1. זוהי עתירה התוקפת את החלטת המשיב שלא להכיר בעותר כאריתראי, ואשר בנוסף קבעה כי העותר הוא אתיופי.

2. העותר הסתנן לישראל ביום 11.10.09.

בתשאול הראשון שנערך לו בו ביום ציין העותר, כי כל חייו היה בכפר נדאווה שבאריתראה. בהמשך התשאול התברר, שהעותר שהה במשך שנתיים אצל דודתו בכפר אירוב שבאתיופיה. עוד ציין העותר, כי בין השנים 1995 ל-2000 למד באותו כפר.

חשבון הזמנים מראה, כי העותר שהה לפחות חמש שנים באותו כפר באתיופיה.

3. ביום 19.10.09 נערך לעותר פרוטוקול שמיעת טענות, אשר במסגרתו לא ידע העותר לשיר את ההמנון האריתראי, מנה ארבע קבוצות אתניות בלבד מתוך התשע הקיימות, טעה בתאריך העצמאות האריתראי, מנה שלושה מחוזות מתוך שישה הקיימים באריתראה ולא ידע מהם העיתונים הנפוצים באריתראה.

ביום 22.2.11 נערך לעותר ראיון זיהוי נתינות.

בראיון זה ציין העותר כי מעולם לא ביקר באתיופיה, וזו אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם אמירות קודמות שלו, לפיהן חי באתיופיה לפחות חמש שנים.

העותר לא ידע לשיר את ההמנון האריתראי גם במהלך ראיון זה וצייר את דגל אריתראה כאשר במרכזו ציור כוכב הדומה לדגל האתיופי.

בראיון זה ידע העותר למנות את הקבוצות האתניות באריתראה, למרות שבראיון הראשון לא ידע.

בראיון הראשון ציין שיום העצמאות של אריתראה היה ב-1981, ואילו בראיון הנדון כאן השיב שמדובר ב-1991.

מתברר שגרסתו של העותר מתפתחת ככל שעובר הזמן, והוא לומד פרטים חדשים אודות אריתראה בין הראיונות.

4. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותו של העותר.

לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותר, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות.

לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותר ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלו הן למדינה מסוימת.

יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותר את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותו האמיתית.

כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותר לאותה מדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי.

העותר תוקף את קביעת המשיב, ולטענתו קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלו אינה סבירה וכי הוא, העותר, הוכיח כי מירב הזיקות שלו הן למדינה אחרת, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה.

לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותר היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותר.

כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותר ומאחרים שכמותו, לצורך הוכחת נתינותו או מירב הזיקות שלו למדינה לה הוא טוען.

בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות:

1. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר.
2. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות.
3. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותר, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%.

ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים.

כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים.

מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה.

לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים.

באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי.

לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה.

יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם.

מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותר ושל הדומים לו למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת.

כלומר, מידת ההוכחה בה העותר ושכמותו צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי – מאזן ההסתברויות.

לעותר ולשכמותו נערכו ראיונות, בהם הוא נשאל מגוון רחב של שאלות.

בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוען העותר, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה הוא טוען כמדינת נתינותו, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה.

מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי.

על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגין העותר.

כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידע העותר לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיו.

ברור כי אם העותר נשאל שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר.

כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון.

אם העותר אינו דובר את שפת המדינה לה הוא טוען, הרי שיקשה עליו מאוד להוכיח כי הוא נתין של אותה מדינה, ויהיה עליו לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתו את השפה הרשמית של המדינה.

לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין.

כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל.

הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין.

יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט.

לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים.

ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה.

5. המשיב שקל נכונה את הנתונים שהיו בפניו.

מן הראיונות ניתן ללמוד שהעותר שהה לפחות חמש שנים באתיופיה, ולא ידע בתחילת הדברים כמעט דבר אודות אריתראה.

עצם העובדה שהעותר שיפר את ידיעותיו במהלך תקופת שהייתו בישראל מלמדת, כי בשעה שהגיע לכאן לא ידע אודות אריתראה כמעט דבר ועל מנת לזכות במעמד בישראל למד ושינן וביקש לשכנע את המשיב כי הוא אריתראי.

אילו היה העותר אריתראי, הרי שכל הפרטים אותם ידע בראיון האחרון היה יודע גם בראיון הראשון.

בניגוד למקרים אחרים, כאן העותר עצמו הצביע על כך שיש לו זיקה לאתיופיה וכי שהה שם לפחות חמש שנים.

מסקנתו של המשיב הייתה שלעותר אין זיקה לאריתראה, אך יש לו זיקות לאתיופיה.

מסקנתו זו של המשיב היא מסקנה סבירה לאור מכלול הנתונים שהיו לפניו.

6. עצם העובדה שהעותר משפר את ידיעותיו במהלך שהייתו בארץ מלמדת על כך, שמלכתחילה הוא לא ידע דבר על אריתראה, ולכן אין לראותו כמי שהוא בעל נתינות אריתראית או בעל זיקה כלשהי לאריתראה.

לאור העובדה שהעותר שהה לפחות חמש שנים באתיופיה, מסקנת המשיב לפיה מירב זיקותיו של העותר הן לאתיופיה, היא מסקנה סבירה.

7. לאור האמור, אני דוחה את העתירה.

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.