לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותה בגין תשלומים ששולמו על ידה לרשות המים, בשל צריכה שחרגה מההקצאה בגין השנים 2009 ו – 2010 וזאת עקב שימוש שעשתה הנתבעת במכסת מים אשר הייתה שייכת לתובעת, ובהיקף של כ- 56,000 קו"ב מים.

לטענת התובעת, במשך שנים עובד על ידי הצדדים, במשותף, פרדס באזור תוך שהתובעת מקצה כ-56,000 קו"ב מים, בגין חלקה בהשקיית אותו פרדס.

לאחר מספר שנים, נעקר הפרדס, אלא שמכסת המים לא הושבה לתובעת.

במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי מכסת המים לצרכי חקלאות נקבעת על ידי משרד החקלאות ורשות המים, וממילא אינה בסמכותה של הנתבעת, כך שלא עומדת לתובעת כל עילת תביעה כנגדה.

לשיטת הנתבעת, מחדליה של התובעת עצמה, מלפעול בנושא זה מול רשות המים ומשרד החקלאות, הם שהביאו לאי העברת מכסת המים לידיה וזאת מבלי לגרוע מיתר טענות הנתבעת.

בנוסף, טענה הנתבעת כי הקצאות המים נקבעות מידי שנה על סמך דיווח צריכת מים לשנה קודמת, ומכאן כי מיום בו דווח על הפסקת צריכה המים ביחס לפרדס, וזאת עוד בשנת 1994, לא התקבלה כל הקצאת מים ביחס לשטח זה, והנתבעת העבירה לרשות המים דיווחים בדבר התצרוכת העצמית שלה, ובהתאם למכסת המים שלה בלבד.

הוסיפה הנתבעת וטענה כי למיטב הבנתה, אין כל קשר בין מכסת המים שהוקצתה בזמנו, לבין רכישת המים הנוספת אשר בוצעה על ידי התובעת ביחס לשנים 2009-2010, אלא שרכישה זו בוצעה נוכח קיצוצים שנעשו על ידי הרשות, וזאת בדומה לישובים אחרים, וללא קשר להקצאת המים לעיבוד הפרדס.

זה המקום לציין כי כתב התביעה המקורי כלל גם עתירה לסעד הצהרתי על פיו הקצאת המים שהועברה לנתבעת בהיקף של 56,000 קו"ב, שייכת לתובעת. כמו כן, הוגשה התביעה בתחילה גם כנגד רשות המים ומשרד החקלאות.

בהמשך, ניתנה על ידי התובעת הודעה על פיה היא אינה נדרשת עוד לסעד ההצהרתי ונתבקשה מחיקת התביעה ביחס לרשות המים ומשרד החקלאות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נתתי דעתי לתצהירי הצדדים, עדויותיהם וסיכומיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. טעמיי להלן.

השאלה הראשונה אליה נדרשתי במסגרת ההכרעה בסכסוך שבפני הינה השאלה האם נעשה על ידי הנתבעת שימוש במכסת המים אשר יועדה לפרדס.

בעוד התובעת טענה כי הנתבעת עשתה שימוש, במהלך השנים, במכסה בהיקף של כ- 56,000 קו"ב, טענה הנתבעת כי משהופסק עיבוד הפרדס, יוחדו ונקבעו מכסות המים על בסיס השימוש בשטחיה של הנתבעת, ואין מקורם בהקצאת המים לפרדס.

בעניין זה מצאתי לקבל את עמדת התובעת.

עמדתה של התובעת נשענת על מסמכים וראיות בכתב, במיוחד אלו מרשות המים עצמה.

הללו מלמדים כי אכן, במשך שנים, הוקצתה מכסת מים בהיקף של 56,000 קו"ב לנתבעת, על אף שהייתה מיועדת לתובעת.

המצהיר מטעם הנתבעת, מר אביטל דניאל, ציין במפורש במסגרת סעיף 6 לתצהירו כי במסגרת ההסדר שהיה בין התובעת לנתבעת, הוסכם בין היתר, כי התובעת תקצה מכסת מים שנתית בהיקף של 56,000 קו"ב לצורך העיבוד המשותף של הפרדס.

לא הוצג מסמך כלשהו, כי הנתבעת הודיעה לתובעת או לרשות המים, לאחר שנת 1994 (השנה בה הופסק העיבוד המשותף), כי יש להשיב לתובעת את אותה מכסה.

מרישיונות התובעת לאספקת/קבלת מים ביחס לשנים 2009 ו – 2010 (נספחים ב' ו-ג' לתצהירו של מר רביבו, יו"ר ועד האגודה בתובעת), עולה כי 56.19 אלף קו"ב (בגין שנת 2009) ו-66.73 אלף קו"ב (בגין שנת 2010) היוו חלק מרישיון אספקת המים של התובעת, ואולם, ביחס לאלו נרשם כי נעשה שימוש על ידי ספק אחר, הוא הנתבעת.

מדובר במסמך מפורש, של הרשות.

טענת הנתבעת על פיה מכסה זו לא סופקה לה בפועל, לא נתמכה בדבר.

לכאורה, כה פשוט היה לקבל מרשות המים או ממשרד החקלאות הבהרה על פיה המכסה השנתית המופיעה ברישיונות הנתבעת, אינה כוללת את ההקצאה שהוקצתה לתובעת והועברה לנתבעת.

אין רישיונות הנתבעת כוללים הבהרה כלשהי, באשר לדרך החישוב, מקורו וכיוצא באלה.

נהפוך הוא, במסגרת הנספחים לתצהירו של מר אביטל מופיע חלק מן ההקצאה, ככזו אשר בעל הרישיון שלה, הינו התובעת.

למעלה מכך, במסגרת סיכום דיון בנושא עדכון רישיון של הנתבעת לשנת 2012, נאמרו במפורש הדברים הבאים:

" לאחר מספר שנים הופסק עיבוד הפרדס המשותף, אך המכסה שהועברה כאמור מבית עוזיאל, כספק לאספקה עצמית, ליד רמב"ם, כספק עבור בית עוזיאל, המשיכה להיות רשומה ברישיון הספק יד רמב"ם ויד רמב"ם עשה שימוש בהקצאה שנבעה ממכסה זו להשקיית שטחיו החקלאיים האחרים" (בעניין זה ראה ת/1).

לא זו אף זו, במסגרת אותו סיכום דיון בשנת 2013, נזכר גם סיכום ישיבה אחרת, אשר נערכה ביום 11.7.11, בלשכת מנכ"ל משרד החינוך. סיכום ישיבה זו, צורף לתיק בית המשפט כנספח נ/1.

באותו סיכום נרשם , בין היתר:

"הפרדס נעקר לפני כעשרים שנה ויד רמב"ם המשיך לעבד את הקרקע ולהשתמש במים".

דהיינו בשני מסמכים שונים לחלוטין של משרד החקלאות, נמצא אישור כחלק מסיכומי ישיבות, על פיו, הנתבעת עשתה שימוש במכסות המים של התובעת, תוך התייחסות למכסת המים שאמורה הייתה לשמש לצורך השקיית הפרדס המשותף.

אני ערה היטב לטענת הנתבעת על פיה אותו סיכום ישיבה מיום 11.7.11 (נ/1) אינו תואם את הדברים כפי שהובהרו בישיבה המשותפת של הצדדים, והכל כמפורט במכתב אשר נשלח למשרד החקלאות בעניין זה באוגוסט 2011 (ראה נספח ב' לתצהירו של אביטל דניאל מטעם הנתבעת).

עם זאת, המצהיר מטעם הנתבעת, אשר נשאל ביחס למסמך זה, טען כי נוכח חלוף הזמן אינו זוכר כלל את המסמך, וממילא זה לא נחתם על ידו. (ראה בעניין זה עמוד 20 שורות 13-17 לפרוטוקול הדיון).

בנוסף, לאחר משלוח אותו מכתב של הנתבעת (אשר כאמור המצהיר כלל לא ידע לומר אם הוא מכירו), לא נשלח על ידי הנתבעת מכתב נוסף כלשהו, ובסיכום הדיון מחודש אפריל 2013 (ת/1), דהיינו זמן רב לאחר מכן, לא רק שמשרד החקלאות אינו חוזר בו מן הטענה כי נעשה שימוש באותה מכסת מים המיועדת לפרדס על ידי הנתבעת, אלא הוא שב ומאשרר אותה.

ביחס לסיכום הדיון משנת 2013, לא הוצגה לי על ידי הנתבעת ראייה כלשהי אשר יש בה כדי ללמד כי הנתבעת התנגדה או ערערה אחר החלטת משרד החקלאות, או אפילו שלחה מכתב בודד במסגרתו היא טוענת כי סיכום הפגישה אינו מדויק.

חוסר זה מקבל משנה תוקף שעה שדומה כי הנתבעת נהנתה מסיכום פגישה זו, כאשר במסגרתה הוסכם, לפנים משורת הדין, כי תעריף החריגה על השימוש בפועל של הנתבעת לשנת 2012, הנוגע לתובעת, לא ייחשב לנתבעת כתעריף חריגה.

(בעניין זה ראה גם עדותו של מר אביטל עמוד 20 שורות 26-27 לפרוטוקול הדיון).

במסגרת עדותו בפני טען מר אביטל, המצהיר מטעם הנתבעת, כי נציגי הנתבעת אשר נכחו בדיון מיום 11.7.11, לא היו הגורמים ה"מבינים" בתחום המים.

בעניין זה אציין כי שיקוליה של הנתבעת באשר לזהות האדם אשר התייצב לאותה ישיבה, הן שיקוליה שלה. ואולם, משמצאה הנתבעת להיות מיוצגת במסגרת אותה ישיבה על ידי אדם זה או אחר מטעמה, אין היא יכולה בדיעבד להעלות טענות ביחס לכך, כטעם לביטול סיכום הדיון.

זאת ועוד, ככל שטענת הנתבעת הינה כי סיכום הפגישה אשר צורף כמוצג נ/1, אינו משקף את ההסכמות וההבנות שהיו באותה ישיבה, ניתן היה לצפות כי יוגש תצהירו של מי שנכח באותה ישיבה, ואשר יכול להעיד, ממקור ראשון, כי הסיכום, הנתונים או ההבנות, היו שונים מאלו שמצאו ביטוים בסיכום.

דבר מאלו לא נעשה.

סוגיית אי הבאתם של עדים רלוונטיים לכאורה, באה לידי ביטוי גם ביחס למוצג ת/1, הוא סיכום הדיון מיום 18.4.13 (נושא תאריך 21.4.13).

בדיון זה, בחודש אפריל 2013, נכחו גורמים רבים ממשרד החקלאות לרבות הגב' רופא שהינה סגנית מנהל לרשות התכנון במשרד, מר צפניה שאולקר שהינו מנהל מחוז שפלה והר במשרד החקלאות, הגב' אושרת עדני שהייתה מנהלת תחום המים ברשות לתכנון של משרד החקלאות, ומר נוסבאום, היועץ המשפטי בלשכה לחקלאות, ומי שמלווה את תחום הקצאות המים במשרד החקלאות.

העד היחיד שזומן, ואף זאת על ידי התובעת בלבד, הוא היועץ המשפטי בלשכה המשפטית במשרד החקלאות, עורך הדין נוסבאום.

אומנם, הנתבעת התנגדה להצעה להסתפק בהצגתה של תעודת עובד ציבור בהתייחס למוצג ת/1, ועתרה לחקירתו של העד, ואולם זימונו, במקור, נעשה על ידי התובעת בלבד.

זה המקום לציין כי מצאתי את עדותו של עו"ד נוסבאום בפני, מהימנה, סדורה וברורה.

מעדותו זו עלה, במפורש, כי התרשמותו הייתה כי הנתבעת טעתה לחשוב כי הקצאת המים שיועדה לתובעת, שייכת לה, אלא כי בפועל כמות מים זו הועברה מהתובעת ונרשמה על שם הנתבעת, תוך שהיה גם רישום מפורט על פיו הצרכן הינו התובעת.

עוד נאמר על ידי עורך דין נוסבאום במפורש, כי אלמלא הפרדס המשותף, הנתבעת לא הייתה מקבלת את ההקצאה של המים הנובעת מהפרדס. (ראה עמוד 12 שורות 4-17 לפרוטוקול הדיון).

מעדותו של עד זה עלה כי לאחר שהוצא סיכום הדיון, לא פנה אליו איש מן הצדדים בטענה כי סיכום זה אינו משקף את הנתונים כדבעי. (בעניין זה ראה עמוד 10 שורות 15-18 לפרוטוקול הדיון)

הנתבעת כאמור לא ביקשה לזמן מי מן הנציגים האחרים אשר נכח באותו דיון, ולא הגישה כל ראיה בכתב אשר יש בה כדי לסתור סיכום דיון זה.

על בסיס כל אלה , באתי לכלל מסקנה כי רשות המים ומשרד החקלאות, העבירו לרשות ולשימוש הנתבעת את מכסת המים של התובעת, מכוח ההסכמה המוקדמת שהייתה בין התובעת לנתבעת, ביחס לעיבודו של הפרדס, וכי הנתבעת עשתה שימוש באותה מכסה לצרכיה שלה.

דרך קביעת ההקצבה

במסגרת כתב ההגנה והסיכומים טענה הנתבעת כי ההקצאה של המים נעשתה ונעשית על בסיס שימוש בפועל בשנים קודמות ומכאן שממילא אין כל משמעות להסכמות או אי הסכמות של הצדדים להליך.

גם בעניין זה אין בידי לקבל את טענות הנתבעת וזאת מן הטעמים אשר יפורטו להלן.

אקדים ואומר כי עיון ברישיונות אספקת המים של התובעת לשנים 2009-2010, (הן השנים הרלוונטיות לתביעה זו), מלמד כי הקצת המים לתובעת נעשתה באופן כולל, ולאחר מכן, נגרע ממנה אותו היקף של שימוש אשר נרשם על שם הנתבעת.

דהיינו, גם מקום בו נמצא כי ההקצאה של התובעת (על בסיס שנים קודמות) צריך היה להיות בהיקף מסוים , לדוגמא 445.07 אלפי קו"ב לשנת 2009, עדיין נגרע מתוך אותו רישיון סך של 56.19 אלף קו"ב אשר נרשם על שם הנתבעת.

מכאן, כי גם אם תתקבל טענת הנתבעת על פיה ההקצאה שניתנה לה עצמה וההקצאה שנקבעה לתובעת, חושבו שתיהן בהתאם להיקף השימוש במים ביחס לשנים קודמות, לא יהא בכך כדי לגרוע מן הטענה כי לאחר אותו חישוב הופחת שיעור מסוים מהתובעת והועבר לנתבעת.

למעלה מכך, הנתבעת לא הוכיחה כי המכסה המיועדת לפרדס, אצל התובעת, זוהתה על ידי גורם כלשהו בנפרד, דהיינו "נצבעה" כך שממילא התובעת לא הייתה זכאית לה בשנים הרלוונטיות לתביעה, ולא הוכיחה כי ההקצאה שלה מקורה בשטחיה שלה מבלי שתתווסף אליהם אותה הקצאה שהייתה במקור מיועדת לתובעת.

זה גם המקום לציין, כי המסמכים אשר צורפו על ידי הנתבעת לתצהיר העדות הראשית מטעמה, אינם כוללים אבחנה של סוגי שטחים, או מזהים אותם, אלא שהם נחלקים להקצאות לחקלאות והקצאות לצריכה ביתית בלבד.

מקום בו נקבע על ידי רשות המים ומשרד החקלאות, באופן חד משמעי, כי ההקצאה לנתבעת טמנה בחובה, גם חלק מההקצאה שהייתה מיועדת לתובעת, ושעה שהנתבעת לא הוכיחה כיצד חושבה ההקצאה שלה בפועל, או כי זו נעשתה ללא קשר להקצאת המים שמקורה בתובעת, דין טענותיה של הנתבעת בעניין זה להידחות.

עילת התביעה

אין חולק כי העיבוד המשותף של הפרדס על ידי התובעת והנתבעת, פסק בשנת 1994.

הנתבעת שבה והדגישה בפני כי מכסות מים נקבעות על ידי רשות המים ומשרד החקלאות ואין לנתבעת כל יד ורגל בקביעתם.

לשיטת הנתבעת, נוכח עובדה זו, כל סייג או תלונה שהייתה לתובעת החל מאותו מועד, ביחס למכסות והקצאות המים, צריך היה כי יופנו לרשות, ולא לנתבעת שאין בידה לסייע.

בעניין זה אני מוצאת לציין כי ככל שהייתה הנתבעת מציגה מכתב, פנייה או כל ראייה אחרת, על פיה היא פנתה למשרד החקלאות, במהלך השנים שחלפו ועתרה להשבת מכסת המים לתובעת, יכול והיה בכך כדי להשליך על תוצאותיו של הליך זה.

עם זאת, לא הוכח בפני כי נעשתה פנייה כאמור, ולכתב ההגנה כמו גם תצהיר העדות הראשית לא צורפה ראייה כלשהי ביחס לכך.

המסמך היחיד אשר צורף לעיוני בעניין זה הינו מוצג נ/2, פסק דין אשר ניתן בשנת 1995, במערך היחסים שבין התובעת לנתבעת.

עם זאת, פסק הדין אינו מגלה דבר וחצי דבר, לעניין הקצאות מים או מתן הודעה למשרד החקלאות ביחס לכך, ולמעשה דומה כי אינו רלוונטי כלל להליך שבפני.

מהותית,

משהוכח כי הועברה הקצאת מים שהייתה במקור מיועדת לתובעת, והועמדה לרשותה של הנתבעת (הגם לצורך מימוש מטרה שלא הייתה עוד רלוונטית);

ומקום בו הוכח כי התובעת נדרשה לתשלום נוסף בגין חריגה ממכסת המים, אשר הייתה נמנעת כולה או רובה (תלוי שנה) , אם וככל שהייתה מושבת לשימושה אותה מכסת מים;

בהינתן שניים אלו, יש להורות כי נגרע חלקה של התובעת.

אוסיף ואציין כי ככל שהייתה הנתבעת, לחילופין, מציגה נתונים על פיהם היא קיבלה לרשותה את מכסת המים של התובעת, אך לא עשתה בה שימוש, דהיינו היא קיבלה לדוגמא מכסת מים בהיקף של 500 אלף קו"ב מים אך עשה שימוש רק בשיעור של 400 אלף קו"ב מים, יכול והיה מקום להורות כי אין עסקינן במקרה של עשיית עושר, שכן הנתבעת לא נהנתה מאותה הקצאה, ולא "התעשרה" על חשבון התובעת.

ואולם, לא הוצגו ראיות המלמדות כי הנתבעת לא עשתה שימוש בהקצאת מים זו.

למעשה, מנספחי תצהירו של מר אביטל, המצהיר מטעם הנתבעת, עולה כי הנתבעת עשתה שימוש במלוא ההקצאה, לרבות זו שמקורה בתובעת, ומכאן כי נהנתה ממימוש אותה הקצאה.

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, נוכח התנהלות הצדדים מול משרד החקלאות ביחס לשנת 2012.

מסיכום הדיון בשנת 2013, ביחס לשימוש הנתבעת במים בשנת 2012, עלה במפורש כי הנתבעת עשתה שימוש במכסת מים זו, והיה דווקא באותו שימוש כדי להביאה לחריגה. נוכח כך, ומשנקבע כי יש להעביר את אותה הקצאת בחזרה לתובעת, נמצאה הנתבעת שמי שאמורה לשלם עבור החריגה.

באותו פרוטוקול נקבע במפורש :

"עם זאת, לאור הרושם שנוצר כי הם אכן פעלו בתום לב ומתוך הנחה כי ההקצאה שבה הם השתמשו שנים רבות קודם לכן, תמשיך לעמוד להם גם בשנת 2012, והיות שבסיכום הישיבה אצל מנכ"ל משרד החקלאות לא התחדדה ההשפעה של העברת המכסות של ההקצאות בפועל, מסכימים משרד החקלאות ורשות המים, לפנים משורת הדין, כי לשנת 2012 בלבד, לא יחושב תעריף החריגה על השימוש שעשו בפועל עד לכמות של 72 אלמ"ק כאמור.

משנת 2013 ואילך על יד רמב"ם להקפיד ולצרוך את כמויות המים כפי שהקצו לה ברשיון ההפקה כאמור אינן כוללת כבר את הכמויות שנגזרו המכסה שהייתה רשומה על שם יד רמבם כספק עבור הצרכן המפורט בית עוזיאל".

ממסמך זה ניתן ללמוד כי לא רק שהנתבעת עשתה שימוש בהקצאת המים נשוא הדיון שבפני, אלא כי היא הסתמכה על הקצאה זו, במשך שנים.

במסגרת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט 1969 נקבע :

"1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת."

בנסיבות אלו, משנמצא כי הקצאת התובעת הועברה לנתבעת, משהוכח כי העברה זו גרמה לחיוב התובעת בתשלום בגין חריגה, ומשהוכח כי הנתבעת עשתה שימוש באותה הקצאה לצרכיה שלה, אין לי אלא לראות בתובעת כמי שזכאית להעלות , ביחס לנתבעת, טענה בדבר עשיית עושר.

מועדים והתנהלות

כפי שצוין לעיל, הפעילות המשותפת של הצדדים ביחס לעיבודו של הפרדס הסתיימה בשנת 1994.

עם זאת, עיון בכתבי הטענות והמוצגים מלמד כי פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת, בנושא השבת הקצאת המים, נעשתה רק בשנת 2010. עוד עלה כי הפנייה למשרד החקלאות על ידי התובעת בנושא זה, נעשתה אף היא בסמוך לאותו מועד.

(לעניין זה ראה נספח א' לכתב התביעה ומוצג ת/2 כמו גם עדותו של מר רביבו עמוד 13 שורות 21-25 לפרוטוקול הדיון ).

התובעת לא טענה במסגרת כתב התביעה, וממילא לא הציגה ראיות, כי פנתה לנתבעת או למשרד החקלאות, ולו במכתב בודד, משנת 1994 ועד לשנת 2010, דהיינו במשך שש עשרה שנים, לעניין השבת ההקצאה.

בנוסף, מהראיות שהוצגו לעיוני עולה, כי עד לשנת 2009 לא חרגה התובעת מהקצאות המים שלה, אף ללא קשר להקצאה שהועברה לשימוש הנתבעת. (בעניין זה ראה עדותו של מר רביבו, מטעם התובעת, עמוד 17 שורות 30-31 לפרוטוקול הדיון).

מכאן, כי לכאורה רק לאחר שהתברר לתובעת כי היא חורגת מהקצאת המים, מצאה לראשונה לפנות לנתבעת ולמשרד החקלאות בדרישה להשבת ההקצאה המיועדת לה.

אני סבורה נוכח האמור לעיל כי יש לראות את התובעת כמי שהתרשלה, ומי שתרמה בהתרשלותה זו, להתרחשותו של הנזק נשוא הדיון שבפני.

מר רביבו, המצהיר מטעם התובעת, שב והלין על דרך התנהלות משרד החקלאות בכל הנוגע להשבת הקצאת המים לרשות התובעת.

לשיטתו של מר רביבו, נדרשה התערבותו של מנכ"ל המשרד, קודם שיושמה ההחלטה להשבת ההקצאה לידי התובעת. (בעניין זה ראה עמוד 13 שורות 24-28 לפרוטוקול הדיון).

יחד עם זאת, לא הובהר על ידי התובעת, מדוע משנת 1994 לא מצאה זו לפנות לנתבעת או למשרד החקלאות על מנת להשיב לידיה את אותה הקצאה.

לא הובהר מדוע במשך למעלה מחמש עשרה שנה, בחרה התובעת לשקוט על שמריה.

לכאורה, ככל שהיו כל פעולות התובעת מתבצעות בשנת 1994, או בסמוך לאותו מועד, הייתה סוגיה זו באה על פתרונה לפני שנים רבות, ואף קודם למועד בו נדרשה להיקף כמויות המים בגינם בוצע התשלום בחריגה.

היה זה המצהיר מטעם התובעת אשר העיד כי הוא בודק כל חודש, את החשבוניות המגיעות מחב' מקורות, ובהן גם פירוט של ההקצאה השנתית ובאיזה היקף נעשה שימוש עד לאותה עת.

דווקא דרך התנהלות מסודרת זו, יכולה הייתה להניב, באופן סביר, טיפול מוקדם יותר בהשבת ההקצאה. (בעניין זה ראה עמוד 16 שורות 12-17 לפרוטוקול הדיון).

הטענות אשר באו לידי ביטוי במסגרת סיכומי התובעת לעניין אי קבלת מכתב פנייה מהנתבעת למשרד החקלאות או המשמעות שיש לייחס לתשובת הנתבעת בדבר הצורך להמתין לתום הבירור מול משרד החקלאות (מוצג ת/2), אין בהן כדי לאיין את שאלת רשלנותה של התובעת.

באשר לטענה בדבר הצורך במשלוח מכתב של הנתבעת להשבת ההקצאה לתובעת, קודם לשנת 2009, יש לומר כי באותה מידה, ניתן היה לצפות כי גם התובעת תפנה במכתב כזה;

באשר לטענה בדבר הצורך במשלוח מכתב של הנתבעת להשבת ההקצאה לתובעת, לאחר פניית התובעת, יש לזכור כי גם אילו היה נשלח מכתב כאמור, הוא היה נשלח במהלך שנת 2010, דהיינו לכל המוקדם, לקראת סוף התקופה נשוא התביעה שבפני.

באופן דומה גם למכתב התשובה של הנתבעת לתובעת, ספק אם הייתה השלכה מהותית על היווצרותו של הנזק , נוכח המועד בו נשלח (ראה ת/2 אשר נשלח ביום 3.10.2010).

זאת ועוד, שעה שהתובעת פנתה לנתבעת רק בשנת 2010, אין בית המשפט יכול להתעלם משאלת תרומתה של התובעת להסתמכותה של הנתבעת על אותה הקצאה של מים.

מן המסמכים השונים בתיק עולה כי הנתבעת, לאורך השנים, הסתמכה ועשתה שימוש באותה הקצאה, אשר אלמלא עמדה לה , יכול והייתה בוחרת לכלכל את צעדיה באופן שונה, לפנות לרשות בבקשות אלו ואחרות, לנייד מים וכיוצא באלה.

איני מוצאת, לעניין זה, כי התובעת יצאה ידי חובתה בעניין המועדים והפנייה, רק משום שהיא מפנה אצבע מאשימה כלפי הנתבעת.

ככל שהייתה התובעת פונה לנתבעת או אפילו למשרד החקלאות בסמוך למועד בו פסקו הצדדים מלעבד את הפרדס, או במשך השנים שחלפו לאחר אותו מועד, נהיר כי סוגיה זו הייתה מוצאת פתרונה לפני זמן רב.

רבים הם המקרים בהם נדרש בית המשפט למצוא את נקודת האיזון אשר יש בה כדי לשקף את התוצאה או המשמעות של התנהלותם של שני בעלי דין.

בתיק זה, לא ניתן להתעלם מן העובדות הבאות:

• הנתבעת נהנתה, בפועל, מהקצאת מים, שלא הייתה מיועדת לה, ואשר הועברה לה במקור, לפני שנים רבות, לצורך השקיית פרדס שאינו קיים עוד.
• המשמעות המעשית של שימוש זה מצד הנתבעת , בשנים 2009 ו – 2010, הביא את התובעת לכך שנדרשה לשלם סכומים ניכרים, כמפורט בכתב התביעה, בגין החריגה מההקצאה שנקבעה לה במסגרת רישיון המים השנתי לשנים 2009-2010.
• התובעת והנתבעת גם יחד, לא עשו דבר, משנת 1994 ועד לאמצע שנת 2010 לערך, לצורך השבת ההקצאה לתובעת מן הנתבעת. הפנייה הראשונה נעשתה רק בשנה שלאחר החריגה הראשונה של התובעת מההקצאה שנקבעה במסגרת רישיון המים שלה.
• הנתבעת הסתמכה על סך ההקצאה שעמדה לרשותה, לשימושיה היא.

על בסיס כל אלו אני מוצאת להורות כי התובעת זכאית להשבת הכספים ששולמו על ידה לנתבעת בגין החריגה מההקצאה, אך זאת בניכוי רשלנותה התורמת של התובעת להיווצרותו של נזק זה. אני מוצאת להעמיד את שיעור רשלנותה התורמת של התובעת על 50%.

הנזק , היקפו וחובת הקטנתו

שיעורו של הנזק פורט, באופן מאוד ברור, במסגרת תצהיר העדות הראשית של מר רביבו.

ביחס לחישוב היקף הנזק, לא נשאל מר רביבו שאלה כלשהי, אשר יכול והיה בה כדי להביא לכרסום בגרסת התובעת.

עיון בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מלמד, כי ביחס לחריגה בדרגה הראשונה, חושב היקף הנזק על ידי התובעת על דרך של הכפלת היקף המכסה שנגרעה מהתובעת בהיקף הקנס הממוצע. ביחס לחריגה בדרגה השנייה, חושב היקף הנזק על ידי התובעת, על דרך של הכפלת היקף יתרת החריגה ב-1 ₪, והכל בהתאם לדוחות של רשות המים.

כך ביחס לשנת 2009 וכך ביחס לשנת 2010 (בניכוי הקנס הנובע מהשימוש העולה על ההקצאה שהועברה לנתבעת).

לא מצאתי בכתב ההגנה של הנתבעת, בתצהיר העדות הראשית מטעמה או בסיכומיה כדי טעם לסטות מדרך חישוב זו.

שלוש טענות נוספות הועלו על ידי הנתבעת, בכל הנוגע לחישובו של הנזק, או למעשה לעניין הצורך להפחית משיעורו.

האחת, הייתה טענת הנתבעת על פיה נהנתה התובעת מתמורה שהתקבלה לידיה עקב גידולי פלחה בשטח הפרדס (ראה בעניין זה סעיף ג'-8 לכתב ההגנה).

טענה שנייה אשר נטענה במפורש לראשונה במסגרת שלב הראיות, היא זו על פיה יכולה הייתה התובעת להקטין נזקיה על דרך של ניוד הקצאות מים, דהיינו רכישת הקצאות מיישובים אחרים.

טענה אחרונה התייחסה לשאלת גביית כספים מחברי האגודה, ביחס לחריגה, שעה שהתובעת נדרשה לתשלום כספים אלו לרשות המים.

דומה כי חלק מטענות אלו, יש בהן כדי הרחבת חזית ואולם ממילא לא מצאתי לקבל איזה מהן, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן;

הנתבעת לא הוכיחה, אף לא בקירוב, כי התובעת השכירה את שטח הפרדס לאדם כלשהו, או קיבלה תמורה כלשהי, לא כל שכן שיעורה.

לא הוצג בפני הסכם, עדות, או ראייה אחרת התומכת בטענה זו של הנתבעת.

נהפוך הוא,

המצהיר מטעם התובעת נשאל ביחס לכך במסגרת החקירה הנגדית וטען במפורש כי השטח מעובד דווקא על ידי הנתבעת. (ראה בעניין זה עמוד 17 שורות 3-8 לפרוטוקול הדיון).

בסיכום הישיבה שנערכה במשרד החקלאות בשנת 2001 (מוצג נ/1), נרשם בין היתר:

"הפרדס נעקר לפני כעשרים שנה ויד רמב"ם המשיך לעבד את הקרקע ולהשתמש במים".

דהיינו, משרד החקלאות במסגרת סיכום דיון בשנת 2001 מאשר כי הנתבעת היא זו אשר עושה שימוש בפרדס.

באשר לטענה בדבר חובת הקטנת הנזק על דרך של ניוד הקצאות, או רכישת מים מבעלי רישיונות מים אחרים, לא הוכיחה הנתבעת כי ניתן היה לנייד מים באותן שנים, ולמעלה מכך, כי הייתה בכך כדאיות כלכלית.

היועץ המשפטי של משרד החקלאות נשאל ביחס לעלות רכישת מים באמצעות ניוד והשיב:

"ניוד זה שוק חופשי, מחיר יכול להיות אפס ויכול להיות גם גבוה"

(ראה בעניין זה עמוד 13 שורה 7 לפרוטוקול הדיון).

הנתבעת לא הציגה נתונים או חוות דעת מטעמה, ומכאן שלא ניתן לדעת האם היה ניתן או הייתה כדאיות כלכלית בניוד ורכישת מים מצד שלישי, חלף תשלום החריגה לרשות המים.

גם באשר לטענה בדבר גביית כספים מחברי האגודה בתובעת, לא הונח מצע עובדתי כלשהו, אשר יש בו כדי תמיכה בטענה לחובת קיזוז סכום כלשהו.

אציין כי המצהיר מטעם התובעת נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית וטען כי לא נגבו כספים מחברי האגודה שחרגו. (ראה עמוד 17 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון).

בהינתן כל אלה, יש להורות כי היקף הנזק שנגרם לתובעת, הוא כפי הנטען על ידה במסגרת כתב התביעה, דהיינו סך של 156,340 ₪.

מנזק זה יש להפחית את שיעור רשלנותה התורמת של התובעת בהיקף של 50%.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 78,170 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כן תישא הנתבעת בהוצאות ההליך בסך של 25,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

התובעת שבה ועתרה במסגרת סיכומיה למתן היתר לפיצול סעדים.

איני מוצאת להיעתר לבקשתה זו.

פיצול סעדים כשמו כן הוא והוא מתייחס למתן אפשרות לעתור לקבלת סעדים אחרים ביחס לאותם אירועים עובדתיים. במקרה דנן, דומה מסיכומי התובעת כי הסעד היחיד אשר בכוונת התובעת לעתור לו בעתיד הוא סעד כספי, כפי התביעה שבפני, ועניינו הוא נזקים נוספים כמו גם הנזק בגין שנת 2011. נוכח כך כלל לא ברורה הבקשה.

זאת ועוד, לא הונח בפני מצע ראייתי, ולו לכאורי, ממנו ניתן היה להסיק מדוע לא יכולה הייתה התובעת לעתור לקבלת סעד כספי בגין "נזקים נוספים", אשר כלל לא ברור מה הם, מתי התגבשו ואילו צעדים נעשו על ידי התובעת לצורך גבייתם.

גם בכל הנוגע לנזק בגין שנת 2011, איני יכולה להתעלם משאלת הצורך בבקשה לפיצול סעדים, או לחילופין מהעובדה כי התביעה הוגשה רק בשנת 2012 ומכאן כי לא הייתה לכאורה כל מניעה לכלול במסגרת התביעה שבפני גם את הנזקים ביחס לשנה זו.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ד, 29 יוני 2014, בהעדר הצדדים.