(בעניין שבין הנתבעת 1 (שולחת ההודעה) לבין שירביט (הצד השלישי)).

נתוני רקע ועובדות

1. התובעת, חברת חשמל לישראל תבעה את הנתבעות בגין נזק שנגרם לקו חשמל מתח עליון 161 הידוע בכינוי "מעגל שחור" בקו "אדמירליטי - נעמן" המזין את תחנת משנה "אדמירליטי", ביום 15.11.09. בבדיקת נסיבות התאונה התברר כי במקום הפגיעה בוצעו קידוחים ע"י הנתבעת 1, משה בר קידוחי ניסיון בע"מ, (להלן: "הנתבעת מס' 1" או "המודיעה"), אשר עוסקת בביצוע קידוחים. הקידוחים במקום נעשו כפי הנראה ללא קבלת היתרי חפירה מהתובעת. הקידוח בוצע ישירות בלב ליבו של כבל מתח עליון וגרם לנזק מידי גדול לכבל. כמו כן נפגעו במהלך התאונה תשתיות סיבים אופטיים של התובעת אשר היו מונחות בתוואי הסמוך לכבל.

2. בגין הנזקים שנגרמו לה התובעת תבעה את נתבעת מס' 1 וכן את נתבעות 2 -3 אשר הזמינו את עבודת הקידוח וכן את נתבעת 4, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), אשר ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח עבודות קבלניות. נתבעת מס' 1 הגישה הודעת צד שלישי כנגד נתבעות 2 - 4 כמו כן נשלחו הודעות צד שלישי נוספות כנגד נתבעת מס' 1, וכן נגד 2 מבטחות נוספות, הראל חברה לביטוח בע"מ וכן שירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "שירביט"). נתבעת מס' 1 שלחה הודעת צד שלישי כנגד הפניקס.

3. ביום 26.5.16 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פס"ד, לפיו התובעת תקבל סכום של 1,527,010 ₪ + מע"מ + שכ"ט עו"ד (סה"כ: 1,795,000 ₪). נתבעות 2 ו - 3 ישלמו באמצעות המבטחת, כלל חב' לביטוח בע"מ, את הסך של 594,000 ₪, הפניקס תשלם סך של 651,000 ₪, הצדדים השלישים 5 - 6 ישלמו 400,000 ₪ ובנוסף צויין בהסכם הפשרה כי חיובה של הנתבעת מס' 1 יעמוד ע"ס של 740,177 ₪. יחד עם זאת נקבע בהסכם הפשרה כי מהסכום בו חויבה הנתבעת מס' 1 היא תשלם לתובעת רק הסך של 150,000 ₪ וההליכים בינה לבין צד שלישי, שירביט חברה לביטוח בע"מ- אשר ביטחה את נתבעת 1 בביטוח צמ"ה, ימשכו (להלן: "הצדדים הנותרים").

4. ביום 6.6.16 הסכימו הצדדים הנותרים (ראה: צד/1) כי אין מחלוקת שחברת שירביט ביטחה את נתבעת מס' 1, המודיעה, בפוליסה צמ"ה שמספרה 382810013/09/ש (להלן: "הפוליסה") וכן אין מחלוקת כי במהלך קידוח ב 15.11.2009, שבוצע על ידי המודיעה באמצעות כלי הצמ"ה נשוא הביטוח , נגרם נזק למערכות תת קרקעיות של חברת החשמל . המחלוקת שנותרה בין הצדדים בשאלת הכיסוי הביטוחי, היא בשאלה האם במקרה זה יחול או לא יחול החריג המתייחס לאובדן או נזק לרכוש תת קרקעי בפוליסה שבנדון. בנוסף, הצדדים הודיעו לבית המשפט כי ללא קשר לתוצאות פסק הדין, הם מוותרים הדדית על הוצאות.

5. ביום 15.6.16 התקבלה הודעה לתיק מטעם שירביט בה הודיעה על החלפת ייצוג בתיק כמו וההודעה כללה גם בקשה לביטול ההסדר הדיוני מיום 6.6.16.

על אף האמור, בדיון שנערך ביום 20.6.16 הגיעו הצדדים להסדר דיוני בו הם שבו ואשררו את ההסכם הדיוני מיום 6.6.16 והסכימו לפעול על פיו. בנוסף הצדדים הסכימו כי גבולות האחריות של שירביט יעמדו על סך מקסימלי של גבולות האחריות הנקובים בפוליסה. יצוין כי בהחלטה שניתנה בדיון ביום 20.6.16 נקבע כי להסדר הדיוני שנחתם ביום 20.6.16 ואשר סומן כצד/1 ניתן תוקף של החלטה (כמו גם להסכם מיום 6.6.16) ונקבעו בהסכמה מועדי הגשת הסכומים בתיק.

הצדדים הגישו את סיכומיהם ועת להכריע במחלוקות שנותרו בין הצדדים הנותרים; המודיעה והצד השלישי. תחילה בתמצית לטענות הצדדים.

טענות המודיעה (הנתבעת מס' 1):

6. לטענת המודיעה במקרה זה אין ולא יכולה להיות מחלוקת בשאלת האחריות הנזיקית כמו גם לא בשאלת האחריות הביטוחית. הנתבעת טוענת כי אין להישמע לטענת שירביט כאילו הסך של 150,000 ₪ ששולם על ידה מכיסה לחברת החשמל, הוא השתתפות עצמית בפוליסת הפניקס. מעבר להיותה של טענה חדשה זו בבחינת הרחבת חזית אסורה, הרי שהיא אינה נכונה. נטען כי גובה האחריות של שירביט בפוליסה הועמד על סך של 400,000 ₪ ביום הנפקתה (1.4.09) ובצירוף של ריבית והצמדה היא עומדת היום על סך של 487,583 ₪. זהו סכום חבותה של שירביט כלפי התובעת, בגין הנזקים שנגרמו לה. המחלוקת שדרושה הכרעה הינה בשאלת הכיסוי הביטוחי - קרי, האם חל או לא חל החריג המתייחס לאובדן או נזק לרכוש תת קרקעי בפוליסה. לטענת המודיעה שירביט קיבלה הודעה על מקרה הביטוח ומעולם לא טענה, לא במכתב בתשובה להודעה ואף לא בכתב ההגנה מטעמה כי במקרה זה חל חריג. לפיכך המודיעה סבורה כי שירביט מושתקת כיום מלטעון כי חל החריג וזאת בהתאם להוראות המפקח על הביטוח והפסיקה.

7. זאת ועוד, המודיעה ממשיכה וטוענת כי אין באותו חריג נטען כדי להביא לקבלת טענתה של שירביט להעדר כיסוי ביטוחי. ראשית החריג לא הובלט בפוליסה, לא בהבלטה ולא בצבע, וזאת בניגוד לסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"). החריג מופיע תחת תת הפרק המתייחס להרחבת הכיסוי בגין נזקי גוף לצד ג' ולא בפרק הדן בנזקי רכוש, גם זאת בניגוד לסעיף 3 לחוק חוזה ביטוח. כך אותו חריג נבלע בין שאר המלל הרב בפרק 2 לפוליסה. אדם סביר שאינו בקיר ברזי פוליסות ביטוח ואינו מורגל בקריאתן, לא אמור לדעת כי מתחבא בתוך המלל הרב חריג שעינינו שלילת הכיסוי הביטוחי בנוגע לכיסוי ביטוחי אחר. שירביט לא הוכיחה כי עמדה בחובות הווידוא שהמבוטחת ערה לאותו החריג. כאמור מדובר בחריג שאינו מובלט ועל כן היה על שירביט לוודא כי המבוטחת מודעת לו. כמו כן היה עליה לוודא כי המבוטחת ערה לפרשנותה של הפוליסה ולמעשה משלמת פרמיה על ביטוח בו הכיסוי הביטוחי ריק מתוכן.

8. שנית, נטען כי החריג בפוליסה מנוסח כך שניתן לפרש אותו בדרכים שונות. שירביט ניסחה את החריג כך שקבעה כי על המבוטח היה לבדוק טרם תחילת העבודה אצל "הרשויות המתאימות". לא ברור מהן אותן רשויות מתאימות אולם ברור כי הכוונה אינה לקבלת היתרי חפירה, כפי ששירביט טוענת כיום, אלא לבדיקה אצל הרשויות המתאימות. בעניין זה המודיעה סבורה כי חזקה על המבטחת שהייתה מציינת במפורש כי התנאי לכיסוי ביטוחי הוא קבלת היתרי חפירה. לכן כל טענה כיום בעניין קבלת היתרי חפירה או כל דרישה אחרת שאיננה עולה באופן ברור מנוסח הפוליסה דינה לה להידחות. זאת ועוד, המודיעה הוזמנה לבצע עבודות קידוח בלבד. אין חולק כי מדובר בפרויקט אשר בוצע ע"י חברה גדולה ואשר לווה ע"י משרד הנדסה ואלו קבעו את מיקומי הקידוחים. מדובר בשטח פרטי ולא ציבורי כאשר מקומות הקידוחים סומנו פיזית ע"י המזמנים אשר גם מסרו למודיעה כי מדובר בקרקע פרטית וכין אין תשתית תת קרקעית. במצב דברים זה, המודיעה יצאה ידי חובתה בעניין בדיקה אצל הרשויות המתאימות.

9. המודיעה ממשיכה וטוענת כי קבלת עמדתה של שירביט תביא למעשה למצב בו לעולם לא יהיה כיסוי ביטוחי שכן אם עמד המבוטח בתנאי החריג (לפי פרשנותה של שירביט) הרי שממילא אין חבות למבוטח, ובהתאם גם לא לשירביט. שכן מדובר כאן ברשלנות של הרשות או של אחר ולא של המבוטח. מאידך אם לא עמד בתנאי החריג, הרי שאין כיסוי ביטוחי. וכאמור פרשנות זו מרוקנת את הכיסוי הביטוחי מתוכן. שירביט היא זו שערכה, ניסחה והדפיסה את הפוליסה. לה הידע והניסיון בפוליסות ביטוח ועל כן יש לפרש את הפוליסה בצורה מצומצמת ונגדה.

טענות שירביט (צד שלישי מס' 3);

10. במסגרת ההודעה לצד שלישי שהוגשה ע"י המודיעה נתבעו בין היתר שירביט וכן הפניקס. הפניקס נתבעה מכוח היותה מבטחת המודיעה בפוליסה לעבודות קבלניות. פוליסה זו, היא הפוליסה הרלוונטית החלה על המקרה נשוא התביעה וזאת בשים לב לכך שעבודות הקידוח נשוא התביעה מהוות עבודות קבלניות. במסגרת הליך הגישור הושגה הסכמה לפיה הפניקס נשאה בתשלום משמעותי כלפי התובעת וזאת בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה בין הצדדים. שירביט לא הייתה צד להליכי הגישור או להסכמות שהושגו בו.

בהתאם לפשרה שהושגה המודיעה למעשה שילמה את סכום ההשתתפות העצמית בפוליסה שהוצאה ע"י הפניקס (150,000 ₪) ובכך היא נשאה בפחות מ - 10% מהנזק שנגרם. כאמור שירביט לא הייתה חלק מהסכם הגישור ולפיכך היא אינה כבולה להסכמות שהושגו בו. לפיכך, לא ניתן להטיל עליה חיוב שנובע מסכום ההשתתפות העצמית שהינו פרי הסכמת מבטח ומבוטח. זאת ועוד, גם אם יוכח כי פוליסת הצמ"ה חלה בענייננו המודיעה אינה זכאית להחזר דמי ההשתתפות העצמית ששלמה בגין הפוליסה של הפניקס, שכן הפוליסה של שירביט אינה נועדה לכסות אקסס מפוליסה אחרת.

11. לטענת שירביט מאחר והתשלום היחיד המוטל על המודיעה והיוצא מכיסה הינו דמי ההשתתפות העצמית בגובה של 150,000 ₪, הרי שזה הוא הסכום היחידי אותו יכולה המודיעה לדרוש. זאת ועוד, מעצם הסכם הגישור, שכאמור אינו חל על שירביט, עולה כי חברת החשמל מחלה למעשה על כל סכום העולה על סכום זה, ועל כן אין כל בסיס לדרישת שיפוי של 740,177 ₪. השיפוי שנדרש הינו גבוה מן הסכום בו חויבה המודיעה בתשלום. ברור כי דרישה שכזאת מנוגדת לכל עקרון יסוד של ביטוח חבויות.

שירביט מוסיפה וטוענת כי המודיעה טענה שחבותה מכוסה הן ע"י הפניקס והן ע"י שירביט. למרות שטענה זו אינה נכונה, הרי שאם הייתה מתקבלת יש כאן למעשה מצב של כפל ביטוח, כאשר גבול האחריות בפוליסה של הפניקס הוא 4 מיליון ₪ ואילו בפוליסה של שירביט גבול האחיות עומד על 400,000 ₪. לפיכך, מאחר והפניקס שילמה סך של 651,000 ₪, עומד חלקה של שירביט, בהתאמה, על עשירית מסכום זה, קרי 65,100 ₪ לכל היותר. כמו כן יש לקחת בחשבון את ההשתתפות העצמית בפוליסה של שירביט.

לטענת שירביט המודיעה באה לבית המשפט בידיים שאינן נקיות שכן במסגרת הסכם הגישור אליו הגיעה המודיעה עם התובעת, ברור כי היא חסרת אינטרס משלה לזכות בהודעה כנגד שירביט שהרי כל סכום בו תזכה ישולם לתובעת. למעשה כך נבנה בחטא "כביש עוקף" לדרך הניהול הרגילה של התביעה. למעשה אין כל דרך משפטית לחייב מבטח בביטוח חבויות לשאת בסכום הוא המבוטח לא נושא. למעשה המודיעה בעניינו אינה אלה ידה הארוכה של התובעת והיא מייצגת למעשה את האינטרסים שלה.

12. שירביט ממשיכה וטוענת כי ההודעה לצד שלישי הוגשה על פי פוליסת ביטוח רכב ולא על פי פוליסה לביטוח צמ"ה. במסגרת הגשת הראיות הוגשה פוליסת צמ"ה, לאחר שעילתה התיישנה, וזאת מבלי להגיש בקשה לתיקון ההודעה לצד שלישי. בנסיבות אלה, אן כלל תחולה לפוליסת הצמ"ה, וטענות לתחולתה מבלי שזו הוגשה במסגרת בקשה לתיקון ההודעה לצד שלישי מהווה הרחבת חזית, ולמעשה תביעה בגין עילה יותר מזו שנטענה. זאת ועוד, מאחר והסתמכות שולחת ההודעה על פוליסת הצמ"ה הינה הרחבת חזית אסורה הרי שלא ניתן ממילא לטעון לחריג זה בכתב ההגנה שכן כתב ההגנה התייחס לטענות השולחת הנוגעות לפוליסת הרכב, טענה אשר נזנחה ע"י המודיעה.

מעבר לכך, פוליסת הצמ"ה אינה פוליסת עבודות קבלניות המכסה את חבותו של הקבלן - המודיעה. אין בפוליסה זו כיסוי לאחריות מקצועית של חברה המבצעת עבודות קידוח. פרק 2 לפוליסה קובע גבול אחריות של 400,000 ₪ כאשר בצמידות אליו, ומיד מתחת לכותרת, מוסבר החריג - המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בשל חבות הקשורה או הנובעת מ: "אובדן או נזק לרכוש תת קרקעי כגון...כבלים תת קרקעיים, אלא אם בדק המבוטח אצל הרשויות המתאימות, בטרם החלו העבודות, את המיקום המדויק בו מצוי הרכוש הנ"ל באזור התת קרקעי של אתר העבודה וסביבתו הסמוכה. נטל הראייה על ביצוע בדיקה כזו... מוטל על המבוטח". המודיעה לא טענה כי נערכה בדיקה בקרב הרשויות המתאימות באשר לכבלים תת קרקעיים. להפך, המודיעה טענה כי היא לא בדקה האם יש קווים תת קרקעיים אלא הסתמכה על אמרותיו של מנהל מתחם העבודות או מי מטעמו. הסתמכות זו אינה מהווה בדיקה בקרב הרשויות המתאימות ועל כן החריג חל בעניינה.

דיון והכרעה:

13. כאמור, התביעה העיקרית הוגשה בשל נזק גדול שנגרם לתובעת עקב קידוח שקדחה המודיעה אשר פגע בכבל חשמל מתח עליון. הקידוח בוצע ישירות בלב ליבו של הכבל וגרם לנזק מידי גדול לכבל ולתשתיות סיבים אופטיים של התובעת אשר היו מונחות בתוואי הסמוך לו. בגין הנזקים שנגרמו לתובעת היא תבעה המודיעה וכן את נתבעות 2 -3 אשר הזמינו את עבודת הקידוח וכן את המבטחת (הפניקס). בתיק זה נשלחו הודעות צד שלישי בין הצדדים וכן הודעת צד שלישי שבין הצדדים הנותרים בפרשה זו.

14. ציינתי כי ביום 26.5.16 הגיעו התובעת, הנתבעות והצדדים השלישיים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פס"ד, לפיו התובעת תקבל סכום של 1,795,000 ₪ אשר חולק בין הנתבעים, וצדדי שלישייים. בנוסף נקבע כי מהסכום אותו חייבת המודיעה (740,177 ₪) היא תשלם לתובעת את הסך של 150,000 ₪ והוסכם בין הנתבעת 1 לתובעת במסגרת ההסכם הנ"ל כי ההליכים בינה לבין שירביט על פי ההודעה לצד שלישי שהגישה, ימשכו. ככל שתתקבל הודעת המודיעה, ולו בחלקה, הכספים שיתקבלו יועברו לתובעת.

אין חולק כי שירביט לא הייתה צד להסכם הפשרה שנקבעה בין הצדדים.

15. ביום 6.6.16 הגיעו הצדדים הנותרים, להסכמה אשר בוטלה ביום 15.6.16. ביום 20.6.16 שבו צדדים אלה והסכימו לאשר מחדש את ההסכמה אליה הגיעו ביום 6.6.16 וכן הסכימו (ראה: צד/1) כי אין מחלוקת ששירביט ביטחה את המודיעה בפוליסה צמ"ה וכן כי אין מחלוקת כי במהלך קידוח ב 15.11.2009, שבוצע על ידי המודיעה באמצעות כלי הצמ"ה נשוא הביטוח , נגרם נזק למערכות תת קרקעיות של התובעת . כמו כן הצדדים הסכימו כי גבולות האחריות של שירביט יעמדו על סך מקסימאלי של גבולות האחריות הנקובים בפוליסה (400,000 ₪).

המחלוקות שנותרו בין הצדדים הינן בשאלות הביטוחיות.

16. ראשית נשאלת השאלה האם במקרה זה יחול או לא יחול החריג המתייחס לאובדן או נזק לרכוש תת קרקעי בפוליסה שבנדון. לאחר מכן אבחן את טענותיה של שירביט הן בנוגע לכך שהתשלום של המודיעה בסך 150,000 ₪ היה למעשה סכום ה"השתתפות העצמית" בפוליסה שהוצאה ע"י הפניקס (150,000 ₪) והן בנוגע לטענותיה בנוגע להעדר יריבות וכפל ביטוח.

נבחן את הסוגיות לפי סדרן.

החלת החריג המתייחס לאובדן או נזק לרכוש תת קרקעי

17. כאמור, שירביט טענה כי פרק 2 לפוליסה קובע גבול אחריות של 400,000 ₪ כאשר בצמידות אליו, ומיד מתחת לכותרת, מוסבר החריג לפיו המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בשל חבות הקשורה או הנובעת מ:

"אובדן או נזק לרכוש תת קרקעי כגון...כבלים תת קרקעיים, אלא אם בדק המבוטח אצל הרשויות המתאימות, בטרם החלו העבודות, את המיקום המדויק בו מצוי הרכוש הנ"ל באזור התת קרקעי של אתר העבודה וסביבתו הסמוכה. נטל הראייה על ביצוע בדיקה זו... מוטל על המבוטח".

שירביט טענה כי מאחר והמודיעה לא קיבלה אישורי חפירה אלא הסתמכה על אמרותיו של מנהל מתחם העבודות או מי מטעמו, הסתמכות זו אינה מהווה בדיקה בקרב הרשויות המתאימות ועל כן החריג חל בעניינה.

18. שקלתי את טענות שירביט בנוגע להחלת החריג ואין בידי לקבלן. ראשית החריג לא הובלט בפוליסה, לא בהבלטה ולא בצבע, וזאת בניגוד לסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח אשר קובע כדלקמן:

" תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם..."

מטרתו של סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח, כפי שהיא משתקפת מתוכנו , מכותרתו ומדברי ההסבר להצעת החוק, הינה להגן על המבוטח מפני הגבלות נסתרות על חבות המבטח. מטרה זו משתלבת בתכלית הכללית של החוק, שמטרתה להגן על אינטרס המבוטח ואכן, סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח יידע את הסייגים לחבות. נטל זה יהיה כבד מהרגיל כאשר מדובר בתנאים המגבילים את תקפות הביטוח. הפסיקה קבעה שסעיף 3 לחוק חוזה ביטוח חל ביתר שאת כאשר התניה המגבילה נוגעת לעצם תחולת הפוליסה. הוראת סעיף 3 לחוק היא קוגנטית, ומכאן שאין היא ניתנת להתניה נוגדת.

19. זאת ועוד; החובה להבליט הגבלות לאחריות המבטח משתלבת עם הוראת סעיף 55 לחוק הפיקוח על הביטוח האוסרת על מבטח לתאר תיאור מטעה של עסקת הביטוח .הגבלה על אחריות המבטח אשר אינה מובלטת באורח ברור וחד-משמעי בפוליסה עלולה להגיע כדי תיאור מטעה של הכיסוי הביטוחי. הוראתו הקוגנטית של סעיף 3 לחוק נותנת בידי המבטח את הברירה לפרט את התנאים או הסייגים לחבות בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או להדגישם ע"י הבלטה מיוחדת. מלשון הסעיף עולה לכאורה כי מדובר בדרישות חלופיות ולא מצטברות. עם זאת הפסיקה קבעה כי מיקום הסייג בסמוך לנושא שהוא נוגע לו מהווה תנאי הכרחי, אך לא בהכרח מספיק, לעמידה בתנאי החלופה הראשונה . המבטח לא יוכל לטעון לקיום דרישותיה של הוראת סעיף 3 לחוק, כאשר הסייג, המופיע בסמוך לנושא שהוא נוגע לו, מובלע בין מגוון תנאים בצורה שאינה מאפשרת את זיהויו. השאלה הרלבנטית היא, האם אדם סביר המעיין במסמך יוכל ללמוד על נקל על קיומו של התנאי או של החריג לחבות (ראה: י. אליאס, דיני ביטוח [מהדורה שנייה 2009], עמ' 663 - 665).

20. במקרה שלפניי, לאחר שבחנתי את הפוליסה שצורפה לסיכומי המודיעה, נראה כי שירביט לא עמדה בתנאי סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח. ראשית החריג מופיע באותיות לא מודגשות ונמצא חזותית בתוך סעיף שכותרתו המודגשת הינה: "חבות כלפי צד ג' [נזקי גוף] בביטוח כלים שאינם ברי ביטוח חובה". ברור כי מיקום הסייג בענייננו אינו בסמוך לנושא שהוא נוגע בו וכן אינו מודגש דיו. מכאן שהאדם הסביר המעיין בפוליסה אינו יוכל ללמוד בנקל על קיומו של החריג. אותו חריג בענייננו נבלע בין שאר המלל הרב בפרק 2 לפוליסה. אדם סביר שאינו בקיא ברזי פוליסות ביטוח ואינו מורגל בקריאתן, לא אמור לדעת כי מתחבא בתוך המלל הרב חריג שעינינו שלילת הכיסוי הביטוחי בנוגע לכיסוי ביטוחי אחר.

זאת ועוד; תנאי מרכזי לתחולתן של תניות פטור בחוזה ביטוח הוא קיום חובת הווידוא. חובה זו שנקבעה בפסיקה (ראה לדוגמה: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר, פ"ד מט (2)749). הטילה אחריות אקטיבית על המבטח להסב את תשומת לב המבוטח לתנאי הפוליסה, בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה מותנה בתנאים שונים העשויים להגביל את זכותו לשיפוי. מבטח שאינו מוודא כי המבוטח ער לסייגים שנקבעו בפוליסה לא יוכל מאוחר יותר להתנער מחבותו על סמך סייגים אלה (אליאס, 670- 671). במקרה שלפני לא שוכנעתי מראיותיה וטענותיה של שירביט כי המודיעה הייתה מודעת לחריג.

21. מעבר לאמור, החריג בפוליסה מנוסח כך שניתן לפרש אותו בדרכים שונות. שירביט ניסחה את החריג כך שקבעה כי על המבוטח היה לבדוק טרם תחילת העבודה אצל "הרשויות המתאימות". לא ברור מהן אותן רשויות מתאימות. האם הכוונה הייתה לקבלת היתרי חפירה, כפי ששירביט טוענת כיום, היה עליה לציין זאת במפורש בפוליסה.

מגמתו הכללית של הדין הישראלי היא להגן על המבוטח, הנתפס כצד החלש בעסקה , מפני כוחו העדיף של המבטח . מגמה זו באה לידי ביטוי מובהק בגישתו המצמצמת של הדין כלפי תניות חוזיות המסייגות את חבות המבטח או את היקפה (אליאס, 637). דיני הפרשנות היוו מאז ומתמיד אמצעי חשוב לריסונן של תניות פטור. אחד מכללי הפרשנות המרכזיים בתחום הביטוח מורה כי תנית פטור תפורש באורח מצמצם וכן מוטלת על המבטח האחריות לנסח באופן בהיר וחד-משמעי את הסייגים לכיסוי הביטוחי, שאם לא כן, תפעל אי-הבהירות לרעתו. כמו כן, אין די בכך שהמבטח יצביע על פירוש סביר של הסייג על מנת להוכיח את תחולתו , אלא עליו להראות כי התקיימות הסייג היא הפירוש הסביר היחיד של התניה בנסיבות העניין (אליאס, 647).

עקרון פרשנות זה הינו עקרון המותאם גם לכלל שלפיו יש לפרש מסמך, במקרה של ספק, נגד המנסח (ראה: ג. שלו, דיני חוזים [מהדורה שנייה, תשנ"ה] עמ' 312). הפעלתו של הכלל הולמת גם את רוחו של חוק חוזה הביטוח. הרקע החקיקתי לחוק ותוכנו מצביעים על המגמה להגן על זכויותיו של המבוטח בשלב כריתת חוזה הביטוח ולאחריו. הדרישה לבהירות נוסח החוזה מתבטאת ביתר שאת כאשר מדובר בסיוג של חבות חוזית. במקרה כזה הוא חייב להיעשות באופן מפורש, בולט וברור (ראה: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר, פ"ד מט (2)749, 761 - 763).

22. סיכומו של פרק זה, הכלל הוא כי על המבטח מוטלת החובה להגדיר את החריגים לכיסוי הביטוחי, כדי שיוסק דבר היעדרו של כיסוי ביטוח בצורה המדויקת ביותר. מקום שהדבר נעשה בהגדרות כלליות וסתמיות, תועדף פרשנות תכליתית המקיימת את הכיסוי, מפרשנות השוללת אותו. אין די שהמבטח יצביע על-פירוש סביר של החריג, כדי שיוכר דבר קיומו, אלא עליו להראות כי התקיימות החריג לכיסוי הביטוחי היא פירוש סביר יחידי של סעיף הפטור (אליאס, 647 - 648).

בענייננו כאמור, שירביט ניסחה את הסעיף בצורה שאינה חד משמעית. לכן כל טענה כיום בעניין קבלת היתרי חפירה או כל דרישה אחרת שאיננה עולה באופן ברור מנוסח הפוליסה דינה להידחות. אין חולק כי מדובר בפרויקט אשר בוצע ע"י חברה גדולה ואשר לווה ע"י משרד הנדסה ואלו קבעו את מיקומי הקידוחים. מדובר בשטח פרטי ולא ציבורי כאשר מקומות הקידוחים סומנו פיזית ע"י המזמנים אשר גם מסרו למודיעה כי מדובר בקרקע פרטית וכין אין תשתית תת קרקעית. במצב דברים זה, נראה כי פרשנות לפיה היה על המודיעה לקבל היתרי חפירה מחברת חשמל אינה עולה באופן חד משמעי מהנוסח שהפנה ל"רשויות המתאימות".

אשר על כן, לאור האמור הנני דוחה את טענותיה של שירביט לעניין החריג וקובע כי החריג אליו הפנתה שירביט בסיכומיה, אינו חל בעניינו.

האם התשלום של המודיעה בסך 150,000 ₪ היווה השתתפות עצמית

24. כאמור שירביט טענה כי בהתאם לפשרה שהושגה המודיעה למעשה שילמה את סכום ההשתתפות העצמית בפוליסה שהוצאה ע"י הפניקס (150,000 ₪). מאחר והמודיעה אינה זכאית להחזר דמי ההשתתפות העצמית ששילמה בגין הפוליסה של הפניקס (הפוליסה של שירביט אינה נועדה לכסות אקסס מפוליסה אחרת), אין לדרוש סכום זה ממנה.

המודיעה הכחישה את טענות שירביט וטענה כי מעבר להיותה של טענה זו בבחינת הרחבת חזית אסורה, הרי שהיא אינה נכונה.

בחנתי את טענות הצדדים והמסמכים שהוגשו. בחנתי במיוחד את הפוליסה של הפניקס. נראה כי שירביט העלתה טענה זו בעלמא ללא כל תימוכין או ראיות. מעבר לעבודה כי מתמטית הסכום אינו תואם לכתוב בפוליסה בפרק ההשתתפות העצמית, אין כל ראייה לכך כי התשלום של המודיעה לתובעת היה כחלק מתשלום השתתפות עצמית כל שהוא והדבר איננו עולה גם מהסכם הפשרה מול התובעת ששירביט בחרה שלא להיות צד בו.

25. כידוע, במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864).

מכיון שנטל ההוכחה להוכיח כי סכום השתתפותה של המודיעה בפשרה הוא למעשה "השתתפות עצמית" – הוא על שירביט ומכיוון שבחינת המסמכים לרבות הפוליסה של הפניקס, לא שכנעוני בטענה זו הגעתי למסקנה כי דין הטענה להידחות.

הטענה להעדר יריבות

26. כאמור, שירביט טענה כי במסגרת הסכם הגישור אליו הגיעה המודיעה עם התובעת, ברור כי היא חסרת אינטרס משלה לזכות בהודעה כנגד שירביט שהרי כל סכום בו תזכה ישולם לתובעת. לטענתה אין כל דרך משפטית לחייב מבטח בביטוח חבויות לשאת בסכום בו המבוטח לא מחויב. בעלת הדין הנכונה מול שירביט הייתה צריכה להיות התובעת בעצמה.

זאת ועוד, ההודעה לצד שלישי הוגשה על פי פוליסת ביטוח רכב ולא על פי פוליסה לביטוח צמ"ה. במסגרת הגשת הראיות הוגשה פוליסת צמ"ה, לאחר שעילתה התיישנה, וזאת מבלי להגיש בקשה לתיקון ההודעה לצד שלישי. בנסיבות אלה, אין כלל תחולה לפוליסת הצמ"ה.

אינני מקבל טענות אלה של שירביט.

27. אומנם, ביטוח האחריות מוסדר בפרק ד ' לחוק חוזה הביטוח .סעיף65 לחוק חוזה ביטוח הדן במהותו של ביטוח האחריות, מורה כדלקמן:

"בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי; מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה..."

ביטוח האחריות, כמו ביטוח הנכסים, הוא סוג של ביטוח נזקים. מקרה הביטוח הוא חבות כספית שהמבוטח עשוי לחוב בה כלפי צד שלישי. מקור החבות של המבוטח כלפי הצד השלישי עשוי לנבוע מדיני החוזים, מדיני הנזיקין או מכל דין אחר (אליאס, עמ' 1141).

28. הנה כי כן, ביטוח האחריות נועד להגן על המבוטח מפני סיכוני צד שלישי. הביטוח נועד מלכתחילה לטובת המבוטח בלבד אולם אין להסיק מכך כי המבטח אינו חב כל חובת התנהגות כלפי הצד השלישי וכי הקשר ביניהם הוא קשר פרוצדורלי המתמצה בתשלום ישיר של תגמולי הביטוח. הקשר בין המבטח ובין הצד השלישי הינו קשר מהותי ולא טכני. המבטח אינו רשאי להתייחס אל הצד השלישי כאל צד זר להתקשרות, שלושת הצדדים לביטוח האחריות - המבטח, המבוטח והצד השלישי - כפופים למשטר החיובים (ראה: אליאס, 1141 - 1142). הצד השלישי – הניזוק רשאי להגיש את תביעתו נגד המבטח נגד המבוטח (המזיק( או נגד שניהם גם יחד. הבחירה היא בידיו, עם זאת, אין היגיון רב בהגשת תביעה נגד המבטח בלבד , שכן אחריותו אינה משתרעת , בדרך כלל , על מלוא הנזק . כך יהיה, למשל, כאשר הנזק שנגרם לצד השלישי עולה על תקרת הביטוח הקבועה בפוליסה או כאשר הפוליסה מחייבת את המבוטח בדמי השתתפות עצמית . כמו כן תביעתו של הצד השלישי נגד המבטח חשופה לתניות הפטור שבפוליסה . צד שלישי- ניזוק המבקש להיפרע מן המבטח עלול לגלות כי אחריותו נשללה מחמת התגבשותו של סייג לחבות. אין תמה אפוא כי במרבית המקרים הצד השלישי בוחר לתבוע את המבטח והמבוטח במשותף (אליאס, 1143).

29. עיגון הכללים הנ"ל מתבסס על סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מורה כדלקמן:

"בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי..."

סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח מכונן יריבות ישירה בין הצד השלישי ובין המבטח. המשמעות האופרטיבית של עקרון היריבות הישירה היא מתן כוח בידי הצד השלישי לתבוע במישרין את המבטח. עילת התביעה כלפי המבטח אינה מותנית בהשגת פסק דין נגד המבוטח. ביסוד היריבות הישירה מונחים שני טעמים עיקריים: הראשון הוא יעילות הדיון - הקניית זכות ישירה כלפי המבטח תורמת לחיסכון בהתדיינויות ומונעת פיצול מלאכותי של תביעת הצד השלישי לשתי תביעות נפרדות. השני הוא הגנה על ענייננו של הצד השלישי - הזכאות לתבוע את המבטח במישרין מאפשרת לצד השלישי להימנע מהסיכון שהמבוטח יחליט להחזיק בתגמולי ביטוח האחריות במקום להעבירם אליו (אליאס, 1155).

30. במהלך טיפולה בתביעה עומדת המבטחת בשתי מערכות יחסים, שאין קשר הכרחי ביניהן: מערכת יחסיו של המבוטח עם הניזוק, שהיא נשוא הפוליסה, ומערכת יחסיו של המבוטח עם המבטחת, שהיא המקנה לחוזה הביטוח את תוקפו. הניזוק הוא תמיד "הצד השלישי" היות והמבוטח והמבטחת אמורים לחבור יחדיו להדוף את תביעתו (ראה: י. קיהל, ביטוח חבויות בישראל [ תשנ"ב - 1992],עמ' 10). תנאי הפוליסה לרוב אף מטילים על המבוטח חובה לשתף פעולה עם המבטחת בנושאים רבים. בעוד שכמעט בכל ענף ביטוח אחר עומדים המבוטח והמבטחת זה מול זה לדון בזכויותיו של המבוטח לקבל סעדיו מן המבטחת, הרי שבחבויות זאת היא רק אחת משתי מערכות יחסים השוררות בין השניים. המערכת השנייה היא שותפות הגורלות של שניהם אל מול תביעותיו שלך הצד השלישי. מכאן ששיתוף הפעולה הנדרש מהותי יותר מאשר בענפי ביטוח אחרים ותרומתו למידת המימוש של הפוליסה מכרעת (קיהל, 17).

31. המקרה שלפנינו, הוא מקרה שונה, כאן נראה כי המבוטחת והניזוק חברו יחדיו אל מול המבטחת. נסיבות אלה הן מיוחדות שכן לרוב מחויב המציאות הוא אותו האינטרס המשותף של המבוטח והמבטחת, ההודפים יחדיו את תביעותיו של הניזוק - הצד השלישי. אולם עולה מהנסיבות כי הדבר נעשה בבחירתה של שירביט שבחרה להדוף את הפשרה שהוצעה וכן להתנער מחבותה על פי הפוליסה בהעתותה טענה כי חל חריג לפוליסה, טענה שנדחתה לעיל.

32. ואומנם, לפי הגישה המקובלת, אין המבוטח רשאי להתפשר עם הצד השלישי ללא הסכמת המבטח. אם יתפשר עמו בניגוד לדעת המבטח הוא עלול לאבד את זכותו על- פי הפוליסה.

אין חולק עם זאת, כי המבטח כפוף לאותה מערכת חובות החלה על המבוטח, דהיינו; השימוש בזכות ההתנגדות צריך להיעשות בתום לב ומטעמים סבירים. ברוח זו נאמר כי על מבטח השוקל הצעת פשרה להעניק לאינטרסים המנוגדים של הצדדים לחוזה הביטוח משקל שווה ערך. על כן, כאשר מקורו של ניגוד האינטרסים בין הצדדים הוא בקיומה של תקרה לחבות המבטח, על המבטח לשקול את הצעת הפשרה כאילו הפוליסה אינה קובעת תקרת חבות. בית המשפט מצווה אפוא לבחון את עמדת המבטח באספקלריה של מבטח סביר שהנפיק פוליסה ללא תקרת אחריות.

33. כמו כן, המבטח נדרש לנקוט עמדה ברורה לגבי אחריותו כלפי הצד השלישי - הניזוק. לא עשה כן חרף בקשת המבוטח - עשוי הוא להיחשב כמי שהפר את חובת תום הלב בקיום החוזה . במקרה שכזה, לא תישמע טענתו נגד הסכם הפשרה. בפסיקה האמריקאית אף נקבע כי מבטח אחריות המסרב לקבל הצעת פשרה סבירה, צריך להביא בחשבון את האפשרות שבהתדיינות בין המבוטח לניזוק יחייב בית המשפט את המבוטח בתשלום פיצויים החורגים מגבולות הפוליסה. במקרה שכזה, סכום הפיצויים שייפסק לחובת המבוטח, מעל לסכום הפשרה המוצעת, יהווה נזק בר-פיצוי שהמבוטח יוכל להיפרע בגינו מהמבטח (אליאס, 1190- 1191).

34. ומן הכלל אל הפרט; הנסיבות שלפנינו הינן מיוחדות ויש לבחון אותן בזהירות הראויה. מה יכול מבוטחת/המודיעה לעשות כאשר המבטח/ שירביט מסרבת לטפל מטעמו בתביעה או מסרבת להסדר אליו הגיעה המודיעה עם התובעת במקרה זה? דומה שאין בידה כל אפשרות אחרת מאשר לצרפה בהודעה לצד שלישי – כפי שאכן עשתה המודיעה.

גם אם טענותיה של שירביט לעניין המחלוקת נשוא הדיון נטענו בתום לב וגם אם המחלוקת העיקרית היא משפטית בפירוש הפוליסה או בשאלת פרשנות דין ובמקרה זה בשאלה אם קיים כפל ביטוח (יחד עם הפניקס) אם לאו, מצופה היה משירביט שתתייחס ותנהל גם את חלקו של המבוטח במו"מ שהתקיים בין כל הצדדים בתיק ולא תעמוד מהצד לראות את האחרים מסיימים את התיק ולטעון כי הדבר אינו מחייבה כלל.

כאמור לעיל חלקה של המודיעה בפשרה סך של 127,605 ₪ בתוספת מע"מ בו התחייבה שולחת ההודעה לשלם לתובעת כהשתתפות בנטל הפיצוי, לא הוכח כי הינו בגדר "השתתפות עצמית" עבור הפוליסה הנוספת אצל הפניקס. ולפיכך יש לראות את שולחת ההודעה כמי שזכאית לשיפויי בגובה סכום זה מאת שירביט וזאת לאור מסקנתי הנוספת, כפי שיבואר להלן כי יש כאן כפל ביטוח.

35. מאידך אינני מקבל את הטענה - המתבססת על הסכם הפשרה לפיו מצאו הצדדים ללא הסכמת שירביט לקבוע כי התביעה במלואה למעט סכומים אחרים שהתחייבו צדדים אחרים לשלם בתיק יחולו על המבוטחת/שולחת ההודעה או כל סכום אחר מעבר לסך של 150,000 ₪ בו הסתפקה התובעת לקבל מהמודיעה . יודגש, לפי האמור בניתוח המשפטי דלעיל, כי לתובעת הייתה הזכות לתבוע את שירביט ישירות או אם הייתה שירביט חלק מהסכם הפשרה שהושג בגישור ואזי יתכן והתוצאה הייתה אחרת.

בסיכום; אומנם המבוטחת, היא המודיעה, בעניינינו ככלל לא הייתה רשאית להתפשר עם הצד השלישי, התובעת, ללא הסכמת שירביט. אולם כאשר מדובר בתביעה של למעלה משני מיליון שקלים, שהצדדים התפשרו בה בסכום של כ- 1.7 מיליון שקלים והמבוטח נושא בפחות מ 10% מסכום זה אין לומר כי המבוטח לא התגונן, לא עמד על זכויותיו וניהל את הגנתו כדבעי ובאופן סביר לכל הדעות על מנת להביא לתוצאה זו.

בחירתה של שירביט שלא לייצג את המבוטח ולא להשתתף בהליך הגישור שהוביל לפשרה בנסיבות שתוארו אין בו כדי לזכותה בפרס והוא דחיית ההודעה כלפיה. מבטח חייב לנהוג באופן סביר כלפי המבוטח וציפיותיו הסבירות מביטוח שרכש.

שאלת כפל הביטוח

36. דין ביטוח הכפל מוסדר בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח:

"(א) בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו.

(ב) בוטח נכס ביטוח כפל ועלה סך-כל סכומי הביטוח באופן בלתי סביר על שווי הנכס, רשאים המבוטח וכל אחד מהמבטחים, בכל עת בתקופת הביטוח, לדרוש הפחתת סכומי הביטוח עד לשווי הנכס בשעת הדרישה; נדרשה הפחתה זו, יפחתו סכומי הביטוח לפי היחס שביניהם, ובמקביל  יפחתו גם דמי הביטוח מיום הדרישה.

(ג) בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף.

(ד) המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח...".

המונח "ביטוח כפל" אינו מוגדר באורח מפורש הוראת הסעיף, אך עולה ממנו כי מדובר במצב שבו בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות. חוק חוזה הביטוח קובע כי במצב של ביטוח כפל, המבטחים אחראים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף. אשר להקצאת נטל החיוב בין המבטחים, נקבע כי המבטחים יישאו בנטל זה לפי היחס שבין סכומי הביטוח (אליאס, 1265).

מקורם של דיני ביטוח הכפל הוא בכפל ביטוח של רכוש. אין תימה אפוא כי סעיף 59 לחוק חוזה ביטוח הוא חלק אינטגרלי מהוראות חוק חוזה הביטוח בקשר לביטוח נכסים. סעיף 67 לחוק חוזה הביטוח מחיל את הוראת סעיף 59 לחוק, בשינויים המחויבים, גם על ביטוח אחריות. הסעיף חל אפוא על שני הענפים העיקריים של ביטוח הנזקים: ביטוח נכסים וביטוח אחריות (אליאס, 1266).

37. האם יש ביטוח כפל בעניינו? נראה כי החבות כלפי נזקים שנגרמו לצדדים שלישים מכוסה בנסיבות שנוצרו הן ע"י הפניקס והן ע"י שירביט. ולפיכך יש כאן למעשה מצב של כפל ביטוח.

גבול האחריות בפוליסה של הפניקס הוא 4 מיליון ₪ ואילו בפוליסה של שירביט גבול האחריות עומד על 400,000 ₪. לפיכך, מאחר והפניקס שילמה סך של 651,000 ₪, עמד חלקה של שירביט, בהתאמה, על עשירית מסכום זה, קרי 65,100 ₪ (פחות הסכום שנקבע כהשתתפות עצמית בפוליסה של שירביט ראו גם העתירה שבהודעה לצד שלישי שבין הצדדים הנותרים, בסעיפים 24-25).

תוצאה

38. אשר על כן ההודעה לצד שלישי מתקבלת בחלקה באופן שהצד השלישי ישלם למודיעה את הסך של 65,100 ₪ בניכוי השתתפות עצמית ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הוצאת הפוליסה ועד התשלום המלא בפועל.

לאור הסכמת הצדדים מיום 6.6.16 ומיום 20.6.16, כל צד יישא בהוצאותיו, אם כי אציין שאילו נדרשתי לפצות בדרך של שיפויי בהוצאות לאור התוצאה, הייתי פוסק למבוטחת/המודיעה את הוצאותיה המשפטיות בגין הליך זה.

אין צו להוצאות.

בזיקה להחלטה קודמת בנוגע לאגרות המשפט בתיק זה;

א. בנוגע להסכם הפשרה בתיק העיקרי שהושג באמצעות גישור הנני מורה על החזרת האגרה בהתאם להוראות תקנה 6(ב)(4) לתקנות בית משפט (אגרות), התשס"ז-2007 בתביעה העיקרית ובהודעות לצד שלישי (למעט ההודעה לצד שלישי שבין הנתבעת 1 לצד שלישי מס' 3 – שירביט).

ב. באשר לאגרה שבין המודיעה (נתבעת 1 לצד השלישי מס' 3 – שירביט, לאור ההסדר הדיוני, מכיוון שלא נשמעו ראיות בתיק הנני פוטר מתשלום מחצית השנייה של האגרה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ז, 03 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.