לפני תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעים לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לרכב בבעלותה בתאונת דרכים.

על פי כתב התביעה, עת עמד רכב התובעת בחניה לפתע הגיח נהג רכב הנתבעים 1-2 ופגע ברכב התובעת.

כן נכתב בכתב התביעה כי הנתבעים 1-2 טוענים שרכבם נהדף אל רכב התובעת על ידי הנתבעים 3-4.

לטענת הנתבעים 1-2, רכב הנתבע 1 אכן פגע ברכב התובעת ואולם, רכב הנתבעים 3-4 הדף את רכב הנתבעים 1-2 על רכב התובעת שחנה, משכך האחריות לקרות התאונה ולפגיעה ברכב התובעת, היא על הנתבעים 3-4 ולא על הנתבעים 1-2.

לטענת הנתבעים 3-4, מושתקים הנתבעים 1-2 לטעון טענות מסוג זה וזאת מאחר שבין שתי קבוצות הנתבעים מתנהל הליך בוררות, במסגרת מוסד "בנועם", מוסד לבוררות, שהוקם על ידי חברות הביטוח לצורך ישוב סכסוכים ביניהם וישוב מחלוקות שענינם נזקי רכוש שנגרמו לרכבים המבוטחים אצלם.

לטענת הנתבעים 1-2, אין לקבל את שנקבע בהליך הבוררות במוסד "בנועם" מאחר ששם לא נשמעים ראיות ועדים.

כמו כן, לטענת ב"כ הנתבעים 1-2, אין מדובר בהשתק פלוגתא או מעשה בית דין.

לטענת ב"כ הנתבעים 1-2, עו"ד מרקוביץ, הרי שעו"ד אסתר וינדר שפסקה את פסק הבוררות הראשון, לא קבעה כי הנתבעים 1-2 אשמים בתאונה, אלא קבעה כי לא השתכנעה שיש להעדיף מי מבין שתי גרסאות קבוצות הנתבעים והיא דחתה את התביעה על הרמת נטלים ולא על קביעה פוזיטיבית לגבי אחריות לתאונה.

משכך טוען ב"כ הנתבעים 1-2, אין קביעה פוזיטיבית מי אחראי לתאונה, כי אם יש הכרעה, שלטענת ב"כ הנתבעים 1-2, אינה מחייבת לפי נטלים, ומשהנתבעים 1-2 הם אלו שתבעו בהליך במוסד "בנועם" את הנתבעים 3-4, הרי שהתביעה נדחתה.

לטענת הנתבעים 3-4, עו"ד הלפר, מכח ההסכם שבין חברות הביטוח פסק הבוררות מחייב אותן. לא יתכן לטעון שוב ולהביא את הטענות של הנתבעים 3-4 מול נתבעים 1-2 ולהפך, גם לכותלי בית המשפט, משאלו הוכרעו בהליך הבוררות.

דיון:

אין חולק כי רכב התובעת עמד, חנה, במועד התאונה. המחלוקת היא באשמת מי מבין קבוצות הנתבעים (נתבעים 1-2 או נתבעים 3-4) אחראים לקרות התאונה.

אין מחלוקת כי ההסכם עליו חתומות או היו חתומות המבטחות/הנתבעות, בזמן אירוע התאונה, הינו הסכם בוררות.

אין גם מחלוקת כי במסגרת אותו הסכם בוררות, פנו הנתבעות 1-2 בתביעה לפני בוררת במסגרת מוסד "בנועם".

הבוררות נוהלה בפני כב' הבוררת, עו"ד אסתר וינדר, בין הכשרה ביטוח חברה לביטוח בע"מ לבין הפניקס חברה לביטוח בע"מ, תיק בוררות 03100-1-01220-09.

לפני הבוררת לא נשמעו עדים, כי אם הועברו מסמכים שהיו בידי חברות הביטוח.

למעשה טענת הנתבעים 3-4 הינה השתק.

הטעמים להשתק הינם הצורך בהפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט והרצון שלא להטריד בעלי דין בהליך שנפסק או בסוגיה שנפסקה בהליך אחר (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נ"א(1)68).

הכלל בדבר השתק פלוגתא קובע, שכאשר הוכרעה שאלה עובדתית או משפטית מסוימת יהיו בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש בהליך נוסף. (ע"א 1041/97, סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1)642).

כמו כן נפסק ביחס להשתק פלוגתא כלפי תביעת מבוטח, שההחלטה מי הוא אותו קרוב מבחינה משפטית שראוי להשתיקו, תעשה על פי התשובה לשאלה האם ראוי הממצא הקודם שנמצא שיסתמכו עליו (ת"א (ב"ש) 317/82, פ"מ תשמ"ז(2)416-417).

לענייננו מדובר בהכרעה מכח פסק בורר שניתן על בסיס הסכם בוררות שהיה בין הצדדים.

על פי חוק הבוררות, סעיף 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 פסק בורר מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין.

בענייננו, לא זו בלבד שניתן פסק בורר, אלא שגם הוגש ערעור על פסק הבוררת, ערעור שנדחה.

אשר לטענת הנתבעים 1-2 לפיה, פסק הבורר ניתן ללא שמיעת עדים, הרי שאין כל התניה בסעיף 21 לחוק הבוררות לשמיעת עדים על ידי הבורר או למתן פסק בוררות על בסיס מסמכים.

לא הוצגו לי תנאי הבוררות המלמדים אחרת.

משכך, די בפסק בוררות על בסיס המסמכים שהוצגו לפני הבורר כדי ליתן פסק בוררות כדין.

זאת ועוד, על פי עיון בפסק הבורר נבחנו הודעות המבוטחים של חברות הביטוח.

הבוררת בחנה את צילומי הנזק בכל אחד מכלי הרכב ואת הודעות המבוטחים וקבעה:

"אילו גרסת נהג התובעת היתה נכונה, סביר היה שרכב הנתבעת היה פוגע באמצעות חזיתו ברכב התובעת. לא כך התרחש. רכב הנתבעת פגע בחלק אחורי. מצב זה עשוי להתיישב עם גרסת נהג הנתבעת, לפיה נהג התובעת פגע ברכב חונה, עשה סיבוב במקום ופגע בו בצד האחורי.

נהג התובעת הקפיד לתאר את מיקום הנזק ברכבים שונים שהיו מעורבים בתאונה. הוא ציין שרכבו נפגע "בצד שמאל" על ידי רכב הנתבעת. כמו כן ציין שרכבו פגע ברכב חונה "בצד שמאל אחור והדפתי אותו על רכב שהיה בחניה" אולם הוא נמנע לציין מה מיקום הנזק ברכב הנתבעת. המדובר בפרט מהותי שהעדרו פוגם בשלמות גרסת נהג התובעת.

בנוסף, נהג התובעת טוען שנהג הנתבעת "לקח את הסיבוב". אולם, בעדויות לא תואר סיבוב בתוואי הדרך בה התרחשה התאונה. נהג התובעת מתאר תוואי דרך בו יש עליה וירידה אך איננו מציין שבתוואי הדרך היה סיבוב. אף בשרטוט שצרף נהג הנתבעת להודעתו לא מתואר סיבוב בתוואי הדרך. לפי שרטוט שערך נהג הנתבעת, הרכבים נסעו ישר בכיוונים מנוגדים".

למעשה, ולמעלה מן הצורך אציין, כי מעבר לשאלת הנטלים, הרי שהבוררת בחנה גם את הנזקים וכן חסרים בעדויות המבוטחים וקבעה כי גרסת הנתבעת מסתברת יותר.

גם ערכאת הערעור על פסק הבוררת שדחה את הערעור בחן את קביעותיה של הבוררת ואת נימוקיה לדחיית התביעה.

משכך למעשה שאלת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, הוכרעה בהליך הבוררות המחייב את הנתבעים ומהווה השתק פלוגתא בין הנתבעים.

למעשה, תביעת התובעת כלפי הנתבעים באה לחלופין וזאת מאחר שעל פי הודעת העד מטעם התובעת, הוא כלל לא נכח ברכב בזמן הפגיעה, אלא חנה ועל חלון רכבו היו את הפרטים של הרכב הפוגע.

לנוכח האמור הוגשה התביעה נגד הנתבעים 1-2.

ואולם, מאחר שהנתבעים 1-2 מסרו לתובעת כי הם נהדפו על ידי הנתבעים 3-4 לעבר רכב התובעת, הוגשה התביעה גם נגד הנתבעים 3-4 (ר' סעיפים 3-4 לכתב התביעה).

משהוגשה התביעה כנגד הנתבעים בשל רשלנות נטענת של מי מהנתבעים, ומשנקבע בבוררות כי אין לקבל את גרסת התובעת בבוררות (הם הנתבעים 1-2 בתביעה שלפני), הרי שקיים השתק פלוגתא בין הנתבעים בתביעה שלפני, קביעה המחייבת גם לענייננו.

לענין זה אני מוצאת להפנות גם לפסק דינו של כב' השופט חאג' יחיא שצורף לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 3-4 (ת"א 21843-01-10) וכן לת"א 4038-10-11 פסק דינה של כב' השופטת אורלי מור-אל וכן לתא"מ נצרת 8372-12-09 שניתן על ידי כב' השופטת עירית הוד.

לנוכח האמור, דינה של התביעה העיקרית להתקבל.

איני מוצאת ליחס אחריות לנהג רכב התובעת לקרות התאונה, ראשית משטענה זו לא נטענה, ושנית, מאחר שמדובר ברכב חונה בחניה כדין ונהג רכב התובעת כלל לא היה ברכב בעת התאונה.

אשר לנזקים הנטענים בכתב התביעה, אף אחת מהנתבעות לא הגישה בקשה לזמן לדיון שנערך ביום 3/1/13 את השמאי שערך חוות דעת מטעם התובעת ו/או לא הגישה חוות דעת נגדית.

משכך אני מוצאת כי יש לקבל את התביעה במלואה משאין חולק כי אין האחריות לתאונה מוטלת על נהג רכב התובעת, ולקבוע כי פסק הדין ינתן נגד הנתבעים 1-2 בהסתמך על פסק הבוררות ולדחות את התביעה נגד הנתבעים 3-4 בהתאם לאותו פסק בוררות.

סוף דבר

בהתאם לכל האמור מעלה, אני קובעת כי הנתבעים 1-2 באמצעות הנתבעת 2 ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 15,063 ש"ח, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה מיום עריכת חוות הדעת שמאית.

2. סך של 365 ₪ בגין אגרת בימ"ש.

3. שכר טרחת עו"ד בשיעור 11.7%.

התביעה נגד הנתבעים 3-4 נדחית.

הנתבעים 1-2 ישאו בשכר בטלת העדים מטעם הנתבעים 3-4 בסך של 150 ₪ שהתייצבו לדיון ביום 3/1/13.

אני פוטרת מתשלום יתרת האגרה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי, מחוז מרכז.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ג, 14 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.