החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו, ביום 28.10.11 בשעה 23:40 נהג ברכב כשהוא שיכור, לאחר שבדגימת אוויר נשוף שניטלה ממנו, נמצאו 290 מיקרוגרם אלכוהול.

ריכוז האלכוהול המיוחס לנאשם הינו גבולי, ולכן בשים לב לנימוקים המשפטיים שפורטו בהכרעת דין בתיק תת"ע 4292-04-11 מדינת ישראל נ' שמעון חזוט (2011) (פורסם בתקדין, להלן: "פסק דין חזוט"), המהווים חלק בלתי נפרד מהחלטה זו, ולאור העובדה שצלח את בדיקת המאפיינים ונעדר כל תסמיני שכרות, מצאתי לזכות את הנאשם מפני האישום המיוחס לו.

הנימוקים העומדים ביסוד פסק דין חזוט יפים אף לענייננו. אציין, למען שלמות התמונה, כי המדינה בחרה שלא לערער על פסק דין חזוט. בהחלטה זו אנמק את עיקרי הדברים הצריכים לעניין, תוך מתן דגשים למס' נקודות הטעונות הדגשה והתייחסות.

בתקנה 169א לתקנות התעבורה, קבע מחוקק המשנה, כי הכמות שמעליה יחשב נהג שיכור היא 240 מק"ג.

בפסיקה נקבע כי רף האכיפה לעניין נהיגה בשכרות יעמוד על 290 מיקרוגרם (עפ"ת (י-ם) 25457-04-10, מדינת ישראל נ' עוזרי, לא פורסם, ניתן ביום 14.10.10 – להלן: "עוזרי"). רף אכיפה זה נקבע על יסוד חוות דעת מקצועית של מומחה מטעם המדינה והוא כולל, לפי שיטתו, את שולי הביטחון הנדרשים לשם הפגת כל חשש בדבר אי דיוק במדידת ריכוז האלכוהול של נהג שנחשד בנהיגה בשכרות.

יודגש, והדבר מהותי לדיוננו, כי השאלה בענין עוזרי, שעמדה להכרעה בפני שתי הערכאות - הן בית המשפט השלום והן בית המשפט המחוזי - הייתה, בחינת שיעור האלכוהול הנקוב בתקנה האמורה (להלן: "הכמות הקובעת").

בית המשפט השלום סבר, שדרושים 'שולי בטחון' גבוהים ולכן העמיד את הכמות הקובעת שעל פיה יחשב נהג שיכור על 400 מק"ג. לעומתו, סבר בית המשפט המחוזי, כי די בתוספת של 50 מק"ג על הרף הקבוע בחוק, כדי להקים שולי בטחון מספיקים ולהפיג כל חשש לטעות במדידה, ולכן העמיד את הכמות הקובעת על 290 מק"ג.

להשקפתי, לאור לשון פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולשון תקנה 169א הנוקבת בשיעור הכמות הקובעת לעניין שכרותו של נהג, ולאור הצהרת המדינה שם, כי רק מכמות של 290 מק"ג קיימת עבירה של נהיגה בשכרות מעבר לכל ספק סביר, הכרחי לקבוע, כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי, פירושה הנכון הוא, יציקת תוכן מספרי, כמותי, לתקנה האמורה, דהיינו, הכמות הקובעת שונתה, ובמקום 240 מיקרוגרם, כקבוע בתקנה, יש לקרוא לתוכה, הלכה למעשה, 290 מיקרוגרם. ולפיכך, והואיל ולשון התקנה מורה, כי רק מעל הכמות הקובעת יחשב נהג כמי שנוהג בשכרות, רק מעל כמות זו משתכללת עבירה של נהיגה בשכרות ומכאן התוצאה אליה בתיק זה.

להלן אפרט את טעמיי למסקנה זו.

תקנה 169א הפותחת את הפרק השישי בתקנות בנושא בדיקות שכרות, וקובעת את ההגדרות לצורך פרק זה, מגדירה מהי כמות האלכוהול האסורה בגופו של נהג, וכך נאמר בה:

״ריכוז אלכוהול בגוף״ - ריכוז אלכוהול בדגימת אוויר נשוף או בדגימת דם, העולה על אחד מאלה, לפי העניין:

(1)   240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף;

(2)   50 מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטר דם.״

בזיקה לתקנה 169א, קובעת תקנה 169ב מיהו "שיכור" לצורך עבירה של נהיגה בשכרות, כדלקמן:

 "169ב. איסור נהיגת רכב בהשפעת משקה או סם מעל המידה הקבועה

(א)   לא ינהג אדם רכב בדרך או במקום ציבורי ולא יניעו אם הוא שיכור.

(ב)   בעל רכב או הממונה עליו לא ירשה לשיכור לנהוג בו.

(ג)   לענין סעיפים (3)62 או 64ב לפקודה ופרק זה יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה".

עיננו הרואות, כי לפי לשון התקנות, מחוקק המשנה קבע, כי נהג שיכור יחשב רק מי שריכוז אלכוהול בגופו "עולה על המידה הקבועה", דהיינו, המידה שנקבעה בתקנה 169א (240 מק"ג).

ברם, המשטרה בדקה ומצאה, כי אכיפה בתחום הקבוע בתקנה (240 מק"ג) אינו יָשַׂים, ועל כן אכפה את עבירת הנהיגה בשכרות ברף גבוה מזה שבתקנה (סביב ה- 250 מק"ג). דא עקא, כי נוצרה אי אחידות באכיפת נהיגה בשכרות ברחבי הארץ.

התדיינות משפטית בנושא אמינות מכשיר הינשוף ו'המידה הקובעת', הוביל לפסיקה עקרונית בשאלה זו בעניין עוזרי.

בית משפט השלום לענייני תעבורה בירושלים דן בנושא, בתיק עוזרי, בהרכב תלתא, ולאחר שמיעת ראיות רבות ומומחים שונים, נתן פסק דין מקיף בו דחה את עמדת המדינה והעמיד כאמור את הכמות הקובעת על 400 מק"ג, תוך שהוא קובע, מטעמים שונים, שאין צורך שנעמוד עליהם כאן, כי ראוי שיהיו שולי בטחון כאלה להבטחת כל חשש לטעות או סטיה במדידה.

המדינה ערערה על פסיקה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים אשר אף הוא דן בהרכב תלתא בערעור. במסגרת הערעור הצהירה המדינה כי ראוי להעמיד את רף האלכוהול על 290 מק"ג.

בית המשפט המחוזי בירושלים, קיבל את ערעור המדינה והעמיד את 'רף האכיפה' על 290 מק"ג, כהצעת המדינה וכך סיכם את דבריו:

"...אלא שרף אכיפת עבֵירת הנהיגה בשכרות במה שנוגע לבדיקות נשיפה באמצעות מכשיר הינשוף יעמוד מעתה על 290 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף. מדיניות אכיפה עדכנית זו, היא הנכונה והראויה בנסיבות, והריהי מחייבת את המדינה בכל אתר ואתר" (שם, פיסקה 67 לפסק הדין).

כיצד יש לקרוא את הפסיקה, כמחליפת התקנה האמורה או כמפרשת מדעית, כמותית, את 'המידה הקובעת' הקבועה בה, להלן אדון בשאלה זו.

במרוצת השנים מילאה פסיקת בתי המשפט חללים שנותרו ריקים או חסרים בחוק ביחס להתפתחות טכנולוגית והתאימה עצמה למציאות המשתנה. בעיקר נגעו הדברים לקבלת ראיות שהופקו באמצעים מדעיים שהלכו השתפרו והשתנו עם הקידמה, כגון: בדיקתן של טביעות אצבעות, בדיקת דם, הקלטות, צילומים, פרופילים גנטיים, בדיקות לזיהוי סם, טומוגרפיה ממוחשבת, והדמיה באמצעות תהודה מגנטית, בהתבסס על כך שהעיקרון והאמינות המדעית והטכנית המונחים ביסוד אמצעים אלה אינה מוטלת עוד בספק (ראו גם: א' הרנון, דיני ראיות, חלק ב' עמודים 325 ואילך; ע"פ 63/70 כהן נ' מדינת ישראל, פד"י כה (1) 339; ע"פ 993/93 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י מח (1) 485, 494; ע"א 61/84 ביאזי ואח' נ' לוי, פד"י מ"ב (1) 446).

המשפט מצא לעגן התקדמות טכנולוגית זו והעניק לממצאיה את המשקל המתאים. פסיקות אלה נגעו בעיקר לשאלת הקבילות ואמינות ממצאי המכשירים. מאחר ואמינות ממצאיו של מכשיר טכנולוגי היא ענין מדעי שבעובדה, נדרשו חוות דעת מאותו תחום על מנת לבסס את אמינות ממצאיו (רע"פ 2703/97, אנגל שומרון נ' מדינת ישראל פ"ד נה 4 241). מששבה ונבחנה אמינותו של מכשיר טכנולוגי בפסיקה נקבע כי עומדת לו חזקת אמינות ושוב אין צורך בהוכחת אמינותו.

כך היה גם ביחס לסוגים שונים של ממצאים טכנולוגיים שביססו ממצא שעמד במוקד המשפט וכך היה גם בתחום התעבורה. דוגמא מצוינת לכך היא, הפולמוסים המשפטיים הרבים שליוו את שאלת אמינותו של מכשיר הממל"ז, המשמש את המשטרה למדידת מהירות. רבים חלקו על אמינות המכשיר, ויכולתו להפיק תוצאה מדויקת ואמינה, לצורך הרשעה בפלילים. בית המשפט העליון נדרש לסוגיה, ובפסק דין עקרוני שניתן, קבע, כי אין צורך שוב להידרש לאמינותו של מכשיר הממל"ז, הואיל והוא 'מוחזק' כמכשיר המפיק תוצאות מדידה אמינות לאור קיומה של 'מסה קריטית' של פסיקה שבחנה זאת, מי שמבקש לסתור חזקה עובדתית זו, עליו הראיה (ע"פ 4682/01 גבריאל לוי נ' מדינת ישראל (2003).

יש להדגיש, לצורך דיוננו, כי הדברים התייחסו לאמינות הבדיקה ולמשקל ממצאיה, היינו, הן נגעו למישור הראייתי בלבד, ולא לרף האכיפה, כך סיכם את הדברים כב' השופט (כתוארו אז) א' לוי:

"אני סבור כי הפסיקה אותה אזכרתי, ובעיקר הניסויים הרבים שנערכו בממל"ז, מחייבים את המסקנה כי התוצאות שמפיק המכשיר עונות על מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים, ומכאן הצעתי לחברותי לקבוע כי הממל"ז הנו מכשיר מדידה אמין ומדויק בכפוף להפעלתו על ידי מפעיל מיומן, על פי הנחיות היצרן, ולאחר ביצוען של הבדיקות השגרתיות בטרם ההפעלה. בהתקיים כל אלה, הנתונים שמפיק הממל"ז על מהירותו של רכב-מטרה כשרים להתקבל ולשמש כראייה בבית המשפט, וניתן לבסס עליהם את הרשעתו של נאשם" (שם, פיסקה 19 לפסק הדין, הדגשה שלי – ש.ב.).

עם השנים וההתפתחות הטכנולוגית, התווסף לזירת המכשור המדעי בתחום מדידת המהירות 'שחקן חדש' - מכשיר "הדבורה", הפועל עפ"י עקרון פיזיקאלי מדעי שונה. מכשיר זה אף הוא נבחן בפסיקה, אם כי רק בבית משפט השלום לתעבורה, ונקבעה אמינות ממצאיו (ת"ת (ב"ש) 5729/08 ציטרון נ' מדינת ישראל (2008), גם כאן ההתייחסות הייתה לשאלה הראייתית בדבר משקל הראיה המדעית המופקת מהמכשיר ודרגת אמינותה.

שאלת אמינות מכשירי המדידה לא ידעה מנוח גם לאחר פרשת לוי דלעיל, ואת שאלת אמינות המכשיר החליפה שאלת חובת הכיול. ענין זה בא אל סיומו רק בימים אלה ממש שעה שבית המשפט העליון פסק סופית בעניין וקבע כי אין חובה על המדינה להוכיח, כי מכשיר המדידה כויל (רע"פ 7093/10 אורנה דריזיין נ' מדינת ישראל (2012).

הנה כי כן, הפסיקה בכל הנוגע למדידת מהירות עסקה, בעיקר, בשאלת המשקל שיש ליתן לראיה המדעית המופקת ממכשירי המדידה והתנאים לכך.

בשונה מ'עבירות המהירות', בעבירה של נהיגה בשכרות, קיימת מערכת שלמה של תקנות וכללים בדבר אופן ביצוע הבדיקה, קבילותה, ומידת האלכוהול ממנה יחשב כמי שנהג שיכור - אותה "מידה קובעת" הקבועה בתקנה 169ב לתקנות התעבורה.

חשיבותה של ההבחנה, עליה נעמוד עוד בהמשך, היא בעיקר בכך, שהפסיקה הנזכרת לעיל, לא קבעה, ואף לא התיימרה לקבוע - דרגה, מידה, שיעור - המחליף מידה הקבועה בחוק, ושממנו יחשב הדבר כעבירה.

כידוע, עבירה נקבעת אך ורק ע"י המחוקק, בתי המשפט יכולים לפרש הוראת חוק, למלא חסר בה בתוכן, להבהיר את יסודותיה. פסיקה של בית משפט לא יכולה לקבוע עבירה שלא נקבעה בחיקוק, והדברים נאמרים למעלה מן הדרוש באשר הינם מושכלות ראשונים.

אם כך, חוזרת ונשאלת השאלה, כיצד נתייחס לקביעה בפסק דין עוזרי בדבר קביעת 'רף אכיפה'.

המונח 'רף אכיפה' הוא ענין של מדיניות אכיפה של משטרת ישראל, הוא בוודאי לא מחליף הוראות חוק מפורשות שהם לחם חוקו של בית המשפט. לשם הדוגמא, רשאית המשטרה לקבוע כי היא איננה אוכפת שימוש עצמי בסם. מבחינת החוק וממילא מבחינת בית המשפט, אדם שעישן בדל"ת אמותיו סמים לצריכתו העצמית, לעבריין יחשב, וכמי שביצע עבירה לפי פקודת הסמים. אך בפועל, המשטרה מטעמי אכיפה ומדיניות שלה, לא אוכפת עבירה זו. הדבר נתון לשיקול דעתה.

בעבירות תעבורה, רשאית המשטרה, שלא לאכוף עבירה של נהיגה במהירות מעל המותר, שעה שנהג נוסע במהירות החורגת אך במעט מזו המותרת כחוק, בדרך כלל כעשרה אחוזים מעל המותר. גם כאן מבחינת החוק נעברה עבירה, אך מי שממונה על האכיפה רשאי מטעמיו שלא להביא לדין נהג כזה. ויודגש, כי אין בדברים אלה כדי להעביר ביקורת כלשהי על שיקולי המשטרה אלא פשוט להציג מציאות כהווייתה, מציאות המבוססת על שיקולי אכיפה, כאשר לרוב טעם רב בצידה, באשר הבאה לדין היא סנקציה כבדת משקל ורק אם האינטרס הציבורי מחייב יש לעשות כן במקרים הראויים לכך.

בענייננו, התביעה קוראת את "רף האכיפה" (290 מק"ג) שנקבע בענין עוזרי, כרף אכיפה מפליל, כלומר, כאילו 'המידה הקובעת' בתקנה 169ב קבעה בשיעור העליון בערך של - 289 מק"ג.

להשקפתי, טענה זו איננה יכולה לעמוד.

ראשית, הדבר סותר לשונית את הצהרתו של בית המשפט ובטוחני כי לא לכך כיוון.

שנית, טענה כי "רף האכיפה" הוא 290 מק"ג אומרת, הלכה למעשה, כי יש להתעלם מיתר התנאים הקבועים בתקנה 169ב, הקובעים כי "יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה".

לשון אחר, קבלת עמדת המשטרה לפיה פסיקתו של בית המשפט המחוזי בענין עוזרי, לא החליפה את "המידה הקובעת" הקבועה בתקנה האמורה, אלא קבעה כי זהו הרף שממנו יש להעמיד לדין, מבטלת דה פקטו את מעשה המחוקק, אשר קבע כי רק מעל המידה הקובעת יחשב נהג כשיכור. בפשטות, לפי שיטת המדינה אין צורך בתקנה זו, היא אות מתה בספר החוקים. לעניות דעתי אין בית המשפט יכול לבטל את מעשה המחוקק במחי יד ולא לכך כיוון המותב הנכבד בבית המשפט המחוזי בירושלים.

גם אם יטען הטוען כי פסיקת בית המשפט בענין עוזרי משמיעה את הנקודה ממנה ומעלה ראוי לבצע אכיפה, עדיין נותר הקושי בקבלת טענה מסוג זה, משום שבית המשפט לא מוסמך ליתן 'צו הצהרתי' בדבר קיומה של עבירה מדרגת שכרות זו או אחרת. כל שהוא התכוון, להבנתי, לעשות הוא, לצקת תוכן פרשני, מספרי, בשאלת ה'כמות הקובעת' הנקוב בתקנה 169ב, וייסד זאת על דברי מומחה מטעם המדינה ד"ר אלמוג.

תימוכין נוסף לעמדתי זו, מצאתי בלשונן של יתר תקנות התעבורה השוכנות לצידן של ההוראות של נהיגה בשכרות.

כך למשל מקום בו מותרת מהירות מקסימאלית של 90 קמ"ש, נהג הנוהג במהירות של 90 קמ"ש לא ייחשב כמי שעבר עבירה, אלא אם ינהג במהירות העולה על המהירות הקבועה בתמרור וכך גם לגבי חניית רכב וראה דוגמאות רבות המופיעות בפסק דין חזוט.

רלוונטית יותר לעניינינו הינה הוראת סעיף 64ב'(א)(3א) לפקודת התעבורה אשר קבעה רף מחמיר יותר לגבי נהגים חדשים ונהגים מקצועיים. לפי הוראה זו רף השכרות ביחס לנהגים כאלה נמוך באופן ניכר מהרף הנוהג ביחס לכלל הנהגים. גם בהוראת חוק זו נקבע כי רק מעל הכמות הקבועה הנקובה שם יחשב הנהג החדש או הנהג המקצועי, כנהג שיכור.

נמצא אפוא, כי גובה ריכוז האלכוהול מקסימאלי מהווה את הגבול העליון ולכן לפי הפרשנות העומדת ביסוד פסק דין עוזרי ולשון התקנה 169א' נחשב גבול זה כנכלל בכמות המותרת. חיזוק לעמדה זו מצאתי כאמור בגבולות העליונים שנקבעו בתקנות התעבורה, לגבי רף השכרות ביחס לנהג חדש ונהג מקצועי, רף המהירות המקסימאלית המותרת, רף המשקל המקסימאלי המותר, רוחב רכב, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות, המלמדות כולן, על כי גבול האכיפה העליון נכלל בתוך הגבול המותר.

הצדקה נוספת לפרשנות זו היא שבית המשפט המחוזי התכוון ומוסמך היה לצקת תוכן אך ורק לתוכן המידה הקבועה בתקנה 169ב. בית המשפט המחוזי לא התכוון, ולטעמי אף לא היה מוסמך, לשכתב מחדש את תקנה 169ב על דרך של חקיקה שיפוטית. הדבר אף לא עולה מלשון פסק הדין.

לאור דברים אלה, סברתי בענין חזוט, וכך אני סבור גם היום, כי לפי פרשנות נכונה של פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי בענין עוזרי, יש לאכוף את רף השכרות החל מרף הגבוה מ-290 מיקרוגרם.

בהתייחס לפסק דין חזוט, נשמעה הדעה, כי מכשיר הינשוף מודד את שיעורי האלכוהול בפערים של 5 יחידות, ולפיכך, לא ניתן, מעשית, לייחס לנאשם, למשל, נהיגה בשכרות עם שיעור אלכוהול של 292 מק"ג, שהרי, במדידה כזו, המכשיר 'מעגל', אוטומטית, את שיעור האלכוהול שנמדד, למטה, ל- 290 מק"ג. בנוסף, הוטעם כי רף האכיפה נותר קבוע בחוק על 240 מק"ג ולכן אין לומר כי כמות של 290 מק"ג אין בה כדי להוות עבירה על החוק.

לכאורה, מדובר בטענות שובות לב, אך להשקפתי אין מקום לקבלן מהטעמים שאפרט להלן.

באשר לאופן המדידה שמבצע המכשיר, הנימוק שביסוד העמדה שהובעה, הוא טכני, נוגע לתיכנות המכשיר והוא טעון ליבון ודיוק. חשוב להבין, כי המכשיר לא מוסר את הטווחים שהוא מודד, אלא רק בכפולות של חמש. לכן, כאשר הוא 'מעגל' את המדידה, לא נוכל אף פעם לדעת שבאמת הוא מדד מעל 290 מק"ג. לשם הדוגמא, אם המכשיר מדד 293 מק"ג והוא יעגל מטה את המדידה ל- 290 מק"ג, לא נוכל לדעת את המדידה 'האמיתית'. מבחינת חומר הראיות שבפנינו, נראה רק את הכמות הסופית אליה הגיע (לרוב הנמוכה מבין שתי תוצאות סופיות שנמדדו כדרישת התקנות). לכן אין כל ממש בטענה כי המכשיר כבר עשה 'הנחה' לנבדק ועיגל את התוצאה למטה, זוהי השערה חסרת כל עיגון עובדתי ראייתי.

בנוסף, נראה לי, כי במשפט פלילי, בו קיימות סנקציות מרחיקות לכת נגד אלה המורשעים על פיו, אל למשפט לגלות 'גמישות' עקב עניין טכני, ההיפך מכך, ראוי שתהיה וודאות ברורה ומוחלטת, תוך היצמדות ללשון התקנה, בה מורה לנו המחוקק, באופן מפורש, שלא סובל פרשנות, כי רק מעל המידה הקובעת יחשב אדם כנהג שיכור. ואם הכמות הקובעת הועמדה בפרשת עוזרי על 290 מק"ג, ברי כי רק מעל לרף זה יש להעמיד לדין. ודוק: מכשיר אפשר לכוון ולהתאים להוראות החוק, לא ראוי לעשות את ההיפך, ולהתאים אחריות פלילית לפי כיוונונו של מכשיר נתון, מעשה ידי אדם.

באשר לרף הקבוע בחוק, אמת, הכמות הקבועה לא תוקנה עדיין בחוק, והיא עדיין עומדת על 240 מק"ג. אולם, מנגד אין חולקין על כך שאין מקום לקבוע אחריות פלילית לנהג על יסוד כמות הנמוכה מ- 290 מק"ג. המדינה עצמה הצהירה, בפני בית המשפט המחוזי בענין עוזרי, כי רק מכמות זו (290 מק"ג), אין חשש לקיומו של ספק סביר בדבר אחריותו הפלילית של הנהג. משמע, מתחת לכמות זו קיימות ספקות אשר אינן מאפשרות הרשעה בפלילים. בעקבות הצהרה זו והניתוח המדוקדק שערך בית המשפט המחוזי בפסק דינו, הועמדה הכמות הקובעת על 290 מק"ג.

צא ולמד, כי הכמות הקבועה בתקנה הינה בבחינת 'הלכה ואין מורין כן', היינו, הכמות המספרית הזו (240 מק"ג), הקבועה עדיין בתקנות התעבורה, היא בבחינת אות מתה, לא ישימה, שהרי אליבא דהמדינה, לאור שולי הביטחון הנדרשים בסוגיית מדידת אלכוהול לנהגים החשודים בנהיגה בשכרות, לא מדובר ברף המאפשר ביסוס אחריות פלילית מעבר לכל ספק סביר.

לכן, ברור, כי לא ניתן לומר, במציאות המשפטית-פלילית הקיימת, כי מכיוון שהרף האמור לא תוקן ע"י מתקין התקנות, הוא עדיין משקף עבירה פלילית.

לסיום, גם לגופן של הראיות שבפניי אציין, כי לא היתה ראיה לשכרותו של הנאשם, לבד מבדיקת הנשיפה שהינה כאמור גבולית.

הנאשם נעצר בשעה 23:40. לפי השוטר עורך הדוח הוא התבקש לבצע בדיקת נשיפון אשר לאחריה בוצעה לו בדיקת מאפיינים ולמקום הוזמן מפעיל מכשיר ינשוף שביצע לו בדיקת נשיפה.

את בדיקת המאפיינים אשר כללה מבחן עמידה, מבחן הליכה על הקו ומבחן הבאת האצבע לאף, עבר הנאשם בהצלחה. משמע, לא הייתה כל אינדיקציה התנהגותית, המצביעה על כך, שהנאשם היה שיכור. כידוע, ישנה זיקה הדוקה בין כמות האלכוהול בדם לבין תסמיני שכרות התנהגותיים, העדרם של אלה האחרונים, מחזקת את המסקנה בדבר העדר מצב שכרותי מצד הנאשם.

עוד יש לציין את עמדתו של קצין המשטרה, אשר אף הוא לא מצא לנכון להורות, בשל הכמות הגבולית, על איסור שימוש ברכב בו נהג הנאשם, וכך ציין בהחלטתו במסגרת הליך השימוע: "החלטתי לא לאסור את השימוש ברכב. כמות קרוב לכמות המותרת".

משמע, גם המשטרה סברה כבר בשלב המקדמי הזה כי עובדת שכרותו של הנאשם מוטלת לכל הפחות בספק נוכח גבוליותה.

התוצאה היא, איפוא, לאור כל הנימוקים דלעיל, מצאתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

המזכירות תעביר העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה אלול תשע"ב, 12 ספטמבר 2012, בלשכתי, בהעדר הצדדים.