רקע

1. תיקים אלו עניינם תאונת דרכים שהתרחשה בין רכב המבוטח על ידי חברת כלל (להלן ולשם הנוחות: "רכב כלל") לבין רכב המבוטח על ידי חברת איילון (להלן ולשם הנוחות: "רכב איילון").
2. מכאן, התביעה הראשונה בת.א. 17814-12-10 עניינה תביעת שיבוב של חברת איילון הן כנגד הנהג/המחזיק/הבעלים ברכב כלל והן כנגד חברת כלל כמבטחת הרכב. התביעה השנייה בת.א. 585037-01-12 הינה של בעלי הרכב המבוטח על ידי כלל (המשיבים 1-2) כנגד המבטחת של רכבם - חברת כלל וזאת בגין הנזקים שנגרמו לרכבם בתאונה.
3. בהתאם להצהרת הצדדים בדיון מיום 21.2.2012, אין מחלוקת בין הצדדים כי רכב כלל אחראי לתאונה ומכאן לנזקי רכב איילון שנגרמו בתאונה.
4. מכאן המחלוקת העיקרית בשני התיקים שבפניי הינה - מי היה הנהג ברכב כלל?
5. לטענת כלל, הנהג ברכב היה המשיב 1, מוחמד מחאג'נה, אשר לא היה בעל רישיון נהיגה תקף באותה עת, ומכאן טוענת כלל להיעדר כיסוי ביטוחי. לעומת זאת, טוענים המשיבים 1-2, כי המשיב 3, מר עבדאללה מחאג'נה (להלן: "עבדאללה") הוא זה שנהג ברכב, ובהיותו נהג מורשה, קיים כיסוי ביטוחי לאירוע.
6. ברור כי היה ותתקבל טענת כלל, הרי המשיבים 1-2 לא רק שאינם זכאים לפיצוי בגין הנזק שנגרם לרכב שלהם, אלא עליהם לשאת גם בנזקי רכב צד ג', רכב איילון. לעומת זאת, היה ויתברר כי עבדאללה הוא זה שנהג ברכב, הרי חברת כלל תפצה הן את המשיבים 1-2 בגין נזקי הרכב שלהם המבוטח על ידה והן ואת חברת איילון בגין הנזקים שנגרמו לרכב איילון בתאונה.
7. אין מחלוקת כי כנגד המשיב 1, מר מוחמד מחאג'נה, הוגש כתב אישום בגין התאונה נשוא הדיון וזאת במסגרת תיק ת.ד. 5480-06-12 (להלן: "תיק התעבורה"). אלא, שלאחר הגשת כתב האישום, הודה המשיב 3, מר עבדאללה מחאג'נה, כי הוא זה שנהג ברכב. יתרה מזו, עבדאללה אף הודה בעבירות המייחסות לו בכתב האישום והורשע על פי הודאתו.
8. בנסיבות אלו, מבקשים המשיבים 1-2 להסתמך על פסק הדין המרשיע בת.ד. 5480-06-12 (להלן: "פסק הדין המרשיע"), כך שבית המשפט יפסוק על סמך פסק דין מרשיע זה כי עבדאללה נהג ברכב. כלל, לעומת זאת, מבקשת להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין המרשיע ביחס לנהג ברכב.

הבקשה להבאת ראיות לסתור

1. המבקשת, חברת כלל (להלן: "כלל" או "המבקשת") הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור וזאת מכוח סעיף 42ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות").
2. לטענת כלל, למרות שעבדאללה הודה כי הוא היה הנהג ברכב כלל, ולמרות שעבדאללה הורשע על פי הודאתו, יש לאפשר לה להביא ראיות לסתור כפי שנקבע בסעיף 42א' לפקודת הראיות.
3. טענתה העיקרית של חברת כלל הינה כי לא התקיים דיון של ממש בבית המשפט לתעבורה, אלא עבדאללה הורשע על סמך הודאתו בלבד. כמו כן, חברת כלל אף מפרטת פסיקה המאפשרת הבאת ראיות לסתור במקרים דומים.
4. המשיבים 1-2 טוענים כי יש לדחות את הבקשה היות ולא צורף לה תצהיר.
5. לגופם של דברים טוענים המשיבים 1-2 כי הכלל הינו כי יש לקבל את ממצאי פסק הדין המרשיע כראייה ורק כחריג קיצוני יש מקום לאשר להביא ראיות לסתור. המשיבים 1-2 מפנים לפסיקה שלטענתם תומכת בעמדתם.
6. עוד טוענים המשיבים 1-2 כי לא הוצג טעם משמעותי העשוי להצדיק הבאת ראיות לסתור.
7. כלל הגישה תשובה לתגובה. במסגרת תשובה זו טענה כי למשיבים 1-2 אינטרס של ממש בהחלפת הנהגים, כך שהחלפה זו יוצרת את הכיסוי הביטוחי, ולכן עבדאללה לקח אחריות לא לו, והודה בכתב האישום.
8. לעניין הטעם המהותי, מציינת, בין היתר, כלל כי קיים דו"ח חקירה (אשר בשלב זה הינו חסוי) אשר כולל ממצאים בעייתיים ביחס למשיבים 1-2. יתרה מזו, קיימת עדות של עד ניטראלי ביחס לזהות הנהג.
9. עוד מציינת כלל לעניין זה, כי משטרת ישראל בעצמה הגישה כתב האישום בתחילה כנגד מוחמד מחאג'נה ולא כנגד עבדאללה.
10. לעניין החוסר בתצהיר טוענת כלל, כי אין היא יכולה להצהיר בדבר ההליכים בבית המשפט לתעבורה היות ולא הייתה צד להם. כאשר לגבי ראיות אחרות היא מפנה לתיק המשטרה ולדו"ח החוקר שהוגש לבית המשפט כחסוי.

דיון והכרעה

העדר תצהיר

1. איני סבור כי יש לדחות את הבקשה בהיעדר תצהיר, ואנמק:
2. ראשית, אני מקבל את עמדת כלל כי לגבי האירועים בבית המשפט לתעבורה לא היה מקום להגיש תצהיר, כאשר היא או מי מטעמה לא היו חלק מאירועים אלו.
3. לעניין העובדות המקנות טעם לסתור לעמדת כלל , הרי כלל מסתמכת על תיק המשטרה ועל דו"ח חוקר מפורט, הכולל עדויות שונות.
4. אציין כי מובן שדו"ח החוקר והעדויות המפורטות בו אינן ראיה לאמיתות תוכנן כל עוד לא הוגשו כדין, והעדים נחקרו על אימרותיהם, אך יש בהן כדי ליצור תשתית עובדתית לכאורית הנדרשת להכרעה בבקשה להבאת ראיות לסתור.
5. בנסיבות אלו איני סבור כי העדרו של תצהיר מטעם כלל כשלעצמו מצדיק סירוב לבקשה.

האם נדרשת בקשה להבאת ראיות לסתור?

1. הכלל הקבוע בסעיף 42א' לפקודת הראיות הינו כי פסק דין מרשיע בהליך פלילי יהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי.
2. כלומר סעיף 42א' לפקודת הראיות מאפשר להגיש פסק דין מרשיע כראיה קבילה במשפט אזרחי ואף קובע כי פסק הדין יהיה ראיה לכאורה לאמור בו.
3. אולם, סעיף 42א' זה אינו קובע כי פסק הדין יהיה ראיה חלוטה ואינו אוסר הבאת ראיות לסתור, אלא קובע מפורשות כי מדובר בראיה לכאורה, כלומר ראיה שניתן לסתור.
4. ההגבלה על הבאת ראיות לסתור מעוגנת בסעיף 42ג' לפקודה, אשר לאור חשיבותו אצטטו:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין" (הדגשה שלי – ג.ה.).

1. כלומר, סעיף 42ג' אכן מונע הבאת ראיות לסתור כנגד ממצאי פסק הדין הפלילי, ובכך הופך למעשה את פסק הדין הפלילי מראיה לכאורה לראיה חלוטה (בכפוף לקבלת אישור בית המשפט כמפורט בסעיף).
2. אלא, וזה העיקר לענייננו, האיסור הקבוע בסעיף 42ג' לפקודת הראיות להבאת ראיות לסתור, חל רק על: "המורשע, חליפו, או מי שחב בחובו הפסוק".
3. כלומר, צדדים למשפט אזרחי אשר אינם המורשע, חליפו או מי שחב בחובו הפסוק של המורשע, אינם זקוקים כלל לאישור בית המשפט להבאת ראיות לסתור.
4. נותר אפוא לבחון האם המבקשת הינה המורשע, חליפו או מי שחב בחובו הפסוק?
5. ברור, כי המבקשת אינה המורשע, היות והמורשע הינו עבדאללה מחאג'נה.
6. האם המבקשת הינה חליפתו של המורשע? גם לשאלה זו התשובה הינה ברורה, המבקשת אינה חליפתו של המורשע, כאשר המונח "חליפו" מתייחס למערכת יחסים של קרבה משפטית כגון: מוריש ויורש או מוכר וקונה (ר' י. קדמי 'על הראיות' (2009) עמ' 1559).
7. נשאלת השאלה האם המבקשת הינה בגדר מי שחבה בחובו הפסוק של המורשע?
8. לעניין זה עלינו להבחין בין שני התיקים שבפניי.
9. התיק שמספרו ת.א. 585037-01-12 הינו תיק תביעתם של המשיבים 1-2 לתגמולי ביטוח מהמבקשת, חברת כלל. בתיק זה ספק בעיני האם בכלל ניתן להגיש את פסק הדין המרשיע כראיה קבילה, אולם ברור כי אף אם הדבר ניתן, הרי המבקשת אינה בגדר מי שחבה בחובו הפסוק של המורשע, ולכן אין היא זקוקה כלל לקבלת אישור להבאת ראיות לסתור.
10. אבהיר. מדובר בתיק של תביעת תגמולי ביטוח מכוח פוליסה שנעשתה לטובת המשיבים 1-2, המורשע עבדאללה כלל אינו נתבע בתיק זה, והנתבעת ככל שתחויב בתיק 585037-01-12 אינה חבה בחובו הפסוק של המורשע אלא בחובה שלה מכוח הפוליסה.
11. בנסיבות אלו, בתיק 585037-01-12 לא רק שהמבקשת הינה רשאית להביא ראיות לסתור את פסק הדין, היא כלל אינה נזקקת לרשות בית המשפט לעשות כן, היות והיא אינה המורשע, אינה חליפתו של המורשע ואף אינה מי שחבה בחובו הפסוק.
12. לפיכך, אני מתיר למבקשת להביא ראיות לסתור בתיק 585037-01-12.
13. נותר, אפוא, לדון בעניין ת.א. 17814-12-10.

האם יש צורך בקבלת רשות להבאת ראיות לסתור בת.א. 17814-12-10

1. לעניין מתן רשות להבאת ראיות לסתור בתיק 17814-10-12 אציין ראשית, כי מעת שהכרעתי כי המבקשת זכאית להגיש ראיות לסתור בתיק 585037-01-12, ברור כי אין הגיון משפטי או אחר שראיות אלו לא יוגשו גם בתיק 17814-12-10. מדובר על אותה מסכת עובדות ובאותה שאלה השנויה במחלוקת – מיהו הנהג ברכב כלל, ולכן כאשר המבקשת רשאית כדין להציג את ראיותיה בתיק אחד אין כל אפשרות הגיונית, או מעשית, לחסום אותה מהגשת אותן הראיות בתיק האחר.
2. שנית, ספק בעיני האם גם בתיק זה נדרשת כלל להגשת בקשה להבאת ראיות לסתור. ברור כי גם בתיק זה המבקשת אינה המורשע ואינה חליפתו של המורשע. מכאן הספק מתעורר לגבי החלופה המטילה חובה להגשת בקשה להביא ראיות לסתור גם על זה "שחב בחובו הפסוק" של המורשע.
3. באופן עקרוני הפסיקה קבעה כי חלופה זו חלה גם על המבטחת של המורשע, ר' לדוגמא ע"א 350/74 ‏‏ חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד ויחיאל ממן (פורסם במאגר נבו). אלא שבענייננו המבקשת אינה המבטחת של המורשע, אלא המבטחת של המשיבים 1-2.
4. אבהיר, פוליסת צד ג' הונפקה לטובת המשיבים 1-2 ולא לעבדאללה ולמעשה אין יחסי מבטח – מבוטח בין המבקשת לבין המורשע, עבדאללה.
5. יוטעם, הרציונאל לחייב גם את המבטחת בהגשת בקשה להבאת ראיות לסתור נובע, בין היתר, מכך שהמבוטח מחויב מכוח הפוליסה למסור דיווח למבטחת, לרבות דיווח לגבי הליך פלילי כנגדו, ומכאן למבטחת יש לכל הפחות ידיעה על ההליך הפלילי כנגד המבוטח שלה.
6. לעומת זאת, צד ג', כמו המורשע בענייננו, אשר נהג ברכב אינו חב חובת דיווח לחברת הביטוח ולמעשה לחברת הביטוח אין אפילו פוטנציאל ידיעה על עצם ההליך הפלילי כנגדו, קל וחומר על מה התרחש במסגרתו או תוצאותיו. בנסיבות אלו, מניעת האפשרות מחברת הביטוח להגיש ראיות לסתור כנגד פסק דין מרשיע שניתן כנגד צד ג' אשר כלל אינו מבוטח שלה, אינה מתיישבת באופן מלא עם הרציונאל של סעיף 42א' ועם הגיונם של דברים.
7. לעומת זאת, קיימת פסיקה הקובעת לגבי חברת "קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים", כי גם זו תהא חייבת בהגשת בקשת ראיות לסתור לגבי פסק דין מרשיע, וזאת על אף שהמורשע אינו מבוטח ישיר שלה, ר' תא (מרכז) 22456-11-10‏ ‏ קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דנית חשין (פורסם במאגר נבו) (להלן: "עניין קרנית") ור' גם תא (שלום - ת"א) 42672-02-11‏ אליזער זוהר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו) (להלן:"עניין זוהר").
8. מפסקי דין אלו, עולה כי דינה של חברת כלל דומה לדינה של חברת קרנית ואף היא נדרשת בהגשת אישור להבאת ראיות לסתור וזאת למרות שהיא אינה המבטחת הישירה של המורשע.
9. בנסיבות אלו, אבחן לגופה את השאלה, האם במקרה שלפני יש מקום ליתן לחברת כלל להביא ראיות לסתור.

האם יש ליתן רשות להבאת ראיות לסתור בת.א. 17814-12-10?

1. אין ספק, כי מתן הרשאה להביא ראיות לסתור תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן.
2. לטעמי, המקרה שבפניי נכלל בגדר אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן אשר יש בהם מקום להרשות להביא ראיות לסתור. אפרט ארבעה פרמטרים שהובילו אותי למסקנה זו:
3. הפרמטר הראשון נעוץ בכלל הקובע כי הנטייה לאשר את הבאת הראיות לסתור גדלה ביחס ישר לריחוק הצד אשר מבקש להביא ראיות לסתור מההליך הפלילי.
4. כך, הנטייה לאשר בקשה של המורשע בעצמו להביא ראיות לסתור תהיה קטנה מאוד, היות והוא צד ישיר להליך הפלילי בו הורשע. לעומת זאת, הנטייה לאשר בקשה שכזו לחליפו של המורשע תהיה גדולה יותר, כאשר צד זה כבר אינו בגדר צד ישיר להליך הפלילי. הנטייה לאשר את הבקשה תהיה חזקה עוד יותר כאשר מדובר בצד אשר הינו בגדר מי שחב בחובו הפסוק של המורשע, בהיות צד זה רחוק יחסית מההליך הפלילי שנתקיים.
5. במקרה שלפני, אין מדובר בבקשה של המורשע ואף לא של חליפו, אלא של צד ג' שאינו המורשע, שהינו על פי הטענה, לכל היותר, חב בחובו הפסוק של המורשע. לפיכך, הנטייה לאשר הבאת ראיות לסתור לצד שכזה גדולה יותר.
6. לעניין זה של ריחוק הצד המבקש את הבאת הראיות לסתור מההליך הפלילי, ר' פסקי הדין בעניין קרנית וזוהר שצוטטו לעיל, כאשר בהם בית המשפט אמנם קבע כי חברת קרנית נדרשת להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור, אולם אישר את הבקשה מטעמה.
7. הפרמטר השני לאישור הבקשה נובע מכך כי אין מדובר בהליך פלילי אשר התנהל באופן מלא ונקבעו בו ממצאים פוזטיביים, אלא בפסק דין שניתן על סמך הודאת הנאשם.
8. אכן, אין חולק, כי גם פסק דין פלילי אשר ניתן על סמך הודאת הנאשם מהווה פסק דין מרשיע אשר קביל בהליך אזרחי ואשר לא ניתן להביא כנגדו ראיות לסתור אלא באישור בית המשפט.
9. אולם הפסיקה קבעה כי במקרים שבהם מדובר בפסק דין שניתן על סמך הודאת הנאשם תהא נטייה גדולה יותר לאשר הבאת ראיות לסתור, כאשר טעם זה מהווה נדבך במסכת השיקולים לאישור הבאת הראיות לסתור.
10. ר', למשל, ת"א (מחוזי חיפה) 565/03 בן ציון נ' חזן (פורסם בנבו, 25.1.2007):

"אכן, ככלל, אין נפקא מינה לצורך סעיף 42א, אם ההרשעה מבוססת על הודאת הנאשם או על הכרעת בית המשפט לאחר שמיעת ראיות – ע"א 71/85 וע"א 285/80 הנ"ל. בשני המקרים רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפי הנתבע.

עם זאת, הרציונל שבבסיס סעיף 42א', לפיו לבעל הדין המורשע היה יומו בבית המשפט וניתנה לו ההזדמנות להוכיח טענתו, נפגם-משהו, מקום בו הכרעת הדין בהליך הפלילי לא ניתנה לאחר שהצדדים הביאו כל ראיותיהם....

ודוק: רחוק אני מלקבוע כי כל אימת שהנתבע הורשע על פי הודאתו, הוא רשאי להביא ראיות לסתור - בר"ע (מחוזי-ב"ש) 758/99 אריאלה נ' וזנר [פורסם בנבו] תק-מח 99(4) 41014 (1999). נהפוך הוא. אלא שבמקרה דכאן, טעם זה מהווה נדבך נוסף המצטרף ליתר הנסיבות והנימוקים במקרה שלפנינו, המטים את הכף להתיר הבאת ראיות לסתור." (הדגשה שלי – ג.ה.).

1. הפרמטר השלישי נובע מההבחנה בין שני מצבים בהם מבקשת חברת ביטוח להביא ראיות לסתור.
2. המצב הראשון הינו מצב בו המבטחת אינה חולקת על הכיסוי הביטוחי, אלא חולקת על עצם האחריות של המבוטח שלה לאירוע הנזיקי, וזאת למרות שהמבוטח הורשע בהליך פלילי. במקרה שכזה יש זהות אינטרסים בין המבוטח לבין המבטחת ומכאן יש הגיון רב לראות את המבטחת כנכנסת בנעלי המבוטח גם לעניין פסק הדין הפלילי ולכן מושתקת היא מלטעון כנגד הרשעתו של זה בהליך הפלילי. למצב שכזה ר' ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט (פורסם במאגר נבו).
3. המצב השני הינו מצב בו המבטחת חולקת על עצם הכיסוי הביטוחי, כך שלמעשה קיים ניגוד אינטרסים מובהק בין המבטחת לבין המבוטח. במצב דברים זה, נוצר למבוטח תמריץ כלכלי משמעותי להודות באשמה המיוחסת לו, היות והודאה שכזו היא זו המכניסה אותו לצל המנחם של הכיסוי הביטוחי. בסיטואציה שכזו, כאשר האינטרסים של המבוטח ושל המבטחת נוגדים, אין הגיון לכבול את החברת הביטוח בהודאת הנאשם בהליך הפלילי, הודאה אשר חברת הביטוח טוענת שניתנה אך ורק על מנת לקבל כיסוי ביטוחי במקום שחברת הביטוח טוענת שאינו קיים.
4. בית המשפט הביע דעתו לגבי מצב דברים זה בתא (ת"א) 42985-07‏‏ שלמה חב' לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם במאגר נבו):

"המצב השני שונה וניגוד האינטרסים בו קיצוני. המבטחת חולקת על עצם הכיסוי הביטוחי משום שלטענתה המבוטח אינו מי שעשה את המעשה המכוסה על ידה ואילו המבוטח מודה ומורשע בהליך הפלילי בביצוע אותו מעשה. ברור כי אם אכן צודקת המבטחת בטענתה, הרי קיים לו למבוטח אינטרס חיצוני, כלכלי וזר להליך הפלילי ובכלל, מעבר לאינטרס שלו כנאשם להודות ולהשיג הטבות במשפט הפלילי. אם נמנע מהמבטחת אפשרות להוכיח את טענתה אנו עלולים להכשיר עשיית עושר ולא במשפט, לתת יד לפגיעה בתקנת הציבור על כל מובניה, שלא לומר לעבירה פלילית נוספת. כל אלה עונים על דרישת הסעיף 42 ג' לעיוות דין."

1. המקרה שלפניי הינו דוגמא מובהקת למצב השני המתואר בפסק דין שלמה לעיל, כאשר אין מחלוקת לגבי אחריות רכב כלל כלפי רכב איילון, ולמעשה המחלוקת היחידה הינה המחלוקת בין המשיבים 1-2 לבין חברת כלל לגבי הנהג ברכב כלל.
2. בנסיבות שכאלו, אי מתן אפשרות לחברת כלל להביא ראיות לסתור, אכן עלולה להכשיר עשיית עושר ולא במשפט ולגרום עיוות דין. אדגיש, כי מתן רשות להביא ראיות לסתור אין בה בכדי לפגוע בצד ג' – חברת איילון, וזאת כאשר אחריות רכב כלל אינה שנויה במחלוקת. מתן רשות שכזו להביא ראיות לסתור משמעותה הינה רק במישור המחלוקת שבין המבטחת כלל למבוטחים שלה.
3. פרמטר רביעי ומהותי הינו בחינת חומר הראיות הלכאורי שמצוי בפניי בית המשפט.
4. מחומר הראיות הקיים בפני בית המשפט, עולה כי קיימות ראיות אובייקטיביות העומדות לכאורה בסתירה לממצאי פסק הדין, וזאת אף אם אתעלם מדו"ח החוקר החסוי.
5. אמנה שתי ראיות בולטות:
6. הראיה הראשונה הינה כתב האישום שהוגש כנגד המשיב 1 – מוחמד מחאג'נה. כתב אישום זה מלמד כי משטרת ישראל, על סמך הממצאים העובדתיים שהיו בתיק החקירה, סברה כי קיים סיכוי סביר להרשעת המשיב 1 כנהג בתיק זה, ומכאן הוגש כתב אישום כנגדו. עיון בתיק המשטרה אכן מגלה כי סברת משטרת ישראל יש לה תימוכין בחומר הראיות שהיה בפניה.
7. הראיה השנייה, הינה דו"ח אשפוז של המשיב 1, דו"ח בו מצוין כי המשיב 1 הוא זה שנהג ברכב אשר נפגע בתאונה.
8. אבהיר, כי לצורך הכרעה בבקשה זו, אין צורך לקבוע פוזיטיבית מי נהג ברכב כלל, כאשר קביעה שכזו תעשה אך ורק לאחר שבית המשפט ישמע את כלל הראיות בתיק, ודי בכך שקיימות ראיות משמעותיות לכאורה כנגד מסקנת פסק הדין המרשיע, ראיות המצדיקות מתן רשות להבאתן בפני בית המשפט.
9. כאמור, אני סבור כי קיימות ראיות שכאלו.

סיכום

1. לאור האמור והמנומק לעיל, אני סבור כי לגבי תיק ת.א. 585037-01-12, כלל אין צורך ברשות להבאת ראיות לסתור, כאשר המבקשת אינה המורשעת בתיק ואף לא מי שחבה בחובו הפסוק של המורשע בתיק זה. בנסיבות אלו, כאשר בתיק זה יוצגו ראיות לסתור, אין כל הגיון כי ראיות אלו לא יוצגו בתיק 17814-12-10.
2. בכל מקרה, ואף אם אבחן את תיק 17814-12-10 כשלעצמו, אני סבור לאור ארבעת הפרמטרים שסקרתי לעיל, הרי כאשר מדובר בבקשה שאינה של המורשע עצמו, כאשר מדובר בפסק דין מרשיע על סמך הודאת עבדאללה בלבד, כאשר קיים ניגוד אינטרסים מובהק בין המורשע לבין המבטחת ובפרט כאשר קיימות ראיות משמעותיות לכאורה הסותרות את ממצאי פסק הדין המרשיע, יש מקום ליתן רשות להבאת ראיות לסתור.
3. אשר על כן, אני נעתר לבקשה ומתיר למבקשת להביא ראיות לסתור לעניין זהות הנהג ברכב כלל.
4. המשיבים 1-2 יישאו בהוצאות המבקשת בסך של 1,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ה טבת תשע"ו, 06 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.