לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת השתק פלוגתא.

רקע והליכים קודמים בין הצדדים

התובעים מתגוררים החל מתחילת שנות ה- 60 ברח' יחזקאל 17 ברמלה הידועים כגוש 4450 חלקות 151, 155, 157, 158 ו- 162 (להלן: "המקרקעין").

בין השנים 1991- 1992, הגיש הנתבע 1 (להלן: "המנהל") תביעה כנגד הנתבעים 1,8,6,14 לסילוק ידם מהמקרקעין (ת"א 2424/92, 1123/91, 124/91, 1125/91) ובסופו של יום התקבל פסק דין המורה על סילוק ידם של הנ"ל מהמקרקעין.

המנהל התקשר בחוזה עם הנתבעת 2 (להלן: "עמידר") להשכרת המקרקעין בשכירות בלתי מוגנת.

המשיבים (להלן: "התובעים") המשיכו להחזיק במקרקעין וממשיכים להחזיק בו עד עצם היום הזה.

בשנת 2006 הגיש המנהל תביעה נוספת כנגד התובעים (למעט התובעת 3) לסילוק ידם מהשטח, זאת בטענה כי ביצעו בשטח תוספות בניה ללא היתר ובניגוד להסכמי השכירות ( ת"א 4402/06, 4403/06, 4392/06, 4493/06, 4494/06, 4395/06, 4496/06).

התביעות הנ"ל נדונו במשותף ובסופו של יום, ניתן בהן פסק דין המורה על סילוק ידם של התובעים מהמקרקעין ומחייב אותם לשלם דמי שימוש ראויים עבור 7 שנים בהן החזיקו ועשו שימוש במקרקעין.

התובעים לא ערערו על פסק הדין לסילוק יד שניתן על ידי כבוד השופט זכריה ימיני ביום 22.7.10 (להלן: "פסק הדין") ועל כן עסקינן בפסק דין חלוט.

פסק הדין הוגש לביצוע בהוצאה לפועל וכל הבקשות שהוגשו לעיכוב ביצועו נדחו, לרבות בקשה לעיון חוזר.

ביום 16.1.2012 הוגש כתב התביעה הנדון.

טענות הצדדים

טענות התובעים

התובעים טוענים כי מאחר והנתבעים הסתירו מבית המשפט שנתן את פסק הדין, את דבר אישורה של תכנית מתאר במסגרתה שונה יעוד הקרקע מאזור מגורים לאזור מגורים ומסחר מעורב, לפיכך עסקינן בפסק דין שהושג במרמה, תוך הסתרת עובדות מהותיות מבית המשפט.

התובעים טוענים עוד כי לאור התכנית, אין לפנותם מהמקרקעין מבלי שיועמד להם תחילה שיכון חלוף סביר או שישולמו להם פיצויים הולמים לשם כך.

התובעים טוענים לעניין השתק עילה/ פלוגתא כי יש לדחות בקשת הנתבעים משום שפסק הדין ניתן במרמה תוך הסתרת התוכנית מבית המשפט.

טענות הנתבעים

יצוין כי התביעה הוגשה תחילה גם כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ברמלה (להלן: "ועדת התכנון והבניה") אולם בדיון מיום 4.9.12 היא נמחקה, וזאת בהסכמת הצדדים.

הנתבעים טוענים כי אין בין פסק הדין לבין התכנית דבר וחצי דבר.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעים הינם בבחינת פולשים אשר מבקשים להתעשר מפלישתם שלא כדין ולקבל סעדים להם הם אינם זכאים באמצעות טענות אשר אין בהן ממש.

הנתבעים מבקשים לקבל בקשתם ולדחות התביעה מחמת השתק עילה/ השתק פלוגתא.

דיון

השתק פלוגתא

השתק פלוגתא נדון בפסיקה פעמים רבות ונקבע כי על מנת לקבוע אם אכן בהשתק פלוגתא עסקינן, יש להידרש למרכיבים כדלהלן (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה )7:

"השתק פלוגתא מותנה בהתקיימם של ארבעה תנאים ואלה הם: הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון" (להרחבה ראו -ע"א 246/66, קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) עמ' ' 584).

מן הכלל אל הפרט

התובעים הם הנתבעים בהליך בו ניתן פסק הדין וכמו כן, התובעת דאז היא עמידר- אחת הנתבעות בהליך שבפני.

בהתאם לחוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960, כל הנכסים השייכים לעמידר, מנוהלים על ידי המנהל- היא הנתבעת 1 בענייננו כאמור. עמידר היא חברה לאומית לשיכון בישראל ופועלת כשלוחתו של המנהל.

הפלוגתאות אשר עמדו במחלוקת בפסק הדין, שתיים הן:

1. "האם לצוות על הנתבעים או על מי מהם לפנות את המקרקעין המפורטים בכתב התביעה, לסלק ידיהם מהמקרקעין ולהחזירם לתובעת?
2. האם יש לחייב את הנתבעים או מי מהם לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים במקרקעין לתקופה של 7 שנים שלפני הגשת התביעה?" (ראו עמ' 2 שורות 9- 12 לפסק דין).

למותר לציין כי בין הצדדים נערכו הליכים משפטיים רבים (כמפורט לעיל) בכל הערכאות, בסופו של יום, הוחלט כי על התובעים לפנות המקרקעין ללא עיכוב.

פסק הדין חלוט ניתן על ידי כבוד השופט ימיני אשר קבע כי "אני מצווה על הנתבעים בתיק זה ועל כל הבאים מכוחם לפנות את המקרקעין ודירות מגורים הנמצאות במתחם מקרקעין ברחוב יחזקאל 17 ברמלה..." (ראו "סוף דבר" לפסק הדין)

עסקינן בממצא אשר עונה על תנאי המניעות בדין ועל כן המדובר בראיה חלוטה במשפט (ראו בהרחבה ספרה של נינה זלצמן, "מעשה בית- דין בהליך אזרחי", עמ' 137).

במילים אחרות, אין התובעים יכולים לבקש לסתור/ להכחיש את פסק הדין אף אם הם מבקשים להציג ראיה או להשמיע טענה שלא הובאה במסגרת ההתדיינות אשר בסופה ניתן פסק הדין.

בעניינו התובעים טוענים כי התוכנית הינה בבחינת ראיה חדשה, אשר לא היתה בידם עובר לפסק הדין, ועל יש לראות בפסק הדין ככזה שהושג במרמה.

אציין כבר עתה כי טענה זו איננה מקובלת עלי. אפרט:

התובעים התדיינו בערכאות רבות (ראו לעיל).

בדיון בבקשה לעיון חוזר בדחיית בקשת התובעים לעיכוב ביצוע נקבע על ידי כבוד השופטת שלהבת קמיר- וייס כדלקמן:

"לא בנקל בית משפט זה אינו נעתר לבקשה לעיכוב פינוי בשים לב לעובדה שהמדובר במהלך שאינו הפיך.

אלא, שבענייננו המדובר בנסיבות קיצוניות.

במשך 20 שנים מנסה המשיב מס' 1 לפנות את המקרקעין שבבעלותו.

תחילת הדברים בפסק דין שנתן כב' השופט טל לפינוי המבקשים עוד ביום 19.06.94 והמשכם בפסק דין שנתן כב' השופט ימיני לפינוי המבקשים ביום 22.7.10...

הפכת והפכתי בתובענה לפסק הדין ההצהרתי שהגישו המבקשים, בהתבסס על סעיף 187 לחוק התכנון והבניה ולא ברור לגמרי כיצד הסעיף האמור יכול להועיל למבקשים שכנגדם קיים פסק דין חלוט לפינוי עקב הפרות של חוזי שכירות בלתי מוגנת" (ראי/ה עמ' 2 שורות 1- 9 ושורות 17- 19 להחלטת כבוד השופטת קמיר- וייס מיום 21.1.12).

בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ובית משפט עליון נדחו.

בענייננו היה לתובעים יומם בבית המשפט, מספר פעמים, טענותיהם בדבר זכויותיהם או אם לאו במקרקעין נידונו בהרחבה, ובפסק דין חלוט נקבע כי עליהם לפנות את המקרקעין.

לא ברורה טענת התובעים כי גילוי העובדה החדשה בדמות התוכנית, יכולה לשנות פני הדברים, שהרי, פסק הדין קובע כי על התובעים לסלק ידם מן המקרקעין בשל הפרת תנאי חוזה השכירות הבלתי מוגנת אשר חתמו מול עמידר.

אשר על כן, אין בין התוכנית ובין הממצאים העובדתיים אשר נקבעו בפסק הדין דבר.

ויצוין, כי לא יעלה על הדעת כי התובעים ימשיכו לעשות שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות ויגרמו לעלויות נכבדות ומיותרות לנתבעים .

כאמור בפסק הדין, על התובעים לסלק ידם מן המקרקעין ולשלם דמי שימוש ראויים.

השאלה שעלתה וקיבלה הכרעה בפסק הדין הינה זהה על רכיביה המשפטיים והעובדתיים לענייננו. ועוד, בפסק הדין התנהל דיון בכל הנוגע לאותה פלוגתא שלעיל שהיתה חיונית ומהותית לצורך פסק דין והיא ניתנה בצורה מפורשת, ברורה וחד משמעית.

אשר על כן, אני מקבלת בקשת הנתבעים וקובעת כי קיים השתק פלוגתא במקרה הנדון.

אשר על כן, הנני מורה על דחיית תביעת התובעים.

התובעים יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של כ"א מהנתבעים בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ג, 24 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.