון תקשורת' להוציא את פרטי מועדי המסרונים הנ"ל ותוכנם.

כמו כן התובעת תגיש לאחר קביעת המועד לשמיעת הראיות בתיק בקשה לזימון הרופאים שערכו את התעודות הרפואיות."

• 1. כבר ביום 3.6.13 הומצאה למשרד ב"כ התובעת הזמנה לישיבת הוכחות, שנקבעה ליום 9.2.14, אבל - ורק בפתח ישיבת ההוכחות התברר, כי למרות הודעת התובעת והחלטת הרשמת - התובעת לא דאגה לזימון הרופאים או לקבלת צו לחברת טלפון נייד זו או אחרת.
  2. הנתבעת חזרה בדיון על התנגדותה להגשת תעודות המחלה, והוחלט - כי משקל המסמכים ומשמעותם הראייתית יבחנו בשלב מתן פסק-הדין. לדעתנו - יש להתעלם מ"אישורים רפואיים" אלה; נרחיב בנושא בהמשך.
  3. מאז שהתובעת הפסיקה לעבוד, בפועל, היא לא היתה בקשר עם ליאת. את "האישורים הרפואיים" העבירה, מדי פעם, באמצעות אחרים; לרבות "אישור רפואי" מיום 4.5.11 שקיבלה, לטענתה, מאת רופאה תעסוקתית ובו נכתב: "מוגבלת לגבי כל עבודה הדורשת יתר מאמץ גופני, כגון: הרמת והעברת משאות כבדים, עמידה/הליכה ממושכת, התכופפויות חוזרות ועוד - עד למועד של הלידה".
  4. התובעת התגוררה בתקופה הרלבנטית ברח' וודג'ווד בחיפה, ברחוב של החנות ובסמוך [אישורה: עמ' 3, ש' 21-20]; ובזמן העדרותה עקב "מחלה", אף למדה בשיעורי נהיגה והוציאה רשיון נהיגה [עדותה: עמ' 7, ש' 30].
  5. לאחר כשבועיים של היעדרות יצרה ליאת קשר עם התובעת, הבינה ממנה שאין בכוונתה לחזור ושכרה עובדת אחרת במקומה.
  6. בחנות לא בוצעה אפיה של עוגות, או דברי מאפה אחרים, רק נמכרה תוצרת של המותג "דודו אוטמזגין"; סחורה היתה מגיעה כל יום לחנות, אולם, עפ"ר מי שהיה מסדר אותה במדפים היו קרובי משפחה של ליאת ולא התובעת; תפקידה של התובעת התרכז במכירה מול לקוחות והקופה הרושמת, כאשר יש במקום אפשרות לשבת.
  7. בתקופת עבודתה של התובעת עבד בחנות גם הגיס של ליאת, אבישי, בעלה של אחותה, כרמית. בסביבות חודש 10/2007 התגלה, כי אבישי מעל בכספי החנות, בסכום של כחצי מליון שקל. גילוי המעילה השפיע על מצבה הנפשי של ליאת והוריה התגייסו לעזרתה בחנות. אביה, ארמנד, נוכח לדעת שהתובעת נעדרת מדי פעם מעבודתה לעיסוקים פרטיים, אך, בשל קשרי הידידות ביניהן, ליאת לא שמה לב לכך. כשהעיר לתובעת על כך, יצאה זו לחופשת המחלה, ממנה לא שבה.
  8. בדיעבד, היה בליבה של ליאת על התובעת, על שעבדה עם אבישי, חשדה בפעולות הגנבה שלו ולא הזהירה אותה, בעוד מועד.
  9. בחנות עובדים בימים א'-ה' בשתי משמרות, 6 שעות כל אחת, משמרת בוקר - החל מהשעה 07:30 עד 13:30, ומשמרת ערב - משעה 13:30 עד 19:30, וביום שישי רק במשמרת בוקר.

מתחילת עבודתה בחנות ועד צאתה לחופשת לידה, בחודש 10/05, עבדה התובעת בשכר שעתי, במשמרות בוקר, בלבד, לרבות בימי שישי, אחת לשבועיים (להלן: תקופה א');

עם שובה מחופשת הלידה, בחודש 4/06, סוכם עם התובעת על משכורת חודשית גלובלית, למשרה חלקית, בסך 3,200 ₪, נטו, לפי אותו היקף שעות חודשי (142 שע' בחודש: 33 שע' בשבוע X 4.3 בממוצע; (להלן: תקופה ב');

בחודש 2/08 ילדה ליאת ומחודש 5/08 סיכמה עם התובעת על הישארותה בחנות פעמיים בשבוע, עד 15:30, עם קבלת תוספת תשלום, כך שהשכר החודשי הועמד על 3,500 ₪, נטו (להלן: תקופה ג').

• 1. בחודשים 4/11 - 6/11, כולל, קיבלה התובעת שכר שחושב לפי ימי מחלה שעמדו לזכותה ולאחר ניצול המכסה המקסימלית ע"פ חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 - 90 יום - נזקף התשלום כניצול ימי חופשה צבורה, עד שלא נותר יתרה לניצול.
  2. בחודש 6/08 נפתחה לתובעת קרן פנסיה "מגדל מקפת", עם הסכם לפי סע' 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, שהתשלום במקום פיצוי פיטורים והסכום הנצבר יגיע לעובדת לאחר 3 שנים, ללא תנאי, למעט בתנאי סעיפים 17-16 לחוק פיצויי פיטורים [תצהיר ליאת - נ/1, נספח 5].
  3. ביום 6.11.11 הודיעה התובעת לליאת, במכתב מאת עורך-דינה, כי בכוונתה לטפל בבנה ולא לשוב לעבודה, והועלו בשמה גם טענות שונות על עבודתה ונדרשו מסמכים שונים [תצהירה - ת/1, נספח 2-4]; תשובה מאת ב"כ הנתבעת נשלחה ביום 29.11.11; ולאור הנחיה ממשרד רו"ח שלה חתמה ליאת, ביום 8.2.12, על טופס 161, "הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד", לפיו - תקופת העבודה של התובעת הסתיימה ביום 13.11.11 [נ/1, נספח 9], מתוך מחשבה שהתובעת זכאית לסכומים שבקרן הפנסיה.
  4. התביעה דנן הוגשה ביום 12.1.12.

דיון והכרעה

1. נקדים ונאמר, כי התקשינו לתת אמון מוחלט בדברי התובעת, אשר עדותה הותירה בנו רושם עגום, של מי אשר אינה מדקדקת בפרטים, ובדיעבד מנסה להתאים את המציאות לנוחותה. ככלל, העדפנו את עדויות הנתבעת, אם כי, גם המעסיקה לא נהגה כראוי. על כן - דחינו את עיקר התביעות וקיבלנו את חלקן, אף אם לא במלוא הסכומים שנתבעו, ואף הורינו על קיזוז; להלן יובאו נימוקינו.

תקופת העבודה ונסיבות סיומה

1. נפתח דברינו בהסתייגות מדרך התנהלותו של ב"כ התובעת, בכל הקשור להצגת הראיות בתיק זה.

כאשר, מלכתחילה, ביקש - ביוזמתו - לברר אם הצד שכנגד מקבל את "התעודות הרפואיות" שצורפו לתצהיר התובעת, ומסרונים שנזכרו על ידה (לא כולם עם פרוט תוכנם), ונענה בשלילה - הוא התחייב, פעם אחר פעם, שיבקש צו מתאים לחברת הטלפונים וידאג לזימון הרופאים למועד ההוכחות.

בהתאם, קבעה כב' הרשמת דרוקר, בהחלטתה מיום 21.5.13, כי עליו לפעול בהתאם לאמור על ידו, ואם סבר, במחשבה שניה, שאפשר אחרת - היתה זו חובתו לפנות ולבקש, במפורש, שינוי של ההחלטה השיפוטית ולא להתעלם ממנה.

1. אכן, בית-הדין לעבודה אינו כבול בדיני הראיות, אולם, הוא אינו משוחרר מכללי הגינות בסיסיים, המחייבים ניהול הליך בתום לב ותוך שמירה על האינטרסים הדיוניים של שני הצדדים.

בכך שב"כ התובעת אף לא יידע את חברתו, ב"כ הנתבעת, כי אין בכוונתו למלא אחר החלטת כב' הרשמת - בהתאם להתחייבויותיו, שקדמו להחלטתה - מנע ממנה את האפשרות לשקול זימון ישיר של הרופאים לחקירה, כדי לקבל תמיכה ראייתית לגרסת ההגנה, בדבר היות "אישורי המחלה" מזוייפים. למחדלו, בנושא זה, יש משמעויות.

איננו מקבלים את טענתו, כי "מדובר בטענה פרוצדורלית" [סע' 10 לסיכומי התובעת], שכן, מדובר באמצעי להוכיח עובדה מהותית, בקשר עם נסיבות סיום יחסי העבודה, ואנו מקבלים את טענות הנתבעת, כי הימנעותו מזימון הרופאים לחקירה, או מקבלת צו בקשר למסרונים - חרף הצהרותיו והחלטת הרשמת, המטילה עליו לעשות כן - מקימה את החזקה, כי לו היו הרופאים מגיעים להעיד, היו מעידים לרעת התובעת.

1. בנוסף, לא מקובלת עלינו הטענה, המועלית בסיכומי התובעת - כאילו בית-הדין אמור לבצע את מלאכתה ולדאוג להגשת התעודות הרפואיות באמצעות צו מתאים לקופת חולים כללית לשם אימות, ע"י "הוצאתם מהארכיון בכדי לשלול ספק בעניין" [שם, סע' 10.6] - ודינה להידחות. מלאכת הוכחת טענות התובעת הינה בידיה, משבחרה שלא לעשות את שהוטל עליה, לאחר התחייבות בא-כוחה, המשמעות המשפטית והראייתית, עקב כך, רובצת לפתחה, בלבד. לא הרי מסמך שהוגש שלא באמצעות עורכו, ללא ויכוח, כמו מסמך שמתחילת הדרך מובהר, כי מעוניינים לחקור את מי שערך אותו, ומי שרוצה לעשות שימוש במסמך כזה מתחייב שכך יהיה ואף מחוייב לכך, לפי החלטה שיפוטית, אך, מתעלם ממנה ללא כל בקשה מנומקת מצידו, כדי לאפשר לו לסטות ממנה.
2. ב"כ התובעת היה אמור לדאוג להעמדת הרופאים לחקירה נגדית, ומשלא עשה כן, והלכה למעשה גרם לצד השני ולבית-הדין לעמוד בפני עובדה מוגמרת זו רק בפתח ישיבת ההוכחות - למרות שקיבל את הזימון אליה חודשים רבים קודם לכן - אנו קובעים, שלא ניתן לעשות שימוש באישורים הרפואיים, שצורפו לתצהיר התובעת, ואין להם כל משקל. כך גם באשר לטענות התובעת בדבר מסרונים ששלחה, או תוכנם, בהעדר מידע נחוץ אודותיהם, כמתחייב מהחלטת הרשמת.
3. זאת, אף מבלי להיכנס לנבכי טענות הנתבעת כנגד האותנטיות של האישורים הרפואיים והתמיהות העולות מהרישום בהן [סע' 67-28 לסיכומיה], אשר גם בחלקן יש כדי לשלול הענקת משקל ל"תעודות רפואיות", שצרפה התובעת לתצהירה. כך, למשל - העובדה שהתובעת הגישה 6 תעודות מחלה, כאשר 5 מהן ניתנו, לכאורה, ע"י "ד"ר ידרוב אליזבט", ורק אחת מהן ע"י "ד"ר דרבקין אלכסנדר", ברם, החותמת על כל התעודות הינה של ד"ר דרבקין.

בסיכומי התובעת ניסו לתת הסבר לתופעה זו בתואנה, כי המדובר בהעתקים שהודפסו ע"י ד"ר דרבקין, בהעדרה של ד"ר ידרוב [שם, סע' 19], אולם, ב"כ התובעת אינו יכול להעיד במקום מי מהרופאים, ובהעדרם - אין להסתמך על התעודות הרפואיות. יצויין, כי בעדותה לא ידעה התובעת להסביר עניין זה.

1. מכך שהתובעת נחקרה אודות "האישורים הרפואיים" אין להסיק שהם ראיה קבילה, שהרי, הנתבעת לא ידעה, אותה עת, מה תהא מסקנתנו ביחס אליהם; ואף לו היינו מקבלים אותם כראיה - היה מקום להתייחס לכל טענותיה, באשר לחוסר המהיימנות שלהם, דבר המתייתר, כתוצאה מהחלטתנו שלא להעניק ל"אישורים הרפואיים" שום משקל, נוכח האופן בו נהגה התובעת בקשר אליהם.
2. העובדה, שהנתבעת טוענת לחוסר אמינות של "האישורים הרפואיים" היתה ידועה לתובעת, עוד בטרם הוגשה התביעה, ועל כן, מן הסתם, כללה בתצהירה, התייחסות לעניין זה, עת אמרה [ת/1, סע' 71]:

"כאשר הנתבעת קיבלה מכתב מעורך הדין ארז רוזנטל, לגבי תשלום הפיצויים שלי, שלחה לי מסרון שבו היא האשימה אותי שאני שילמתי לרופאים כסף כדי שיתנו לי ימי מחלה. לא יכולתי להאמין למה שקראתי. זה היה פשוט הזוי וכמובן לא נכון". [הדגשה במקור].

1. כאמור, גם ביחס לתוכנם של מסרוניSMS אין בפנינו אישורים נדרשים, כפי שהתחייבה המבקשת להמציא וחוייבה בהחלטת הרשמת, אך, משעה שהיא מודה בהעלאת טענות קשות כלפיה, בהקשר זה, היה עליה לטרוח להזימן ולו כדי לנסות להוכיח שהעדרותה מהעבודה, מיום 27.3.11 ואילך, היתה מוצדקת.
2. משלא פעלה התובעת כפי שהתחייבה וחוייבה - חזקה שלו היו מגיעים נתונים מחברת הסלולר, הם לא היו תומכים בגרסתה, ולאו דווקא לעניין המסרון הנ"ל, אלא, בכל הנוגע לטענותיה, בדבר תקשורת עם ליאת באמצעות מסרונים.
3. למעשה, התובעת אישרה בפנינו, שבכל תקופת "מחלתה" לא יצרה קשר עם מעסיקתה, והרי, גם לפי "אישור" הרופאה התעסוקתית לא היתה מנועה מלעבוד כליל. על כן, היתה זו חובתה להתייצב בעבודה ולתאם עם מנהלת החנות, ליאת, את מסגרת העבודה שכן מתאימה למצבה, לפי גרסתה. גם הימנעותה מלנהוג כך פועלת לחובתה.
4. כתוצאה מהמקובץ יש לקבוע, כי - התובעת לא הוכיחה שהיעדרותה ממקום העבודה מחודש 3/11 ועד לאחר ההודעה שבכוונתה לא לשוב, בחודש 11/11, נבעה מסיבות רפואיות מוצדקות, בתקופת הריונה, והלכה למעשה היא נטשה את מקום העבודה, משיקוליה, זמן רב לפני הלידה.
5. כפועל יוצא מקביעתנו זו - הכספים אותם קיבלה התובעת במהלך התקופה הנ"ל, כתשלום עבור ניצול ימי "מחלה", הם תשלומים שהגיעו לידיה שלא כדין. משכך, יש לתת את הדעת לעובדה זו בעת שייבחנו הזכויות הכספיות השונות שתבעה.
6. נציין, שלא מצאנו ממש בטענת הנתבעת, שהיה על התובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי כדי לקבל גמלת שמירת הריון, כתנאי להכרה שמצבה הרפואי מנע ממנה לעבוד ואין להסיק מהעדר הפניה מאומה [סע' 56 ואילך לסיכומים]. עובדת רשאית לבחור באופציה המתאימה לה ולולא קבענו שבנסיבות המיוחדות לתיק זה אין משקל ל"אישורם רפואיים" שהביאה, יתכן שהיה בהם די כדי להצדיק היעדרות מסוימת מהעבודה, ולו בחלק מהזמן; אך, כאמור, אין עלינו לדון בכך.

צו ההרחבה בענף האפיה

1. חלק ניכר מסיכומי התובעת הוקדש לניסיון לשכנענו, שצו ההרחבה בענף האפיה חל כאן, אך - לא הובאו הוראותיו ולא פרטו בתצהיר עובדות לביסוס זכויות שנתבעו, שמקורן בהוראות צו ההרחבה, ומה מקים אותן, וכלל לא ברור מדוע.

הסתפקו באמירה הכללית בסיכומי התובעת [שם, סע' 97]:

"התובעת תטען כי מעבר לנטען בדבר החיוב בהפרשי השכר (שצומצם במעט) ואת החיוב בפיצויי פיטורים מלאים לרבות הלנת פיצויי פיטורים לנוכח העובדה שאלו לא שולמו וחלקם שוחררו מהפנסיה לזכות התובעת עד היום, יש לקבל איפוא את כל החיובים הנוספים שפורטו בהרחבה בכתב התביעה המהווה חלק בלתי נפרד מהסיכומים והנובעים בין היתר מההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה וזאת כמפורט להלן:"

ואז, חזרו על רשימת הסכומים הנתבעים, ברכיבים השונים, ללא כל הסבר כיצד הגיעו לסכום זה או אחר, באותם רכיבים, למעט בנושא הפרשי השכר, עבור שעות העבודה, בו הרחיבו קודם לכן. כבר בשל כך היה צריך לדחות את כל הרכיבים האחרים שנתבעו.

1. למרות המחדל האמור, מצד התובעת, נוסיף ונבחן את טענותיה לגופן; ותחילה - לעניין תחולת צו ההרחבה, אשר - לדעתנו - אינו חל על יחסי הצדדים.

ב"כ התבעת טען, כי הוראות צו ההרחבה הוחלו על קונדיטוריות בשנת 1994 [סע' 64 לסיכומים], אבל - לא הראה אסמכתא לזאת. בין המסמכים שהגיש נמצא ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האפיה, אולם, לא צו שהרחיב אותו.

יש הבדל בין הסכם קיבוצי בענף מסויים - אשר כלל לא נטען שחל על יחסי הצדדים בתחולה ישירה - לבין צו הרחבה באותו ענף.

גם כוונה מוצהרת לפעול להרחבת הסכם קיבוצי, כפי שמופיעה בהסכם קיבוצי בענף האפיה, מיום 2.8.11,^[1] אינה מספיקה. כך גם אין ללמוד דבר מהערת שוליים, בה נאמר ש"הוסכם" להחיל את ההסכם הקיבוצי על "קונדיטוריות",^[2] כמחייב מעסיק שאינו חתום על אותו "הסכם".

1. צו ההרחבה הקיים בענף האפיה, התקף מיום 18.2.71, חל על "כל העובדים והמעבידים במאפיות בישראל", כאמור בפתיח שלו,^[3] ותו לאו. מוסכם, שהחנות אינה מאפיה.
2. אף לא הונח כל בסיס לראות את החנות כסניף של הקונדיטוריה "דודו אוטמזגין" בה נאפו המאפים שנמכרו בחנות, לבד מהעובדה שהשף דודו אוטמזגין הוא אחיה של ליאת וביקר בחנות, בה נמכרו דברי המאפה. בכל הכבוד - אין בכך כדי להפוך את החנות למאפיה, גם אם נושאים בה את הלוגו של השף.

הבראה

1. בתביעה נטען לזכאות "בגין אי תשלום דמי הבראה במלואם" [סע' 108.1]; נקבו בסכום מסויים, אותו הסבירו מכח צו ההרחבה [סע' 61-60, שם], ברם, בתצהיר התובעת הוצהר: "לא קיבלתי דמי הבראה שמגיעים לי וגם לא זכויות אחרות שדרכי חישובן מפורט בכתב התביעה ואני לא מבינה בהן" [ת/1, סע' 82], ובסיכומים לא היתה שום התייחסות עובדתית או אחרת לנושא, אלא, חזרו על הסכום שנתבע [סע' 97.1]. משכך - היה ראוי לדחות התביעה ברכיב זה; מה גם, שבתביעה נערך חישוב אריתמטי, למשרה מלאה, בעוד שאין חולק שברוב הזמן התובעת הועסקה במשרה חלקית.
2. בסיכומי הנתבעת הובאו החישובים המתאימים לתשלום "הבראה" לתובעת, על פי צו ההרחבה הכללי במשק, ברכיב זה - שכן, כפרו בתחולת "צו ההרחבה" - תוך הפניה לתלושי השכר ולהודאת התובעת, בדבר תשלום שקיבלה, וכן תוך דגש על חלקיות המשרה - 75%, המשפיעה גם על היקף הזכות [סע' 105-100 לסיכומים]. לפי החישוב שם - נותר לזכות התובעת תשלום בסך 479 ₪, אותו ביקשו לקזז מסכומים שנטען ששולמו ביתר; נשוב לעניין זה בהמשך.

חלף ביטוח מחלה

1. בתביעה נטען לזכאות "בגין חלף ביטוח מחלה והפרשי 59 ימי מחלה שלא שולמו" [סע' 108.2]; שוב, נקבו בסכום מסויים, הנובע מחישובים שנערכו בכתב התביעה, בשיעור 2.5% מהשכר "כביטוח מחלה", מכח הוראה בצו ההרחבה, כביכול [סע' 69-61], אך, בתצהיר התובעת לא היתה שום התייחסות עובדתית או אחרת לנושא, גם לא בסיכומים, בהם רק חזרו על הסכום שנתבע [סע' 97.2]. משכך - היה ראוי לדחות התביעה גם ברכיב זה.
2. בסיכומי הנתבעת חזרו וטענו, שצו ההרחבה לא חל במקרה זה, על כן, החישוב מכוחו אינו מעניק לתובעת זכות לביטוח שתבעה. הובאו החישובים של ניצול ימי המחלה ע"י התובעת, מתחילת שנת 2011, ונטען, כי ניתנה לה מכסת ימי המחלה המקסימלית, אולם, בהיות "האישורים הרפואיים" שהציגה - "פיקטיביים", יש לראות תשלום זה כתשלום "בשגגה", וביקשו להשיבו [שם, סע' 111-106; 128].
3. התביעה בגין רכיב אי הפרשה לביטוח מחלה - נדחית, מעצם הקביעה, שצו ההרחבה אינו חל על יחסי הצדדים.
4. אשר לניצול ימי מחלה - ליאת הצהירה, כי לא הקפידה במשך השנים על תיעוד ימי המחלה [נ/1, סע' 56], ועיון בתלושי השכר של התובעת מראה שלא ניתן לסמוך על "חשבון מחלה", כמופיע בתחתית תלושי השכר, להבדיל מהרישום על תשלום, המופיע בגוף התלוש. נצא, אפוא, מהנחה שבתחילת שנת 2011 עמדה לרשות התובעת, שעבדה עד אז יותר מ-5 שנים בחנות, המכסה המקסימלית של ימי מחלה שניתן לצבור, לפי הוראות סעיף 4 לחוק דמי מחלה - 90 יום, ונתעלם מהמכסה השלילית הכתובה בתלוש השכר לחודש 1/11 (7-).
5. בחודש 1/11 ניצלה התובעת 8 ימי מחלה, לפי אישורים שהוצגו [נ/1, נספח 7]; ובחודש 3/11, לפני שהחלה ההיעדרות עד סוף יחסי העבודה, ניצלה כבר 7 ימי מחלה, לפי אישור שהוצג [נ/1, נספח 8].
6. מכאן - שנותרו לזכות התובעת 75 ימי מחלה, עליהם קיבלה תשלום בחודשים הבאים: 3/11 - עוד 5 ימים (27.3 - 31.3); 4/11 - 24 ימים (לפי התשלום הרשום בתלוש השכר לחודש זה); 5/11 - 31 ימים (כרשום בתלוש); 6/11 - 8 ימים (לפי התלוש). סה"כ ניצלה התובעת 68 ימי מחלה, ונותרו לזכותה, אם כן, 7 ימי מחלה.
7. שאלה נפרדת היא - האם היה על נתבעת לשלם לתובעת עבור עוד 7 ימים, כמחלה, או שעל התובעת להשיב לנתבעת תשלום שקיבלה עבור "ימי מחלה", במלואו או בחלקו; נדרש אליה בהמשך.

פדיון חופשה

1. בתביעה נטען לזכאות "בגין פדיון 31.7 ימי חופשה שנתית" [סע' 108.3]; נקבו בסכום מסויים, אותו הסבירו מכח צו ההרחבה [סע' 78-70, שם] ואף טענו שיש להאריך את תקופת העבודה ב-32 יום, עד 8.12.11 - "בשל אותם ימי חופשה לא מנוצלים" [סע' 7; סע' 78]. לכך אין מקום, באשר "פדיון חופשה" הוא תשלום המשולם לעובד עם סיום יחסי העבודה, אם חדל העובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, מכח הוראת סעיף 13 בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, להבדיל מתשלום "דמי חופשה", מכח סעיף 10 לחוק זה, המשולם לעובד במהלך יחסי העבודה. התובעת, שהודיעה על סיום יחסי העבודה, במועד שבחרה, אינה רשאית להאריך את תקופת עבודה בשל אי ניצול חופשה.
2. ברם, בתצהיר התובעת לא היתה שום התייחסות עובדתית או אחרת לנושא ניצול החופשה, וגם לא בסיכומים, בהם חזרו על הסכום שנתבע [סע' 97.3]. אין לקבל שעובד יימנע כליל ממתן תיאור עובדתי, הרלבנטי להקמת זכות נטענת, גם אם אינו מבין את הטענות המשפטיות, מכוחן קמה לו זכות לתשלום זה או אחר. משכך - היה ראוי לדחות התביעה גם ברכיב זה.
3. בסיכומי הנתבעת נטען, כי התובעת נטשה בגוף סיכומיה את הרכיב הזה [סע' 112, שם], והצדק עימה. עם זאת, הוזכר שהנתבעת אינה צד להסכם קיבוצי ולא חל עליה "צו ההרחבה", מכוחו נתבע רכיב זה בתביעה, וערכו חישוב של ניצול ימי החופשה בשלוש השנים האחרונות להעסקתה, לפי המכסה של חוק חופשה שנתית, אולם, חישבו לפי שנים קלנדריות - 2009 עד אמצע 2011, קרי - שנתיים וחצי, בלבד, ולכך לא היתה הצדקה [סע' 115 לסיכומים]. לפי החישוב בסיכומי הנתבעת - משנת 2009 שולם לתובעת עד חודש 6/11, כולל, עבור 49 ימי חופשה, במקום 39 שהיתה זכאית להם, לפי הנטען, לכן ביקשו לחייב התובעת להשיב - ע"י קיזוז - 10 ימי חופש ששולמו ביתר; נשוב גם לעניין זה בהמשך.

העדר הפרשות לגמל ואבדן "רווחים"

1. בתביעה נטען לזכאות לתשלום "בגין העדר הפרשות ו/או חוסרים לפסיה (חלק מעסיק - תגמולים)" [סע' 108.4]; וכן לתשלום נוסף "בגין אבדן הרווחים ו/או התשואות הצפויות ..." [סע' 108.5].

שוב, נקבו בסכום מסויים, הנובע מחישובים שנערכו בכתב התביעה, לפי שיעור הפרשות מכח הוראה בצו ההרחבה, כביכול [סע' 83-79], וטענו תשואה מינימלית של 58.34%, אותה התיימרו לחשב לפי אתר "פנסיה נט" [סע' 84 לסיכומי התובעת. אך, בתצהיר התובעת לא היתה שום התייחסות עובדתית או אחרת לנושא, גם לא בסיכומיה, בהם רק חזרו על הסכום שנתבע [סע' 97.5-97.4]. משכך - היה ראוי לדחות התביעה גם ברכיב זה.

1. למעלה מן הצורך נציין, כי לא רק שצו ההרחבה, על אחוזי ההפרשות הנטענות לפנסיה, לפיו, לא חל על יחסי הצדדים, הנה - גם לו היה חל, על מנת לזכות בתשלום חלף העדר תשואות, כביכול, היה צריך להביא בפנינו עדות ישירה, על תשואה בקרן הפנסיה בה בוטחה התובעת, ולא להתיימר להציג רווחים מאתר אינטרנט, אשר התובעת כלל לא ידעה להסביר את העולה ממנו. בהעדר עדות, לא היה מקום לפסוק סכום לתשלום, גם אם היה מדובר בהפרשות פנסיוניות בחסר - ולא כך אנו קובעים שקרה במקרה שלפנינו.
2. אנו מקבלים את טיעוני הנתבעת, כי הוראות בעניין הפרשות לקרן פנסיה כלל לא הורחבו בצו ההרחבה, שכאמור - אינו חל ביחסי הצדדים - וכי הנתבעת שילמה את המגיע ממנה לפי צו ההרחבה הכללי במשק, משנת 2008 [סע' 124-121 לסיכומיה]; אשר על כן - התביעה בגין העדר הפרשות לפנסיה, או תשואות עליהן, נדחית אף היא.

"חגים"

1. בתביעה נטען לזכאות "בגין אי תשלום 42 ימי חג" [סע' 108.6]; נקבו בסכום מסויים, אותו הסבירו מכח המכסה בצו ההרחבה, העולה על המקובל במשק [סע' 87-85, שם], ברם, מבלי לערוך חישוב מדוייק, אלא, לפי חישוב ממוצע ל-7 שנים. בתצהיר התובעת לא נאמר דבר, בקשר לרכיב זה, ובסיכומיה לא היתה התייחסות עובדתית או אחרת לנושא, רק חזרו על הסכום שנתבע [סע' 97.6]. על כן - היה ראוי לדחות התביעה גם ברכיב זה; מה גם, שתשלום עבור "חגים" היא זכות הנתונה לעובד המקבל את שכרו שלא על בסיס משכורת חודשית, והתובעת היתה "עובדת במשכורת" כבר מתקופה ב' להעסקתה, היינו, מחודש 4/06.
2. בסיכומי הנתבעת הזכירו, שוב, את אי תחולת "צו ההרחבה" וציינו, כי התביעה, ברכיב זה, הינה רק על הפרש בין "המקובל במשק" לבין המכסה המוגדלת בצו ההרחבה [סע' 126-125 לסיכומי הנתבעת, עם הפניה לסע' 85 בסיכומי התובעת]. טיעון זה נכון ומשכך - דין התביעה, לתשלום עבור "חגים", להידחות.

הפרשי שכר וגמול "שעות נוספות"

1. הנושא הכספי היחיד בו הובאו פרטים רלבנטיים - חלקיים - בתצהיר התובעת, הינו באשר לטענתה לטענתה שמגיעים לה "הפרשי שכר חודשי, אי תשלום חלקי של שעות רגילות ושעות נוספות", אותו העמידה על 25,192 ₪ [סע' 108.7 לתביעה], על יסוד חישוב תיאורטי, שהובא בתביעה [סע' 93-90 וטבלה, שם], אולם - מבלי שהעובדות המלאות, בקשר לחישוב זה, הובאו תצהיר התובעת
2. אין בין הצדדים מחלוקת על שעות העבודה בתקופה א', שנמשכו כך גם בתקופה ב', עד חודש 8/07 [סע' 10-9 לכתב התביעה]. נטען בתביעה, שבחודשים 8/07 - 10/07 ובכל השנים 2008 -2010, עבדה יותר שעות, משום שהחליפה עובד אחר, או במקום אבישי, שסיים עבודתו בעקבות גילוי המעילה ולפי גרסה זו - לא עבדה יותר מ-8 שעות ביום ובסה"כ כ-164.5 שעות בחודש, בממוצע [סע' 12-11 לתביעה], ובשנת 2011 חזרה למתכונת הקודמת [שם, סע' 15]; ואילו בתצהיר התובעת היא אישרה את מסגרת העבודה שהוסכמה עימה בתחילת העבודה - לפי תקופה א' בעובדות לעיל - תוך סיוג עבודתה בימי שישי עד 12:00 (לא 13:30), בשל שעות הפעוטון של בנה [ת/1, סע' 14]; וכן את המעבר ל"משכורת גלובלית" והעלאת שיעורה [ת/1, סע' 17-16], וטענה להוספת שעות עבודה, ללא תמורה, עקב גילוי מעשי אבישי [ת/1, סע' 30-27]. לא הובא פרוט של שעות עבודה עליהן לא שולם לה, לטענתה, לא נקבה בסכום הנתבע ולא הסבירה את הטבלה שצורפה לכתב התביעה].
3. ככלל, החובה להודיע על תנאי העבודה מועלת על המעסיק, אבל, בענייננו - לא היתה מחלוקת על המוסכם, בראשית הדרך, כאשר התובעת וליאת היו חברות טובות וקרובות, אשר שיתפו זו את זו גם בנושאים אינטימיים אישיים. אף אין מחלוקת שבהמשך הוסכם לעבור משכר שעתי לשכר חודשי, בשיעורים דלעיל.
4. למעשה, המחלוקת בהליך זה התעוררה רק עם הגשת התביעה, אשר בה ערכו חישובים מחישובים שונים, בהסתמך על העדר אסמכתאות בכתובים מד המעסיקה. אף שנכון, כי היה על ליאת לנהוג אחרת, אנו סבורים, כי לאור יחסי הידידות ששררו בינה לבין התובעת, והאמון הרב שהיה ביניהם משך שנים, אין די בחסר זה כדי לקבוע שמגיע לתובעת תשלום נוסף כשר עבודה.
5. יש לציין, כי לפי הגרסה הראשוני, בכתב התביעה, גם כשגדל היקף ההעסקה הוא לא עלה על מסגרת של יום עבודה ולא הגיע להיקף של משרה מלאה. מכאן, שוודאי לא היה מקום לתבוע הפרשי שכר "שעות נוספות", כפי שצויין בתביעה. צודקת הנתבעת בסיכומיה, שלכל היותר מדובר בשעות "עודפות" [שם, 84-69].
6. אנו מאמינים לליאת, באשר למועד העלאת השכר והסיבות לכך, וכאשר התובעת עצמה אישרה את הנתונים "היבשים", ברור לנו, שעם הגדלת היקף ההעסקה של התובעת הוגדלה גם התמורה שקיבלה עבור שעות העבודה. ייחד עם זאת, אנו משוכנעים, כי בשל היחסים החמים בין התובעת לבין ליאת, נהגה התובעת בחופשיות עם שעות עבודתה, וכשם שנשארה לעיתים יותר כך גם נעדרה לעיתים תוך כדי שעות העבודה הרשמיות, לצרכים שלה.
7. בחנות היה שעון נוכחות והתובעת אישרה שלא עשתה בו שימוש, מסיבות שונות, ואין בליבנו ספק שליאת לא הקפידה עימה, בשל יחסי הקרבה ביניהן. אביה של ליאת, ארמנד, הצהיר כי התובעת יצאה מהחנות "לקניות בזמן העבודה מבלי לבקש רשות ..." [נ/2, סע' 7] ולא נחקר בנקודה זו כלל, למרות שנחקר בחקירה נגדית בנקודות אחרות [עמ' 16-14 לפרוטוקול]. אנו מאמינים לו, כי הפציר בליאת לפטר את התובעת, עקב כך, וזו הגנה על חברתה הטובה [נ/2, סע' 8] ומקבלים את טענתו, כי התובעת ניצלה את העדרה של ליאת, לאחר גילוי המעילה של אבישי, והרשתה לעצמה להעדר בשעות העבודה, עד שארמנד העיר לה על כך ואז הפסיקה להגיע כליל. ב"כ התובעת הלין סיכומיו, על שליאת לא המציאה אישורים רפואיים על מצבה הנפשי, לאחר גילו המעילה, ואיננו יודעים מאיזו מחלה סבלה, אם בכלל. אין משמעות רבה לכך, שכן, דבר המעילה ידוע לתובעת, אבישי היה גיסה של ליאת, וגם בלי הכשר רפואי ברור לכל, שמצב כזה משפיע על הלך הרוח.
8. אנו סבורים, כי במסגרת היחסי המיוחדים ששררו בין התובעת לבין ליאת, לא יצאה התובעת בחסרון כיס. להערכתנו - אם היו שעות עבודה, רגילות, שהתובעת לא קיבלה עליהן גמול - ולא הוכח שכך היה - אזי, הן מתאזנות מול שעות בהן לא נכחה בחנות, למרות שהיה עליה להיות שם, והיא יצאה לסידור ענייניה הפרטיים, בקרבת מקום, בהיות החנות ממוקמת ליד "מרכז הכרמל", בלב חיפה.
9. זה המקום להעיר, כי התובעת קיבלה באופן שוטף תשלום עבור "נסיעות", על אף שגרה סמוך לחנות, באותו רחוב, במרחק הליכה, ללא צורך בתחבורה ציבורית. מכאן, דומה שגם בעניין זה היתה ליאת נדיבה כלפיה.
10. אשר על כן - נדחית התביעה להפרשי שכר, בכלל, ולגמול "שעות נוספות", בפרט.

פיצויי פיטורים

1. בתביעה נטען לזכאות "בגין אי תשלום ו/או אי שחרור פיצויי הפיטורים ..." [סע' 108.8]; כאשר הזכאות נסמכה על הודעת התובעת, ש"רצונה בסיום יחסי עובד מעביד לצורך הטיפול בבנה ..." [שם, סע' 98] והסכום בו נקבו לתשלום חושב על תקופת העסקה של 7 שנים, בהתאם "לשכרה ברוטו המשוער והצפוי בתקופות השונות" [שם, סע' 101-100]; ונתבעו גם פיצויי הלנת פיצוי פיטורים.
2. בתצהיר התובע, כשיטתה, לא הובאו נתונים ענייניים לחישוב סכום זה או אחר, או הסבר בקשר לסכום שנתבע, אלא, הפניה להתכתבויות שונות, בין עורכי דין ומשרד רו"ח וכן אישורי מס הכנסה, ונטען שעד יום הגשת התצהיר "טרם שוחררו לי פיצויי הפיטורים ולא קיבלתי משום גורם הודעה בנדון" [ת/1, סע' 77 והנספחים הנזכרים שם]; ואילו בסיכומי התובעת הסתפקו בחזרה על הסכום שנתבע, ללא הסבר נוסף ובלי לחזור על דרישת פיצויי הלנה [סע' 97.8 לסיכומים].
3. הנתבעת טענה להעדר זכאות לפיצויי פיטורים, מאחר שהתובעת נטשה את מקום העבודה; בכתב-ההגנה נטען, שהיה זה ביום 4.5.11, מועד הבדיקה ע"י רופאה תעסוקתית, שלא קבעה שהיא מנועה לעבוד כליל [שם, סע' 69; ובתצהיר של ליאת נטען, שההתפטרות היתה כבר ביום 27.3.11, בו לא התייצבה [נ/1, סע' 54].

1. בסיכומי הנתבעת חזרו על הטענה, כי לתובעת לא מגיעים פיצוי פיטורים עקב "נטישה", עם הפניה לפסיקה במקרים אחרים [שם, סע' 93-85], ונטען, כי אם ייקבע שהיא זכאית לרכיב זה, יש לחשבו עד יום סיום יחסי העבודה [סע' 94].
2. לטעמנו - על אף שקבענו, כי יש לראות את התובעת כמי שנטשה את עבודתה ללא צידוק, כשחדלה להתייצב בחנות מיום 27.3.11 ואילך, אין לראות מועד זה כמועד ניתוק יחסי העבודה, הואיל והמעסיקה לא נקטה בשום צעד, כדי לסיים את היחסים באותו יום, הלכה למעשה. המסקנה שעובד "נטש" את מקום העבודה נלמדת בדיעבד, עם חלוף הזמן. יכלה ליאת לפנות אל התובעת, בשלב מסויים, ולהעמידה על כך שרואים את אי התייצבותה המתמשכת כנטישה, אולם, היא לא פנתה אל התובעת כלל, אלא, התנהגה עימה כמו עם עובדת בהריון, שלא מגיעה לעבודה מסיבות רפואיות, נוכח "האישורים הרפואיים", שהומצאו באמצעות שליח. בהתאם, גם שולם שכרה של התובעת משך כשלושה חודשים, כל עוד נוצלו מכסות ימי מחלה וחופשה, לשם ביצוע התשלום. גם כאשר הסתיים המקור הכספי להמשך התשלום, לשיטת המעסיקה, לא העמידו את התובעת על כך שרואים אותה כמתפטרת. משכך - אין לנו להסיק, אלא, שליאת קיוותה שהתובעת תחזור לעבוד בחנות, והסכימה שתהיה בחופשה ללא תשלום עד שתשוב. תקווה זו לא התגשמה, כאשר התקבל מכתב ב"כ התובעת, מיום 6.11.11, בו הודיע שהיא לא תשוב לעבודה. על כן, ניתן היה לראות את התאריך האמור כיום סיום יחסי העבודה, ברם, בהודעה על הפסקת יחסי העבודה קבעה הנתבעת את "תאריך הפרישה" ליום 13.11.11 - וזה התאריך הקובע [נ/1, נספח 9].
3. אין לנו צורך לדון בשאלה - האם התובעת התפטרה כדי לטפל בבנה, אם לאו, שכן, לפי תנאי קרן הפנסיה אליה הצטרפה, בידיעת הנתבעת, היא זכאית לכספים שהצטברו בקרן ברכיב פיצוי הפיטורים. מאחר שהמעסיקה לא נקטה בשום צעד משמעתי כלפי התובעת, מתחילת היעדרותה, העובדה שבדיעבד קבענו, שהיתה זו היעדרות ללא צידוק, אינה הופכת את נסיבות סיום יחסי העבודה לכאלה המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים. על כן - התובעת זכאית לקבל את הכספים שנצברו על שמה ברכיב פיצוי הפיטורים, בקרנות אליהן הפנתה אותה הנתבעת.
4. מאחר שהנתבעת מסרה בידי התובעת הודעת מעסיק על פרישתה מעבודה, כבר ביום 8.2.12 - לא מובן, למה עוד חיכתה התובעת, כיוון ששם כתוב, שחור על גבי לבן, סכום הפטור ממס וכן: "הודעתי לקופה כי עליה לנכות מס בשיעור 0.00%" [נ/1, נספח 9, סעיף י"א (6)]; ובאותו מסמך גם מצויינות הקופות בהן צבורים הכספים לזכות התובעת [שם, סעיף ח'] - לא ברור, אם כן, מדוע לא הסדירה התובעת את ענייניה, ברכיב זה, ישירות מול חברות הביטוח "מגדל" ו-"כלל".
5. מכל מקום, כספים שהופרשו לקופות הנ"ל ברכיב פיצוי פיטורים מכסים את החבות ברכיב זה ועומדים לרשות התובעת, בהתאם לכללי כל קופה, אותם עליה לברר ישירות מול הקופה הרלבנטית. ככל שיידרש מסמך נוסף, לקופה כלשהי - ולא שמענו כך מהתובעת, עד כה - על הנתבעת, באמצעות ליאת, לשתף פעולה עימה, בהקדם האפשרי, לאחר פנייה בכתב מצד התובעת.

טענת "קיזוז"

1. נותר לנו לדון בטענת הנתבעת, כי מאחר ששילמה לתובעת תשלומים שונים, בחודשים 3/11 - 6/11, ובדיעבד התברר ששולמו שלא על-פי דין, יש לחייב את התובעת להשיבם לידיה, ולו על דרך "קיזוז", מול תשלום שפסקנו בפסק-דין זה שמגיע לתובעת.
2. כפי שהזכרנו לעיל - לא כל התשלומים ששולמו לתובעת, ב-4 החודשים הנ"ל, לא הגיע לה. קודם כל, בחודש 3/11 עבדה, בימים בהם לא היתה חולה, והתשלום היחיד שהיה ביתר הוא עבור 5 ימי "מחלה" בסוף החודש (27.3.11 - 31.3.11). אלה מצטרפים ליתר הימים ששולמו בהמשך על חשבון ניצול ימי מחלה, סה"כ 68 ימים. עם זאת - דחינו את הטענה, שיחסי העבודה הסתיימו כבר בחודש 3/11, ולכן, תשלומים ששולמו כניצול ימי חופשה וודאי שאין להשיב.
3. להבדיל מהרישומים בתחתית תלושי השכר, בדבר "חשבון מחלה", אותם פסלנו, מאחר שנראה שלא היו עקביים - מתחילת ההעסקה ועד 6/09, כולל, לא מופיעים בהם נתונים, כלשהם, ומחודש 7/09 יש יתרה שלילית, שלא עודכנה באופן שוטף - הנתונים אודות "חשבון חופשה", באותם תלושים, נראים מסודרים ורציפים.
4. מרגע שהתובע נעדרה מהעבודה, ללא הסבר, ניתן היה להתחשבן עימה אחרת, אולם, מאחר שלא העמידו במבחן את "האישורים הרפואיים", במהלך הרגיל של העניינים - איננו מוצאים לנכון או צודק לתבוע החזר של תשלומים ששילמה המעסיקה, מבלי לבחון את נחיצותם "בזמן אמת". כך בקשר לימי המחלה, שבדיעבד קבענו ששולמו ביתר, וכך בקשר ל-10 ימי חופשה ביתר, לטענת הנתבעת; ודוק - בתלוש השכר האחרון שהוצג לנו, לחודש 11/11, אין איפוס של חשבון החופשה.
5. חוקי המגן, לרבות זכויות מכח צווי הרחבה כללים במשק, קובעים רף תחתון שאין לרדת ממנו, אבל, אין איסור לתת יותר מהקבוע במקורות אלה. אשר על כן - כאשר קובעי המדיניות בנתבעת החליטו לשלם לתובעת תשלומים בחודשי העדרותה, מבלי לדקדק בסיבה שמונעת ממנה להתייצב לעבודה כסדרה, היתה זו הפררוגטיבה של המעסיקה, אין "לגלגל" את התשלום חזרה על כתפי העובדת. על כן, אנו בדעה שתשלומים ששולמו לתובעת, לפי שיקול דעת המעסיק, אין מקום להורות על השבתם, גם אם ניתן היה להימנע מתשלומם, לו היו בוחנים את האירועים בעין אחרת, בעת התרחשותם.
6. כפי שכבר נאמר, תשלומים שלא שולמו, אין לשלם עבור תקופה שאינה נושאת זכויות כספיות, משנמצא - בדיעבד - שההעדרות משוללת הצדקה. לכן, איננו רואים לנכון לחייב בתשלום בגין רכיב "הבראה", בו הודתה הנתבעת בסיכומיה, למרות שהתובעת לא הביאה נתונים בקשר אליו, כאשר בד בבד הזכירה הנתבעת, שילמה ביתר לחברת מגדל, בחודשים בהם היתה התובעת בהיעדרות ללא תשלום, 8/11 - 11/11 [סע' 128 לסיכומיה, והרישום בתלושי השכר לחודשים האמורים] – כאשר עניין לנו בסכומים דומים.

סיכום

1. במקרה שלפנינו, מדובר ביחסי עבודה שהתחילו בחברות טובה והסתיימו בתחושה הדדית קשה של אבדן אמון. מצאנו פגמים בהתנהלותן של התובעת והנתבעת, ובהתאם - הסקנו מסקנות, העושות, לדעתנו, "צדק" עם שתיהן.
2. לא קבלנו "אישורים רפואיים", שצרפה התובעת לתצהירה, מאחר שלא הביאה את הרופאים שחתימתם נחזית להופיע בהם, כדי להעיד על נסיבות הוצאתם, כפי שהתחייב בא-כוחה לעשות, במפורש, ואף חוייב לנהוג כך, בהתאם להחלטה שיפוטית של רשמת בית-הדין, אשר הוא בחר להתעלם ממנה עד ישיבת ההוכחות, תוך העמדת הצד שכנגד בפני עובדה, שפגעה ביכולתו להתגונן. משכך - קבענו שהתובעת נטשה את עבודתה, ללא סיבה מוצדקת, מהיום בו לא התייצבה יותר לעבודתה, בפועל, 27.3.11.
3. למרות זאת, מאחר שהנתבעת לא פנתה אל התובעת כדי שתשוב לעבודה, ואף לא הודיעה, כעבור זמן, שהיא רואה אותה כמתפטרת ולא ערכה עמה "גמר חשבון", עד להודעתה של התובעת, מיום 6.11.11, שאינה מתכוונת לשוב לעבודה, לאחר לידת בנה - יש לראות את יחסי העבודה כנמשכים עד התאריך שנרשם ע"י המעסיקה בטופס 161 - 13.11.11, כאשר התקופה מיום 27.3.11 - אינה נושאת זכויות כספיות, מעבר לאלה שהמעסיקה שילמה לתובעת, הלכה למעשה.
4. החנות בה עבדה התובעת, כמוכרת דברי מאפה, אינה בגדר "מאפיה", ומשכך - לא חל על יחסי הצדדים צו הרחבה בענף האפיה. על כן - נדחו רכיבי התביעה שנסמכו על הוראות צו ההרחבה בענף זה, כביכול - הבראה, חלף ביטוח מחלה, תשלום בגין העדר הפרשות לגמל ואבדן "רווחים", וכן "חגים".
5. אמנם, נקבע בדיעבד, כי התובעת לא הוכיחה, כדין, שנעדרה מעבודתה עקב מחלה, אך, לא ראינו לנכון להורות על השבת סכומים ששולמו לה עבור 68 "ימי מחלה", וכן ימי חופשה, בחודשים 3/11 - 6/11, שכן, המעסיקה לא ערכה בדיקות, למניעת תשלומים אלה "בזמן אמת". מנגד - לא הוכח שנותרה לתובעת יתרת ימי חופשה לפדיון.
6. הנתבעת הודתה בסיכומיה שהתובעת זכאית לסכום של 479 ₪, ברכיב "הבראה", אבל - איננו מורים לשלמו נוכח טענת הנתבעת לקיזוז תשלומי יתר שהועברו לקרן הפנסיה, בחודשים בהם נמשכו יחסי העבודה ללא תשלום, בסכום דומה.
7. הנתבעת לא הציגה דו"ח שעות עבודה, אך, קיבלנו את גרסתה למסגרת העבודה שסוכמה עם התובעת ולא האמנו לתובעת שעבדה יותר שעות מאשר תוגמלה בשכר השוטף, שכן, לאור יחסי הידידות הקרובים בין התובעת לבין ליאת, מנהלת החנות והבעלים שלה, הרשתה לעצמה התובעת להעדר במהלך העבודה, מבלי שבאו עמה חשבון ולא הפחיתו משכרה, עקב כך. לכן - נדחתה גם התביעה להפרשי שכר. בכל מקרה, גם לפי גרסת התביעה, עליה לא חזרה התובעת במלואה בתצהירה - לא עבדה התובעת במתכונת של "שעות נוספות", ביום עבודה נתון, ולא הגיעה להיקף משרה מלאה, ולא הוכח בסיס לתביעה ברכיב זה.
8. לאור ההוראות המחייבות בהסכם הביטוח הפנסיוני שנערך לתובעת - הסכומים הצבורים בקופת הפנסיה הינם במקום פיצוי פיטורים ועומדים לרשותה, מאחר שלא חלו בעניינה תנאים לשלילת פיצוי פיטורים, כאמור בסעיפים 17-16 לחוק פיצויי פיטורים. למען הסר ספק - על הנתבעת, באמצעות ליאת, לשתף פעולה ככל שיידרש ע"י קרן פנסיה מסמך לשחרור הכספים הצבורים לזכות התובעת, לפי פנייה של ב"כ התובעת, בכתב, אל ב"כ הנתבעת.
9. התוצאה היא - כי הצדדים לא חבים זה לזה מאומה, בגין תקופת העבודה וסיומה; כל צד ישא בהוצאותיו.
10. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ‏31/03/15 (‏י"א ניסן תשע"ה), בהעדר הצדדים וישלח אליהם, בדואר רשום.

1. פסטרנק, הסכמים קיבוצים, כרך רביעי, פרק 21.1, עמ' 18. ↑

2. פסטרנק, שם, פרק 21.1, עמ' 5. ↑

3. פסטרנק, שם, פרק 21.1.9, עמ' 1. ↑