בפני תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע , תשכ"ה -1965 ( להלן- "החוק").

א. רקע עובדתי;

התובעים והנתבע חברים באגודה השיתופית מושב צוריאל( להלן "האגודה") ; התובע מס' 1 והנתבע עסקו בעברם בפעילות ציבורית בענייני האגודה לרבות חברות, בתקופות שונות, בוועד היישוב שמנהל את ענייני האגודה. להלן ולשם קיצור : " פרץ" , "חווה" ו "אביטן".

במהלך השנים התגלעו בין פרץ לאביטן חילוקי דעות על רקע ניהול ענייני האגודה , והתרשמתי שנוצרה יריבות אישית מרה ביניהם, יריבות שהביאה לכך שחרצובות הלשון הותרו -כפי שמעיד פסק דינו של בית המשפט בקריות בתיק קודם ביניהם שמספרו 6269/01 , בו התעמר הנתבע בלשונו בתובע , כעולה על רוחו.

ההליך הקודם;

פרץ הגיש בשנת 2001 תביעה כנגד אביטן בעילה לפי חוק איסור לשון הרע. פסק הדין ניתן ביום 17/2/2004 על ידי כבוד השופטת כאמלה גדעון, על פי ניתן לחלק את הפרסומים שנידונו על ידה ל שלוש קטיגוריות.

הראשונה – שירה שנכתבה בידי אביטן שכותרתה פרץ; באותם פרסומים -תחת קטגוריה זו, נכללו דברי בלע וכינויי גנאי שבית המשפט הגדירם לשון רע.

השניה- פרסומים לפיהם מייחס אביטן לפרץ התנהגות עבריינית (איום ברצח) ופרסום שנגע לחשד להפללת אדם אחר. גם כאן בית המשפט מצא כי הטחות אשמה זו היא לשון הרע של ממש וקבע כי לאביטן לא עומדת כל הגנה.

השלישית- "פרשת האנטנה בישוב" שעלתה שוב בפני במסגרת ההליך הנוכחי. שם, קבע בית המשפט, שלא הוכחה טענת אביטן כי פרץ התעשר שלא כדין וקיבל טובת הנאה על חשבון בריאות תושבי הישוב, ובהעדר כל הוכחה לטענה זו, קבע בית המשפט שטענה זו מהווה לשון הרע.

בית המשפט חייב את אביטן בפיצוי נאות עבור לשון הרע שהפיץ.

התרחשות לאחר פסק הדין;

כאמור לעיל, אביטן הוא חבר האגודה, והוא גם, כעולה ממכלול הראיות שהובאו בפני, נושה של האגודה על פי פסק דין של בית משפט. נוכח חדלות פירעון האגודה מונה לאגודה משקם על פי חוק הסדרים במגזר החקלאי משפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים). המשקם אישר הסדר נושים בין הנושים לאגודה בהסכם מעטפת ואף נתן פסק דין לעניין חוב חברי האגודה, לאחר שחברי האגודה שילמו אישית את חלקם בחוב שנקבע לפירעון בהסדר המעטפת.

האירועים ביחס לפסק המשקם ( אישור הסדר המעטפת ופסקי דין עבור חברי האגודה) אירעו בסמוך לאחר מתן פסק הדין הקודם כעולה מהמסמכים שהונחו בפני . כך למשל ממוצג נ/12 ניתן ללמוד על אישור הסדר המעטפת ביום 23/2/04 וביום 6/2/06 ניתן פסק דין סופי לפי סעיף 27 לחוק ההסדרים.

אביטן עתר למינוי חוקר בהתאם לסעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות , לרבות פניה לערכאות משפטיות לצורך מינוי חוקר. הפניה למינוי , מבחינת ציר הזמן הינה לאחר מתן פסק הדין הקודם בין הצדדים כאן.

ביום 9/11/06 החליט עוזר רשם האגודות השיתופיות לקבל את בקשת אביטן ומינה חוקר בהתאם לסעיף 43 לפקודה, ובהחלטת המינוי , הוסמך החוקר לבדוק את טיעוני הנתבע : ביחס להקמת שתי אנטנות בישוב וגובה התמורה, בדיקת חוקיות קבלת החלטות האסיפה הכללית בתקופה שצוינה בהחלטה ואי יישום מסקנות דו"ח חקירה קודם ומחיקת חובה של אחת מחברות האגודה.

ביום 19/11/07 ניתן על ידי רו"ח כרם דו"ח חקירה ביחס למושב צוריאל ובו התייחסות לטענות אביטן.

האגודה השיתופית ומצב ניהולה;

מושב צוריאל מאוגד כאגודה שיתופית. בדומה לשותפויות עסקיות המוכרות לכולם, גם מטרתה המרכזית של האגודה השיתופית היא שחבריה יוכלו לפעול ביחד להשגת האינטרסים המשותפים של כלל החברים כפוף לעקרונות של הדדיות, טיפוח החיסכון עזרה עצמית ועזרת גומלין , כדי להביא לידי שיפור תנאי חייהם, עסקיהם ושיטות הייצור שלהם (ראו סעיף 4 לפקודה).

האגודה השיתופית שואפת, על-כן, "לשוויון בזכויות ובטובות ההנאה המוענקות לחברים" היא מבוססת על קשר אישי בין החברים. היא מבקשת לקיים עזרה הדדית בין חבריה. עקרון הקואופרציה הוא העומד ביסוד היחסים הפנימיים שבין החברים ובינם לבין האגודה. "מושב עובדים הוא צורת חיים המושתתת על עקרונות השוויון, העזרה והאחריות ההדדית, וקיום חיים ושירותים לטובת כלל החברים..." התופעה הקואופרטיבית היא חלק מהמפעל הציוני. ראו ע"א מס' 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ו נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי ( ניתן ביום 15/08/1991).

על מצב ניהולה של האגודה ומוסדותיה ניתן לקבל הסבר מקיף ממוצג - ת/12 . מכתב שכתבו חברי הוועדה הממונה במושב ביום 11/3/01 . לפי מוצג זה ניתן להתרשם כי בתקופה זו היה קיים גרעין של חברים באגודה שאינו מעוניין בקיומו של סדר באגודה ואף מתנגדים לקיום המלצות דו"ח חוקר קודם ובפרט בנושא חשבונות האגודה וחיובי החברים בה באופן לא צודק (סעיף 2 ו-3 ל-ת/12), קיומם של מניעים אישיים , סרבנות לשלם תשלומים שאינם שנויים במחלוקת וקיומו של גרעין שמנהל הלכה למעשה את ענייני האגודה כראות עיניו (סעיף 8 ל- ת/12).

האסיפה הכללית באגודה;

באגודה שיתופית כל תושבי המושב חברים (או בני משפחת החברים) והם מהווים את האסיפה הכללית, שהיא הרשות העליונה של האגודה השיתופית; בין יתר סמכויותיה, קביעת מדיניות של האגודה, מאשרת את המאזן ובוחרת את רשויות האגודה ומוסדותיה.

לכל חבר באגודה זכות הצבעה וזרימת המידע אל החברים שמרכיבים את האסיפה הכללית, מהוה כלי חשוב לצורך קבלת הכרעות במסגרת האסיפה הכללית ומדריכה את החברים בבחירת מוסדות האגודה.

על תרשים הזרימה של בחינת לשון הרע;

נציב לנגד עינינו את "תרשים הזרימה" , כפי שהתווה כב' השופט יצחק עמית בתביעות לשון הרע:

בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. במידה שהתשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות ( פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק.

אם נמצא שלא כן הדבר, יש לעבור לשלב הבא בו בוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16.

היה ומתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים. וכמובן שישנם יחסי גומלין בין השלבים השונים.

נקבע כבר על ידי כב' השופט עמית כי "ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב הדיון בהגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק, ולהיפך".

ראו: כב' השופט עמית בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (לא פורסם, 8.2.2012) .

פרסום ראשון;

מר אביטן פנה בבקשה אל משקם האגודה (ת/4) ואת ביום 4/8/04. בבקשתו זו הטיח אביטן בתובעים את הדברים הבאים: (1) "אי צירופם למעטפת של החייבים פרץ מיכאל וחווה יחשוף את השחיתות המגמתית של החייבים הנ"ל!" ; (2) ייחס להם הברחת כספים.

תחילה ייאמר כי הפסיקה החילה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה, כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע", אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 293; ע"א 466/83 שאהה נ דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740; ראה גם ע"א 1104/00 דוד אפל נ. איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607) ).

אין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים (ראה ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ. אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333).

בנסיבות דנן, אין ספק בעיני, כי מדובר בלשון פוגענית ומהווה לשון הרע בכל בחינה שהיא ,שנועדה לפגוע בטוהר המידות של אדם, ביושרו ובאמינותו; ייחוס מעשים הברחת נכסים ואף שחיתות , הם דברים קשים בבחינת לשון הרע בכל בחינה אובייקטיבית וקל וחומר כלפי מי הממלא תפקיד בישוב.

מי פרסם;

הנתבע הכחיש שהוא הדביק את המודעה על לוח המודעות של האגודה.

מרכיב הפרסום מהווה אחד מיסודות העוולה של לשון הרע, והנטל להוכחת הפרסום מוטל על שכמי התובעים. על התובעים להוכיח כי הנתבע עשה את הפרסום לרבות שהפרסום נעשה בידי הנתבע, וכי הוא מיועד לאדם זולת הנפגע וכי הגיע לאדם זולת הנפגע וזאת גם בראיות ישירות וגם בראיות נסיבתיות.

במכלול הראיות שהובאו בפני, לא שוכנעתי כי הנתבע הוא זה שהדביק את הבקשה שהוגשה למשקם או מי מטעמו על לוח המודעות ביישוב.

לא הובאה ראיה ישירה לפיה הנתבע תלה את הבקשה בלוח המודעות. בסיכומי התובעים מפרט ב"כ התובעים המלומד בסעיפים 56 ועד 61 פירוט לראיות הנסיבתיות , שלטעמו , יובילו את בית המשפט , למסקנה שהנתבע הוא שפרסם.

למרות האמור שם, לא שוכנעתי, כי זו המסקנה האחת והיחידה לאותן ראיות נסיבתיות, על אף התהיות והרמיזות, לא ניתן לקבוע שהמסקנה האחת והיחידה היא שהנתבע תלה את המודעה ולא אדם אחר.

זאת ועוד איני מקבל את טענת התובעים לפיה זו טענת הנתבע היחידה ביחס לפרסום זה, כתב ההגנה, בפרט סעיפים 42 ואילך, מתייחס גם לפרסום הראשון, משכך אין הרחבת חזית והנתבע טען ביחס לפרסום זה טענות הגנה אחרות.

מעבר למסקנתי זו ביחס לפרסום הראשון, אני סבור כי היא חוסה תחת ההגנה של סעיף 13 (5) ולמרות לשון הרע בו, מדובר בפרסום מותר. בהתאם לתרשים הזרימה , יש לדון בחסינות שפורש סעיף 13 ובנסיבות העניין סעיף 13(5).

פרסום מותר – האמנם;

סעיף 13 לחוק קובע שורה של "פרסומים מותרים" – כלשון כותרת הסעיף. סעיף 13(5) קובע:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

...

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

חוק ההסדרים, שהתקבל בכנסת ביום 4.3.1992, העביר סכסוכים מסוימים שהוגדרו בחוק, להכרעתו של משקם. סעיף 13(א) לחוק ההסדרים קובע כי:

"על דיון בפני משקם יחולו הוראות פרק ד' לחוק הבוררות והתוספת לו, בשינויים המחויבים, ולמשקם תהיינה הסמכויות הנתונות לבורר לפי החוק האמור."

אין חולק כי הליך בפני משקם הוא הליך בוררות או לכל הפחות מדובר בסמכות מעין שיפוטית ביחס לסכסוכים שחל עליהם חוק ההסדרים.

הפסיקה פירשה את המושג "דיון" כמשתרע גם מעבר לדיון הפיזי בפני בית המשפט, ועל כך שכבר נקבע כי "החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974)).

מכאן בקשה שמוגשת ביום 4/8/04 והוגשה בפועל בפני המשקם בהליך על פי חוק, היא נכנסת לגדר הביטוי "הדיון" כפי שפורש בפסיקה. אם כך בקשה שמוגשת למשקם על פי חוק היא חוסה בצל המונח "תוך כדי דיון ". המודעה הנה בקשה במסגרת הליך, לכל דבר ועניין.

בהלכה שנקבעה ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל (לא פורסם, 19.8.2009) להלן הלכת חיר נגד גיל נקבע:

"סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997)). אחת מן ההגנות המוחלטות – זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק – מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי".

ובהמשך:

"מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה – וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי. חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק – אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל בשל אי-חוקתיות ובודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע."

ההלכה שנקבעה בעניין חיר נגד גיל מתייחסת לכל פרסום שנעשה במסגרת הליך משפטי, לפי התנאים שנקבעו בעניין זיידמן הנ"ל , ואין חולק כי בקשה שהוגשה למשקם נופלת לגדר ההגדרה הרחבה של הליך משפטי בפני המשקם, ומשכך היא מהווה פרסום מותר, למרות דברי הבלע ולשון הרע שגלומים בו.

לסיכום לעניין הפרסום הראשון, מדובר בדברים שהם לשון הרע ממש, וחבל שהנתבע לא ניכס לעצמו סגנון ולשון נקיים ללא צורך בנקיטת לשון משתלחת כלפי התובעים, אך אין הוכחה שמי שתלה את הבקשה בלוח המודעות הוא הנתבע ואין מנוס מלקבוע כי מדובר בפרסום מותר על פי סעיף 13(5) לחוק.

הפרסום השני;

מאמצי הנתבע לצורך מינוי חוקר נשאו פרי ועוזר רשם האגודות מינה חוקר וזה הגיש את הדו"ח מטעמו ביום 19.11.07.

על פי ממצאי החוקר נקבע כי האגודה לא גבתה מהתובעים או מחברת סלקום חלקה בדמי השימוש שהוא בבחינת דמי הסכמה עבור הקמת האנטנה בשטחה , וכי האגודה לא מיישמת דו"ח קודם ביחס לקביעת מחירי המים וכן הקצאה שוויונית לקרקעות של האגודה.

ביום 19/12/07 החליט עוזר הרשם לאמץ את דו"ח החוקר והורה לוועד לנקוט בפועלות לרבות כינוס האסיפה הכללית, כשעל סדר יומה יישום דו"ח רו"ח כרם, וכן הורה לה ליידע את חבריה על הדו"ח ועל החלטת עוזר המשקם.

על פי החלטה זו, האסיפה הכללית הייתה אמורה , על פי ההחלטה להתכנס עד ליום 20/1/2008.

מעודד מהרוח הגבית שקיבל מדו"ח החוקר הגיש התובע ביום 27/1/08 בקשה לביטול פסק משקם לאור העובדות החדשות – כפי שהבין אותם הנתבע, כנובעות מדו"ח החוקר רו"ח כרם ( ראו נספח ח/1 לתצהיר התובע פרץ). אך בסמוך באותו יום או לאחר מכן בסמיכות( ראו סעיפים 35 עד 43 לתצהיר פרץ) הפיץ הנתבע כרוז אליו צורפה טיוטת הבקשה בטרם הגשתה למשקם (ראו נספח ח/2 לתצהיר מר פרץ).

המוצג ח/2 נושא חותמת נתקבל ואילו המוצג ח/2 לא נושא חותמת נתקבל ונערכו בו מספר שינויים, אך מדובר בשינויים מזעריים ומדובר בטיוטה הזהה , באופן בולט לבקשה שהוגשה בפועל וביחס לדברי לשון הרע , כמעט אין כל שוני.

אין מחלוקת עובדתית, כי הנתבע הוא זה שהפיץ את טיוטת הבקשה לביטול פסקי המשקם שמתייחסים לחלק מהחברים וביניהם התובע .משכך התובעים הוכיחו את דבר הפרסום כאמור בסעיף 2 להוראות החוק.

לעניין הלשון שננקטה כלפי התובעים כאן, שוב אציין כי הנתבע משתמש בלשון משתלחת כלפי התובעים, לשון שראוי היה לו להיזהר בטרם כתיבת ביטויים אלו , היא מהווה בכל מדד לשון הרע. ביטוים כגון חייבים מבריחים נכסים ומזיפי מאזן 1987, הם ביטויים קשים , שנועדו לבזות את התובעים והם לשון הרע כהגדרתו בחוק.

לאורכה של טיוטת הבקשה קיימת התייחסות לתובעים תוך שימוש בביטויים פוגעניים המהווים לשון הרע: כגון ביצוע מעשים שלא כדין, פעולה בדרכי מרמה , שימוש במצגי שווא ביחס להסדר המעטפת שאישר המשקם, ,מעשי התחזות וזיוף ביחס לתקבולים שנטען כי הועברו לאדם בשם שוקרון ( הטעות המפורסמת בתעודת הזהות) ואי אלו ביטויים שמהווים , בכל מדד לשון רע של ממש.

פרסום מותר האמנם- סעיף 13(5)לחוק;

הפעלת סעיף 13(5) לחוק עוררה שאלות בהיבט של היקף "ההגנה" ,דעת השופטים נחלקו ביניהם ,עד אשר הוכרעה בסופו של יום, ברע"א 1104/07, עו"ד חיר נ' עו"ד גיל, (19.08.09) ;מכל מקום, בהתאם לדעת הרוב, הרי מדובר בהגנה מוחלטת או יותר נכון במעין חסינות. דהיינו, פרסום החוסה תחת האמור בסעיף 13(5) לחוק, וכפי שמפורט ברישא של הסעיף האמור, "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי".

השאלה שבמחלוקת, ביחס לפרסום השני, עניינה האם הקביעות האמורות חלות גם בעת שמדובר בטיוטת בקשה לביטול פסקי משקם , וכן האם במקרה דנן מדובר בשלב טרום-משפטי, אשר בגינו יחול הסעיף האמור, אם לאו.

בסעיף 13(5) לחוק מדובר על פרסום על ידי שופט וכד' "... שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד שנעשה תוך כדי דיון כאמור" דהיינו, לכאורה מדובר בדיון בבית המשפט עצמו ולא מעבר לכך.

אולם כבר בע"פ 364/73, זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 (להלן: "זיידמן"), נקבע כי סעיף זה משתרע גם על פנייה במכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט ואף לקראתו. בית המשפט שם קבע כי פירוש מילולי מצומצם של "בפניהם" הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חופשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה..." (עמ' 624לפסק דין זיידמן). הרחבה זאת נדונה או אוזכרה בפסקי דין נוספים וראו ברע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 90; רע"א 3015/05 עו"ד זריפי נ' עו"ד ד"ר כהן (21.7.05) וכן בע"א (ת"א) 1682/06, עו"ד רסקין נ' לב (מיום 17.09.08 לרבות הפסיקה שהובאו בפרשת רסקין.

בית המשפט העליון נזקק , פעם נוספת , להגדרת הביטוי "דיון" שבסעיף 13 (5) לחוק הדן בהגנת פרסום מותר ברעא 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס (ניתן ביום 28/8/11) בזו הלשון:

"פסיקתו של בית המשפט המחוזי אינה חורגת מגדרי הפרשנות המרחיבה שנתקבלה בפסיקה לגבי החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. עוד בעניין זיידמן נקבע כי אפשר שחסינות זו תחול גם על "סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא" (שם, בעמ' 624; ההדגשה הוספה). משמע – גם בעבר לא הוגבלה תחולתו של סעיף 13(5) לפרסומים שהם מאוחרים לפתיחת ההליך. המבחן המתאים אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי הבוחן אם הפרסום הוא בגדר "צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (עניין זיידמן)".

אם כך תחולת סעיף 13(5) חלה על כל מסמך שהוא בבחינת צעד הננקט בקשר עם הליך בכל שלב משלביו השונים , לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במשפט, משכך נקבע בפרשת הרם נגד זקס הנ"ל : "ההלכה שנקבעה בעניין חיר מתייחסת לכל פרסום שנעשה במסגרת הליך משפטי, לפי התנאים שנקבעו בעניין זיידמן, ובכלל זה גם למכתב התראה כדוגמת זה שנשלח במקרה שלפנינו."

יש מקום להחיל את החסינות האמורה, גם במכתבי התראה הקשורים להליך המשפטי ולמשא ומתן המשפטי או טיוטת כתב תביעה או טיוטת בקשה שמוגשת ביחס להליך שיפוטי. אותו עיקרון שיש להסיר מורא הגשת תביעה בגין לשון הרע במסגרת ההליך המשפטי עצמו, והחל גם על כל כתב המוגש לבית המשפט, יש להחילו גם ביחס למכתב התראה או טיוטת בקשה הקשורים בצורה זאת או אחרת להליך המשפטי או לקראת הליך משפטי, ובלבד שאכן הוא קשור להליך משפטי ונעשה במהלך הרגיל ומשמשו כהלכה.

טיוטת הבקשה שבסופו של יום הוגשה בפועל, היא טיוטה לא שונה באורח מהותי מהבקשה שהוגשה עצמה, וביחס לתובעים מדובר בדברים זהים בכל הקשור לערבוב שם וביחס ללשון הרע שמופץ לגביהם.

טיוטת הבקשה ,לטעמי, זהה לבקשה שהוגשה בסופו של יום למשקם .

זאת ועוד טיוטת הבקשה, נערכה ביחס להליך קיים (הליך השיקום של היישוב), כבר ניתן פסק דין על ידי המשקם ביחס לחייבים ששמם צוין בבקשה או בטיוטה וכי הבקשה היא בקשה לבטל פסק דין של המשקם עקב ראיות חדשות בדמות דו"ח החוקר שמונה בהתאם להוראת סעיף 43 לפקודה.

הוצאת טיוטת בקשה או תביעה לפני נקיטת הליך משפטי מגדר החסינות הנתונה לכתבי הטענות המוגשים בהליך אכן עשויה להקשות על יצירת התאמה בין הטענות שבמכתב ההתראה לבין הטענות שנטענות לבסוף בהליך.

אין גם מקום להבחין בין פרסומים שונים, שנעשו בגדר הליך משפטי, לעניין נפקות העדרה של זיקה בין הפרסום לבין תוכן ההליך אם לא נחיל את החסינות האמורה גם ביחס למכתב שכזה, התוצאה תהא כי תוכנה של טיוטה לחוד ותוכנו של כתב בית דין לחוד, תוצאה שאינה ראויה ואינה נצרכת.

הנתבע הפיץ טיוטה שהפכה לבקשה ממש במסגרת הליך משפטי שניהל ולא נעשה שימוש בטיוטה ללא כוונה לנהל הליך משפטי, ומשכך היא נופלת להגדרת מסמך שהוא בבחינת צעד הננקט בקשר עם הליך בכל שלב משלביו השונים ,ועל כן מסמך שכזה הינו מסמך הזוכה לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) ומשכזה הוא הרי הוא בבחינת פרסום מותר.

לסיכום נקודה זו, הפרסום השני , מדובר בדברים שהם לשון הרע ממש, וחבל שהנתבע לא ניכס לעצמו סגנון ולשון נקיים ללא צורך בנקיטת לשון משתלחת כלפי התובעים, אך אין מנוס מלקבוע כי מדובר בפרסום מותר על פי סעיף 13(5) לחוק, מאחר ומדובר בטיוטת בקשה ששימשה חלק מהליך בפני המשקם ומהווה צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים.

על כן למרות לשון הרע שהפיץ הנתבע כלפי התובע, על כך אין חולק, מדובר בפרסום מותר מכוח סעיף 13(5) לחוק.

התוצאה;

הנני דוחה את התביעה.

בשים לב ללשון המשתלחת שנוקט בה הנתבע, לטעמי אין מקום לפסוק לו הוצאות כלל ועיקר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, ז' ניסן תשע"ד, 07 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.