פסק דין

לפני עתירה מנהלית העוסקת בשאלה, האם רשאית המשיבה להמשיך בהליכי אכיפה מנהלית, לאחר שרשם ההוצאה לפועל קבע כי יש להעביר למשיבה את הסכום בגין החוב שהיה מובטח בשעבוד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ואילו יתרת הסכום המופקד תוחזר לעותר. טענתו העיקרית של העותר היא כי המשיבה השתהתה בהליכי האכיפה, ומשכך איננה זכאית לפרעון החוב בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.

רקע ועובדות

העותר היה בעל שליטה בחברת מאור גרפיק לייט בע"מ (להלן: "החברה") אשר נקלעה לקשיים כלכליים ועקב כך חדלה מלפעול.

חוב העותר למשיבה, נוצר בחשבון ארנונה מס' 0031-0700-203-93 תחת מס' לקוח 10027155 על שם העותר ועל שם החברה, אשר העותר מנהלה ומחזיק ב – 100% ממניותיה הרגילות, וכן בשני חשבונות ארנונה שבהם העותר נדרש לשלם את חוב הארנונה, כבעל שליטה בגין נכס ברחוב נחלת בנימין 125 בתל אביב.

חשבון הארנונה נפתח ביום 1.5.02 בגין מושכר ברחוב ידידיה פרנקל 70 בתל אביב (להלן: "המושכר"), אשר הושכר לעותר ולחברה על ידי מר ברחודר נג'ת (להלן: "המשכיר") בהסכם שכירות בלתי מוגנת, החל מיום 1.5.02 ועד ליום סגירת החשבון ביום 1.1.08.

ביום 15.12.05 נרשמה בפנקס המקרקעין הערת שעבוד בהתאם לסעיף 11 לפקודת המסים (גבייה), 1929 (להלן: "פקודת המסים") ע"ס 65,527 ₪ לטובת המשיבה, על זכויות העותר בדירה מגוריו דאז, ברחוב הירש 5 בהרצליה, אשר ידועה כגוש 6538 חלקה 135/2 (להלן: "הדירה") (נספח 6 לתגובת המשיבה).

ביום 30.3.06 נמסרה במסירה אישית, לידי אשתו של העותר, הגב' אתי מוגרבי, (להלן: "הגב' מוגרבי") הודעה על מכירת הנכס (נספח 7 לתגובת המשיבה).

ביום 15.8.06 הוגשה במסגרת תיק ההוצאה לפועל בקשה למימוש המשכון, למינוי כונס נכסים ולמכירת הדירה לשם פירעון החוב. לטענת המשיבה, תיק ההוצאה לפועל נפתח על מלוא חוב העותר למשיבה. ביום 4.9.06 נמסרה לידי העותר אזהרה בתיק (נספח 12 לתגובת המשיבה).

חשבון הארנונה נסגר ביום 1.1.08 לבקשתה של הגב' שרית מוגרבי, בתו של העותר, להחלפת שם המחזיק לשמה שלה, וזאת בהתאם להסכם שכירות בלתי מוגנת מיום 30.4.07 שכרתה עם המשכיר. ביום 22.6.08 נמסרו לידי אשתו של העותר דרישות המופנות לעותר לתשלום חוב ארנונה, בהתאם לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") בגין המושכר ובגין נכס נוסף ברחוב נחלת בנימין 125 בתל אביב.

ביום 13.11.08 נמסרה לידי אשתו של העותר, דרישה נוספת המופנית לעותר לתשלום חוב ארנונה בהתאם לפקודת העיריות (נוסח חדש), (להלן: "הפקודה") בגין המושכר. (נספחים 18+19 לתגובת המשיבה).

ביום 1.12.09 פנה העותר למשיבה בבקשה להקטנת החוב לסך של 50,000 ₪ ולפריסתו לתשלומים, עקב המצב הכלכלי הקשה לו נקלע. העותר פירט במכתבו את הנסיבות אשר הובילו למצבו וביקש את התחשבות המשיבה. (נספח 20 לתגובת המשיבה).

ביום 30.5.10 הגיש העותר בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, וכן בקשה להורות על מחיקת השעבוד שנרשם על הדירה, בטענה כי חתימתו של המצהיר על תצהיר התומך בבקשה למימוש, לא אושרה על ידי עו"ד, וכי תדפיס מצב החשבון הינו של החברה ולא אישי שלו. המשיבה הגישה תגובתה לבקשה זו, במסגרתה טענה כי סמכות רשם ההוצאה לפועל קמה מקום שעסקינן בבקשה למימוש משכנתא או משכון, ורק בהתייחס לטענה שהחייב מילא, או איננו חייב עודלמלא, אחר פסק הדין שהוגש לביצוע. עוד טענה המשיבה כי אין לרשם סמכות לדון בתביעות וטענות שיש לחייב נגד הזוכה. עוד הוסיפה המשיבה וטענה כי המשכון נרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 15.12.05 והייתה לעותר הזדמנות להעלות טענות כנגד תוקפו של המשכון וקיומו של החוב לפני ארבע שנים, לאחר שנמסרה לו האזהרה.

ביום 5.7.10 נמחקה הערת השעבוד לאחר שרשמת ההוצאה לפועל, הגב' דבי ענת, אישרה את המרת הערבות הבנקאית בשיק בנקאי על מלוא סכום החוב בתיק, אשר יופקד בגזברות ההוצאה לפועל. העותר הפקיד בגזברות את מלוא סכום החוב בתיק בסך 167,608 ₪, סכום שעוכב בתיק עד למתן החלטה בבקשה בטענת פרעתי.

ביום 14.10.11 נתנה החלטת רשמת ההוצאה לפועל ולפיה הבקשה בטענת 'פרעתי' התקבלה רק באשר לטענת העותר כי המשיבה רשאית לגבות, במסגרת תיק המימוש, רק את החוב המובטח בשעבוד. על כן קבעה כב' רשמת ההוצאה לפועל:

"אני סבורה כי הזוכה אינה יכולה להיפרע במסגרת תיק זה בגין חוב שאינו מובטח בשעבוד שנרשם לטובתה. אני מוצאת תימוכין למסקנתי בסעיף 7 (ב) לחוק המשכון, התשכ"ז 1967, החל על משכון הסכמי, אך ניתן ללמוד ממנו גזרה שווה לעניין שעבוד סטטוטורי....

לנוכח האמור, אני קובעת, כי על החייב לשלם לזוכה סך של 65,527 ₪ נכון ליום 15.12.05, בתוספת הפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם 1980."

ביום 4.12.11 הגישה המשיבה הודעה לפיה חוב העותר, כולל ריבית והצמדה נכון ליום 7.11.11 , מגיע לסכום של 129,707 ₪.

ביום 25.1.12 הגיש העותר בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 14.10.11, במסגרתה ביקש העותר שלא לפסוק לטובת המשיבה ריבית והצמדה. ביום 5.3.12 הגישה המשיבה תגובה לבקשה לעיון מחדש בה הבהירה כי משלא הוגש ערעור על ההחלטה, ההחלטה מהווה פסק דין סופי ואין לפתוח את הדיון מחדש. בתגובתה, דרשה המשיבה שלא להורות על העברת יתרת הכספים המופקדים בקופת ההוצאה לפועל בסך של 37,901 ₪ לידי העותר, שכן בד בבד עם הגשת התגובה הוגשה בקשה לעיקול יתרה זו מכוח הפקודה, בגין יתרת חוב העותר למשיבה בסך של 147,625 ₪ נכון ליום 8.11.11.

ביום 5.4.12 ניתנה החלטת רשמת ההוצאה לפועל ובה נדחתה את בקשת העותר לעיון מחדש בטענת פרעתי, רשמת ההוצאה לפועל אפשרה לעותר להגיש עמדתו, או הסתייגותו, מדרך חישוב החוב על ידי המשיבה.

טענות העותר

לטענת העותר, ביום 15.12.05 רשמה המשיבה הערה על פי סעיף 11 לפקודת המסים גביה על זכויותיו של העותר בדירה וזאת ללא מסירת כל הודעה מוקדמת לעותר.

לטענתו, תיק ההוצאה לפועל נפתח על בסיס שלל מצגים כוזבים, כך למשל בסעיף 3 לתצהיר המשיבה בפתיחת התיק (להלן: "התצהיר") נכתב כי החוב נשוא בקשת המימוש מתייחס בין היתר, לדירה, כאשר הדירה היא בהרצליה והמשיבה הנה עיריית תל אביב. כמו כן, נכתב כי החוב מתייחס אף לנכסים נוספים שהיו בחזקתו של העותר, כאשר בחזקת העותר אין ולא היו כל נכסים בתחום שיפוטה של עיריית תל אביב.

לטענת העותר, בסעיף 3 לתצהיר נכתב כי החוב הנו ע"ס 99,295 ₪ נכון ליום 9.2.06, בעוד שהערת השעבוד אשר נרשמה פחות מחודשיים קודם לכן הנה ע"ס 65,527 ₪.

בסעיף 6 לתצהיר, נכתב כי תיק ההוצל"פ נפתח במטרה למכור את המקרקעין לצורך פירעון החוב, אלא שלטענת העותר, מהתנהגות המשיבה ומשיהוי הרב שהשתהתה, ברור כי לא הייתה כל כוונה לפעול למכירת המקרקעין, אלא להשאיר המצב כפי שהוא, כדי למקסם את סכום החוב עקב "ריבית הנשך" החלה על החוב הנטען.

לטענת העותר, בשל המצוקה הכלכלית אליה נקלעה החברה, הוא נאלץ למכור את דירת מגוריו לשם כיסוי חובותיו. הוא פנה למשיבה לברר את מהות החוב, גובהו ולאיזה תקופה הוא מתייחס, וכן להגיע להסדר לפיו תבוטל הערת השעבוד אשר נרשמה על הדירה. לטענתו, המשיבה סירבה לעשות כן ודרשה סכומים גבוהים, בלא ליתן כל תחשיב הניתן לבדיקה ומבלי להתייחס לטענות העותר.

המשיבה התמהמהה במסירת תגובתה לבקשה בטענת פרעתי שהגיש העותר, והמציאה עמדתה רק כשמונה חודשים לאחר הגשת בקשת העותר לסגירת התיק.

לטענת העותר, במקביל להגשת התחשיב על ידי המשיבה בהתאם להחלטת רשמת ההוצאה לפועל בטענת פרעתי, שלחה המשיבה שלוש דרישות לתשלום חוב על סך כולל של כ- 272,000 ₪. לטענתו, שמו הוסף לשמה של החברה כ'מחזיק' רק במועד זה, ועל כן הוספת שמו הינה בבחינת 'זיוף' שבוצע על ידי המשיבה ומהווה המשך לפעולתה בתרמית, בחוסר תום לב, תוך פגיעה בקניינו של העותר שלא כדין. העותר פנה למשיבה בבקשה לקבל פירוט החוב הנטען, אך נדחה.

לטענת העותר, היה על המשיבה להגיש תביעה ולהוכיח כי הוא, כבעל שליטה בחברה , חייב בחובות ארנונה של החברה וכן להוכיח את גובה החוב, אם קיים כלל ומועד החוב.

טענות המשיבה

לטענת המשיבה, היא קיימה חובותיה, הן על פי חוק ההסדרים והן על פי הפקודה. המשיבה מסרה לעותר, כמי שרשום כמחזיק במושכר, הודעות בדבר חובות הארנונה שנצברו למושכר. באחת ההודעות אף הובהר לעותר כי הוא רשאי להשיג על סכום החוב בהתאם לסעיף 3 (א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו 1976 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות").

לטענת המשיבה, העותר המודע לחוב הנצבר לחובתו – לא ערער עליו ואף הגדיל לעשות והגיש למשיבה בקשה להקטנת החוב ולפריסתו לתשלומים. משלא הוגש ערר על שומות הארנונה תוך המועד שנקבע לכך ובכלל, עסקינן באי מיצוי הליכים במועדם, ובשומות סופיות המהוות חוב חלוט שלא ניתן עוד להשיג עליו.

לטענת המשיבה, העותר לא הגיש ערעור על ההחלטה בבקשה בטענת פרעתי ואף השתהה ופנה ללשכת ההוצאה לפועל ארבע שנים לאחר מועד מסירת האזהרה בתיק ההוצל"פ לידיו. ההחלטה בבקשה העותר בטענת פרעתי, אשר התקבלה באופן חלקי, דינה כפסק דין אשר הופך לסופי אם לא מוגש עליו ערעור במועד. העותר לא הגיש ערעור על ההחלטה, לרבות לא על הקביעה כי החוב הוא חוב אישי שלו, ואפילו בבקשתו לעיון מחדש בהחלטה, לא העלה טענה ביחס לשיוך החוב לו אישית ולא לחברה שבבעלותו. כל טענותיו הופנו לעניין פסיקת ריבית והצמדה.

לטענת המשיבה, העותר הגיש עתירתו בשיהוי ניכר, בלא שהגיש כל בקשה להארכת מועד.

לטענתה, כל הסעדים שנתבקשו בעתירה מבוססים על עילה אחת משותפת והיא שתיק ההוצל"פ למימוש השעבוד נפתח על סמך מצגים כוזבים , ועל כן ההכרעה בסעדים אלה מעוררת שאלות טכניות ועובדתיות ביחס לחוב. עוד לטענתה, גם טענת העותר שלפיה מגיעים לו סעדים נזיקיים כביכול של פיצוי עונשי בגין מרמה, חוסר תום לב וניצול כוחות שלטוניים, מתבססת גם היא, על שאלות עובדתיות וטכניות בלבד.

לטענת המשיבה, הערכאה המתאימה לדיון בטענותיו של העותר הנה ערכאה אזרחית ולא בית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת במסגרת תביעה אזרחית לסעד הצהרתי מתאים.

לענין המחזיק במושכר נשוא החוב ונשוא העתירה, טוענת המשיבה כי המושכר הוחזק בפועל ולמעשה על ידי העותר אישית, כשוכר, מיום 1.5.02 ועד ליום 1.1.08 והחשבון נפתח על שם העותר אישית, ביחד עם חברה שבבעלותו ובניהולו, בהתאם להסכם שכירות המושכר שלפיו נשכר על ידי העותר והחברה יחדיו. החזקתו האישית של העותר במושכר, נשוא ההליכים, עולה בבירור מנוסח הסכם השכירות (נספח 2 לתגובה לעתירה).

לטענת המשיבה, על אף שהחברה מדווחת כחברה שאינה פעילה, עולה מחקירה שערכה המשיבה כי נכון לחודש 3/2010 העותר המשיך את פעילותו העסקית, במסגרת עסק בשם 'מאור גרפיק לייט' שהע.מ שלו זהה למס' תעודת זהותה של בתו, שרית מוגרבי ת.ז. 022707541. לטענת המשיבה ממשיך העותר בפעילות באמצעות ישויות משפטיות שונות.

לאמצעי הגבייה המנהליים בהם נוקטת המשיבה כנגד העותר קדמו דרישות ששלחה על פי פקודת המסים גבייה ופקודת העיריות. לטענת המשיבה סמכותה לנקוט, כנגד העותר, באמצעי גבייה מנהליים מבוססת על הוראות חוק המוקנות לה בדין.

עוד טוענת המשיבה כי לאור נוסח הסכם השכירות בו מופיע העותר כשוכר, הנטל על העותר להוכיח כי אינו מחזיק בנכס נשוא החוב, על דרך העלאת טענת "איני מחזיק" במסגרת ערר על שומת הארנונה.

דיון

ביום 23.1.2012 הגיש העותר את העתירה המנהלית שלפני, ובה עתר למתן מספר צווים. נכון למועד הגשת הסיכומים, השאלה היחידה שנותרה לדיון היא האם המשיבה רשאית להמשיך בהליכי האכיפה המנהלית על פי נספחים ט'1 – ט'3 לעתירה לאור השיהוי הרב בו נקטה המשיבה, לטענת העותר, ומאחר שביום 14.5.2012 ניתנה החלטה על ידי רשם ההוצאה לפועל שלפיה יש להעביר למשיבה סכום של 129,707 ₪ והיתרה תוחזר לעותר.

על פי סעיף 3 א' לחוק הרשויות המקומיות, מי שחויב בתשלום רשאי תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה, אין חולק כי העותר לא עשה כן ופנה למשיבה לאחר כ – 4 שנים ממועד מסירת האזהרה.

הארנונה היא תשלום חובה המוטל על ידי רשות מקומית בגין נכסים המצויים בתחומיה והיא מהווה מקור מימון מרכזי של השלטון המקומי (בר"ם 5045/02 סלומון נ' מנהל הארנונה שליד עיריית חדרה, פ"ד נז (5) 302, 306 (2003).

סמכותה של רשות מקומית לגבות ארנונה מוסדרת כיום בעיקר בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") סעיף 8 א' לחוק ההסדרים מסמיך את הרשות המקומית להטיל ארנונה בצו. בהפעילה את סמכותה החקיקתית הרשות כפופה לאמור בחוק ההסדרים ובתקנות.

כאשר נישום אינו משלם את אשר נדרש בשומת הארנונה, פתוחות בפני הרשות שתי דרכי פעולה: הראשונה, הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך, מכוח סעיף 317 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), הדרך השנייה הנה פנייה להליכי גבייה מנהליים, כפי שקרה בענייננו.

לרשות הפועלת מכוח הסדרי גבייה מנהליים נתונה סמכות לפעול לגביית החוב בלא שזה יאושר קודם בפסק דין של בית משפט מוסמך. הליך הגבייה המנהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לשלם את חובו לרשות, מכוח סעיף 5 לפקודת המסים (גביה) וסעיף 306 לפקודת העיריות. אם לא מילא הנישום אחר דרישת התשלום, רשאית הרשות לנקוט בצעדי אכיפה במסגרת הליך הגבייה המנהלי. מדובר בכלי רב עוצמה, אשר על הרשות לעשות בו שימוש בסבירות, בהגינות ובהתאם להוראות הדין בלבד. הדין לא העניק לרשויות המקומיות כלים לגביה מנהלית של כל חוב שחב להם פלוני (עת"מ (חיפה) 4481/07 לאון נ' עיריית עכו, טרם פורסם, 11/8/08), אלא הן מוסמכות להשתמש בהם לשם גביית ארנונה ותשלומי חובה המגיעים לרשות על פי דין .

טענת התיישנות ושיהוי

לטענת העותר, המשיבה השתהתה שיהוי בלתי סביר בהפעלת סמכויותיה על פי פקודת המיסים גבייה, ועקב כך שינה העותר את מצבו לרעה, וכיום המשיבה דורשת פי שלושה מן החוב המקורי וזאת בחלוף ארבע שנים ממועד הדרישה המקורית.

לטענתו, התנהגות הרשות מצביעה על ויתור על זכותה לפעול בהליכי גבייה מנהליים על פי ההודעות מיוני 2008, וזאת מכוח העובדה שעמד לרשותה תיק הוצל"פ פתוח והופקד בו מלוא סכום החוב בתיק, כך שאילו סברה כי הסכום שהופקד לא כיסה את החוב ,הייתה ממשיכה בהליכי גבייה במקביל ומשלא עשתה כן במשך שנים רבות, מעידה התנהגותה על ויתור על זכות זו.

לגבי הנכס ברחוב נחלת בנימין 125 טוען העותר כי לא היה כל חוב לעירייה בגין נכס זה, והא ראיה, שחוב זה לא נכלל במסגרת ההליכים בתיק ההוצל"פ. כיום, בחלוף הזמן , אין העותר מסוגל להביא ראיות לעניין זה. בנסיבות אלה עקב שיהוי הרשות, השתנה מצב העותר לרעה.

לטענת העותר, המשיבה אינה יכולה לפעול בשנת 2012 לשם גביית חובות מינואר 2004 שכן חלה עליהם התיישנות.

לטענת המשיבה, העותר ידע כי בכוונתה למכור את הנכס לגביית החוב, והודעה על מכירתו נמסרה לידי אשתו, במסירה אישית, ביום 30.3.06, כמו כן, לטענתה, העותר ידע כי ביום 15.8.06 הגישה המשיבה בקשה ללשכת ההוצל"פ בתל אביב למימוש המשכון על זכויותיו בנכס ואזהרה בענין נמסרה לידיו ביום 4.9.06.

כמו כן, המשיבה טוענת כי דרישות לתשלום החוב נמסרו לידי בת זוגו של העותר ביום 22.6.08 וביום 13.11.08. העותר הגיש למשיבה ביום 1.12.09 בקשה להפחתת חובו, וממועד זה טוענת המשיבה כי העותר אינו יכול לטעון כי לא ידע על שיוך החוב בגין המושכר אליו אישית.

ביום 30.5.10 הגיש העותר בקשה בטענת פרעתי בתיק ההוצל"פ והחל ממועד זה לא ניתן לטעון שהעותר לא ידע על קיומם של הליכי גבייה מנהלים ביחס לחוב , ואף ביחס למועד זה עתירתו מוגשת בשיהוי.

לטענת המשיבה, העותר הוא שישב ב'אפס מעשה' במשך שש שנים מהמועד בו נודע לו על פתיחת תיק ההוצאה לפועל בחודש אוגוסט 2006 ועד למועד הגשת עתירתו בחודש ינואר 2012.

לטענת המשיבה העתירה הוגשה בשיהוי, בניגוד לקבוע בתקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ולפיכך יש לדחותה. לטענתה, כאמור, מועד רישום החובות נשוא העתירה, בספרי העירייה, הוא לפני מספר שנים, והעותר, שידע על קיומם של החובות, נמנע מלפעול למיצוי זכויותיו במועד.

אף אם מוצדקת בנסיבות הענין דחיית העתירה על הסף בשל שיהוי בהגשתה, לא אדחה את העתירה מטעם זה. אמנם, העותר היה מודע לחוב, ולא פעל כדין ובמועד, אך נראה לי כי עדיפה הכרעה לגופה של עתירה .

סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע כי התיישנות אינה גורמת לביטול הזכות לגופה, אלא רק מקימה מחסום מפני תביעתה.

ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עלית, אשר ניתן ביום 20.6.10 נקבע בפסקה 16 (להלן: "עניין נסייר") כי:

"קיימים שני מסלולי תקיפה הנוגעים לארנונה. המסלול האחד הינו הגשת השגה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ז-1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות). השגה לפי חוק זה מוגשת למנהל הארנונה, אשר על החלטתו ניתן לערור לוועדת ערר ועל החלטת ועדת הערר ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות). דא עקא, הגשת השגה לפי חוק זה אפשרית רק בעילות מסוימות הקבועות בסעיף 3 לחוק, אשר טענת התיישנות אינה נמנית עמן. במאמר מוסגר אני רואה להעיר כי כשלעצמי - הייתי מבקשת להשאיר בצריך עיון את השאלה האם לא ניתן להעלות טענת התיישנות גם בהשגה הגם שאינה מנויה בסעיף 3. כיוון שלא זוהי הסוגיה שבפנינו, שהרי לא מדובר בהשגה, איני רואה לדון בכך. המסלול הנוסף, עבור המבקש לטעון כנגד חוב ארנונה בעילות אחרות, הינו פנייה לבית המשפט. כיום נעשה הדבר על דרך הגשת עתירה מינהלית, בעוד בעבר היה זה בסמכותם המקבילה של בית המשפט הגבוה לצדק ובית המשפט האזרחי המוסמך (עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש, פיסקה 6 ([פורסם בנבו], 5.9.05); ראו גם רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, פ"ד נט(5) 473 (2005)). להשלמת התמונה יוער, כי בכל הנוגע לנושאים שניתן להגיש לגביהם השגה יש לפעול במסלול זה ולא בדרך של פנייה ישירה לבית המשפט, אלא ברשות בית המשפט (סעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות. ראו: פרשת ט.ט. טכנולוגיה, עמ' 780-778). עולה אם כן, כי המסגרת היחידה בה ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד גבייה מינהלית הינה בעתירה מינהלית או, בעבר, בתביעה לפסק דין הצהרתי. וחזרנו לנקודת המוצא: במסלול זה הנישום הינו תובע או עותר. לכן עתיד הוא להיתקל בטענה שאין הוא רשאי להעלות טענת התיישנות, שהרי זו כזכור, הינה "מגן" בלבד.

בשורה ארוכה של פסקי דין, עמדו בתי המשפט על שלושה טעמים העומדים בבסיס ההתיישנות; המישור הראייתי – הקושי העומד בפני נישום כאשר הוא נדרש לעובדות של מקרה שאירע לפני בזמן רב, ההנחה כי חלוף הזמן משמעו ויתור של התובע, הרשות בעניינו, על החוב ואינטרס הנישום בוודאות וביציבות.

דיני ההתיישנות מאזנים בין השיקולים הנוגדים, מטרתו של חוק ההתיישנות הוא להגשים תכלית חברתית מחד, היינו ההשלכות הנובעות ממתן האפשרות להגיש תובענה באיחור אל מול אינטרס התובע לנהל הליכים למימוש זכותו.

האם יש בתכליתו של הסדר זה כדי להצדיק את אי תחולתו של מוסד ההתיישנות? בעניין נסייר נקבע כי התשובה לכך היא שלילית. תכלית הסדרי הגבייה המנהליים הנה להעניק לרשות אמצעי נוח ויעיל לגביית החוב. בשורה של פסקי דין עמד בית משפט זה על כך שהסדרי הגבייה המינהליים, אינם מיועדים ליתן בידי הרשות יתרון מהותי כלשהו. אמר על כך כב' השופט ד' לוין:

"בחקיקה הישראלית קבועים הסדרים לא מעטים, שתכליתם לסייע לרשויות בגביית תשלומי המס ובאכיפת ההוראות הפיסקליות השונות. הסדרים אלה, ברובם המכריע, נותנים בידי הרשויות הגובות אמצעי- עזר אדמיניסטרטיביים גרידא, שכל תפקידם להקל על מלאכת הגביה. בכלל אלה מצויות, דרך כלל, אותן הוראות חוק שמכוחן יכולות הרשויות להתנות השלמתן של עיסקאות במקרקעין בפרעון חוב המס... טיבם של הסדרים סטאטוטוריים אלה הוא, איפוא, אדמיניסטרטיבי- אכיפתי, ולמעשה, אין המדובר אלא בהליכים ממין מיוחד של הוצאה לפועל" (ע"א 633/91 מנהל מס רכוש ומנהל מס שבח מקרקעין ת"א נ' שמש, פ"ד מח(1) 841, 850 (1994)) (להלן: פרשת שמש).

יוער, כי לכלל זה ישנו חריג והוא הוראתו של סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גבייה) המקנה לרשות שיעבוד ראשון על מקרקעין של סרבני מס. אולם חריג זה חריג מדומה הוא – שכן, למעשה, סעיף 11א(1) הינו הוראת העדפה מהותית אשר משכנה רק בפקודת המיסים (גבייה) (ראו פרשת שמש, עמ' 851).

היתרון שהמחוקק בחר להעניק לרשות המנהלית במישור האכיפה המנהלית אינו אמור להשפיע על מקומה של טענת ההתיישנות ביחסים שבין תובע החוב לבין הנתבע. בחירתה של רשות לפעול לגביית החוב אינה אמורה לגרוע מזכות האזרח להעלות טענות שעניינן חסימת הליך הגבייה.

ברם, בעניינו אין בידי לקבל את טענת ההתיישנות של העותר. ביום 15.12.05 נרשמה בפנקס המקרקעין הערת שעבוד בהתאם לסעיף 11 לפקודת המסים (גביה) לטובת המשיבה, ביום 30.3.06 נמסרה במסירה אישית, לידי אשתו של העותר, הודעה על מכירת הנכס. ביום 15.8.06 הוגשה במסגרת תיק ההוצאה לפועל בקשה למימוש המשכון וביום 4.9.06 נמסרה לידי העותר אזהרה בתיק.

חשבון הארנונה נסגר לבקשת בתו של העותר ביום 1.1.08.

נראה כי ממועד היווצרות החוב, המשיבה פעלה למסירת האזהרות לעותר ולעותר לא יכולה לקום הטענה ולפיה לא ידע על קיומו של החוב, כמו כן, אף טענתו כי העותרת השתהתה בהליכים אינה יכולה לעמוד לו. אין חולק כי במשך כ – 4 שנים, המשיבה לא פעלה למימוש הנכס, אך יחד עם זאת נראה כי מכירת נכס הנו אמצעי דרסטי אשר אין לנקוט בו באופן מיידי ויש ליתן לעותר שהות לפרוע את החוב שנצבר לחובתו.

כמו כן, בידוע הוא כי השיהוי בדין האזרחי מתגבש בהתקיים תנאים מסוימים. הטוען לו נדרש להוכיח כי נפגעה הציפייה הלגיטימית של הנתבע,ובעניננו הנישום, שלא להיתבע על ידי הרשות, או שבמהלך הזמן שינה את מצבו לרעה.

כפי שנקבע בעניין נסייר, לשיהוי במשפט הציבורי שתי פנים:

"בפן האחד – הוא עשוי להיטען כטענת סף בפי הרשות המינהלית כדי להדוף עתירה לסעד המוגשת על ידי עותר; בפן האחר – הוא עשוי להטען כטענת סף בפי אזרח הנתבע על ידי הרשות המינהלית לבצע פעולה במישור השלטוני.

ובהמשך:

הפן האחר של דיני השיהוי במשפט הציבורי משקיף על מעבר הזמן מנקודת ראות האזרח כלפי השלטון. הוא מתקשר לטענת האזרח כי הרשות הציבורית השתהתה בביצוע פעולה שלטונית שהיתה חייבת לבצעה במהירות הראויה. פתיחת הליך על ידי הרשות כנגד אזרח לצורך אכיפת חובה החלה עליו מכוח הדין – בין כספית ובין אחרת – עשויה להיתקל בטענת האזרח כי חלף זמן בלתי סביר מאז נתגבשה עילת התביעה בידי הרשות ועד לפתיחת ההליך, באופן ההופך את קיום ההליך מטעם הרשות לבלתי הוגן ובלתי ראוי כלפיו על פי מושגי המשפט הציבורי. טענת השיהוי בהיבט זה בנויה על חובתה של הרשות לפעול במהירות הראויה בדרישתה מן האזרח לקיים את חובותיו...

ובהמשך:

שאלת השיהוי במשפט הציבורי כורכת עימה שיקולים מורכבים, החורגים מעבר למבחן האובייקטיבי הנעוץ בגורמי התמשכות הזמן ומשך הזמן שחלף. היא מחייבת איזון אינטרסים רחב, המשלב התייחסות לנזק הנגרם לאדם כפרט נוכח מעבר הזמן, כנגד הנזק העלול להיגרם לציבור כתוצאה מאי מימוש המטרה הציבורית שביסוד הפעולה המינהלית העומדת למבחן. כדברי השופט זמיר בבג"ץ 465/93 טריידט ס.א. חברה זרה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד מח(2) 622 (1994)..."

בעניננו, אינני מקבלת את טענת השיהוי של העותר. המשיבה שלחה לעותר דרישות לתשלום החוב, כמו גם הודעה על רישום הערת אזהרה, הגישה בקשה למימוש השעבוד וכללית פעלה לגביית החוב. העותר פנה אל המשיבה בבקשה להסדר חוב ורק לאחר מכן העלה טענות לעניין שייכות החוב, נראה כי העותר זנח טענתו זו שהועלתה רק בעתירה.

למותר לציין כי העותר לא הגיש השגה כדין כנגד שומות הארנונה והתראות החוב שקיבל במהלך השנים , וחובו הפך לחלוט וסופי. המשיבה נקטה בצעדים לגביית החוב וסבורה אני כי פעלה בסמכות ובסבירות עת פעלה בהליכים מנהליים כנגד העותר.

משקבעתי שהרשות פעלה כדין, אין בידי לקבלת את בקשת העותר ליתן צו המורה לרשות להפסיק את הליכי הגבייה.

אשר על כן, העתירה נדחית.

שקלתי את סוגית ההוצאות ובנסיבות העניין אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.