1. עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לכלי רכב של התובעת, לטענתה, בתאונה מיום 26/1/11 (להלן "התאונה").

2. התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ועל כן, כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן "התקנות") - פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

3. העובדות הצריכות לענייננו, אשר בשלב זה אינן שנויות במחלוקת, הן כדלקמן:

3.1 התובעת היא הבעלים של משאית מסוג דאף מס' רישוי 40-440-64 (לעיל ולהלן "כלי הרכב").

3.2 הנתבעת היתה במועדים הרלבנטיים המבטחת של כלי רכב מס' רישוי 37-369-09 (להלן "כלי הרכב הפוגע").

3.3 התאונה התרחשה כתוצאה מרשלנותה של נהג כלי הרכב הפוגע.

3.4 ביום 9/10/11 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 4,207 ₪ שאינו שנוי במחלוקת, לפי הפירוט הבא:

- נזק ישיר - 3,207 ₪ (לפי חוו"ד תובעת);

- שכ"ט שמאי - 600 ₪;

- אחר - 400 ₪.

4. השאלה היחידה שנותרה במחלוקת היא האם נגרם לתובעת הפסד הכנסה כתוצאה מהשבתת כלי הרכב לצורך תיקון הנזק.

וייאמר מיד - מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

5. בהתאם לחוות דעת מטעם התובעת נגרם לכלי הרכב נזק בסך של 3,207 ₪ (לא כולל מע"מ) אשר משך זמן תיקונו עומד על "1 יום עבודה" (ראה: עמוד 3 הערה 4 לחוות הדעת). הנתבעת לא ביקשה לזמן את המומחה לחקירה בהתאם להוראת תקנת 130א לתקנות. משכך, יש מקום לקבל את חוות דעת המומחה. מה גם שלא הובאה לפניי חוות דעת נגדית, וכזכור, הנתבעת שילמה את סכום הנזק שנקבע בה. מעבר לכך, בסיכומיו ביקש ב"כ הנתבעת לסמוך על האמור בחוות הדעת (ראה: עמוד 4 לפרוטוקול שורות 31-32).

6. אמנם בהתאם לתצהיר מר איתן דגני, קצין הבטיחות של התובעת, כלי הרכב הושבת למשך שני ימי עבודה, אך בחשבונית מס מיום 12/6/11 אשר צורפה לתצהירו, מצוין רק "הרכב שהה במוסך יומיים", קרי: המדובר ביומיים ברוטו ולא בשני ימי עבודה (וראה גם: בחקירתו הנגדית עמוד 3 לפרוטוקול שורות 3-4). מעבר לכך, מפורט בחשבונית המס כי זמן התיקון לביצוע העבודות הוא 5 שעות בלבד.

זאת ועוד. בחקירתו הנגדית הודה מר איתן דגני, כי את הידוע לו באשר לתיקון כלי הרכב ומשך שהותו במוסך הוא למד אך ורק מחשבונית המס וחוות הדעת (ראה: עמוד 3 לפרוטוקול שורות 2-14).

מכאן, חשבונית המס תומכת בקביעת המומחה כי נדרש יום עבודה אחד לשם תיקון הנזק. לעניין זה לא נעלם מעיני כי נדרשה גם רכישת חלפים והכל כמפורט הן בחשבונית והן בחוות הדעת, אך בשים לב לכך שהתיקון בוצע למעלה מ-4 חודשים לאחר התאונה, יש להניח כי החלפים כבר הובאו למוסך לבקשת התובעת (וראה גם עדות מר דגני בעמוד 3 לפרוטוקול שורות 5-10, 26-29) ולמצער, היה על התובעת לוודא זאת מכח חובת הקטנת הנזק. כך או כך, לא הוכח כי החלפים לא היו במוסך בעת שהרכב שהה בו ומכל מקום, נתון זה שוקלל בעת ההכרה ביום עבודה שלם.

עוד הודה מר דגני כי הוא בחר את המועד בו נכנס כלי הרכב לתיקון (ראה: עמוד 3 לפרוטוקול שורות 15-18) וכי כלי הרכב נדרש גם לתחזוקה שוטפת וטיפולים במוסך (ראה: עמוד 2 לפרוטוקול שורות 17-18).

לפיכך, אני קובעת כי כלי הרכב הושבת למשך יום עבודה אחד.

7. התובעת הציגה חוות דעת מומחה רואה חשבון על פיה בהתאם לדו"ח נסיעות של כלי הרכב ולרישומי הנהלת החשבונות של התובעת לחודשים מאי-יוני 2011 - הכנסת כלי הרכב בתקופה הנ"ל עומדת על סך של 107,505 ₪, קרי: הכנסה יומית ממוצעת ליום עבודה בפועל של כ-2,443 ₪. גם לעניין זה משהנתבעת כשלה לבקש את זימון המומחה לחקירה בהתאם לתקנה 130א לתקנות - אין מניעה לקבל את חוות הדעת. מה גם שהנתונים המפורטים בחוות הדעת נתמכו גם בתצהיר הגב' גינצבורג זהבה, רואת חשבון של החברה (הוצג וסומן ת/1) שזומנה לעדות.

ברם, חוות הדעת לוקה בשלושה:

האחד, חוות הדעת מתייחסת לחודשים מאי-יוני 2011 ולא לחודש בו ארעה התאונה (ינואר 2011);

השני, אין בחוות הדעת התייחסות השוואתית לתקופה שקדמה לתיקון;

והשלישי, וחשוב מכך - חוות הדעת מתייחסת להכנסה יומית להבדיל מרווח יומי. ויודגש - אין די בהעלאת טענה בסיכומים כי ההוצאה היחידה שנחסכת היא דלק אלא היה על התובעת להוכיח נתונים אלה ובכך כשלה.

8. מר איתן דגני, הצהיר כי לתובעת צי כלי רכב וכל המשאיות שברשותה עובדות 6 ימים בעבודה, למעט ימים בהן המשאיות מושבתות בשל תיקונים/טיפולים במוסך. ברם, בחקירתו הנגדית, לא ידע מר דגני להסביר מדוע לקח למעלה מ-4 חודשים עד שכלי הרכב הוכנס למוסך לשם ביצוע התיקון ולבסוף, הודה כי אינו זוכר (ראה: עמוד 3 לפרוטוקול שורה 24 עד עמוד 4 לפרוטוקול שורה 1). הגם שבאותה נשימה טען (ראה: עמוד 3 לפרוטוקול שורות 26-31):

"ש. אני מדבר על מקרה ספציפי זה. מה גרם לך לתקן הרכב לאחר 5 חודשים.

ת. אני זוכר את המקרה. כתוצאה מלחץ גדול מאוד בעבודה במקרה ספציפי זה המשאית נכנסה רק ב-1/6. מרגע האירוע והביקורת של שמאי שנעשה ב-1/2 זה סוג של הקפאת מצב, הנתונים לגבי הנזק מוקפאים והתיקון נדחה בהתאם ליכולת שלנו או המוסך.

ש. כתוצאה מלחץ בעבודה חיכית שיהיה פחות לחץ בעבודה.

ת. בשל התקופה הארוכה בין האירוע לתיקון החלטתי להכניס הרכב לתיקון בזמן הרב שעבר".

גם אם אקבל את גרסתו האחרונה של מר דגני, סביר כי היום הספציפי שנבחר להכנסת כלי הרכב למוסך תאם את צרכי התובעת, קרי: ההזמנות התלויות ועומדות.

תימוכין (שלילי) למסקנה זו ניתן למצוא באי הצגת צבר ההזמנות במועד זה לעומת מלאי המשאיות התקניות.

הגב' גינצבורג, מנהלת חשבונות אצל התובעת, הודתה כי היא אינה קובעת את לוח הנסיעות של כלי הרכב ו/או את לוח ההזמנות ועל כן, אין בידה מידע באשר להזמנות שבוטלו בעקבות האירוע. בהתאמה, תצהירה נעדר כל פרוט באשר למספר המשאיות שהחזיקה התובעת במועדים הרלבנטיים לעומת ההזמנות שהיו במועדים הרלבנטיים למרות שניתן היה לעשות זאת בנקל. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99, פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); ע"פ (חיפה) 974/06, מ"י נ' אגבאריה מוסטפא (2006); ה"פ (ת"א) 125/08, ססבון נ' סולומון (2011); רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865).

כך גם מר דגני לא ידע להשיב האם כתוצאה מעמידת כלי הרכב התבטלה הזמנה ספציפית של התובעת (ראה: עמוד 2 לפרוטוקול שורות 22-27).

מנגד, מר דגני הודה כי מאחר והנזק לא גרם לבעיה בטיחותית המועד בו נכנס כלי הרכב לתיקון נקבע על ידו ועל כן, שומה עליה לעשות כן במועד בו יופחת הנזק שיגרם לה. פעולה זו עולה בקנה אחד הן עם שורת ההיגיון והן עם חובת הקטנת הנזק המוטלת על התובעת.

זאת ועוד. כרטיס כלי הרכב לא הוצג לפניי, באופן שניתן יהיה לבחון האם במועד התיקון בוצע גם טיפול תקופתי אם לאו וגם כשל זה יפעל לחובת התובעת.

9. יחד עם זאת, מצאתי כי במקרה דא יש לפניי נתונים מספיקים על מנת לבצע ההערכה על דרך האומדנה וכי הפער בין הערכה בדרך של אומדן לבין הערכה על פי ראיות מוצקות אינו גדול במיוחד (והשווה: ע"א 8588/06, דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (2010); ע"א (מרכז 9598-11-10, איזנברג מלך ובניו בע"מ נ' חכמון אהרון בע"מ (2011); ע"א 355/80, נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800).

לפיכך, אני אומדת את ההפסד בגין השבתת כלי הרכב על סך של 1,400 ₪. מסכום זה יש להפחית סך של 400 ₪, אשר לשיטת התובעת הנתבעת הכירה בתשלומו (ראה: סעיף 7 לכתב התביעה) ועל כן, המדובר בפיצוי בסך של 1,000 ₪.

10. סוף דבר -

10.1 דין התביעה להתקבל בחלקה.

10.2 אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד תשלומו המלא בפועל.

10.3 כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובעת את אגרת בית המשפט ששולמה על ידה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד התשלום ועד להשבתו בפועל.

לצדדים נתונה זכות ערער.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ג, 05 מאי 2013, בהעדר הצדדים.