בפני תביעת התובע לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכבו מסוג מיצובישי מס' רישוי 9563902 (להלן: "רכב התובע") אשר לטענת התובע מקורו בתאונה שארעה ביום 6.12.07 בכביש הראשי בכפר תמרה בעת שרכב מסוג מסחרי מס' רישוי 9741157 (להלן: "רכב הנתבע") שהיה נהוג באותה עת על ידי נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") פגע ברכב התובע מאחור.

לטענת התובע, הנתמכת בחוות דעתו מטעמו, כתוצאה מהתאונה הנטענת נגרם לרכב נזק נרחב אשר עלה לכדי 91% משווי הרכב ולפיכך הוכרז כאובדן כללי והפיצוי הנדרש הינו בסך כולל של 21,310 ₪.

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בכתב הגנתו טען כי מדובר בתביעה קנטרנית וטרדנית שכל מטרתה ניסיון נואל לקבל כספים שלא כדין ממנו. בסעיף 9 לכתב ההגנה הכחיש הנתבע את נסיבות התאונה כפי שפורטו בסעיף 4 לכתב התביעה, אולם יחד עם זאת צוין כי הנתבע אינו מכחיש שנהג ברכב הנתבע.

נתבעת מס' 2 אשר הינה מבטחת השימוש ברכב הנתבע במועד התאונה (להלן: "המבטחת"), טוענת כי יש לדחות את התביעה כנגדה מאחר והתובע לא עמד בנטל להוכיח כי רכב הנתבע הינו הרכב הפוגע וכן לא הוכחה זהות הנהג הפוגע ומכאן שלא הוכח קיומו של הכיסוי הביטוחי. כמו כן טענה הנתבעת כי הנתבע שהינו מבוטחה, לא שיתף עימה פעולה ואף ניסה להטעותה ומשכך, מדובר באי שיתוף פעולה קיצוני והערמת קשיים על בירור החבות, דבר שיש בו כדי לפטור אותה מחבותה לאור הוראת סעיפים 23 ב' ו- 24 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") בצירוף עם הוראת סעיף 68 סייפא, לחוק.

במהלך ההוכחות נשמעו עדויות התובע והנתבע וכן העיד חוקר מטעם המבטחת אשר הוגשו באמצעותו תמלילים של שיחותיו עם התובע והנתבע, וכן דוח חקירה שנערך על ידו.

האם עמד התובע בנטל להוכיח את ארוע התאונה כנטען?

לאחר שמיעת עדות התובע ועדות הנתבע וכן עיון בתמלילים נ/3 ו-נ/4, סבורה אני כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את מעורבות הרכב הנתבע בתאונה ואת זהות הנהג הנוהג ברכב, שכן יש בעדות הנתבע כדי לתמוך בטענה זו של התובע.

עדותו של התובע בפני היתה קוהרנטית, לרבות העובדה שהלה אישר כי גם כיום אינו יכול לזהות את הנהג ברכב הנתבע, וכל שיכול היה לציין הוא כי מדובר ברכב מסחרי בצבע לבן שמספר הרישוי שלו נזכר בתביעה.

נכון הוא כי בסוגיה המרכזית ביחס לזיהוי הרכב הפוגע, מלבד עובדת היות הרכב רכב מסחרי ומספר הרישוי שלו, לא כללה התביעה כל פרט מזהה נוסף וכך גם בעת שהתובע נחקר על ידי החוקר, לא יכול היה התובע לציין פרט כלשהו לגבי סוג האוטו ואף לא את צבעו (עמ' 3 לנ/3) כמו שגם לא יכול היה לציין פרטים מינימליים ביחס לנהג, אפילו לא באם מדובר בבחור צעיר או מבוגר (שם בעמ' 2).

אלא שהסברו של התובע כי כי מיד לאחר התאונה לא שיתף עימו הנהג הפוגע פעולה ואמר שאין לו מסמכים ולכן לקח ממנו את מס' הרכב בלבד וכן את פרטיו של סוכן הביטוח נראים סבירים ואף עולים בקנה אחד עם האמור במכתב סוכן הביטוח מטעם הנתבע מיום 9.12.07 (נספח "ג" לתביעה). בתשובה לתהיית ב"כ המבטחת מדוע לא טרח לברר את פרטיו האישיים של הנהג בין היתר בהתחשב בעובדה כי בזמנו היה התובע שוטר, השיב הלה כי הסתפק בנטילת מס' הרכב, ושאר הדברים טופלו באמצעות סוכן הביטוח מטעמו.

אכן צודקת ב"כ המבוטחת בכך שהסברו של התובע מדוע סרב להמשיך ולשוחח עם החוקר מטעם המבטחת ולחתום על הודעה, בכך שנשארו שורות ריקות (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 20-22) איננו עולה בקנה אחד עם העולה מתמלול השיחה (עמודים 20 ואילך לנ/3), בו ניתן לראות כי סירוב התובע להמשיך ולמסור מידע, לא קשור כלל לאופן עריכת הודעתו אלא כי בשלב מסוים של השיחה החליט התובע שאינו מעונין עוד לשתף פעולה עם החוקר. אלא שאינני סבורה כי יש באי שיתוף הפעולה של התובע (שאינו המבוטח) עם החוקר אין בו במקרה זה כדי להביא למסקנה כי עדותו אינה מהימנה.

עדותו של התובע מקבלת, כאמור חיזוק של ממש, מכך שהנתבע קשר את עצמו ואת הרכב המבוטח לתאונה הנטענת בהודעה על מקרה ביטוח שנמסרה למבטחתו (נ/1). אמנם הנתבע בעדותו לא זיהה את חתימתו על הודעה זו, אולם בהמשך דבריו אישר כי יתכן וחתימתו מופיעה על הודעה נוספת שמסר ביחס לתאונה אחרת (נ/2), וזאת כאשר מדובר בחתימות דומות מאוד גם לעין בלתי מקצועית (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 29-32).

אמת ויציב שעדותו של הנתבע בפני היתה בלתי עקבית ובלתי מהימנה ומדובר בעדות שלא ניתן לסמוך ממצא כלשהו עליה בהיותה מתחמקת בנסיון ברור להסיר מעל עצמו אחריות כלשהי לארוע התאונה, זאת באשרו כי הרכב הנתבע אכן מצוי בבעלותו לצרכי עבודה אולם נהגים שונים נוהגים עליו (זאת בניגוד לאמרתו בפני החוקר כי רוב הזמן הוא או אחיו נוהגים עליו (נ/4 עמ' 10 שורה 10 ואילך).

הנתבע חזר וטען כי אינו זוכר את ארועה של התאונה הנטענת וכי איש לא פנה אליו בענין זה, אך לא יכול היה לתת הסבר לעובדה כי נמסרו בשמו שתי הודעות למבטחת (נ/1, נ/2) אשר לכאורה מתיחסות לשתי תאונות שונות, הראשונה נ/1 מתיחסת לארוע נשוא התביעה ואילו השניה, מתיחסת לתאונה מיום 17.2.07 בשתיהן מצוין כי הנתבע נהג ברכב בעת ארוע התאונות והפגיעה ברכב השני, נגרמה באופן זהה כאשר בשניהם מצוין תאור המקרה בצורה זהה "תוך כדי נסיעה רכב צד ג' עצר פתאום. לא הספקתי לעצור. פגעתי בו מאחור".

אולם משאישר הנתבע כי מדובר ברכב המשמש לו לעבודתו, ולאור העובדה כי מלוא פרטיו מצויים במכתב סוכן הביטוח שלו (נספח "ג" לכתב התביעה), נוטה אני לראות בעדותו, ככל שניתן לדלות ממנה דבר אמת כלשהו, אישור לכך שהרכב בו מדובר אכן היה מעורב בתאונה, וכל עוד הנתבע לא הצביע פוזיטיבית על נהג אחר שהיה מעורב בתאונה, מסתברת יותר הגרסה כי הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה.

לפיכך אני מוצאת כי יש די בראיות כדי לקבוע שרכב הנתבע אכן פגע מאחור ברכב התובע בתאונה נשוא התביעה, וכי הנהג ברכב באותה העת היה הנתבע.

מעבר לצורך אוסיף, כי ככל שרצתה המבוטחת להוכיח כי נהג אחר, שאינו מבוטח בפוליסה, הוא שנהג ברכב בעת התאונה, הנטל לעשות כן מוטל עליה (ע"א 909/11 קרנית נ' ג'בארין ואח' (10.7.12), ולא די בהעלאת ספק באשר לזהות הנהג כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי.

האם יש בהתנהגות הנתבע כדי לפטור את המבטחת מחבותה כלפי התובע?

משקבעתי כי התובע עמד בנטל להוכיח את מעורבות רכב הנתבע בתאונה, הרי שהנטל מועבר למבטחת להוכיח כי אי שיתוף הפעולה והכשלת בירור החבות על ידי הנתבע, הינו כזה הפוטר אותה מחבותה כלפי התובע באופן מלא או חלקי.

עיון בעדותו של הנתבע, לרבות בתמליל החקירה ודוח החקירה (נ/4, נ/5) מעלה בבירור כי מדובר במבוטח שלא שיתף פעולה עם המבטחת החל מהפניה ראשונה אליו בחלוף כשלושה חודשים ממועד התאונה ובמהלך ניהול ההליך. מדובר במבוטח שהתחמק מלמסור גרסה ברורה ואף עשה כל שבידו להקשות על המבטחת את בירור חבותה כפי שהדבר עולה ברורות מדו"ח החקירה המפורט.

יתרה מכך, התנהגות זו המשיכה לקבל ביטוי ברור גם במהלך ניהול הליך זה כאשר הנתבע חדל מלהתייצב שלוש פעמים רצופות לדיונים ואף הגדיל לעשות כאשר טען בעדותו כי כלל לא ידע אודות הדיונים, דבר העומד בניגוד ברור להודעת בא כוחו בדיון ביום 1.6.2010.

חרף קביעתי זו אינני סבורה כי יש מקום לפטור כליל את המבטחת מחבותה כלפי התובע, שהינו צד ג' לפוליסה, שכן הוראות סעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח בצירוף עם סעיף 68 לחוק אינן מקנות פטור מלא למבטחת באם המבוטח אינו מקיים את חובת שיתוף הפעולה עם המבטחת, אלא עולה מהם כי: "מבטח המבקש להפחית את שיעור תגמולי הביטוח מכוח סעיף 24, נדרש להוכיח שאילו קיים המבוטח חובותיו כאמור בסעיפים 22 ו-23(ב) לחוק, המבטח היה חייב שיעור נמוך יותר של תגמולי ביטוח, וכן עליו להוכיח את שיעור התגמולים שהיו נחסכים לו קיים המבוטח חובותיו" (ת.א. (ת"א) 13659/05 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (18.7.07)).

במקרה שנדון שם, כמו גם במקרה שבפני, אני סבורה כי המבטחת לא הוכיחה שאי שיתוף הפעולה מנע ממנה להקטין את חבותה בגין עצם התרחשות התאונה. היא לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי נהג ברכב אדם שחבותו אינה מכוסה בפוליסה, ואף לא הוכיחה כי אי שיתוף הפעולה מנע ממנה לפעול לבירור גובה הנזק לרכב התובע. בענין זה אינני רואה עין בעין עם הפסיקה אליה הפנתה המבטחת, מה גם שהנסיבות שתוארו בפסקי הדין אליהן הפנתה שונים מאלו שבפני. בת.א. (רחובות) 3418/95 (מיום 15.1.98) נקבע שהמבוטח כלל לא מסר הודעה אודות מקרה הביטוח (נסיבה שאינה מתקיימת כאן), ואילו בתא"מ (נצרת) 6938/07 (מיום 22.3.10) קבע השופט כי התובע, עדיו והנתבע עשו יד אחת להתעשר שלא כדין על חשבון המבטחת. במקרה שבפני המבטחת לא טענה למעשה רמיה של התובע והנתבע, וניתן היה להיווכח מעדות הנתבע שאין כל בסיס לטענה מעין זו, לו היתה מועלית, שכן נתבע זה עשה כל שבידו להרחיק עצמו ממעורבות בתאונה.

יחד עם זאת, אני סבורה כי המבטחת בהחלט שכנעה כי התנהלות המבוטח גרמה לה להוצאות משפטיות נכבדות, שכן בהחלט יש בסיס להניח כי אלמלא חוסר שיתוף הפעולה מצד המבוטח, ובמידה והלה לא היה "מתנער" מההודעה על קרות התאונה והיה מאשר בפה מלא ובלי התחמקויות את מעורבותו (או מעורבות עובד אחר שלו) בתאונה, כפי נקבע בסופו של יום, היתה המבטחת מסדירה את סילוק התביעה מחוץ לכתלי בית המשפט. משכך אני סבורה כי יש לפטור את המבטחת מחלק מהוצאות המשפט וחלק מהתוספות החוקיות על סכום קרן התביעה, שכן אלו נגרמו, בחלקם הארי מהתנהלות המבוטח.

שאלת הנזק

המבטחת כופרת בזכאות התובע לשכ"ט שמאי בהעדר קבלה המעידה על התשלום בפועל. בנסיבות הענין ולאור גובה שכה"ט (1,300 ₪ כולל מע"מ) שהינו גבוה יחסית למקובל בתיקים מעין אלו, ובהעדר ראיה לתשלום בפועל, אעמיד את שכ"ט השמאי על סך של 820 ₪ (כולל מע"מ) בלבד.

כמו כן מקובלת עלי טענת המבטחת כי אין לחייבה בהפרשי הצמדה מיום התאונה ועד להגשת התביעה שכן מרכיב זה לא נכלל בסכום התביעה, ואילו מאז הגשת התביעה ועד היום בכוונתי לחייבה כאמור רק בחלק מהפרשי הצמדה וריבית, כאשר ביתרה יישא הנתבע כמפורט להלן.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים כדלקמן:

1. הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסך של 20,830 ₪ (20,010 שווי הרכב לפי חוות הדעת + 820 ₪ שכ"ט), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה ועד היום.

2. הנתבע 1 חב כלפי התובע בנפרד, ובנוסף לסכומים הנקובים לעיל, בריבית על סכום התביעה ממועד הגשתה ועד היום, וכן בהוצאות התובע בגין אגרות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪.

כמו כן יישא הנתבע 1 בהוצאות הנתבעת 2 בגין שכר הזמנת החוקר לדיון, תמלול החקירה וכן במחצית משכר הטרחה של ב"כ הנתבעת 2. נתבעת 2 תגיש בקשה לשומת הוצאות אלו בלבד (ללא הוצאות בגין עצם הוצאת דו"ח החקירה או הוצאות נוספות) וזאת בתוך 30 יום.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ב, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.