פסק - דין

רקע כללי

1. בפנינו תביעות לתשלום הפרשי שכר ופיצויי פיטורים ולתשלום זכויות סוציאליות נוספות לרבות זכויות לפי צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות.

2. התובע 1, (להלן: "התובע 1" או "עדאל") הינו אב ל-4 י לדים, רתך במקצועו, הועסק החל מ- 9/08 ועד 9/10 בעבודות בניה שונות בחברה בשם "בני עיד תעשיות בע"מ" שהייתה בבעלות משותפת של הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "החברה"). חברה זו עסקה בבניה ועבודות תשתית.

התובע 2 הועסק אף הוא בחברה בעבודות בניה במהלך אותה תקופה (החל מ- 9/2008 ועד להתפטרותו ב - 10/2010).

3. מהראיות עולה כי במהלך תקופת עבודתם של התובעים נקלעה החברה לקשיים כלכליים. לאחר סיום עבודתם של התובעים בחברה וביום 19.2.2013 אף ניתן צו פרוק המתיחס לחברה כאמור.

בהתאם לכך, ההליכים כנגד החברה, אותם יזמו התובעים במסגרת התובענה שהוגשה גם כנגד הנתבעים שבכותרת, עוכבו בהתאם להחלטה מיום 10.11.13.

כמו כן עוכבו ההליכים אותם יזמה החברה כנגד התובע 1 (בתיק 9460-07-11), במסגרתה עתרה החברה לתשלום פיצוי עקב נזקים שונים שהסב לה לשיטתה התובע 1 משסרב להשיב לרשותה את כלי הרכב שהועמד לרשותו לצורך ביצוע עבודתו, עם סיום עבודתו בחברה.

4. הנתבעים 2 ו-3 הינם אחים והם היו כאמור בעלי המניות היחידים בחברה בחלקים שווים, כעולה מדו"ח רשם החברות שהוצג בפנינו.

5. על העסקת התובעים חל צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות (להלן: "צו ההרחבה").

6. השאלה המרכזית העומדת להכרעה הינה אפוא – האם יש להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבעים ולחייבם בחובות החברה אם לאו. זאת לאחר שנכריע בשאלת היקף חובותיה של החברה כלפי התובעים עקב עבודתם בה וסיומה.

הכרעה

7. מטעם התובעים העידו בפנינו התובעים עצמם אשר אישרו בעדותם את נכונות הטענות המופיעות בכתב התביעה שהוגש מטעמם.

הנתבעים מנגד, לא התיצבו לדיון ההוכחות ובחרו שלא להעיד בפנינו כאשר העד היחיד שהעיד מטעמם היה אחיהם – מר נאיף אזברגה (להלן: "נאיף") אשר הציג עצמו כמנהל החברה.

8. מעדות התובעים עולה כי הם הפסיקו את עבודתם בחברה בשל אי תשלום שכרם במלואו, נוכח איחורים בתשלום השכר ונוכח אי תשלום שכר כלל במהלך חלק מתקופת עבודתם וכן, נוכח מתן המחאות שלא כובדו על ידי החברה שנועדו לתשלום משכורת.

התובעים טענו כי הם התריעו מספר פעמים על התנהלותה של החברה בפני הנתבעים אך ללא הועיל ומשכך, הפסיקו את עבודתם.

בנוסף העידו כי במהלך כל תקופת עבודתם לא הופרשו בגינם הפרשות לקרן הפנסיה כמתחייב מהוראות צו ההרחבה, כי הם לא ניצלו את זכאותם לחופשה שנתית במהלך כל תקופת עבודתם ולא קיבלו תמורה בגין פדיון חופשה. כמו כן נטען כי החברה לא שילמה להם דמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה ואף לא תשלומים בגין כלכלה.

כן העידו כי תלושי השכר שהנפיקה להם החברה לא שיקפו את הסכומים להם היו זכאים ואף לא את הסכומים אשר שולמו להם בפועל וכי הם לא כללו את הפירוט המתחייב מן הדין, לרבות פירוט של שעות העבודה, צבירת ימי חופשה וימי מחלה.

9. לגרסת התובע 1, על פי הסכם העבודה שבינו לבין החברה הוא היה זכאי לשכר חודשי בסך של 11,000 ₪ נטו. משכך, היה זכאי לשכר בסך של 264,000 ₪ נטו, בגין כל תקופת עבודתו אלא שבפועל שולם לו שכר בסך של 172,009 ₪ בלבד.

משכך, עתר לתשלום הפרשי שכר בסך של 91,991 ₪.

גרסת התובע 1 באשר לגובה השכר לו היה זכאי נתמכה למעשה בתצהירו של עד הנתבעים נאיף שבא לתמוך בתביעה שהגישה בשעתו החברה כנגד התובע 1 בגין נזקים שכביכול נגרמו לה עקב אי השבת כלי הרכב שהועמד לרשותו והיה שייך לה.

במסגרת תצהיר זה - שנערך ביום 23.6.11 - אכן נכתב כי שכרו של התובע 1 בתקופת עבודתו בחברה עמד על 11,000 ₪ נטו לחודש כולל הטבות ובכלל אלה: "רכב צמוד, טלפון נייד ועוד "(ראה – סע' 5 לתצהיר נאיף כפי שצורף לכתב התביעה בתיק 9460-07-11).

עיון בתלושי השכר אשר הונפקו לתובע 1 מלמד - כי נרשמו בהם סכומים נמוכים משמעותית מסכום זה. סכומים שהשתנו מחודש לחודש ללא פרוט וללא הסבר. הסבר משכנע לרישום תמוה זה לא ניתן גם במסגרת עדותו של עד הנתבעים נאיף. זאת מעבר לטענות סתמיות ביחס לחובות התובע 1 או להיעדרויות כביכול שהצדיקו הפחתות שכר.

10. משמע - הנתבעים טענו אומנם בכתב ההגנה כי הרישום בתלושי השכר, מקורו בהפחתות שכר כתוצאה מהיעדרויות של התובע 1 או בהחזר חובות של תובע זה, אולם טענות אלה נטענו באופן סתמי, בלא שהוצגו ראיות משכנעות לכך.

יתרה מזו, עיון בתלושי השכר עצמם מלמד כי אין למצוא בהם רישומים המעידים על היעדרויות, תשלום מקדמות או מתן הלוואות.

11. לאור כל האמור, אנו מקבלים אפוא את גרסת התובע 1 – הן ביחס לגובה השכר, הן ביחס לחובות החברה בגין שכר עבודה, והן באשר לאי קיום החובות המוטלות עליה בכל הנוגע לתשלום שכר ולהנפקת תלושי שכר, כפי הנטען בכתב התביעה.

12. מעבר לכך, הנתבעים אף לא סתרו למעשה את גרסתו של התובע 1 לפיה, לא הופרשו בגינו הפרשות לקרן פנסיה כמתחייב מצו ההרחבה וכפי העולה גם מתלושי השכר שהפיקה החברה.

לאור זאת, יש לקבוע כי התובע 1 היה זכאי לתשלום הפרשות לקרן הפנסיה מן החברה כפי הנתבע בכתב התביעה ובהעדר תחשיב נגדי.

כמו כן, לא הוצגו ראיות שיש בהן ממש לסתירת טענותיו של התובע 1 לפיהן הוא לא ניצל את זכאותו לחופשה שנתית ולא קיבל תמורה בגין פדיון חופשה וכן כי לא שולמו לו דמי הבראה ודמי כלכלה על ידי החברה כפי המצויין בכתב התביעה. טענות שניתן למצוא להן אישוש גם ברישום המופיע בתלושי השכר.

13. יצוין כי לא נסתרו מעיננו טענות הנתבעים בסיכומיהם, אשר התמקדו רובן ככולן בנזקים אשר גרם כביכול התובע 1 לחברה עקב אי השבת הרכב שהיה ברשותו עובר לסיום עבודתו. רכב אותו עיכב לדבריו משך שבועיים בשל אי תשלום זכויותיו.

14. על יסוד טענות אלה אף הוגשה כאמור תביעה על ידי החברה כנגד התובע 1, אשר ההליכים בה עוכבו בעקבות מתן צו הפרוק.

בהקשר זה יאמר - כי הנתבעים לא הציגו ראיות הנוגעות לנזק שכביכול גרם התובע לחברה, וודאי שלא הצביעו על קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין עיכוב הרכב לבין אי תשלום הזכויות המגיעות לתובע 1 מן החברה.

15. אשר לזכויות התובע 2 הרי שעל-פי עדותו, שלא מצאנו מקום לפקפק בה, ובמיוחד על רקע הדברים שנאמרו לעיל ביחס להתנהלות הנתבעים כלפי שני התובעים כאחד, הוא היה זכאי לשכר חודשי בסך של 5,500 ₪ נטו ומשכך לתשלום שכר בסך של 137,500 ₪ נטו בגין כל תקופת עבודתו. זאת שעה שהחברה שילמה לו סך של 67,215 ₪ בלבד. מכאן שהחברה נותרה חייבת לתובע 2 סך של של 70,285 ₪ בגין הפרשי שכר.

16. כמו כן, עולה מן הראיות כי בדומה לתובע 1 גם לתובע 2 לא הופרשו הפרשות לקופת גמל ואף הוא לא ניצל את זכאותו לחופשה ולא שולם לו דבר בגין פדיון חופשה, דמי הבראה, וכלכלה.

17. לאור זאת, יש אפוא לקבוע כי עם סיום עבודתו של התובע 2 החברה הייתה חייבת לו סכומים ניכרים בגין הפרשי שכר וזכויות סוציאליות, כמפורט לעיל, כפי הנתבע בכתב התביעה ובהעדר תחשיב נגדי.

18. אשר לתביעתם של התובעים לתשלום פיצויי פיטורים הרי שלאור עדותם בפנינו - אשר לא מצאנו מקום לפקפק בה – עדות ממנה עולה כי החברה שילמה להם שכר בחסר או באיחור ניכר משך חודשים ארוכים ובחודשים מסויימים אף לא שילמה להם שכר כלל, חרף התראותיהם - הרי שיש לקבוע כי התפטרותם נעשתה בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים. זאת בהתאם לסעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג – 1963.

בהקשר זה מוצאים אנו לציין כי הנתבעים לא מצאו לנכון למסור עדות מטעמם על מנת לסתור את גירסת התובעים, כאמור לעיל. הנתבעים אף לא הציגו מסמכים לסתירת גרסתם של התובעים המלמדים על ביצוע תשלומים בפועל ועל מועדם. זאת, מעבר לתשלומים בהם מודים התובעים. הרישומים בתלושי השכר לצד הודאת העד מטעם התובעים, בכל הנוגע לגובה השכר של התובע 1, תומכים בגרסת התובעים ביחס לאי תשלום שכרם במלואו ולרישום שאינו תואם את המציאות כהויתה בתלושי השכר. זאת, מעבר לעובדה שגם בתלושי השכר כאמור אין ניתן למצוא תימוכין לטענות הסתמיות של הנתבעים ביחס להעדרויות המיוחסות לתובעים או לתשלום מפרעות והלוואות שהצדיקו ניכויים מן השכר המוסכם. עוד יאמר כי מהראיות שהוצגו בפני בית הדין עולה כי החברה הנפיקה לתובעים תלושי שכר שונים בגין אותם חודשים (קרי- תלושי שכר כפולים) כעולה מספח ב לכתב התביעה (ר' לעניין זה עדותו הסתומה של עד הנתבעים עמ' 7 לפרוטוקול שורות 10-21).

על כך יש להוסיף כי עד הנתבעים נאיף הודה בעובדה כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. קשיים אשר בעטיים לא שולמו לתובעים כל הסכומים להם היו זכאים מן החברה.

19. על רקע כל אלה הגענו אפוא לכלל מסקנה כי יש מקום להסיט את מסך ההתאגדות כנגד הנתבעים ולחייבם בכל חובות החברה, למעט החיוב בפיצויי הלנה וזאת כפי שנוסיף ונפרט להלן:

20. סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט - 1999 קובע לאמור:

"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."

21. אשר לאופן בו יש ליישם הוראות אלה בהקשר של משפט העבודה אמר בית הדין הארצי לעבודה את דברו בע"ע 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S גניוס סאונד סיסטם בע"מ (ניתן ביום 31.10.11). זאת, תוך שהוא מתווה את העקרונות הבאים:

• בהקשר של דיני עבודה, ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך. העובד הוא נושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה
• אין להשלים עם מצב בו חברה הנקלעת לקשיים כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר לאורך מספר חודשים. שכן, חובת תום הלב מחייבת התאמה של העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה, כאשר המשך ההעסקה בידיעה שאין בידי החברה לשלם מהווה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות.

עם זאת וכפי שציינו בעבר, לצורך הסטת מסך ההתאגדות יש מקום לשקול את משך תקופת ההעסקה - לאחר כניסתה של החברה לקשיים - את הסיבה להעסקה זו וכן שאלות כגון :האם היה צפי סביר לשיפור במצב החברה הנסמך על נתונים אובייקטיביים כגון כניסתו של משקיע חדש או אירוע מסחרי שעשוי להשפיע על תזרים המזומנים שלה והאם המידע אודות מצבה של החברה הוצג בפני העובד אם לאו.

כמו כן נפסק כי העובדה שבעלי המניות לא פעלו לפירוק החברה תיזקף אף היא לחובתם בבוא בית הדין להכריע בסוגיה של הסטת מסך ההתאגדות וכן כי התנהלות בלתי חוקית של המעביד המהווה עבירה פלילית נזקפת לחובתו (ראה – ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, ניתן ביום 19.1.03).

בהקשר זה נוסיף כי לטעמנו יש ליתן משקל מיוחד לרישום פיקטיביים או לרישומים חסרים שאינם תואמים את הוראות הדין בתלושי השכר או לרישומים אחרים שעל המעביד לנהל על פי דרישות רשויות המס או מכוח חוקי העבודה. שכן רישומים חסרים או לא אמיתיים מעין אלה פוגעים ביכולתו של העובד למצות את זכויותיו מול הביטוח הלאומי לאחר פירוק החברה.

22. לאור עקרונות אלה סבורים אנו כאמור כי יש מקום במקרה דנן לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, כבעלי מניות בחברה בחובות החברה כלפי התובעים, למעט פיצויי הלנה:

שכן, הנתבעים היו בעלי מניות יחידים בחברה משפחתית. מהראיות עולה כי החברה העסיקה את התובעים משך תקופה ממושכת בלא לשלם את שכרם או תוך תשלום שכר חלקי. המחאות שנמסרו לתובעים עבור תשלום שכר חוללו והחוב הכולל של החברה כלפי התובעים היה ניכר (ר' עמ' 4 לפרוטוקול שורות 4-5 וכן שורות 21-22 שם, עמ' 5 שורות 26-31 עמ' 5 שורות 1-2). מן הראיות עולה כי בגין חודשים מסויימים התובעים לא קיבלו שכר כלל או שכר חלקי מאוד (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 4-5). על היקף ההפרות הנוגעות לתשלום השכר ומשכן ניתן ללמוד גם מהיקף החובות הניכרים שצברה החברה כלפי התובעים בגין אי תשלום שכר.

הנתבעים היו אחראים לרישום שאינו תואם את הסכומים ששולמו לתובעים בפועל ואינו עולה בקנה אחד עם כרטסת הנהלת החשבונות של החברה (ר' עמ' 9 לפרוטוקול שורות 1-2 וכן סעיפים 12-13 לכתב התביעה שאושרו בעדות התובעים בבית הדין). לגבי חלק מהחודשים אף הפיקה החברה כאמור תלושי שכר כפולים.

כמצויין לעיל, רישומים מעין אלה היו עומדים לתובעים לרועץ בבואם לנסות ולממש זכויות מול המוסד לביטוח לאומי.

סוף דבר

23. לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא להם פס"ד זה, את הסכומים הבאים:

הפרשי שכר

• לתובע 1 - סך של 91,991 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.9.10 ועד למועד התשלום בפועל.
• לתובע 2 - סך של 70,285 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.10.10 ועד למועד התשלום בפועל.

פיצויי פיטורים

• לתובע 1 - סך של 33,084 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.9.10 ועד למועד התשלום בפועל.
• לתובע 2 - סך של 12,789 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.10.10 ועד למועד התשלום בפועל.

הפרשות לפנסיה

• לתובע 1 - סך של 23,820 ש"ח בגין הפרשות המעביד לגמל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.9.10 ועד למועד התשלום בפועל.
• לתובע 2 - סך של 9,212.5 ש"ח בגין הפרשות המעביד לגמל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.10.10 ועד למועד התשלום בפועל.

פדיון ימי חופשה

• לתובע 1 - סך של 18,048 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.9.10 ועד למועד התשלום בפועל.
• לתובע 2 - סך של 6,967 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.10.10 ועד למועד התשלום בפועל.

דמי הבראה

• לתובע 1 - סך של 4,212 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.9.10 ועד למועד התשלום בפועל.
• לתובע 2 - סך של 4,387.5 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.10.10 ועד למועד התשלום בפועל.

כלכלה

• לתובע 1 - סך של 3,336 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.9.10 ועד למועד התשלום בפועל.
• לתובע 2 - סך של 3,475 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.10.10 ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן, על הנתבעים לשלם לכל אחד מן התובעים סך של 7,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (סך 15,000 ₪ עבור שני התובעים).

המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר.

ניתן היום, 20 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

נ.צ. (ע) מר דוד נס

נטע רות, שופטת

קלדנית: דפנה ענוה-רז