בפניי בקשה להארכת מועד להישפט, בהתאם להוראת סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן:"חסד"פ"), זאת בעניינו של דו"ח חניה מס' 18661603 (להלן:"דו"ח החניה").

טיעוני הצדדים

טיעוני המבקשת

1. בכותרת בקשתה עותרת המבקשת, כי בית המשפט יורה על הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין בעניינו של דו"ח החניה, אשר ניתן בהעדר, יתיר למבקשת להישפט בגינו וכן יורה על עיכוב הליכי הגבייה בהם נוקטת המשיבה, זאת עד למתן החלטה בבקשה זו.
2. לטענת המבקשת, ביום 5.1.11 פנתה המבקשת למשיבה בבקשה לביטול דו"ח החניה, זאת מיד לאחר שהגיע לידיה מכתב מחברת הגבייה "שוהר" ולפיו, למבקשת חוב בסך 1,351 ₪ בשל ביצוע עבירת חניה ביום 24.2.09, כאשר הסך של 1,191 ₪ מתוך הסכום הנ"ל מורכב מהוצאות גבייה, אשר מעולם לא ננקטו. בהקשר זה, טוענת המבקשת, כי אך בחודש אוגוסט 2011, לאחר פניות חוזרות ונשנות, הגיעה לידי המבקשת החלטת המשיבה ולפיה, בקשתה נדחתה, זאת בהסתמך על אישור מסירה החתום, לכאורה, על ידי המבקשת. כן פורטו בהחלטת המשיבה הוצאות הגביה מהן עולה, כי בשני מועדים שונים בוצע, לכאורה, עיקול ברישום על מיטלטליה של המבקשת. בהקשר זה צירפה המבקשת את המסמכים הרלוונטיים.
3. כן טוענת המבקשת, כי החלטת המשיבה, כאמור, נשלחה אליה על ידי עו"ד מחברת "שוהר", זאת בניגוד להוראות החוק וכי היא פנתה בעניין זה לגורמים הרלוונטיים. כן טוענת המבקשת, כי במסגרת פנייתה זו הודיעה המבקשת, כי החתימה המתנוססת על אישור המסירה אינה חתימתה וביקשה, כי תינתן בעניין זה החלטת התובעת העירונית. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי פנייתה נותרה ללא תגובה, למעט תגובתה של עורכת הדין מטעם חברת הגבייה, אשר הציעה למבקשת לשלם את חובה בטרם יגדל. עוד בהקשר זה טוענת המבקשת, כי לאחר שהיא שבה וביקשה, כי פנייתה תועבר לתובעת העירונית, קיבלה המבקשת תגובה מחברת "שוהר", בחודש דצמבר 2011 ולפיה, התובע העירוני של המשיבה החליט לדחות את בקשתה. כן טוענת המבקשת, כי למרות בקשתה לקבלת העתק מהחלטת התובעת העירונית, לא הומצאה לה החלטה זו. בהקשר זה צירפה המבקשת מסמכים רלוונטיים.
4. כן טוענת המבקשת, כי היא לא ביצעה את העבירה נשואת דו"ח החניה, כי מעולם לא קיבלה הודעה על הטלת הקנס טרם קבלת המכתב מחברת "שוהר", כי מעולם לא נרשם כל עיקול על מיטלטליה מעבר לעיקול על רכבה וכי מעולם לא ידעה על ביצוע העבירה, טרם לקבלת המכתב מחברת "שוהר".
5. כן טוענת המבקשת, כי התובעת העירונית לא דנה כלל בבקשתה וכי היא דחתה את בקשתה אך למען הכשרת פעולותיהם של נציגיה ובעבור רווח כספי. עוד הוסיפה המבקשת, כי בשל התנהלות המשיבה קופחה זכותה להליך הוגן, היא לא קיבלה את יומה בבית המשפט, נגרם לה עיוות דין ולפיכך, מן הדין להורות על ביטול פסק הדין.
6. עוד הדגישה המבקשת, כי בפסיקה נקבע, כי על תובע להפעיל את שיקול דעתו ולנמק החלטתו, גם באם הוגשה הבקשה באיחור מידה וכי מקום בו לא נהג כך התובע, הרי שניתן לראות בכך נימוק לקבלת הבקשה להארכת מועד להישפט. בהקשר זה הפנתה המבקשת לפסיקה רלוונטית.
7. כן הפנה בא כוח המבקשת לפסיקה רלוונטית באשר לחוקיות וסבירות פעולות הגבייה המבוצעות על ידי רשויות מקומיות ולדידו נקבע שם, כי רשויות אלו רואות בהכנסותיהן מגביית קנסות חנייה שהתיישנו "אווז מטיל זהב", כהגדרתו. עוד טען בא כוח המבקשת, כי זכות הגישה לערכאות זכתה למעמד על בפסיקה ויש, אפוא, לאפשר למבקשת לבוא בפתחם של שערי בית המשפט, זאת תוך השוואה לנזק שייגרם לה, אם לא יתאפשר לה לעשות כן.

גם בהקשר זה, הפנה בא כוח המבקשת לפסיקה רלוונטית.

1. עוד בהקשר זה, טען בא כוח המבקשת, כי לבית המשפט נתונה הסמכות הטבועה ליתן הסעד המבוקש, לשם עשיית משפט צדק. גם בהקשר זה, הפנה בא כוח המבקשת לפסיקה רלוונטית.
2. כן צירפה המבקשת לבקשתה תצהיר כנדרש ומסמכים לביסוס טענותיה.
3. לאור כל האמור לעיל, עתרה המבקשת להורות, כאמור, בכותרת בקשתה וכמפורט לעיל.
4. בדיון אשר התקיים בפניי ביום 31.5.12, חזרה המבקשת על האמור בבקשתה וציינה, כי עבירת חנייה מתיישנת לאחר שנה מיום ביצועה. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי לתגובתה צירפה המשיבה מסמך הנחזה להיות אישור מ"דואר ישראל" על כך שהגיעה לכתובת המבקשת הודעת דואר רשום במהלך שנת 2009, דהיינו לפני שהתיישנה העבירה וכי המבקשת נמנעה מלקבל אותה ומשכך, לשיטת המשיבה, חלה חזקת המסירה כדין המעוגנת בתקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי.
5. באשר לאופן יישומה של חזקת המסירה, הפנתה המבקשת לפסיקה הנוהגת וציינה, כי ישנן שתי גישות. הגישה האחת גורסת, כי לאור העובדה שעסקינן במסמך אותו עורכת המשיבה, הרי שאינו קביל. בהקשר זה טענה המבקשת, כי האישור שהגישה המשיבה נחזה להיות מ"דואר ישראל" ואולם, בירור שערכה המבקשת באתר המכוון של "דואר ישראל" העלה, כי אין כל רישום כזה.
6. באשר לגישה השנייה בעניין חזקת המסירה טענה המבקשת, כי על פי גישה זו, הרוצה ליהנות מחזקת המסירה צריך להוכיח שני תנאים מצטברים ולפיהם, יש להוכיח, כי דבר הדואר נשלח בדואר רשום לאותו נמען, תוך המצאת האישור ובנוסף, יש להציג אישור על סיבת חזרת הדואר. בהקשר זה טענה המבקשת, כי המשיבה נוהגת בשיטת "מצליח", זאת כאשר היא מצרפת אישור לקוני, אשר לא ניתן ללמוד ממנו לאיזו כתובת נשלח אותו דבר דואר ומיהו פקיד הדואר שמסר אותו.בשל כך, לא ניתן להפריך את חזקת המסירה, שכן לא ניתן לזמן אותו לדין ולחקור אותו. עוד בהקשר זה טענה המבקשת, כי מקום בו עסקינן ברשומה מוסדית, אשר אין בה את פרטיו המלאים של עורכה, הרי שאין היא קבילה, באשר לא ניתן לזמן אותו ובכך להפריך אותה.
7. כן טענה המבקשת, כי ישנה הלכה פסוקה ולפיה, התוצאה של אי מתן תשובה לאזרח, אשר פונה לתובע העירוני ומבקש להישפט הינה, כי אם הבקשה מוגשת לבית המשפט אזי היא מתקבלת באופן אוטומטי. כן טענה המבקשת, כי עסקינן בעבירות של "אחריות קפידה", זאת שעה שעסקינן בעבירות חטא, אשר הקנס בצידן נמוך ביותר.
8. כן טענה המבקשת, כי בענייננו עסקינן בתופעה ולפיה, העיריות מוכרות את דו"חות החניה לחברות גבייה פרטיות. בהקשר זה טענה המבקשת, כי בשנת 2008, זומנו היועצים המשפטיים של עיריית נצרת עילית ושל עיריית טבריה בעקבות דו"ח חמור מאוד של מבקר המדינה, בשל התעמרות באזרחית בהקשר זה. בהקשר זה הוגש מסמך רלוונטי.
9. כן טוענת המבקשת, כי ידוע הוא, כי על החייב לשאת בהוצאות סבירות שנוקטת בהן העירייה או כל גוף שמבצע גבייה ואולם, בענייננו לא ננקט כל הליך ובכל זאת, באורח פלא, עלה גובה הקנס מ – 100 ₪ לסכום של 1,350 ₪, זאת מבלי שהיה כרוך בכך כל הליך גבייה. בהקשר זה טענה המבקשת, כי עסקינן בעיוות דין והגישה פסיקה רלוונטית.
10. עוד טענה המבקשת, כי לפי חוק הארכיונים, המשיבה מחויבת לשמור ברשותה כל מכתב שהיא שולחת. בהקשר זה טענה המבקשת, כי המשיבה לא צירפה לתגובתה העתק מהמכתב וכן לא הגישה מסמכים המקימים את חזקת המסירה ומשכך, הרי שלא חלה על המבקשת שום חובה להפריך את החזקה.

טיעוני המשיבה

1. לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות, תוך חיוב המבקשת בהוצאות לדוגמה.
2. כך טוענת המשיבה, כי לאור הקבוע בסעיף 230 לחסד"פ, הרי שבית המשפט רשאי להיעתר לבקשה דנן בהתקיים אחד משני תנאים. האחד, קיומם של התנאים המנויים בסעיף 229(ה) לחסד"פ והשני, קיומם של נימוקים מיוחדים אחרים שיפורטו בהחלטתו.
3. באשר לתנאים המנויים בסעיף 229(ה) לחסד"פ, הרי שעל פי הקבוע בחוק, רשאי תובע לדון בבקשה אשר הוגשה באיחור, באם שוכנע, כי נבצר מהמבקש להגיש את הבקשה במועד , מסיבות שאינן תלויות בו וכי הבקשה הוגשה מיד בסמוך לאחר שהוסרה המניעה. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי על פי רישומיה, הודעת דרישה ראשונה בגין הודעת הקנס, נשלחה למבקשת במהלך חודש ספטמבר 2009 ואולם, היא חזרה בציון "לא נדרש". כן טוענת המשיבה, כי הודעת דרישה שנייה נשלחה לאותה הכתובת וכי בהתאם לרישומי הדואר, הודעה זו נמסרה למבקשת. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי טענתה של המבקשת ולפיה, אין זו חתימתה על אישור המסירה, נטענה בעלמא, ללא שנתמכה בתצהיר וללא שהוכחה ובכך יש כדי לשמוט את הקרקע תחתיה.
4. כן טוענת המשיבה, כי בניגוד לנטען בבקשה הרי שכבר ביום 22.11.10, פנתה המבקשת לחברת "שוהר" באשר להודעת הקנס דנן וציינה, כי ככל הנראה, בשל מעבר דירה, לא קיבלה את דברי הדואר אשר נשלחו אליה בקשר להודעת הקנס. כן טוענת המשיבה, כי אין בפנייתה זו של המבקשת כל התייחסות באשר לגופה של הודעת הקנס ומכך ניתן ללמוד על הודאה בנכונותה של הודעת הקנס. משכך, טוענת המשיבה, כי לכל הפחות, ידעה המבקשת על קיומה של הודעת הקנס כבר ביום 22.11.10 וכי הבקשה דנן הוגשה רק כשנה לאחר מכן.
5. כן טוענת המשיבה, כי עסקינן בעבירות על חוקי עזר עירוניים וכי לא בכדי המחוקק קבע הסדרים מיוחדים לטיפול בהן, זאת על מנת לקצר את משך הטיפול הנדרש מחד ומאידך, להקל בקושי שבהוכחת ביצוען. בהקשר זה ציינה המשיבה, כי עסקינן בעבירות "אחריות קפידה", ולא בכדי.
6. כן הפנתה המשיבה לדרך ההתנהלות באשר לפניות לרשות לאחר קבלת הודעת קנס, כפי שזו נקבעה בחוק וציינה, כי אין במסכת ההתכתבויות עם הרשות כדי להקפיא את המועדים להגשת בקשה להישפט וכי מקום בו המבקשת השתהתה לפחות כשנה מיום שהוסרה המניעה, הרי שאין מקום להיעתר לבקשתה להישפט.
7. באשר ל"נימוקים המיוחדים" טוענת המשיבה, כי אין בבקשה נימוקים אשר יש בהם כדי להוות "נימוקים מיוחדים", כנדרש בחוק. בהקשר זה שוללת המשיבה את טיעוני המבקשת באשר להתנהלות הגורמים השונים מטעמה וטוענת, כי בכל אופן, אין בכך כדי להוות נימוק מיוחד בגינו יש להיעתר לבקשה.
8. עוד טענה המשיבה, כי ככל הנראה סברה המבקשת, כי הודעת הקנס עצמה פגומה ואולם ברור, כך המשיבה, כי לא כך הוא. עוד טענה המשיבה, כי מלבד האמור לעיל, אין אוחזת המבקשת בכל נימוק לבקשתה להאריך את המועד להישפט ואולם טיעון זה הייתה צריכה המבקשת להעלות בפני בית המשפט, במסגרת לוח הזמנים הקבוע בחוק.
9. כן טוענת המשיבה, כי בית המשפט אינו משום ערכאת ערעור על החלטת התובע העירוני בבקשת ביטול הודעת הקנס, אלא בוחן את הודעת הקנס במשקפי ההליך הפלילי ובמנותק מהחלטת התובע.
10. עוד טוענת המשיבה, כי יש לבחון האם טענה, אשר אין לה כל רלוונטיות להליך, לו יתקיים, יכולה להוות שיקול חיובי באם לקיים מלכתחילה את אותו הליך מיותר. בהקשר זה, מפנה המשיבה לפסיקה רלוונטית. עוד מציינת המשיבה, כי בהתאם לפסיקה, גם במקרים בהם דובר באיחור קצר מהאיחור נשוא הבקשה כאן, דחה בית המשפט בקשה להארכת מועד שעה שלא היה בידי המבקשת להצביע על נימוקים סבירים לאיחור. זאת ועוד, לטענת המשיבה, בית המשפט העליון מצביע על כך, כי עסקינן בנימוקים שונים בתכלית מאלו אשר על בית המשפט לשקול, שעה שפלוני אשר ביקש להישפט, נשפט בהעדר, וכעת מבקש הוא לבטל את פסק הדין.
11. כן טוענת המבקשת, כי אין מקום להיעתר לבקשה אך בשם זכות הגישה לערכאות וזכותו של אדם ליומו בבית המשפט, זאת שעה שהמחוקק התנה זכות זו, במקרים כגון דא, בתנאים מחמירים, אשר יש בהם כדי להצביע על כוונתו של המחוקק, כי זכות זו תיסוג לעיתים.
12. כן טוענת המשיבה, כי בחלוף המועדים הקבועים בחוק, נוהגת המשיבה ו/או מי מטעמה בהליכי גבייה מנהליים אשר כרוכים בעלויות נוספות, כפי שננקטו במקרה כאן וכי בנסיבות אלו, קבלת הבקשה ומתן הכשר לשיהוי בו נקטה המבקשת, תהא בבחינת עונש אשר יושת על המשיבה, על לא עוול בכפה.
13. כן צירפה המשיבה לתגובתה מסמכים רלוונטיים.
14. לאור כל האמור לעיל, עתרה המשיבה לדחיית הבקשה, באשר זו אינה עומדת בתנאים אשר קבע המחוקק ובפרשנות אשר העניק בית המשפט העליון לתנאים אלה. כן עתרה המשיבה לחייב את המבקשת בהוצאות, שעה שמדובר בבקשת סרק חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי.
15. בדיון אשר התקיים בפניי ביום 31.5.12, חזרה המשיבה על האמור בתגובתה וביקשה להשלים טיעוניה בכתב, לאור טענות המבקשת.
16. כן טענה המשיבה, כי למבקשת נשלחה הודעת דרישה בדואר רשום ועל פי האישור של "דואר ישראל", אשר הומצא בזמן, האישור חזר למשיבה היות והוא "לא נדרש". בהקשר זה ציינה המשיבה, כי המסמך אשר הציגה המבקשת ולפיו, ל"דואר ישראל" אין שום מידע אודות אישור זה, הרי שעסקינן במסמך מיום 25.5.12 , בו רשום מפורשות, כי אין מידע אודות האישור לאור העובדה, כי חלף פרק הזמן בהם נשמרים נתוני המשלוח.
17. כן טענה המשיבה, כי לא בכדי המחוקק החמיר ושינה בחוק סדר הדין הפלילי את הפרק העוסק בעבירות מסוג ברירת משפט, זאת על מנת שרק מקרים מועטים יחדרו את מסננת הבקשה להארכת מועד להישפט באיחור. בהקשר זה ציינה המשיבה, כי תכלית התיקון בחוק ולפיו, הוחמרו התנאים, כאמור, היא למנוע מקרים בהם אדם אשר קיבל הודעת קנס מזניח את ענייניו ואחרי כמה שנים, כשהרשות מפעילה את סמכותה שבדין ובאה לגבות ממנו חובות, רק אז יפנה לבית המשפט ויבקש לקבל את יומו. עוד בהקשר זה ציינה המשיבה, כי היענות לבקשה כגון זו, תיצור פתח למקרים נוספים ותגרום למשיבה נזק ראייתי, נוכח חלוף הזמן הניכר.
18. במסגרת השלמת טיעוניה בכתב טענה המשיבה, כי לאור חלוף הזמן לא ניתן היה להוציא מידע באשר לאישור המסירה ואולם, אין בכך כדי ללמד על היעדר קיומו. כן טענה המשיבה, כי הלכה פסוקה היא, כי אישורים אלה מהווים ראיה נפרדת ועצמאית לשם הוכחת המשלוח. בהקשר זה הפנתה המשיבה לפסיקה רלוונטית.
19. כן טענה המשיבה, כי אף לטענת המבקשת ולפיה, דבר הדואר לא נמסר לה, אין כל נפקות לאור הפסיקה ולאור חזקת המסירה.

המסגרת הנורמטיבית

1. בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ"), קובע המחוקק סדרי דין מיוחדים באשר לעבירות קנס. הוראות הרלוונטיות לענייננו המובאות במסגרתו של פרק זה הינן, בין היתר, הוראות סעיפים 229 ו- 230 לחסד"פ.

סעיף 229 לחסד"פ קובע כדלקמן;

"229. (א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

(1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג), ולעניין בקשה לביטול כאמור לגבי עבירת תעבורה מהטעם שהעבירה בוצעה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, ובעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה, או למי מסר את החזקה ברכב, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה – אם הגיש לתובע את הבקשה לביטול בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה; החלטת התובע בבקשה לפי פסקה זו סופית, ואולם רשאי הנקנס להודיע על רצונו להישפט;

(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה.

מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול.

.

.

.

1. תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.

.

.

.

(ח2) לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה
לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס; ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם שבקשתו לביטול הודעת תשלום קנס הוגשה שלא במועד אך התובע דן בה מכוח סמכותו לפי סעיף קטן (ה) וביטל את הודעת תשלום הקנס, או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230."

סעיף 230 לחסד"פ קובע כדלקמן;

מיום 17.1.2010

תיקון מס' 60

ס"ח תש"ע מס' 2223 מיום 17.1.2010 עמ' 310 (ה"ח 456)

הוספת סעיף 229א

230. הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו. הורשע האדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

1. מהקבוע בסעיף 229 לחסד"פ ניתן ללמוד , בין היתר, כי בפני מי שמקבל דו"ח בגין עבירת חניה ומבקש להשיג על הנטען בדו"ח החניה, פתוחים שני אפיקי פעולה אפשריים, אשר עיקרם כדלקמן:

א. להגיש בקשה לתובע תוך 30 יום מיום ההמצאה לביטול הדו"ח האמור.

ב. להודיע על רצונו להישפט.

עוד יובהר, כי בהתאם להוראת סעיף 229 (ח2) לחסד"פ, הרי משלא שילם אדם את הקנס, ומשחלפו המועדים להגשת הבקשה לביטול הודעת תשלום הקנס או להודעה על בקשה להישפט, יראו אותו בתום המועדים כאילו הורשע בבית משפט וכמי שנגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

1. יחד עם זאת, סיפא סעיף 229 (ח2) לחסד"פ קובע, כי הוראות סעיף זה לא יחולו על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו, אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור, בסעיף 230 לחסד"פ. מהאמור לעיל, קמה הבקשה שבפניי.
2. באשר להגשת בקשה להישפט, הרי שמהוראת סעיף 230 לחסד"פ עולה, כי ניתן לשפוט מי המבקש להישפט בגין דו"ח כאמור, וגם אם זאת באיחור, מקום בו מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 229 (ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים אחרים שיפרט בית המשפט בהחלטתו. עוד בהקשר זה, הרי שעל פי הוראת סעיף 229 (ה) לחסד"פ, בית המשפט יאפשר למי המבקש להישפט בגין דו"ח חניה באיחור, זאת בהתקיים שני תנאים מצטברים וכדלקמן;
3. אם שוכנע, כי הבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות אשר אינן תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד.
4. מקום בו הבקשה הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.
5. אם נסכם את הפרמטרים הנדרשים לבחינת הבקשה המונחת בפניי בזיקה להוראות החוק כמבואר לעיל, הרי שבית המשפט נדרש לשתי בחינות חלופיות: האחת, מכוח הוראת סעיף 229 (ה) והתנאים המצטברים שנקבעו בגדרו כמבואר לעיל, והאחרת, קיומם של "נימוקים מיוחדים" שבית המשפט יפרט בהחלטתו.

ומן הכלל אל הפרט

1. בענייננו, כאמור, הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להישפט ולבטל את פסק הדין שקם מכוח האמור בסעיף 229 (ח2) לחסד"פ, וזאת מנימוקים שונים המובאים במסגרת בקשתה, כמבואר לעיל. לאור האמור, הרי שהבקשה דנן, באה היא בגדרו של סעיף 230 לחסד"פ ובשל כך יש לדון ולהכריע בטענות הצדדים, זאת לאור המסגרת הנורמטיבית, כמפורט לעיל.
2. על מנת לבחון האם הבקשה דנן להארכת המועד להישפט עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 230 לחסד"פ, עלינו לבחון האם הבקשה עומדת בשני התנאים המצטברים הקבועים בהוראת סעיף 229(ה) לחסד"פ או באם ישנם "נימוקים מיוחדים" לקבלת הבקשה.
3. באשר לתנאים הקבועים בסעיף 229 (ה), הרי שלטענת המבקשת כאמור, בקשתה לא הוגשה במועד בשל הסיבה, כי היא לא הייתה מודעת לקיומו של דו"ח החניה, זאת עד לקבלת המכתב מחברת הגבייה "שוהר", עובר ליום 5.1.11. כמו כן, המבקשת טוענת, כי היא לא ביצעה את העבירה נשוא דו"ח החניה, כי מעולם לא קיבלה הודעה אודות הטלת הקנס טרם קבלתו של המכתב מחברת הגבייה וכי למעשה, לא ידעה על ביצוע העבירה עובר לקבלת המכתב מחברת הגבייה "שוהר", כאמור. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי עסקינן בעבירת חניה מיום 24.2.09 וכי ביום 5.1.11 לאחר שקיבלה לידיה את המכתב מחברת הגבייה "שוהר", היא פנתה למשיבה בבקשה לביטול דו"ח החניה ואולם בקשתה נדחתה ומכאן הבקשה שבפניי.
4. מנגד, כאמור, טוענת המשיבה, כי על פי רישומיה, הודעת דרישה ראשונה בגין הודעת הקנס, נשלחה למבקשת במהלך חודש ספטמבר 2009 ואולם, היא חזרה בציון "לא נדרש". כן טוענת המשיבה, כי הודעת דרישה שנייה נשלחה לאותה הכתובת, וכי בהתאם לרישומי הדואר, הודעה זו נמסרה למבקשת והיא נושאת את חתימתה. כן טוענת המשיבה, כי בניגוד לנטען בבקשה, הרי שכבר ביום 22.11.10, פנתה המבקשת לחברת "שוהר" באשר להודעת הקנס דנן וציינה, כי ככל הנראה, בשל מעבר דירה, לא קיבלה את דברי הדואר. משכך, טוענת המשיבה, כי לכל הפחות, ידעה המבקשת אודות קיומה של הודעת הקנס כבר ביום 22.11.10 וכי הבקשה דנן הוגשה רק כשנה לאחר מכן.
5. לאור האמור לעיל, הרי שראשית יש להכריע באם ניתן לראות במבקשת כמי שהייתה מודעת לקיומו של דו"ח החניה באם לאו, ואם כן - אימתי? בהקשר זה יש לבחון את סוגיית "חזקת המסירה", אשר בעניינה טענו הצדדים ארוכות, כמפורט לעיל.

חזקת המסירה

1. תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן;

"44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

1. בענייננו, כאמור, צירפה המשיבה לתגובתה אישור מסירה החתום על ידי המבקשת, נושא תאריך 3.2.10 ולפיו, הודעת תשלום הקנס הומצאה למבקשת במסירה כדין. מנגד, כאמור, טוענת המבקשת, כי החתימה על המסמך אינה חתימתה וכי אין חלה בענייננו חזקת המסירה, זאת באשר אישור המסירה אינו עוד בנמצא באתר דואר ישראל ומכאן, שאין אפשרות להוכיח או להפריך את אמיתות תוכנו. בהקשר זה הפנתה המבקשת לשתי גישות באשר לאופן יישומה של "חזקת המסירה" וציינה, כי בענייננו יש לאמץ את הגישה הנוקטת בהטלת נטל ההוכחה לכתפי הצד המבקש ליהנות מחזקת המסירה. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי המשיבה צירפה אישור לקוני, אשר לא ניתן ללמוד ממנו לאיזו כתובת נשלח אותו דבר דואר ומיהו פקיד הדואר שמסר אותו ובכך לא ניתן להפריך את חזקת המסירה. משכך, לדידה של המבקשת, הרי שמקום בו עסקינן ברשומה מוסדית, אשר בה אין את פרטיו המלאים של עורכה, הרי שהיא אינה קבילה.
2. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי לאור חלוף הזמן לא ניתן להוציא מידע באשר לאישור המסירה ואולם, אין בכך כדי ללמד על היעדר קיומו. כן טענה המשיבה, כי הלכה פסוקה היא, כי אישורים אלה מהווים ראיה נפרדת ועצמאית לשם הוכחת המשלוח.
3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהקשר זה, כמו גם את הראיות אשר צורפו ולאור הקבוע בתקנות והפסיקה הנוהגת בסוגיה זו, באתי לכלל מסקנה, כי בענייננו, חלה "חזקת המסירה" וכי יש באישור המסירה כדי להוות ראיה לאמיתות תוכנו. בהקשר זה מצאתי, את אישור המסירה מפורט וברור דיו ואשר יש בו את כל הפרטים הצריכים לעניין. כך, נושא אישור המסירה את כתובתה של המבקשת, את מספר תעודת הזהות שלה, את שמה המלא , כמו את חתימת עובדת רשות הדואר ותאריך.
4. משכך, הרי שבאתי לקבוע, כי בניגוד לטענתה העיקרית של המבקשת, הרי שמודעותה לקיומו של דו"ח החניה קמה ביום המצוין באישור המסירה , קרי ביום 3.2.10.
5. בהקשר זה אציין, כי גם אם היה בידי לקבל את טענת המבקשת ולפיה, החתימה על אישור המסירה אינה חתימתה, הרי שאין בכך כדי לאיין את חזקת המסירה, זאת לאור הקבוע בתקנה 44א ולפיו, כאשר עסקינן בעבירת קנס רואים בהודעת הקנס כאילו הומצאה כדין, גם בלא חתימה על אישור המסירה, מקום בו הודעת הקנס נשלחה בדואר רשום, וחלפו 15 ימים מיום שליחתה, כאמור.
6. למעלה מן הצריך יצוין עוד, כי לטענת המשיבה, הרי שהמבקשת פנתה לחברת "שוהר" בעניין הדו"ח כבר ביום 22.11.10 ומשכך, הרי שלכל הפחות, זהו התאריך בו הובא לידיעתה של המבקשת קיומו של הדו"ח. בהקשר זה צירפה המשיבה מכתב מיום 22.11.10, אותו שלחה המבקשת לחברת "שוהר" בעניינו של דו"ח החניה. לאחר שבחנתי מסמך זה ובאין המבקשת מכחישה את אמיתותו, הרי שאכן, כטענת המשיבה, לכל הפחות, ביום 22.11.10 הובא לידיעתה של המבקשת קיומו של הדו"ח.
7. משקבענו את המועד בו הובא לידיעתה של המבקשת קיומו של דו"ח החניה, יש לבחון באם עומדת המבקשת בתנאי הוראת סעיף 229(ה) לחסד"פ, אם לאו.

תנאי הוראת סעיף 229(ה) לחסד"פ:

1. כאמור, הבקשה שבפני הוגשה אך ביום 22.1.12, קרי, למעלה משנה, אשר מניינה יחל מיום 22.11.10, בו, כאמור, פנתה המבקשת במכתב לחברת "שוהר" וכמעט שנתיים מהיום המצוין על גבי אישור המסירה. משכך, הרי שאף אם נקבע, כי התאריך בו הוסרה המניעה להגשת הבקשה כאן וקיומו של הדו"ח הובא לידיעת המבקשת, הוא התאריך המאוחר מבין השניים, הרי שגם אז עסקינן במניעה אשר הוסרה למעלה משנה בטרם הוגשה הבקשה כאן. בשל כך, הרי שאין עסקינן בבקשה אשר הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.
2. לאור כל האמור לעיל, באתי לקבוע, כי בקשתה של המבקשת כאן אינה עומדת בתנאים הקבועים בהוראת סעיף 229 (ה) לחסד"פ, כנדרש. לאור האמור יש לבחון, באם יש בבקשה "נימוקים מיוחדים" אשר בשלהם יש להיעתר לבקשה, כאמור בהוראת סעיף 230 לחסד"פ.
3. למעלה מן הצריך יצוין, כי לטענת המבקשת, כאמור, במשך התקופה מאז נודע למבקשת על קיומו של הדו"ח ועד להגשת הבקשה כאן, היא ניהלה מסכת התכתבויות עם נציגי המשיבה השונים ואולם, כל מאמציה עלו בתוהו. בהקשר זה באתי לקבוע, כי אין במסכת התכתבויות זו כדי להוות הצדקה לשיהוי הרב בו נקטה המבקשת בטרם הגשת הבקשה.

"נימוקים מיוחדים":

1. באשר ל"נימוקים המיוחדים" הנדרשים בסעיף 230 לחסד"פ, הרי שסעיף זה תוקן בשנת 2010, או אז שינה המחוקק את הדרישה בהקשר זה ואף הקשיח אותה, כאשר הסעיף עובר לתיקון דרש, כי הנימוקים יהיו "נימוקים שירשמו" וכעת קובע סעיף 230 לחסד"פ, כי בית המשפט יהא רשאי להיעתר לבקשה כגון דא וזאת "מנימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטתו". לציין, שכבר עובר לתיקון נהגו בתי המשפט לייחס פרשנות מצומצמת להוראה זו ומשכך, הרי שהיום יש לייחס פרשנות מצומצמת עוד יותר לנימוקים אלה, זאת כדרישת החוק. ראה בהקשר זה ע"פ 40599/07, רואמי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), שם קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, בין היתר, כדלקמן;

"אמת נכון הדבר, שלשון החוק אינה קובעת שאך אם קיימים "טעמים מיוחדים" או "נימוקים מיוחדים" – רשאי בית המשפט לעשות כן, ולדון בעבירה אף בחלוף המועד להגשת הבקשה. די בנימוקים שיירשמו.

אולם, בית המשפט קבע בהחלטתו שיש לנהוג בעניין זה על דרך הצמצום בהפעלת שיקול דעתו, וכי יש לצמצמו אך למקרים מעטים, כמו מחלה או שירות מילואים בלתי צפוי. "

כן יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בע"פ 2075/10, צדוק ספדה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), שם קבע בית המשפט, בין היתר, כדלקמן;

"ממילא, בקשות להארכת המועד להישפט בגין הקנס, יתקבלו אך מטעמים מיוחדים ויוצאי דופן שכן מבחינה מהותית מדובר בהליך ערעורי על פסק דין חלוט (ראו, לדוגמה, ע"פ (מחוזי ב"ש) 7197/02 עמר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] תק-מח 2003(3) 18432, 18433 (2003); ע"פ (מחוזי חי') 1067/00 רז נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] תק-מח 2000(4) 3942, 3943 (2000))."

1. לאחר התיקון, התייחס בית המשפט העליון ברע"פ 329/10, חיים סדגר נ' משטרת ישראל – מדינת ישראל (פורסם בנבו) להוראת סעיף 230 לחסד"פ ולנימוקים הנדרשים וכדלקמן;

"לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם הנאשם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שקיימים נימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטה. הדרישה לנימוקים מיוחדים אינה בגדר סרח עודף מילולי מיותר; היא באה להקנות להחלטה להתיר שפיטה באיחור, הצדקה מהותית. דרישה זו לנימוקים מיוחדים מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בתכליות המיוחדות העומדות בבסיס קיומם של סדרי הדין המיוחדים בעבירות מסוג "ברירת משפט". אכן לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים להרשיע אדם בהיעדרו או למנוע ממנו להישפט במקרים מסוימים משקפת את "האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי" (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009))."

1. מהאמור לעיל עולה, כי מתן אורכה להישפט תינתן כיום, לאחר התיקון, אך במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות, אשר יהא בהן כדי להצדיק את האיחור בהגשת הבקשה ואת הארכת המועד להגישה. בהקשר זה יצוין, כי כפי שנקבע בעניין סדגר לעיל, הרי שאף זכותו של אדם ליומו בבית המשפט אינה זכות מוחלטת ככל שעסקינן בעבירות ובהליכים כגון דא, ובית המשפט נדרש גם בהקשר זה לאיזונים הראויים בין האינטרסים והזכויות הנוגדים הנלחמים על הבכורה.
2. בענייננו, כאמור, המבקשת ידעה על דו"ח החניה, לכל הפחות, עובר ליום 22.11.10 ולמעלה משנה מיום הגשת הבקשה כאן, זאת ללא שהביאה ונימקה את הנסיבות שהביאו לאיחור בהגשתה והמצדיקות את מתן הארכה המבוקשת. בהקשר זה יצוין, כי כפי שקבעתי זה מכבר, גם אם פנתה המבקשת למשיבה בעבר ולא קיבלה מענה או קיבלה מענה שאינו הולם או ראוי, הרי שאין בפנייה זו כדי להוות תחליף לפנייה לביהמ"ש בבקשה מתאימה. עוד בהקשר זה יצוין, כי לכל היותר ניתן לראות בפנייתה של המבקשת למשיבה כפנייה לביטול הדו"ח, להבדיל מבקשה להישפט/להארכת המועד להישפט אשר מוגשת היא לבית המשפט.
3. למעלה מן הצריך אדגיש עוד, כי על בית המשפט לשקלל את האינטרסים הנוגדים הבאים הם בגדרו של האיזון הנדרש בבקשה דנן. כך לדוגמה יש להתייחס לנזק הראייתי הבלתי הפיך שנגרם למשיבה נוכח חלוף הזמן הניכר, הרובץ הוא לפתחה של המבקשת, לאור האמור לעיל. זאת ועוד, לא בכדי ראה המחוקק לקבוע, כי עסקינן בעבירות שמטבען הינן "ברירות משפט", ואשר הינן עבירות "אחריות קפידה", נוכח טיב העבירות, טיבו של ההליך, "חזקת המסירה" הקמה בהקשר זה והרצון להביא לסיומם של הליכים כגון אלו, ובלבד שאין בכך כדי לפגוע בזכות אזרח לבוא בפתחו של בית המשפט. בהיעדר קיומם של "נימוקים מיוחדים", מתן המבוקש בבקשה דנן יחטא הוא לתכלית החקיקה והמנגנון שקבע המחוקק לעבירות קנס כמו המקרה דנן, ואף כאמור, יחטא לקביעתו המחייבת של בית המשפט העליון, כפי שפירטתי לעיל.
4. לאור כל האמור לעיל באתי לקבוע, כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח קיומם של "נימוקים מיוחדים" אשר בגינם יש להיעתר לבקשה, למרות האיחור שבהגשתה.
5. בנסיבות העניין, נוכח האמור לעיל, נמצאנו למדים, כי לא מתגבשים במקרה דנן התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 229 (ה) לחסד"פ, כמו גם לא מתקיימים במקרה דנן "נימוקים מיוחדים" הבאים בגדרו של סעיף 230 לחסד"פ ולפיכך, דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.
6. לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות.
7. המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.

5129371

ניתנה היום, א' כסלו תשע"ג, 15 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.