1. מבוא
2. התובעים מבקשים מבית המשפט ליתן סעד הצהרתי, לפיו הם הבעלים של חלקות 209, 210, 215, 216, 226, 228, 232 בגוש 6449 וחלקות 25 ו-52 בגוש 6413 (להלן: "החלקות" או "המקרקעין"), וכן שיורה לנתבעת, קרן קיימת לישראל (באמצעות מינהל מקרקעי ישראל) (להלן: "קק"ל" ו-"המינהל" בהתאמה), לרשום את המקרקעין על שמם בלשכת רישום המקרקעין.

לחילופין, עותרים התובעים לסעד הצהרתי, לפיו הם בעלי זכויות חכירה מתחדשות כל 49 שנים של המקרקעין, ללא הגבלה, למעט להירשם כבעלים של המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין, ולמתן צו שיורה לקק"ל לחתום עם כל אחד מהם על חוזה חכירה בתנאים אלה, ולרשום את זכויות החכירה האמורות על שמם בלשכת רישום המקרקעין.

1. העובדות החשובות לתובענה
2. התובעים טוענים, כי הם צאצאים של משפחת רוזנבלום לענפיה ולדורותיה, וקרוביו של מר לואיס רוזנבלום ז"ל, ציוני אשר תמך בתנועה הציונית, התגורר באנגליה בתחילת המאה העשרים, ונפטר באנגליה בשנת 1919 (להלן: "המנוח" או "רוזנבלום").
3. בצוואתו שנערכה ביום 7.11.1918, ציווה המנוח, בין היתר, להוריש לקק"ל סכום של חמשת אלפים לירות שטרלינג (להלן: "הצוואה המקורית" אשר העתקה צורף כנספח א' לכתב התביעה).
4. ביום 22.9.1919 תיקן מר רוזנבלום את צוואתו, בכך שצירף לה נספח בו נאמר שיתרת עזבונו, לאחר תשלום קצבאות וסכומים בשיעורים שונים לבני משפחתו וגופים נוספים, תימסר לקק"ל (להלן: "הנספח לצוואה" - נספח א' לכתב התביעה; הצוואה המקורית והנספח לצוואה יכונו להלן יחדיו :"הצוואה").

בנספח לצוואה כתב המנוח כדלקמן:

"Whereas it is my desire that members of my family shall make their home in Palestine working and living on the land I GIVE DEVISE AND BEQUEATH all the residue of my estate (subject as aforesaid) to the Jewish National Fund (which is one of the instruments of the Zionist Organization and which is registered in England as a limited Company) for the purpose of purchasing land in Palestine as aforesaid and enabling such members of my family as are in direct line of descent from my father and desire to settle in Palestine therein as desired subject otherwise generally to the regulations and conditions that may be necessary for the common weal".(הדגשים לא במקור)

1. בשורות המודגשות לעיל בנספח לצוואה, ובתרגום חופשי, המנוח נתן ("give") את יתרת העזבון לקק"ל, למטרת רכישת קרקעות ועל מנת לאפשר ("enabling") לבני משפחתו שהם מקרבה משפחתית ישירה לאביו המנוח, שירצו לעלות לארץ, להתיישב בקרקעות אלו, והכל בכפוף לתקנות ולתנאים הנדרשים לטובת הכלל.

התובעים מציינים, כי יתרת עזבונו של רוזנבלום בצוואתו מוערכת על ידם בכעשרים אלף לירות שטרלינג, סכום שהיה הון עתק בזמנו, ושימש את קק"ל לרכישת קרקעות רבות בארץ ישראל.

1. ביום 13.10.1919 נפטר מר רוזנבלום. לאחר פטירתו פנה נאמן עזבון רוזנבלום, מר ישראל רוזנבלום, לבית המשפט הגבוה לצדק (High Court of Justice, Chancery Division) באנגליה, בעניין פרשנות הצוואה, וזה נתן פסק דין ביום 11.1.1924 (להלן :"פסק הדין האנגלי"), בו נקבע, בין השאר, כי אין מדובר בנאמנות, וכי כוונת המנוח הייתה שיתרת העיזבון תלך למטרה ציבורית ולא ליורשים (העתק פסק הדין - ת/7).
2. ביום 20.8.1924 נערך הסכם בין מנהל עזבון המנוח ובין קרן קיימת לישראל באנגליה, בו נקבע, בין היתר, כי קק״ל תנהל קרן ע״ש מר רוזנבלום אשר תרכז את תקבולי הכספים והוצאתם, וכי קק״ל תרכוש קרקעות מכספי הקרן אשר ינוהלו על ידי קק״ל או על ידי מנהלים שימונו מטעמה (להלן בהתאמה: "הסכם רוזנבלום"; "קרן רוזנבלום"). (העתק הסכם רוזנבלום - נספח ב' לכתב התביעה).

לטענת התובעים, הסכם רוזנבלום הוא שטר נאמנות, אשר קבע כי האדמה שתירכש מכספי קרן רוזנבלום תשמש לטובת הצאצאים הישירים, גברים ונשים, של אביו של רוזנבלום, וכי האדמה שתוקצה לכל מתיישב תספיק לצורך קיומו וקידומו הכלכלי.

1. בשנת 1926 החלה קק״ל לרכוש קרקעות באמצעות כספי קרן רוזנבלום.
2. בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת החלו בני משפחת רוזנבלום לקבל אדמות בארץ מקק"ל אשר נרכשו מכספי קרן רוזנבלום.
3. ביום 21.12.07 פורסמה בעיתונות הודעה לפי סעיף 89 לחוק התכנון והבניה, התשכ׳׳ח-1965 בדבר הפקדת תכנית מתאר, שהוכנה ע״י הועדה המקומית הוד השרון והמינהל, הידועה כתכנית מס מח/263 (להלן: "התוכנית") שמטרתה הקמת שכונת מגורים, יצירת מכלול ציבורי, ואיחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים.
4. זהות התובעים
5. התובעים טוענים כי הם קרובי משפחתו של המנוח ושל אביו, וזכויותיהם בקרקע נובעות מקשריהם אלה, כדלהלן:
   1. התובעים 1 – 3 הם יורשיו וילדיו של יוסף רוזנבלום ז"ל - בנו של מאיר רוזנבלום שהיה אחיו של לואיס רוזנבלום. יוסף רוזנבלום ז"ל עלה לארץ בשנת 1929 והתיישב בחלקה 226 בגוש 6449 ונפטר ביום 30.9.2001.

ביום 2.10.1929 נחתם חוזה חכירה בין קק״ל ובין יוסף רוזנבלום ז"ל בנוגע לשטח של 17 דונם באזור רמתיים, לתקופה של 3 שנים, החל מיום 2.10.1929 ועד ליום 30.9.1932. ביום 23.10.1932 נחתם חוזה חכירה בנוגע לחלקה זו אשר נרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 14.6.1933 (העתק חוזה החכירה, העתק צו ירושת יוסף רוזנבלום ז"ל, העתק נסח חלקה 226 - צורפו כנספח ט' לכתב התביעה). התובעים מציינים, כי החלקה הנ"ל מעובדת כיום על ידי בנה של התובעת 2 ועל ידי התובע 3.

• 1. התובעת 1 ובעלה טוענים כי בשנת 1964 קיבלו את החלקה הידועה כיום כחלקה 232 בגוש 6449, ממר אריה בן זאב ז"ל, בן אחותו של לואיס רוזנבלום ז"ל אשר התיישב במקרקעין בשנת 1930.

ביום 1.4.1998 נחתם חוזה חכירה בין המינהל ובין התובעת 1 ובעלה. בשנת 2003 נפטר בעלה של התובעת 1, כך שהיא בעלת הזכויות היחידה בחלקה (העתק חוזה החכירה שנחתם בין קק״ל ובין אריה בן-זאב משנת 1947, העתק שטר העברת זכות החכירה מבן-זאב לתובעת 1 ובעלה, העתק חוזה החכירה משנת 1998, והעתק נסח חלקה 232 - צורפו כנספח י' לכתב התביעה).

• 1. התובעים 4 ו-9 הם ילדיה ויורשיה של לאה פרייס ז"ל, אחותו של לואיס רוזנבלום ז"ל, אשר התיישבה בחלקות 215 ו-216 ביחד עם בעלה בשנת 1930 או בסמוך לכך. התובעת 5 היא אשתו של התובע 4.

ביום 24.10.1932 נחתם חוזה חכירה בין בעלה של לאה פרייס ובין קק"ל. בין השנים 1990 – 1993 חתמו התובעים 4 – 5, התובעת 9 ובעלה (מר אלכסנדר דובשני) עם המינהל על ארבעה חוזי חכירה (ביחס לחלקים מאותן החלקות). בשנת 1999 העבירו התובעים 4 ו-5 שלושה רבעים מזכות החכירה שלהם בחלקה 215 לילדיהם התובעים 6 – 8 (העתק חוזי החכירה ביחס למגרשים 215 ו-216 צורפו כנספח יא' לכתב התביעה).

• 1. התובעות 10 ו-11 הן בנותיה של מניה ממצ׳י ז"ל, אחותו של לואיס רוזנבלום ז"ל, ובעלה אליהו ורקר ז"ל, אשר עלו בשנת 1935 והתיישבו בחלקה הידועה כיום כחלקה 228.

לאחר פטירת בני הזוג ורקר, עברו הזכויות בחלקה לתובעות 10 ו-11, וכיום מתגוררת בחלקה התובעת 10 (העתק חוזה חכירה בין המינהל ובין בני הזוג ורקר מיום 10.6.1964, העתק חוזה החכירה בין המינהל ובין התובעות 10 ו-11 מיום 3.12.1998 והעתק שטר תיקון תנאי חכירה מיום 8.3.1999 צורפו כנספח יב' לכתב התביעה).

• 1. התובעים 12 ו-13 הם בניהם ויורשיהם של לאה וינר (ויסמן) ז"ל, אחותו של לואיס רוזנבלום ז"ל, ובעלה- ישראל וינר ז"ל, אשר התיישבו בחלקות 25 ו־ 52 בשטח בשנת 1929 או בסמוך לכך (העתק חוזה החכירה בין קק׳׳ל ובין לאה וינר צורף כנספח יג' לכתב התביעה).
  2. התובעת 14 היא בתה של רחל אגיד, אחותו של לואיס רוזנבלום ז"ל, אשר התיישבה ביחד עם בעלה עמנואל אגיד, בחלקות 209 ו־210.

בשנת 1933 נחתם עם בני הזוג אגיד חוזה חכירה ל־49 שנים. כיום מתגוררת התובעת 14 בחלקה עם בתה ומשפחתה (העתק החכירה בין המינהל ובין רחל אגיד מיום 8.11.31, העתק חוזה העברת הזכויות מיום 22.3.79, והעתק חוזה החכירה מיום 28.10.87 צורפו כנספח יד' לכתב התביעה).

1. טענות התובעים

הצוואה והסכם רוזנבלום

1. התובעים טוענים, כי כוונתו של המנוח בצוואה שכתב הייתה שקק"ל תרכוש קרקעות בעבור מי מבני משפחתו שיהיו חפצים להתיישב בארץ, ותעניק להם בעלות על אותם המקרקעין (להבדיל מחכירה), זאת כדי לגרום לבני משפחתו, צאצאיו הישירים של אביו, להתיישב בארץ.

לפיכך, טוענים התובעים, כי הם זכאים לבעלות מלאה במקרקעין שנרכשו עבורם.

התובעים טוענים בקשר לכך את הטענות הבאות:

1. בצוואתו ייעד המנוח את כספו לשתי מטרות: מצד אחד, ביקש לתרום את יתרת עיזבונו לקק״ל למטרותיה הכלליות, מצד שני, ביקש ליצור קרן לקניית אדמות עבור בני משפחתו, ושתי המטרות קשורות ותלויות זו בזו.
2. בצוואה נאמר: ״הואיל ושאיפתי היא כי בני משפחתי יקימו את ביתם בפלשתינה עובדים וחיים על האדמה...״. השימוש במונח "בית" מעיד על כוונתו של המנוח לאפשר לבני משפחתו להקים בית - דבר שהוא קבוע ולא מעון ארעי.
3. כוונת הצדדים בהסכם רוזנבלום הייתה, כי רכישת האדמה תיעשה, קודם כל, עבור בני משפחת רוזנבלום וזכויותיהם לא יהיו כפופות לכללים הרגילים החלים על אדמות שיירכשו ע״י קק"ל, וכספי הקרן ינוהלו בנפרד מכספי קק״ל.
4. בפסק הדין האנגלי מיום 11.1.24, קבע השופט איב (Eve), כי רוזנבלום התכוון בצוואתו להעניק את עזבונו לקק״ל למטרת רכישת קרקע כדי לאפשר לצאצאי אביו להתיישב עליה, ורק העודף שיוותר לאחר רכישת הקרקעות, כאמור, יהיה שייך לקק״ל שתוכל לעשות בו שימוש למטרותיה הכלליות ולא ליורשים.
5. מבצעי הצוואה באנגליה פרסמו בחודש יוני 1924 קול קורא ליורשי רוזנבלום בו נכתב, כי "אם הם רוצים להשתמש בהזדמנות שניתנה להם ע״י הצוואה לעלות לא״י ולהתיישב בה ישיבת קבע בתור עובדי אדמה״ (נספח 7 לחוות הדעת של פרופ' כץ – נ/2).
6. באשר לטענת קק"ל שהמנוח ידע בשעת עריכת צוואתו, כי קק"ל תעניק לבני משפחתו שיחפצו להתיישב בארץ זכות חכירה בלבד, טוענים התובעים כי דין הטענה להידחות מהנימוקים שלהלן:
7. מדובר בטענה חסרת בסיס ראייתי. הן בצוואה והן בהסכם רוזנבלום לא פורטו מהות הזכויות שיינתנו לבני משפחתו רוזנבלום בקרקע.
8. התיישבות בני משפחת רוזנבלום הינה מקרה מיוחד ויחיד ואין לגזור כלפיהם גזירה שווה כלשהי מהכללים שקק״ל קבעה ביחס לשאר המתיישבים בארץ.
9. רוזנבלום בחר להוריש את נכסיו לקק"ל ולא למוסד אחר, בגלל היותה אחד הגופים של ההסתדרות הציונית הרשומה באנגליה, כאמור בצוואה, ולא בגלל היכרותו עם כלליה. בנוסף, בעת עריכת הצוואה בשנת 1919, לא היתה לקק״ל מדיניות החכרת קרקעות, לא היו חוזי חכירה למתיישבים על נחלות כדוגמת צאצאי רוזנבלום, והחוזים שנעשו היו לתקופות שונות, גם קצרות וגם ארוכות מאוד, וקק״ל נהגה אף למכור מאדמותיה למתיישבים.
10. התובעים מבקשים להסתמך על חוות דעתה של ד"ר מיכל אורן מטעמם (ת/6), על-פיה רוזנבלום לא יכול היה לדעת כיצד ייראה החוזה בין קק״ל ובין יורשיו (שם, 19 – 20); באותה תקופה כלל לא היתה התיישבות כדוגמת משפחת רוזנבלום (שם, 18); באותה תקופה לא היו חוזים מגובשים כלל (שם, 20); הייתה מחלוקת עזה בין תומכי רעיון החכירה ובין תומכי רעיון הבעלות הפרטית (שם, 9 – 12); קיים ספק גדול אם המנוח הכיר את כללי קק״ל, וסביר להניח כי אילו יורשי רוזנבלום היו מיושבים באותו מועד, קרי: 1919, הם היו מיושבים על הקרקע ללא תנאי החכירה של קק״ל שעדיין לא התגבשו, אלא לפי עקרונות קפיטליסטים דמויי יישובי הון פרטי (שם, 14).
11. במקביל, תוקפים התובעים את ממצאי חוות דעתו של פרופ' יוסי כץ מטעם קק"ל (נ/2), בטענם:

חוות דעתו של פרופ' כץ אינה מבוססת ומסתמכת על הנחות רבות. פרופ׳ כץ מסתמך על תקנון קק״ל משנת 1907, וטוען כי כבר שם נקבע האיסור על מכירת אדמותיה (ס׳ 5 בחוות הדעת), אך הוא מתעלם מתקנות 6 ו-11 לתקנון קק״ל (נספח 3 לחוות הדעת) לפיהן רשאית קק״ל למכור את נכסיה, בתנאי שהיא לא תוכל ״לשלול מעצמה את זכות הבעלות העליונה על שום חלק מקרקע...". מאחר ומדובר במסמך של קק״ל שלא טרחה להסביר פשרו, יש להסיק כי קק״ל היתה מוסמכת ורשאית למכור או להחכיר קרקע בחכירה לצמיתות או לתקופות ארוכות ביותר, אולם תוך השארת הבעלות הפורמלית (העליונה) בידיה.

חוות דעתו של פרופ' כץ עומדת בסתירה לאמור בספרו של פרופ' כץ מחזון לחוזה תולדותיו ומורשתו של חוזה החכירה של הקרן הקיימת לישראל עם ההתיישבות העובדת 1960-1901 (תשע"ב), בו תיאר פרופ' כץ את חוסר האחידות וחוסר המדיניות בתקופה הראשונה עד 1922 (שם, בעמ' 55, 63); למרות שנאסר עליה למכור קרקעות עד לשנת 1914, קק"ל התקשרה בחוזי מכירה במסגרתם המגרש נשאר רשום לצמיתות על שם קק"ל (שם, 57); בשנת 1913 החכירה קק״ל ב״חכירה עולמית״ את שכונת התימנים במחנה יהודה, ובשנת 1914 חתמה על חוזי חכירה לצמיתות עם מתיישבים בבאר טוביה.

התובעים מוסיפים וטוענים, כי בסיכומיה קק"ל לא הכחישה את טיעוניהם שבזמן עריכת הצוואה לא הייתה לקק"ל מדיניות אחידה.

נאמנות

1. התובעים טוענים כי קק"ל רכשה את המקרקעין כנאמן מטעם המנוח עבורם – בני משפחתו, הנהנים. בעניין זה מפנים התובעים למסמכים שלהלן:
   1. הסכם רוזנבלום, בו נאמר כי קק״ל זכאית ליתרת כספי העיזבון ב-״כפוף לחובתה לרכוש אדמה בפלשתינה ולאפשר לאלה מבני משפחת המוריש שהיו בחיים במועד פטירתו ובאופן ישיר צאצאים של אביו, החפצים להתישב בפלשתינה, עובדים וחיים על האדמה- להתישב שם כפוף לכללים ולתנאים שיהיו הכרחיים לטובת הכלל״.

לטענת התובעים יש לדחות את טענתו של פרופ' כץ, לפיה הסכם רוזנבלום הוא הסכם גרידא ולא שטר נאמנות, לאור כותרת המסמך (indenture ולא חוזה או הסכם), הנושאים שהוסדרו בו (הקמת קרן וחשבון נפרד לניהול כספי העזבון, ומינוי ועד מנהל), ערך המונח indenture בויקיפדיה, ותקנון קק"ל אשר התיר לקק"ל לפעול כנאמן (ס' 19 לתקנון).

• 1. מכתב הסוכנות היהודית לקק״ל מיום 25.1.1926 (נספח ד׳ לכתב תביעה) בו נכתב:

״הקהק״ל מקבלת את סכום הצואה בתנאי שהיא תקנה אדמה בארץ הנחוצה לשם התישבות בני משפחת רוזנבלום ובתנאי שהיא תושיב אותם על האדמה הזאת״.

• 1. מכתב עו״ד אוסישקין, היועץ המשפטי של קק״ל, מיום 28.7.1941, בו נאמר כדלהלן:

״סכום של 750 לא״י דמי הנהלה ל- 10 שנים (1926-35) נזקף בהתאם להסכמת הועד האדמיניסטרטיבי והוכנס בתוך החשבון הכספי שהיה לפני הועד האדמיניסטרטיבי ואושר על ידו ביום 20.10.35. סך זה, דהיינו 75 לא״י לשנה, זה הוא סכום מינימלי תמורת העבודה והטרחה הרבה של פקידי נקרן הקימת הן בירושלים והן בלונדון והא נופל בהרבה מסכום שמקבלות חברות נאמנות באנגליה במקרים דומים. הקרן הקימת תדרוש תשלום מתאים גם עבור הזמן החל משנת 1936״

(העתק המכתב צורף כנספח ט״ו לכתב התביעה).

התובעים טוענים, כי מהאמירות הנ"ל עולה, כי קק"ל התייחסה לפעילותה בעניין כספי רוזנבלום, כפעילות הנעשית על ידי נאמן הפועל מטעם הנהנים, ולפיכך ראתה עצמה זכאית לתמורה בגין כך.

הפרת חובת האמון

1. התובעים טוענים, כי קרן קיימת לישראל והמינהל עיוותו את כוונתו של מר רוזנבלום וכי קק״ל הפרה את חובת הנאמנות למשפחת רוזנבלום. במקום לרכוש אדמה עבור בני משפחת רוזנבלום, קק"ל רכשה אדמות עבור עצמה, רשמה אותה על שמה, והעניקה לבני המשפחה זכות חכירה בלבד, תוך שהיא והמינהל מתייחסים אליהם כחוכרים רגילים ולא כבעלי זכות בעלות במקרקעין, תוך התעלמות מלאה מחובת הנאמנות כלפיהם ומזכויותיהם בקרקע.

התיישנות

1. התובעים טוענים, כי יש לדחות את טענת קק"ל בדבר התיישנות תביעתם. לטענת התובעים, היחסים שבין התובעים לנתבעת הם יחסי נאמנות, ולכן המועד הרלוונטי לתחילת מרוץ ההתיישנות אינו המועד בו הפר הנאמן את חובת האמון (החתמת התובעים והמתיישבים המקוריים על חוזי חכירה), אלא מועד כפירתו בעצם הטענה שהוא נאמן, דבר אשר נעשה בענייננו רק ביום 22.6.2006 בתשובת המינהל למכתבה של התובעת 1 (צורף כנספח כ"ז לבקשה לסילוק התביעה על הסף).

פרשת אמסטר

1. התובעים טוענים, כי למרות שהתקיים כבר דיון דומה שניתן בו פסק-דין, בת.א. (מרכז) 6601-05-09 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 4.7.2012) (להלן: "פרשת אמסטר"), שגם בו תבעו קרובי משפחה אחרים של המנוח לואיס רוזנבלום ז"ל זכויות בעלות בחלקות שלטענתם הגיעו להם, ופסק הדין שניתן בו עסק בעובדות דומות ביותר לענייננו, בכל זאת פסק הדין שם ניתן על בסיס טיעון ספציפי של התובעים, ולא התייחס לטיעון בתיק הנוכחי.

לטענתם, בית המשפט אינו כבול בפסק הדין האמור, משום שמדובר בסעדים שונים. בעוד שבפרשת אמסטר התבקש סעד של בעלות בלבד, בתביעה זו מבוקש סעד נוסף, לצד סעד הבעלות, והוא זכות התובעים להמשיך ולהתיישב על האדמה, לחיות בבתיהם, ולהתפרנס מאדמתם ללא הגבלה.

כמו כן, בהליך דנא הונחו בפני בית משפט זה ראיות נוספות אשר לא הונחו בפניו בפרשת אמסטר - חוות דעתה ועדותה של ד"ר אורן מטעם התובעים, וספרו של פרופ׳ כץ.

1. טענות הנתבעת

התיישנות

1. התביעה דנן הוגשה ביום 7.7.2008, בעוד עילת התביעה נולדה במהלך שנות ה- 30 – 60 של המאה הקודמת, כאשר נחתמו הסכמי החכירה עם בעלי הזכויות המקוריים שבהם נקבעו תנאי חכירת המקרקעין ומהות הזכויות של בעלי הזכויות המקוריים.

כל העובדות והתנאים הכלולים בחוזי החכירה היו פרושים בפני התובעים וידועים להם מזה שנים רבות, ורק בשנת 2006, למעלה מ-50 שנה לאחר מכן, הועלתה לראשונה טענת הבעלות על המקרקעין על ידי חלק מהתובעים, במכתבה של התובעת 1 (נספח כ״ו לתצהירה של הגב' רחל לנציאנו בתמיכה לבקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם קק"ל).

בנסיבות אלה, ועל פי הוראות סעיף 5 בחוק התיישנות, התשי״ח-1958, טוענת קק"ל, כי דין התובענה להידחות מחמת התיישנות.

שיהוי ונזק ראייתי

1. התובעים השתהו שיהוי בלתי מוסבר בהגשת תביעה זו. עילת התובענה נוצרה לטענת קק"ל בשנות השלושים של המאה הקודמת, בזמן שנחתמו הסכמי החכירה המקוריים, בעוד התובעים החלו להלין כנגד טיב זכותם במקרקעין רק במהלך שנת 2006.
2. השיהוי בהגשת התובענה הסב לקק"ל נזק ראייתי אשר פגע ביכולתה להתגונן.

אי-צרוף נתבעים רלוונטיים

1. על המקרקעין נשוא התביעה רשומות הערות אזהרה לטובת צדדים שלישיים, חכירות לטובת בעלי זכויות נוספים, והפקעות שנעשו על ידי הרשות המקומית. הסעד המבוקש ישפיע על זכויותיהם של כל הנ"ל במקרקעין, והיה על התובעים לצרפם לתובענה.

פרשנות הצוואה

1. כוונת המנוח בצוואתו הייתה להחכיר לקרוביו שיחפצו בכך מקרקעין, בהתאם לתנאי החכירה הנהוגים אצל קק"ל.

לשון הצוואה בעניין זה ברורה ומעידה על כוונתו – המנוח ביקש בנספח לצוואה שערך, לבטל את ההורשה של סך 5,000 פאונד לקק"ל, וציווה במקום זאת את יתרת עזבונו לקק״ל לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל ומתן אפשרות לבני משפחתו שהם צאצאיו הישירים של אביו ושיהיו מעוניינים לשבת בפלסטינה, להתיישב בה, בכפוף לתקנות ותנאים שיהיו הכרחיים לטובת כלל הציבור.

טענת התובעים, לפיה ביקש המנוח שבני משפחתו יקבלו זכות בעלות במקרקעין שנרכשו על ידי הקק׳׳ל, משמעה, שהמנוח ביקש להוריש את הכספים לבני המשפחה ולא לקק״ל, דבר שלא מתיישב עם הצוואה. המנוח נתן הוראות ספציפיות ביחס למוטבים ספציפיים, הנמנים על בני המשפחה במעגל הקרוב ביותר, וציווה להם קצבאות והענקות בשיעורים מדויקים. הטענה כי המנוח הוריש את יתרת העזבון לקבוצה בלתי מוגדרת של בני משפחה שאינם נמנים על המעגל המשפחתי הקרוב, אינה עולה בקנה אחד עם רוח הצוואה ועם ההוראות האחרות בצוואה.

1. המנוח הוריש את רכושו דווקא לקק״ל, ולא לארגונים אחרים, בשל הסכמתו עם עקרונותיה, תוך ידיעה ברורה שקק״ל תעניק לבני משפחתו זכויות חכירה, כפי שנהגה לעשות באותה התקופה.

קק"ל מפנה לחוות דעתו של פרופ' כץ, המומחה מטעמה, על-פיה קק״ל הוקמה בשנת 1901 במסגרת הקונגרס הציוני החמישי, כשמטרתה רכישת קרקעות בארץ ישראל להתיישבות יהודית, כאשר הקרקעות יירכשו מכספי תרומות של העם היהודי כולו ויישארו בבעלותה לצמיתות, ובהתאם לעקרון זה נמסרת קרקע של קק״ל למתיישבים רק בחכירה.

ככל שחפץ המנוח להעניק לבני משפחתו אדמה שתהיה בבעלותם, או להעביר את הקרקע בנאמנות ליורשיו, המנוח היה עושה כן באמצעות חברות פרטיות שפעלו באותה תקופה במקביל לקק״ל ורכשו אף הן קרקעות בארץ ישראל, כמו: חברת הכשרת היישוב שהוקמה בשנת 1909 ועסקה ברכישת קרקעות מערבים ומכירתם ליהודים; חברת גאולה שהוקמה בשנת 1904.

המנוח הכיר את פעילותה של קק״ל, ידע והבין את המשמעות של רכישת קרקעות על ידי קק״ל – רישום הבעלות על שמה של הקק״ל ובמקביל החכרת הקרקע. המנוח עסק בפעילות ציונית באופן אינטנסיבי, נבחר כנציג לאחד הקונגרסים הציונים הראשונים ולגזבר של כבוד של האגודה הציונית בברייטון והוב, ונטל חלק בכנס השנתי שנערך על ידי קק״ל בבריטניה שנערך ביום 4.8.1918. המנוח החליט להוריש את יתרת עזבונו דווקא לקק"ל בידיעה שהיא זו שתוכל לממש את מטרתו – יישוב בני משפחתו בארץ, תוך מימוש הרעיון הציוני שהוא האמין בו והוא גאולת הקרקע.

באשר לטענת התובעים לפיה המנוח לא הכיר את כללי קק"ל, אין זה סביר שאדם יוריש את כל הונו למפעל שאינו מכיר את מהותו וכלליו. העובדה שהמנוח, שהיה ציוני ופעל רבות בתחום זה, בחר להוריש את רכושו דווקא לקק״ל מצביעה על היכרותו עם מפעלה של קק"ל, מטרותיה ופועלה.

1. בפרשת אמסטר, שדנה אף היא בצוואה ובנספח לה, נפסק מפורשות כי לא ניתן ללמוד מצוואת המנוח רוזנבלום כאילו היה בכוונתו לרכוש קרקעות לבעלותם של בני המשפחה ולמנות את קק״ל כנאמנה לכך.
2. המנוח בצוואתו, העניק לקק״ל את הפררוגטיבה ליישב את בני משפחתו על פי צרכי הציבור ועל פי תנאיה וכלליה. ככל שהמנוח ביקש שהכספים או האדמות שנרכשו מכוחם יעברו לידי בני המשפחה, לבעלותם, לא היה מוסיף את הסייג בצוואתו ובנספח לה.

נאמנות

1. יש לדחות את טענת התובעים על-פיה יתרת עיזבון המנוח ניתנה לקק׳׳ל בנאמנות לצורך רכישת קרקעות, משום שבהתאם לכלליה קק"ל לא שימש כנאמן עבור רכישת קרקעות.
2. בפסק הדין האנגלי קבע השופט איב, כי הקונסטרוקציה של הצוואה והנספח לה היא לא נאמנות. בפסק הדין קבע השופט איב, כי הצוואה קבעה שקק"ל היא המוטב והיא זכאית לכספים אשר ישמשו אותה, ככל שהדבר נחוץ, למטרות שנקבעו על ידי המצווה, ואילו יתרת הכספים ישמשו את החברה למטרותיה הכלליות. השופט איב הוסיף, כי נוסח דבר המתנה הוא חזק מכדי שהשופט יוכל לפסוק כי המתנה יוצרת נאמנות לטובת התובעים מכוחו של המצווה. המנוח יצר עבור בני משפחתו הרחוקים בציווי נפרד בתוספת לצוואה הזדמנות לקבל טובת הנאה אם יעלו לפלסטינה ויחיו בה ויעבדו בה את האדמה.
3. התובעים לא הוכיחו את טענתם שקק"ל שימשה כנאמן. ד"ר אורן, המומחית מטעמם, העידה כי פירוש המונח נאמנות שצויין בחוות דעתה, הוא ״מחויבות של הקרן הקיימת באופן מיוחד...לא נאמנות במובן המשפטי״.
4. ההסכם משנת 1924 אינו מהווה שטר נאמנות כטענת התובעים וקק״ל לא מונתה בו כנאמן. מטרת ההסכם הייתה ליצור כללים על מנת שניתן יהא להוציא לפועל את רצון המוריש ובמקביל להקים ועד מנהל.
5. באשר לטענת התובעים לנישולם מהמקרקעין, קק״ל ו/או המינהל לא התחייבו כי בשטח שיוחכר לא יבוצעו בעתיד הליכים תכנוניים. במסגרת הסכמי החכירה נקבעו הוראות בדבר מעמדם של החוכרים במקרים של שינוי ייעוד, לרבות מנגנונים מוסכמים לצורך מתן פיצוי במגרש עם שינוי.

התובעים הינם חוכרים רגילים

1. התנהגות התובעים ובני-משפחתם מול קק״ל ו/או המינהל במשך מאה השנים שחלפו מאז פטירתו של המנוח, הייתה כהתנהלותו של כל חוכר אחר ומעידה על כך שגם התובעים עצמם סברו שזכותם במקרקעין הינה חכירה (ולא בעלות), ושהם אינם זכאים לזכויות עדיפות לעומת חוכרים רגילים אחרים.
2. הסכמי החכירה המקוריים שנחתמו במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת, מלמדים על כוונת הצדדים ״בזמן אמת״, כי הקרן הקיימת לישראל צריכה הייתה להחכיר לקרובי המשפחה של המנוח רוזנבלום אדמה לפי תנאי החכירה הרגילים שלה, ולא להעניק להם זכות בעלות.
3. מערכת היחסים החוזית של בני משפחת רוזנבלום עם קק״ל הייתה מערכת הזהה למערכות יחסים עם כל יתר חוכרי קק״ל, ולא הוקנו להם כל זכויות עודפות לעומת יתר חוכרי קק״ל.

השתלשלות היחסים בין המינהל וקק"ל ובין כל אחד מהתובעים ובני משפחתם ביחס לחלקות במהלך השנים, מלמדת שמעמדם של בני משפחת רוזנבלום לדורותיה לאורך כל התקופה הרלוונטית לא היה שונה מכל חוכר אחר.

הסעדים המבוקשים אינם מתאימים

1. קק"ל טוענת, כי הסעד המבוקש - העברת הבעלות במקרקעין לתובעים - אינו סעד המתאים לטענתם בדבר נישולם מהמקרקעין. אם התובעים סבורים כי תכנית המתאר תפגע בזכויות המגורים או ההתיישבות שלהם, צריכים היו להגיש תביעה לפיה מנוע המינהל מלקדם את התוכנית או לחילופין, כי המינהל אמור לקבוע מהם זכויותיהם החליפיות בתוכנית שתקודם.
2. גם הסעד החלופי המבוקש – בדבר הצהרה כי למעט רישום הבעלות של קק"ל, יתר הזכויות הקנייניות הן של התובעים – אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין והפסיקה. זכויות חכירה נובעות אך ורק מתנאי הסכם חכירה. ניסיון להקנות אופי זכויות גבוה יותר לזכויות חכירה אינו עולה בקנה אחד עם ההסכמות המקוריות ואף לא עם הוראות הדין בדבר שיקוף המרשם את מצב הזכויות המדויק.
3. דיון והכרעה

מעשה בית-דין

1. בפרשת אמסטר דן בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, במותב זה, בנושאים זהים לאותם הנושאים המועלים בתובענה דנן. גם שם הגישו קרובי משפחת לואיס רוזנבלום ז"ל, ישראל ורות אמסטר, נכדיו של ישראל אאורבך ז"ל, אחיינו של המנוח לואיס רוזנבלום, וקרוביהם של התובעים, תובענה נגד קק"ל והמינהל, שבה עתרו לסעד הצהרתי על-פיו הם בעלים של מחצית הזכויות במקרקעין בו התיישב סבם ולחילופין, כי הם זכאים לנהוג במקרקעין שקיבל סבם מנהג בעלים או כי תנאי חוזה החכירה המקורי בין סבם לקק"ל עומדים בעינם.

תביעת התובעים כאן הוגשה ביום 7.7.08. תביעת אמסטר הוגשה ביום 11.5.09. התובעים, שידעו כי מתנהל בבית המשפט התיק בפרשת אמסטר באותו עניין, הגיעו ביום 18.9.11 להסכמה דיונית, על-פיה ההליך כאן יופסק עד לאחר שיינתן פסק הדין בפרשת אמסטר.

ביום 4.7.12 ניתן פסק הדין בפרשת אמסטר ובו נדחתה התביעה. ביום 29.8.12 ביקשו התובעים לחדש את ההליך בתיק זה.

1. פסק הדין בפרשת אמסטר והקביעות שנקבעו בו יוצרים ומהווים מעשה בית דין בעניינם של התובעים. דין התביעה להידחות על כן, בשל השתק עילה הקיים כלפי התובעים בפסק דין אמסטר. יצויין כבר עתה, כי דין התביעה להידחות גם לגופם של דברים, אולם בכך נעסוק בהמשך.
2. בעניין השתק עילה נקבע בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פס' 23 – 24 (פורסם בנבו, 5.1.2011) (להלן: "פרשת צמרות"), כדלקמן:

"דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני עקרונות מרכזיים – השתק עילה והשתק פלוגתא.

כלל השתק העילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה...המבחן להשתק עילה הוא זהות העילות בין שני ההליכים... מושג זהות העילות נבחן בדרך מרחיבה...

התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין."

[ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 175 (מהדורה אחת-עשרה, 2013)(להלן: "גורן")].

1. עילות התביעה של התובעים בתובענה כאן זהות לאותן עילות התביעה של התובעים שהיו ונידונו בפרשת אמסטר.

גם בפרשת אמסטר, כמו בענייננו, הסתמכו התובעים על צוואת המנוח לואיס רוזנבלום ז"ל, ועל היותם קרובי משפחתו, וגם שם טענו, כי המנוח התכוון בצוואתו שקק"ל תרכוש ביתרת כספי עזבונו קרקעות עבור בני משפחתו בארץ. גם בפרשת אמסטר טענו התובעים על סמך הסכם רוזנבלום, כי קק"ל שימשה כנאמן לצורך כך. בפרשת אמסטר, כמו כאן, ביקשו התובעים להכיר בהם כבעלים של הקרקע נשוא התביעה, וגם שם, כמו כאן, הם היו בעלי זכות חכירה בלבד כשקק"ל היא הבעלים של הקרקע.

בפסק הדין בפרשת אמסטר נידונה הצוואה ופורשה כוונתו של המנוח בצוואתו, תוך שנבחנה לשון ההוראה בצוואה, ההקשר הטקסטואלי שלה בצוואה, והנסיבות החיצוניות בהן היא נכתבה. בפסק הדין בפרשת אמסטר נפסק, כי המנוח לא התכוון בצוואתו שקק"ל תרכוש ותעניק בעלות לתובעים במקרקעין שרכשה בכספי העיזבון. כמו כן, נבחנו הסכם רוזנברג שנערך בין מנהל עזבון המנוח ובין קק"ל, ומסמכים נוספים שהוצגו בהליך זה (כגון מכתבו של עו"ד אוסישקין), ונקבע כי לא הוסכם שקק"ל תשמש כנאמן עבור רכישת קרקעות ליורשי המנוח ובני משפחותיהם, כפי שטענו התובעים בתביעה שם וכפי שטוענים התובעים כאן.

למעשה, את פסק הדין שניתן בפרשת אמסטר צריך לקרוא יחד עם פסק הדין כאן, שכן כל הטענות שכאן נידונו והוכרעו כבר שם, והם משמשים, כאמור, מעשה בית דין לתובעים, הן בכל הנוגע לצוואה והנספח לצוואה וכוונתם, הן בכל הנוגע להסכם רוזנבלום ולטענות הנאמנות המיוחסת לקק"ל בכספי עזבונו של המנוח.

להלן יובאו חלקים מפסק הדין בפרשת אמסטר, שבהן הוכרעו עילות התביעה לגופן, בכך גם יובהר עניין זהות העילות, הטענות והראיות שבשתי התובענות:

"לשון הנספח לצוואה

31. בחינת לשון הנספח מעלה כי המנוח לא כתב שירכשו קרקעות לבני המשפחה. הוא גם לא התייחס לקק"ל כאל נאמנה לצורך רכישה שכזו. המנוח כתב כי הוא נותן ("give") את יתרת העזבון לקק"ל, למטרת רכישת קרקעות ועל מנת לאפשר ("enabling") לבני משפחתו מקרבה משפחתית מסוימת אותה פירט, שירצו לעלות לארץ, להתיישב בקרקעות אלו, והכל בכפוף לתקנות ולתנאים הנדרשים לטובת הכלל. פרשנות המילים העיקריות בצוואה, כפשוטה וכפי האמור בה, מתיישבת הרבה יותר עם הפרשנות שהנתבעים טוענים לה מאשר עם הפרשנות שמבקשים התובעים לייחס לה, הן לאור לשון הנתינה וההענקה לקק"ל שנקט המנוח, הן אי הגדרת קק"ל כנאמנה, והן הלשון שנקט בה המנוח לפיה קק"ל "תאפשר" לאותם בני משפחה שיעלו לארץ להתיישב בקרקעות שתקנה. קשה להעלות על הדעת מדוע נקט המנוח בלשון "לאפשר לבני המשפחה להתיישב בקרקעות", אם כוונתו היתה שימסרו את הקרקעות לבעלותם, כטענת התובעים. לא הייתה כל מניעה לכתוב הדברים בצורה הפשוטה ביותר, אם כך הייתה כוונת המנוח, היינו, שקק"ל תרכוש קרקעות עבור בני המשפחה ותעביר את הקרקעות לידי אלה שירצו להתיישב בארץ. ואולם לא כך כתב המנוח, שהיה אדם משכיל ופעיל בפעילות ציונית רבה, ואם לא כך כתב, הרי שלא זה היה רצונו.

ההיבט הטקסטואלי

32. ...התייחסות למכלול הטקסטואלי מלמדת כי בעוד שבעניין הקרקעות בארץ מדבר המנוח רק על הקירבה המשפחתית של בני המשפחה שירצו להתיישב, כשנראה שבמועד עריכת הצוואה לא ידע המנוח אם ומי מבני משפחה יבחר לעלות לארץ, הרי שבחלקיה האחרים של הצוואה התייחס המנוח במפורש לבני משפחה שלהם הוא ביקש להוריש מרכושו. כך למשל הוריש המנוח כספים לאשתו...לאחיו מאיר רוזנבלום...ולאחיותיו...דומה כי עובדה זו, לצד העובדה כי העברת יתרת העזבון לקק"ל לא הותנתה בכך שבני המשפחה יעלו לארץ, דהיינו הכסף ניתן לקק"ל גם אם איש מבני המשפחה לא יעלה לארץ, מחזקת אף היא את טענת הנתבעים כי המנוח לא ראה בקק"ל בתור נאמנה בלבד לקניית קרקע לאנשים עלומים בזהותם ובמספרם, אלא זאת שהיא תדאג להם, ו"תאפשר" להם להתיישב, אם וככל שיהיו כאלה.

הנסיבות החיצוניות

33. ...נסיבה חיצונית מרכזית בענייננו הינה עיסוקו הרב של המנוח בפעילות ציונית במהלך חייו, שכללה גיוס תרומות מתורמים באנגליה, תרומה לטובת האוניברסיטה העברית, שימוש כנציג קהילתו באחד הקונגרסים הציוניים הראשונים, נטילת חלק בוועידה השנתית שנערכה על ידי קק"ל בבריטניה ביום 4.8.1918 ועוד...פעילותו הציונית רבת ההיקף של המנוח יש בה כדי לתמוך בפרשנות הנתבעים לפיה המנוח רצה מטעמים ציוניים להוריש כספו לקק"ל, אותה הכיר והעריך כגואלת קרקעות.

34. נסיבה חיצונית נוספת היא תפקידה ההיסטורי של קק"ל בכל הנוגע לרכישת קרקעות באותה תקופה, כפי שהובא בחוות דעתו (נ/7) של פרופ' יוסי כץ מטעם הנתבעות...בנסיבות אלו, בחינת תוכן הצוואה על רקע פועלה של קק"ל מקשה מאוד על טענת התובעים כי קק"ל שימשה כנאמנה בלבד לצורך רכישת הקרקעות עבור בני משפחת המנוח, לבעלותם בקרקע. התובעים טענו אמנם כי אף אם ככלל לא פעלה קק"ל כנאמנה, הרי שהמקרה שלהם מהווה חריג לכלל זה, אולם התובעים לא הצליחו להרים הנטל להוכחת טענהתם זו, העומדת בניגוד לאמור לעיל. ניתן להניח במידה רבה מאד של סבירות, כי לאור מעורבותו הציונית הגדולה של המנוח, שאינה נתונה במחלוקת, הכיר הלה את אופי פעולתה של קק"ל ולכן גם נתן לה את הכסף לשם רכישת הקרקעות ביודעו שהקרקעות יהיו וישארו בבעלותה של קק"ל. סביר גם להניח שאם רצה שקק"ל תפעל בניגוד לאופי פועלה, ואף בניגוד לתקנותיה, ותשמש כנאמנה בלבד לצורך רכישת קרקעות לבני משפחתו, היה מנסח את רצונו זה באופן מפורש, ולא בדרך שבה בחר לכתוב את הנספח לצוואתו.

הראיות הנוספות

38. ...האם יש בראיות הנוספות שהציגו הנתבעים לתמוך בטענותיהם לפיהן הקק"ל הכיר בכך שלבני המשפחה זכויות בעלות בקרקעות...הראיות הנוספות מתייחסות הן להסכם שנערך בין ישראל רוזנבלום ובין נציגי הקק"ל לצורך הוצאתה לפועל של הצוואה הן למסמכים בהם קק"ל התייחסה, בין היתר, לזכויות יורשי המנוח...

39. הראייה המרכזית אליה מפנים התובעים, מלבד הצוואה עצמה, הינה ההסכם שנערך בין ישראל רוזבלום לבין נציגי הקק"ל לצורך הוצאתה לפועל של הצוואה, כאמור לעיל. לטענת התובעים, יש בהסכם כדי ללמד כי קק"ל הייתה נאמנה בלבד של המקרקעין שרכשה, על פי צוואת המנוח. זאת, בין היתר, על יסוד כותרת ההסכם, שהיא: ""THE INDENTURE (שטר נאמנות/חוזה התקשרות), והתייחסותו להקמת קרן נפרדת לטיפול בעזבון המנוח. ואולם הקמת קרן נפרדת אינה מעידה על כוונה להעביר את הקרקעות לבעלות בני משפחת המנוח. ככל שלתובעים זכות בעלות במקרקעין, כטענתם, מקורה צריך להיות בצוואת המנוח ולא בהסכם מאוחר שנעשה בין מנהל העזבון לקק"ל. זכות כזו, לא הוכחה.

עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אתייחס גם לתוכן ההסכם. ההסכם מאזכר את הנספח לצוואה וכן פסק דין משנת 1924, לפיו קק"ל היא המוטב הזכאי ליתרת הירושה, בכפוף להתחייבותה לרכישת קרקעות בארץ ישראל ומתן אפשרות לבני המשפחה להתיישב בארץ. ההסכם קובע, בסעיף 5 שבו, כי כל קרקע שלא תוקצה לשימוש של מי מצאצאיו הישירים של המנוח, רשאית קק"ל לעשות בה שימוש למטרות הכלליות שלה. ההסכם אינו קובע – לא במפורש ולא במשתמע – כי לאותם בני משפחה שיעלו לארץ, ושהוועדה המנהלת תמצא כי הם זכאים להתיישב בקרקעות שתרכשנה מכספי העזבון – תועבר הבעלות על הקרקע. בהסכם אמנם נקבע כי תוקם קרן נפרדת לטיפול בעזבון המנוח, אולם אין בעצם הקמתה, כמו גם בכך שנקבע בהסכם כי ניהול הקרקעות יהא בידי קק"ל, ראייה לטענות התובעים בדבר בעלותם בקרקע. וכבר אמרנו, כי אין הסכם זה עומד על רגליו שלו, לעניין זכות הבעלות, ומשנקבע כי זכות כזו לא הוכחה מכח צוואת המנוח, לא ניתן ללמוד על קיומה מהסכם זה.

40. איני מקבל גם את טענת התובעים כאילו קק"ל עצמה הודתה בקיומה של נאמנות בקשר עם רכישת הקרקעות. לצורך הוכחת טענה זו צירפו התובעים מסמכים וביניהם מכתבים ששלחה קק"ל, בעיקר מסוף שנות ה-20 למאה הקודמת, שבהם היא מציינת כי היא נאמנה על קרן המנוח, וכן מסמכים שכתב בא כוחה של קק"ל דאז, עו"ד אוסישקין...כך גם מכתבו של עו"ד אוסישקין...שבו נכתב: "כפי שבארתי כבר בעל פה בקשו אותי לסדר חוזה רגיל ולא את התנאים המיוחדים של צואת רוזנבלום שלא היתה בידי. בכך או למעשה [כך במקור – א.מ.] אין הדבר גורע מתקיפותו של החוזה." (סעיף 9 במכתב).

אין במסמכים אלה לבסס את טענת התובעים כי מעמדה של קק"ל היה מעמד של "נאמנה" כמשמעותו המשפטית כיום, שמתפקידה היה להעביר את הבעלות במקרקעין ליורשי העזבון על פי צוואת המנוח. התובעים אף לא הראו ולא הוכיחו שמשמעות המונח "נאמנות" שבו השתמשה קק"ל באותם מסמכים מתחילת המאה הקודמת, זהה למשמעות הניתנת למונח זה כיום. נושא הבעלות על המקרקעין כלל לא עלה במסמכים שהציגו התובעים, וגם האמור בצוואה אינו מלמד על כך. דווקא מסמך אחד, מכתב ששלח נציג הקק"ל - מר וייץ, ביום 30.4.1928, למחלקה להתיישבות חקלאית של ההנהלה הציונית בארץ ישראל, ובו נכתב בדפוס כי נחתם הסכם שלפיו "יוכלו המתישבים מבני משפחת רוזנבלום לעלות ולהתישב על שטח-האדמה הנ"ל", ובכתב יד נכתב בהמשך כי: "מכיוון שמעתה נחשבת האדמה לקנינה של הקהק"ל"...מחזק ביותר את טענת הנתבעים כי קק"ל לא שימשה כנאמנה על המקרקעין. להפך, נאמר בו במפורש שהקרקע היא קניין הקק"ל. מדובר במסמכים ישנים מאד, והעובדה שההערה נכתבה בכתב יד אינה ממעטת מכח האמור בה.

41. עיקרם של המסמכים אותם צירפו הצדדים עוסק בסוגיות כספיות שעלו בין בני המשפחה ובין קק"ל בנוגע לקרן שהוקמה. כפי שעולה מהמסמכים, נראה שטענות בני המשפחה באשר לכספי הקרן הביאו את קק"ל להחתים לפחות חלק מיורשי העזבון על מסמכי ויתור על דרישות נוספות מכח כספי העזבון. ...יש לציין בהקשר זה, כי העובדה שלאורך השנים ביקשו בני המשפחה לקבל כספים מקרן העיזבון ולא העלו אף פעם דרישה לקבלת זכויות בעלות בקרקעות, מחלישה אף היא את טענת התובעים. באשר לאמירות אליהן הפנו התובעים שבהן קק"ל הגדירה עצמה כנאמנה...כבר אמרנו כי שאלת הגדרת המושג "נאמנות" באותה תקופה לא נבחנה. בכל מקרה הדברים נכתבו ביחס לקרן העיזבון שממנה הועברו כספים לטובת יורשי העזבון לצורך מתן סיוע להם בהתיישבות, כפי שביקש המנוח בצוואתו, ולא באשר לעצם הבעלות במקרקעין. ודאי לא זכויות בעלות.

42. תוצאת כל האמור היא, שהתובעים לא הצליחו להוכיח טענתם כי כוונת המנוח בצוואתו הייתה לרכוש קרקעות לבעלותם של בני משפחתו, ולמנות את קק"ל כנאמנה לצורך כך. כוונה זו אינה עולה מנוסח הצוואה, אינה עולה מהנסיבות הפנימיות, ואינה עולה מהנסיבות החיצוניות לה, ככל שניתן ללמוד עליהן היום. גם יתר המסמכים אליהם מפנים התובעים אין בהם כדי לשנות מסקנה זו. דין תביעתם, על כן, להידחות. לנוכח האמור, איני מוצא לפסוק לתובעים גם את הסעד החלופי המבוקש בתובענה, לפיו רשאים התובעים לנהוג במקרקעין מנהג בעלים. אין לתובעים זכות כזו" (שם, פס' 31 – 34, 38 – 42).

אני חוזר ומאמץ את כל הקביעות שנקבעו בפרשת אמסטר וקובע אותם גם בפסק דין זה כחלק בלתי נפרד הימנו.

1. התובעים אף אינם חולקים על כך שבשני ההליכים השונים מדובר באותן העילות. בבקשת דחייה בהסכמה שהגישו בתיק זה ביום 13.9.11, כתבו התובעים כי העניין שנדון בפרשת אמסטר – "זהה למקרה הנוכחי, וגם הוא נוגע לקרקעות 'רוזנבלום'".

על אף האמור, טענו התובעים בסיכומיהם, כי למרות שפסק הדין שניתן בפרשת אמסטר אכן עסק בעובדות דומות לענייננו, הרי פסק הדין שם ניתן על בסיס טיעון ספציפי של התובעים, ולא התייחס לטיעון בתיק הנוכחי, ומכל מקום, בית המשפט אינו כבול בפסק הדין האמור משום שמדובר בסעדים שונים, ומשום שבהליך דנא הונחו בפני בית משפט זה ראיות אשר לא הונחו בפניו בפרשת אמסטר – שהן חוות דעתה ועדותה של ד"ר אורן מטעם התובעים, וספרו של פרופ׳ כץ.

1. אין לקבל את טענותיהם הנ"ל של התובעים.

עילות התביעה של התובעים בתיק זה זהות לעילות התביעה בפרשת אמסטר. בשתי התובענות העילה היא הפרת צוואתו של המנוח לואיס רוזנבלום ז"ל בעניין הקרקעות שרכשה הקק"ל בכספי המנוח והטענה שהקרקעות היו צריכות להירכש עבור בני משפחת המנוח כבעלים, וכן היותה של קק"ל נאמן לשם כך.

1. התובעים טוענים כי הסעדים שביקשו הינם שונים. אין הדברים כך.

הסעד המרכזי המבוקש בשתי התובענות זהה – הצהרה על התובעים כבעלים של המקרקעין, ואין זה משנה שהסעדים החילופיים אינם זהים באופן מלא.

זאת ועוד, "הסעד הנוסף" הנטען על ידי התובעים כסעד שהתבקש בהליך זה ולא בהליך הקודם, הינו לקבוע באופן חילופי כי זכות התובעים להמשיך ולהתיישב על האדמה, לחיות בבתיהם ולהתפרנס מאדמתם ללא הגבלה. סעד זה לא התבקש בתביעה. התובעים אמנם ביקשו להוסיפו במסגרת בקשה שהגישו לתיקון כתב התביעה, אולם הבקשה נדחתה מן הסיבה שלא היה בסעד שהתבקש משום סעד אופרטיבי ולא שינוי של הסעדים שהתבקשו. בקשת רשות ערעור שהגישו התובעים על ההחלטה הדוחה את בקשתם לתיקון כתב התביעה, נדחתה בבית המשפט העליון.

בכל מקרה, הלכה היא כי במסגרת בחינת השתק עילה, בית המשפט אינו בוחן את הסעדים שהתבקשו בכל אחד מהליכים השונים, אלא את עילות התביעות (ראו: גורן, 176).

1. אין גם "בראיות הנוספות" שהתובעים טוענים שהציגו בהליך כאן, שלא הוצגו בהליך בפרשת אמסטר, להועיל להם, הן מבחינת השתק העילה, הן מבחינת טענות התובעים לגופן.

העובדה שבהליך מסוים העלו טענה מסוימת נוספת על אלו שהועלו בהליך האחר, או שהציגו ראייה מסוימת נוספת לחיזוק הטענות, אינה משנה באופן בסיסי את היות העילות זהות והיות הדיון בהליך השני שהוגש דומה, ובענייננו כמעט זהה, לקודמו.

בפרשת צמרות נקבע, כי "עקרון מעשה בית דין יחול ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה, וזאת אפילו אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת...כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן" (שם, פסקה 24) (ההדגשים לא במקור).

1. לא זו אף זו, גם לגופו של עניין, איני סבור כי באותן הראיות "הנוספות" שהובאו בתביעה כאן, היינו: חווה"ד של ד"ר אורן, וספרו של פרופ' כץ, יש כדי לשנות את המסקנה ואת פסק הדין בפרשת אמסטר. להפך.

בחוות דעתה של ד"ר אורן מטעם התובעים (ת/6) נאמר כי המנוח לא יכול היה לדעת כיצד ייראה החוזה בין קק״ל ובין יורשיו (שם, 19 – 20), כיוון שבאותה תקופה כלל לא הייתה התיישבות כדוגמת משפחת רוזנבלום (שם, 18); לא היו חוזים מגובשים כלל (שם, 20); הייתה מחלוקת עזה בין תומכי רעיון החכירה ובין תומכי רעיון הבעלות הפרטית (שם, 9 – 12); קיים ספק גדול אם לואיס רוזנבלום הכיר את כללי קק״ל; וסביר מאוד להניח כי אילו יורשי רוזנבלום היו מיושבים באותו מועד, קרי: 1919, יורשי רוזנבלום היו מיושבים אז על הקרקע ללא תנאי החכירה של קק״ל שעדיין לא התגבשו, אלא לפי עקרונות קפיטליסטים דמויי ישובי הון פרטי (שם, 14).

בנוגע לספרו של פרופ' כץ מחזון לחוזה תולדותיו ומורשתו של חוזה החכירה של הקרן הקיימת לישראל עם ההתיישבות העובדת 1960-1901 (תשע"ב), טוענים התובעים, כי פרופ' כץ תיאר בספרו את חוסר האחידות וחוסר המדיניות בתקופה הראשונה עד 1922 (שם, בעמ' 55, 63), וכי למרות שנאסר על קק"ל למכור קרקעות עד לשנת 1914, התקשרה קק"ל בחוזי מכירה במסגרתם המגרש נשאר רשום לצמיתות על שם קק"ל, דבר שלא נאסר בתקנות הקק״ל (שם, 57). התובעים מוסיפים כי בשנת 1913 החכירה קק״ל ב״חכירה עולמית״ את שכונת התימנים במחנה יהודה, ובשנת 1914 חתמה על חוזי חכירה לצמיתות עם מתיישבים בבאר טוביה.

בחקירתה של ד"ר אורן הובהר, כי אין היא חולקת על כך שבעת שהמנוח ערך את צוואתו, הוא הכיר את עקרון החכירה על-פיו קק"ל רוכשת קרקעות ומחכירה אותם למתיישבים יהודים, וכי היה ברור גם למנוח שהבעלות בקרקע תיוותר בידי קק"ל. דברי ד"ר אורן שומטים את הקרקע תחת טענת התובעים, שהמנוח ביקש שקק"ל תרכוש או תעניק בעלות על קרקעות לקרוביו. וכך אמרה ד"ר אורן בעדותה:

"ת. קרן קיימת היתה גוף מאוד מאוד מאוד ציוני במובן הטוב, החיובי, אנשים רצו לעזור לה, יש עוד אופציות כמו קרקע פרטית וכדומה, הוא רצה לתת לה כסף בוודאי, בואי נצא מנקודת הנחה של מה בטוח הוכר, ברור שהוכר הקונגרס הציוני הראשון כהחלטה על הקרן הקיימת, הרעיון, ברור שהוכר עצם קיומה או הקמתה, ב-1902, סביר להניח שאפילו התקנון שלה באיזשהו שלב אולי תקנון ההתאגדות שלה ב-1907 סביר להניח שהוא גם כן ידוע היה, אני בכלל לא התייחסתי לעניין הזה...

ש. הוא הכיר או לא הכיר את עקרון החכירה?

ת. הכיר ודאי, אין ספק בכלל...

ש. ...תסכימי איתי שלרוזנבלום היה ברור כמובן שהקרקע תישאר בידי הקק"ל כמו שאת קראת לזה גם בחוות הדעת שלך, ושהיה ברור לו שבעצם התניית החכירה חלוקת הקרקע והכל זה הקק"ל עושה, ולא היורשים עצמם.

ת. כן. בשלב הזה כן...

ש. זאת אומרת שתנאי החכירה בעצם היה ברור שיתגבשו ברגע שהם יעלו לארץ יקימו משהו והיה ברור שרק אז יתגבשו תנאי חכירה.

ת. נראה כך"

(פרוטוקול, עמ' 61 ש' 28 – עמ' 62 ש' 6; עמ' 62 ש' 15 – 16; עמ' 63 ש' 15 – 20, 28– 30).

1. גם אם הייתי מקבל את טענת של התובעים, שבתקופת עריכת הצוואה תנאי החכירה של קק"ל לא היו תמיד אחידים וקבועים, לא היה בכך כדי לשנות את מסקנת ותוצאת פסק הדין בפרשת אמסטר או בענייננו, שכן התובעים עדיין היו צריכים להראות, כי המנוח התכוון להעניק לבני משפחתו דווקא זכות בעלות או זכות חכירה לעולמים. טענת התובעים לפיה המנוח התכוון להעניק להם זכויות בעלות או חכירה לצמיתות או למנות את קק"ל כנאמן לשם כך, נעדרת בסיס עובדתי, והינה בגדר השער תיאורטית שאינה מבוססת.
2. לאמור לעיל יש להוסיף, שבמשך שבעים שנה – החל משנות השלושים של המאה הקודמת ועד לשנת 2006 – שבמהלכן נהגה קק"ל כלפי מקבלי הזכויות הראשונים, מורישי התובעים, והתובעים עצמם, כאל כל חוכר רגיל אחר. התנהגות כזאת על ידי שני הצדדים, יש בה כדי ללמד שמקבלי הזכויות הראשונים ויורשיהם סברו וקיבלו בהתנהגותם בזמן אמת, ולאורך תקופת חיים, כי קיבלו מקק"ל את הזכויות שהגיעו להם מכוח צוואת המנוח והסכם רוזנבלום, דבר שיש אף בו כדי לשמוט את הקרקע מהתביעה, כמו גם ללמד על הצוואה ופרשנותה. בהקשר זה יוזכר, כי כבר בסמוך למועד כניסת הצוואה לתוקף, פנה מנהל עזבונו של המנוח לבית המשפט האנגלי בעניין פרשנות הצוואה. ככל שסברו הזכאים לזכויות במקרקעין, שהזכויות שהעניקה להן קק"ל בקרקע אינן הזכויות להן הם זכאים, יכלו לפנות בקשר לכך, לרבות לערכאות. איש לא פנה ואיש לא טען בעניין זה במשך כל עשרות השנים שעברו מאז ועד עתה.

מעשה בית דין – הקרבה המשפטית

1. אין חולק שהתובעים בפרשת אמסטר אינם התובעים בפרשתנו אנו. אף על פי כן, משמש הפסק הדין שניתן בפרשת אמסטר משום השתק ומניעות גם לתובעים שבפנינו, שיש להם "הקרבה המשפטית" הנדרשת לצורך תחולתו של פסק הדין בפרשת אמסטר עליהם כמעשה בית דין, כפי שיובהר להלן.
2. בפרשת צמרות עמד בית המשפט העליון על טיב היחסים הנדרשים בין בעלי הדין בשני ההליכים לצורך ביסוס טענת השתק עילה (שם, פס' 26 – 28):

"תנאי להיווצרות השתק דיוני מטעמי מעשה בית דין הוא בקיומה של זהות בין בעלי הדין (או חליפיהם) שלקחו חלק בהליכים השונים...הדרישה לזהות הצדדים בהליך המוקדם והמאוחר לצורך החלת עקרון "מעשה בית דין" מוסברת גם בשימור ה"הדדיות הדיונית", במשמע, ש"אין אדם נהנה מזכייה במשפט אלא אם גם יריבו היה נהנה ממנה אילו ניתן פסק הדין לטובתו"...

היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון "מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית ... כדי להתמודד עם חשש זה, נקבעו חריגים לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים, שבהתקיימם גם מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו. החריג הראשון בנוי על אפשרות קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים; החריג האחר ידוע בכינוי "כלל ההזדמנות"...

אשר לחריג הראשון נקבע, כי אף ש"בדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק... בעל דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" ... "קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים ..."קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך. כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו ...הרחבה זו של רעיון זהות הצדדים לצורך "מעשה בית דין" נועדה למנוע הטרדה חוזרת ונישנית של המערכת המשפטית ושל בעל דין שכנגד בעניינים שהוכרעו בעבר, כאשר ניתנה הזדמנות מלאה להכריע בהם, וכאשר אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי. בקביעת "קרבה משפטית" בין הצדדים בהליכים שונים לצורך מעשה בית דין נדרשת גישה זהירה, כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי ראויה בזכותם הדיונית של מתדיינים להביא את דברם בפני בית המשפט; הגם שלא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, נדרשת זהות 'עניינית-מהותית' ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך הקודם במועד הרלבנטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה" (ההדגשות אינן במקור).

ראו גם: גורן, 175 – 176:

"ההלכה בדבר 'השתק עילה' תחולה גם במקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין לדיון הקודם או שהוא חליפו של מי שהיה בעל דין.

מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי 'קירבה משפטית' עם מי מבעלי הדין, מנוע מלשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתה שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין חלוט שנתן בית משפט מוסמך. באשר לקריטריונים להחלת הכלל בדבר 'קירבה משפטית' נקבע כי מושג זה גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי, מטעמי צדק ומדיניות משפטית, לקשור במעשה בית דין גם מי שלא השתתף בהליך, מחמת 'קירבת העניין' בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין"(ההדגשות אינן במקור).

1. בענייננו מתקיימת "הקירבה המשפטית" הנדרשת. זאת, בשים לב לזהות התובעים בשתי התובענות, הזיקה הקיימת ביניהם, והקירבה המשפטית בעקבות הקירבה העניינית בעניין המשותף ובאינטרס המשותף בשני ההליכים. התובעים בתובענה כאן הם קרובי משפחתם של התובעים בפרשת אמסטר, התובעים הם בעלי אינטרס רכושי וכלכלי זהה לאינטרס התובעים בפרשת אמסטר - זכותם הנטענת בקרקעות שקיבלו כתוצאה מצוואתו של המנוח. התובעים ידעו בזמן אמת אודות ההליך שהתנהל בפרשת אמסטר והייתה להם האפשרות להצטרף או לאחד בין שני ההליכים. כמו כן, בשני ההליכים קק"ל היא הנתבעת.

1. יתר על כן, כבר צויין כי התובעים אצלנו, שהגישו את תביעתם לפני התובעים בפרשת אמסטר, ביקשו ביום 13.9.11 להשהות את ההליך כאן עד להכרעה שתינתן בפרשת אמסטר – תוך שציינו, כי העניין שנדון שם – "זהה למקרה הנוכחי, וגם הוא נוגע לקרקעות 'רוזנבלום'" (ראו: בקשת דחייה בהסכמה שהוגשה ביום 13.9.11). כפי שכבר הוזכר, ביום 18.9.11 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, כי התובענה כאן תופסק עד לאחר שינתן פסק הדין בפרשת אמסטר. גם בכך עולה הקשר בין שתי התובענות. בהתנהגותם זו הראו התובעים את ידיעתם והבנתם בדבר הזיקה בין ההכרעה בעניינם כאן להכרעה שתינתן בפרשת אמסטר. שאם לא תאמר כן, משמע שהתובעים פעלו בחוסר תום לב, שאם התביעה בפרשת אמסטר תתקבל, יבקשו להחיל את תוצאות פסק הדין גם עליהם, ואם התביעה תידחה, ימשיכו בהליך שהחלו בו כאילו לא נפסק דבר. ביום 4.7.12 ניתן פסק הדין בפרשת אמסטר אשר דחה את התביעה שם, ואכן ביום 29.8.12 ביקשו התובעים לחדש את ההליך בתיק זה, כשהם מציינים כדלהלן:

"1. ביום 4.7.12 ניתן פסק הדין בתובענה שהוגשה ע"י ישראל אמסטר...שעסקה, אף היא, בצוואת לואיס רוזנבלום, ע"י כב' השופט מקובר. בית המשפט דחה את התובענה מהנימוקים שפורטו בפסק הדין.

2. התובעים סבורים כי אין בפסק הדין הנ"ל כדי לפגוע בזכותם ובתביעתם לגבי המקרקעין נשוא התובענה. ההיפך מכך התובעים סבורים כי בית המשפט (כב' השופט מקובר) אכן הכיר בקשר הישיר בין צוואת לואיס רוזנבלוס לבין זכויות התובעים במקרקעין נשוא התביעה. התובעים סבורים כי דווקא לאור פסק הדין יש לדון בתביעתם להכרה בזכויותיהם..."

לא מובן כיצד הבינו התובעים את ההפך הגמור ממה שנפסק בפסק הדין בפרשת אמסטר, אשר בעקבותיו חל מעשה בית דין המחייב את התובעים כאמור.

בפרשת צמרות נאמר – "כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות ... מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו". התובעים לא ביקשו להצטרף לתביעה בפרשת אמסטר, למרות שתביעתם שלהם כבר הוגשה קודם לכן וטרם החלה להתברר, אלא המתינו לתוצאותיה. ברור שעשו זאת מתוך שסברו כי לפסק הדין בעניין אמסטר תהיה השפעה ממשית על הליך זה. אף על פי כן בחרו במודע שלא להצטרף אליו או לבקש לאחד בין ההליכים, חרף היותו רלוונטי לתביעתם (אף לגישתם), ואף שיכלו לעשות כן. ברור שסברו שאם תתקבל תביעת אמסטר יחול פסק הדין גם עליהם בהיות עניינם זהה ועל כן המתינו זמן לא מבוטל עד לנתינתו. משנדחתה התביעה, לפתע הם סבורים שהעניין אינו זהה. אין לקבל טענתם והתנהגותם זו.

1. המסקנה העולה מכל האמור היא, כי דין התביעה להידחות, הן בשל קיומו של מעשה בית דין בעקבות פסק הדין שניתן באותו עניין בפרשת אמסטר, הן לגופם של דברים, כפי שפורט בפסק הדין.
2. לאור המסקנה האמורה, אין צורך להידרש עוד לטענת ההתיישנות שהעלתה קק"ל.

סיכום

1. התביעה נדחית.

1. התובעים ישלמו לנתבעת, ביחד ולחוד, הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 50,000 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה ישולם לנתבעת תוך 60 יום. לאחר מועד זה יישא עליו הסכום הנ"ל ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' כסלו תשע"ה, 22 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.