1. בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 25/12/11 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה, כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של המערער ("ההחלטה").

2. הוועדה התכנסה ביום 28/12/11, הקשיבה לתלונות המערער ועיינה במסמכים הרפואיים שהונחו בפניה, לרבות בדיקות C.T. ו- EMG, וכן במכתבו של ד"ר ברנפלד, מומחה בכירורגיה אורטופדית, מיום 20/7/11. הוועדה, בהרכב מומחה לאורטופדיה, מומחה לנוירולוגיה ומומחה למחלות פנימיות, בדקה את המערער, וציינה את ממצאיה הרפואיים בסעיף 21 לפרוטוקול. הוועדה סיכמה מסקנתה וקבעה, כאמור, כי לא חלה החמרה במצבו של המערער.

3. לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (ראו סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4. טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה נמנעה מעריכת בדיקת היקפי שרירים, ובשל כך נמנעה האפשרות לדון ביישום פריט ליקוי 48(2)(ז)(IV), התואם את מצבו של המערער. עוד נטען בהקשר זה, כי לאור ממצאי בדיקתו של ד"ר ברנפלד מטעם המערער, היה על הוועדה לבדוק אם קיים דלדול שרירים.

המשיב טוען בעניין זה, כי הטענה של דלדול שרירים לא נטענה ולא נמצאה; לא הוצגו מסמכים רפואיים המעידים על דלדול שרירים; המומחה מטעם המערער, ד"ר ברנפלד, ציין במכתבו כי לא נמצאו סימני ניוון שרירים; ד"ר ברנפלד אף המליץ על יישום פריט ליקוי שמתייחס לנזק במיניסקוס ולא לזה שמתייחס לדלדול שרירים.

5. עיון בפרוטוקול מעלה כי הוועדה ערכה בדיקה קלינית מקיפה, וקבעה, בין היתר, כי אין נפיחות סינודיאלית; אין נוזל תוך פרקי; מבחן מגירה קדמי אחורי שלילי, מבחן לחמן, מקמרי ואפלי שליליים. לאור כל אלה קבעה הוועדה כי "ממצאי הבדיקה הקלינית נמצאו תקינים לחלוטין". זוהי קביעה רפואית מובהקת, מנומקת היטב, הנסמכת על בדיקה קלינית מפורטת. טענת המערער בדבר סוג הבדיקה שהיה על הוועדה לערוך (היקפי שרירים) היא טענה רפואית שאין לקבל. שאלה זו – של סוג הבדיקות שעל הוועדה לערוך כדי להגיע לממצאיה – היא שאלה רפואית המסורה לשיקול דעת הוועדה ובית הדין לא יתערב בה. משכך, הטענה נדחית.

6. המערער מוסיף וטוען, כי הוועדה לא פירטה את טווחי התנועות שמצאה, ורק באבחנה צוין "ללא הגבלה בתנועות". לפי הטענה, מחויבת הייתה הוועדה לציין טווחי תנועה מדויקים לאור העובדה שבחוות הדעת מטעם המערער פורטו ממצאים אלה.

המשיב טוען כי הוועדה ערכה בדיקה קלינית וקבעה באופן פוזיטיבי כי אין הגבלה בתנועה וטווח התנועות תקין; המערער לא התלונן על מגבלה בטווח התנועות; לא הוצג תיעוד רפואי אובייקטיבי המעיד על כך; לא מדובר בחוות דעת רפואית מטעם המערער כי אם במכתב רופא מומחה מטעם המערער, ולכן אין חובת פירוט טווחי תנועה מדויקים, כפי שטען המערער; ממילא ד"ר ברנפלד מטעם המערער לא פירט במכתבו זוויות וטווחי תנועה, אלא התייחס באופן כללי להגבלה בטווחי התנועות בין אפס ל-120 מעלות.

7. הוועדה ציינה, כאמור, כי ממצאי בדיקתה הקלינית נמצאו תקינים לחלוטין. הוועדה קובעת כאבחנה, כי מדובר במצב לאחר קרע במיניסקוס המדיאלי בברך שמאל, לאחר ארטרוסקופיה וכריתה חלקית של המיניסקוס, ללא הגבלות תנועה. הוועדה אף עיינה בבדיקתMRI ברך שמאל מיום 8/2/11, המעידה על קרע קטן בסחוס ללא עדות לפגיעה גרמית. לאור כל אלה, קבעה הוועדה כי אין עדות להחמרת מצב ודחתה את הערר.

אשר למסמך הרפואי מאת ד"ר ברנפלד, מומחה בכירורגיה אורטופדית, מיום 20/7/11: מקובלת עלי טענת המשיב כי אין מדובר בחוות דעת רפואית מטעם המערער, כי אם במכתב רפואי. הוועדה התמודדה עם הנושאים הנזכרים במסמך ד"ר ברנפלד והגיעה לממצאים שונים – "הוועדה לא מצאה הגבלות תנועה, גם לא מינימלית, כמו זו שנרשמה בחוות דעתו של ד"ר ברנפלד, ולמעשה חוסר היציבות המתוארת אינה קיימת בבדיקת הוועדה".

בדרך הילוכה זה של הוועדה הופעל שיקול הדעת הרפואי תוך ביסוסו על בדיקה קלינית, שמיעת תלונות המערער ובחינת ממצאי בדיקות הדמיה. לפיכך, לא מצאתי שנפלה טעות משפטית בכך שהוועדה לא כללה בהחלטתה פירוט טווחי תנועה, ודין טענה זו להידחות.

8. לסיום נטען כי עוד בטרם עריכת הבדיקה הקלינית נשאל המערער על ידי הוועדה במה הוחמר מצבו. לטענת המערער, משנשאלה שאלה זו בהליך לפי תקנה 36, הרי שיש בכך כדי להעיד על קיומה של דעה קדומה כלפיו.

לטענת המשיב, מדובר בשאלה רלוונטית; המערער נכח בדיון בפני הוועדה ביחד עם בא כוחו, וככל שהייתה בעיה, יכול היה להתערב והדבר היה מקבל ביטוי בפרוטוקול הוועדה.

9. לא מצאתי ממש בטענה זו. בהליך דיון מחדש על פי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, הוועדה מוסמכת לקבוע על פי ממצאיה אם אמנם הוחמר מצבו של הנפגע לעומת המצב המשתקף מדו"ח הוועדה האחרונה שדנה בנכותו. משכך, הפניית השאלה במה הוחמר המצב היא שאלה לגיטימית ואין בה כדי להעיד על דעה קדומה כלפי הנפגע הנבדק על ידי הוועדה.

לאור האמור, נדחית טענת המערער גם בעניין זה.

10. סוף דבר:

משלא נמצא פגם משפטי בהחלטת הוועדה, נדחה הערעור.

אין צו להוצאות.

לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ג, 19 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.