ניתן ביום 11 דצמבר 2012

בשם המערער- עו"ד רועי זייפר

בשם המשיב- עו"ד שלומי מור

פסק דין

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגת הציבור הגב' שרה ברנפלד; ב"ל 46783-05-10) בו נדחתה תביעת המערער להכרה באוטם לבבי שארע לו כבפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק).

הרקע

1. המערער, יליד 1961, עסק, כעצמאי, כשלוש – ארבע שנים טרם קרות האוטם, בשיווק מאפים ועוגות לבתי עסק. אחת מלקוחותיו העיקריים של המערער היתה חנות פלונית (להלן – החנות). אין חולק כי כבר בראשית שנת 2008 חבה החנות למערער סכומי כסף ובגין כך פתח המערער כנגדה בהליכי הוצאה לפועל.
2. לטענת המערער, ביום 24.4.08 בשעה 21:00 לערך, הוא הגיע עם משאיתו לקונדיטוריה אותה מנהל אחיו (להלן – האח), פרק את הסחורה שנותרה במשאית למקרר של הקונדיטוריה, ולאחר מכן בישר לו האח כי נודע לו שבעלי החנות ברחו מהארץ. לטענתו, "ידיעה" זו הלחיצה אותו מאד והוא חש "בכאב חזק מאד בחזה, בראש וביד שמאל". לטענתו, הוא אמר לאח שהוא לא חש בטוב ושהוא חוזר לביתו. לטענת המערער הוא סרב להצעת האח להזמין לו מונית, משזה ראה כי המערער חיוור. הוסיף המערער וטען כי בעת שהגיע לביתו, רעייתו ראתה שהוא נסער וחיוור ורצתה להזמין לו אמבולנס, אך הוא סרב ואמר שינסה להתאושש. לבסוף – כך לפי הטענה, משהוא ורעייתו ראו שמצבו לא משתפר הם נסעו יחד, בסמוך לאחר חצות (יום 25.4.08) לתחנת מגן דוד אדום.

בתחנת מד"א אובחן המערער כמי שסובל מהתקף לב ופונה באמבולנס לבית החולים ועוד באותו הלילה (אור ליום 25.4.08) עבר צנתור. בהמשך עבר המערער צנתור נוסף.

1. ביום 7.9.09 הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) הודעה על פגיעה בעבודה. ביום 10.11.09 נחקר המערער על ידי חוקר המוסד, וביום 2.2.10 דחה המוסד את התביעה.

פסק הדין של בית הדין האזורי

1. בית הדין האזורי, לאחר ששמע את המערער ואת עדיו – האח והרעיה, קבע כי "התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת קרות אירוע חריג בעבודה". בית הדין בחן את הראיות וסיכם כך:

"מהעדויות והראיות שלעיל אנו מסיקים את המסקנות הבאות:

1. התובע ידע כי הלקוח מצוי בקשיים כלכליים כבר מתחילת שנת 2008 ואף פעל למימוש זכויותיו בהוצל"פ במהלך החודשים שקדמו לאירוע הנטען. כלומר, העובדה שהלקוח אינו פורע את חובותיו כלפי התובע לא היוותה עבור התובע הפתעה שנגלתה לו רק ביום 24.4.08. ההיפך מכך, קדמה לכך תקופה ממושכת של ניסיונות לפרוע את חובם כלפיו.
2. במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע, אין כל אזכור אודות האירוע הנטען מיום 24.4.08.
3. התובע לא פעל להוצאת תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, ואף הגיש את תביעתו למוסד רק כשנה וחצי ממועד האירוע הנטען. דבר המלמד כי בזמנו גם הוא לא סבר ולא קישר בין אותה ידיעה על הלקוח שלטענתו ברח בלי לפרוע את חובו, לבין האירוע הלבבי שפקד אותו.
4. יפים [האח – א.א.] אינו זוכר במדויק מתי אירע האירוע הנטען ומעבר לכך, לעדותם של יפים וגב' קוברינסקי [הרעיה – א.א.] יש ליתן את המשקל הראייתי המתאים משמדובר בעדותם של קרובי משפחה."
5. המסמכים הרפואיים הנזכרים בהחלטה הם שניים: האחד – דו"ח של מד"א מיום 25.4.08 שעה 00:40 ובו נרשם באנמנזה כך: "מדובר בגבר בן 45, לדבריו בריא בד"כ, מזה 40 דקות מתלונן על כאבים לוחצים בבית החזה שהחלו בזמן מנוחה, הגיע באופן עצמאי לתחנת מד"א, ...."; השני - סיכום אשפוז מבית החולים ובו נרשם כך: "ביום קבלתו במנוחה חש כאבים בחזה בעלי אופי לוחץ עם הקרנה לידו השמאלית, ללא קוצר נשימה".

טענות הצדדים

1. המערער טוען כי בית הדין דחה את התביעה שלא בדין. להלן בתמצית טענותיו, לאו דווקא לפי סדרן:
2. גרסת המערער שנתמכה בגרסת עדיו על עצם קרות הארוע היו עקביות ולא נסתרו. יתרה מזאת – כך נטען, תאור הארוע מופיע עוד בחקירתו של המערער על ידי חוקר המוסד ויש ליתן להודעתו "משקל מכריע". לטענת המערער, אל מול ראיותיו נמנע המוסד מלהביא ראיות, למשל ספקים אחרים של החנות כדי שיוכיחו כי בריחתם של בעלי החנות לא נפלה עליהם "כרעם ביום בהיר";
3. לא היה מקום ליתן משקל ראייתי מופחת לעדי המערער, מאחר ובנסיבות העניין אלו היו העדים לקרות הארוע החריג;
4. לעניין אי איזכור הארוע הנטען במסמכים הרפואיים נטען כי במסמכים אלה לא נרשמה אנמנזה הסותרת את גרסת המערער, ובכל מקרה נקודת המוצא היא שבעת קבלת הטיפול בחולה הסובל מאוטם הטיפול מתמקד בהצלת חייו ולא בשמיעת הסיבות שהובילו לאוטם.
5. לא היה מקום לזקוף לחובת המערער את אי הוצאתה של תעודה ראשונה לנפגע בעבודה ואת העיתוי להגשת התביעה. לפי הטענה מדובר בעניין פרוצדוראלי שלא נהיר לאדם מן היישוב נטול השכלה משפטית.
6. אין בעצם הידיעה על הקשיים הכלכליים של החנות, עוד מראשית 2008, כדי לשלול את חריגות הארוע הנובעת מהידיעה כי בעלי החנות ברחו. המערער הסביר כי בעת שפתח את תיקי ההוצאה לפועל הוא האמין שהחוב ישולם גם אם לא במועד, ואילו הידיעה על הבריחה של בעלי החנות גרמה לו להבין כי הוא לא יוכל עוד לגבות את החוב. לטענת המערער, מדובר בעליית מדרגה מבחינת חומרת ההבנה את הקשיים הכלכליים.
7. המוסד טען כי דין הערעור להדחות בהיותו ערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין לפיהן לא הוכח הארוע החריג הנטען. לטענת המוסד, אין להתערב בעמדת בית הדין לגבי המשקל שהוא מייחס לעדי המערער. המוסד טען כי בכל מקרה לא הוכחה החריגות נוכח משך הזמן הרב שהמערער היה מודע לקשיים הכלכליים של החנות.
8. בדיון קדם הערעור הסכימו הצדדים כי טיעוניהם בדיון יחשבו כסיכומים בכתב וכי פסק הדין בערעור יינתן על יסוד כלל החומר שבתיק.

הכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. טעמינו נבאר בתמצית:
2. על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונה בעבודה על המבוטח להוכיח התרחשות "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד" בסמוך לפני קרות האוטם, כיוון שרק אם יוכח אירוע שכזה ניתן יהיה לקשור בינו לבין השינוי הפיזיולוגי הפנימי הפתאומי של אוטם שריר הלב^[1]. הכללים להכרה באירוע בעבודתו של נפגע כאירוע חריג סוכמו בפסק הדין בעניין סידה^[2], כך:

"על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם. משמעות הדבר:

ראשית - שעל התובע להוכיח קרות מאורע אוביקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה.

שנית - על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן. ....

שלישית - על התובע להוכיח, כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל.

רביעית - משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גירסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו".

1. בית הדין האזורי אמנם לא הפריד במפורש בין שאלת קרות הארוע הנטען לבין שאלת החריגות של הארוע ככל שארע. אך מהנמקתו עולה כי בית הדין לא שוכנע לא בקרות הארוע הנטען ולא בחריגות הארוע ככל שזה ארע.
2. באשר לעצם קרות הארוע הנטען מדובר בקביעה עובדתית שערכאת הערעור אינה מתערבת בה אלא בנסיבות חריגות^[3]. במקרה הנוכחי לא התקיימו נסיבות אלה, שכן קביעותיו של בית הדין מעוגנות היטב בחומר הראיות ונוסיף רק זאת:
3. אכן, אין לשלול ככלל את משקל עדותם של קרובי משפחה, אפילו הם מקרבה ראשונה, אך שאלת משקל עדותם של אלה צריכה להבחן לפי נסיבות המקרה ושאלה זו היא עניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שהתרשמה מהם. לא מצאנו כל טעות בכך שבית הדין האזורי החליט ליתן לעדותם של קרובי המשפחה – האח והרעיה, את המשקל "המתאים" והמופחת.
4. בהתייחס לעדות האח, נהיה מוכנים לקבל את טענת המערער כי השאלה האם האח זכר את המועד המדוייק של הארוע אם לאו אינה מכרעת משציין כי הארוע היה באותו יום בו ארע האוטם. משכך נהיה מוכנים להניח כי גרסאות המערער ועדיו מתיישבות להן. אלא שהשאלה אם גרסת המערער נסתרה או שמא נתמכה במלואה בגרסת עדיו אינה מכרעת. שכן גרסאות אלה הן רק חלק מהראיות שמובאות בפני בית הדין לבחינה. בין יתר הראיות נכללו במקרה זה התיעוד הרפואי וחקירתו של המערער בפני חוקר המוסד.
5. אין בידינו לקבל את טענת המערער לפיה די בגרסתו בעת החקירה בפני חוקר המוסד כדי להוות "ראשית ראיה" לקרות הארוע. החקירה האמורה, הגם שמשקלה לרוב גבוה ממשקל גרסאות מאוחרות, היא רק אחת מן הראיות שעל יסודן בוחן את הדין את השאלה האם הוכחה גרסת המבוטח אם לאו.
6. באשר לתיעוד הרפואי – תיעוד לא רק שאינו תומך בגרסת המערער הוא אף מצדיק את המסקנה כי עצם קרות הארוע לא הוכחה. בית הדין האזורי ציין כי בשני המסמכים הרפואיים מצויין כי הכאבים החלו במנוחה, ללא כל אזכור של ארוע חריג.

לרישומים במסמכים הרפואיים, ובעיקר באנמנזה, יש ליתן משקל מיוחד משההנחה היא שהנבדק ימסור לגורמים המטפלים את העובדות הנכונות כדי לזכות בטיפול המתאים^[4]. בצד זה יש לזכור כי האנמנזה נועדה לצורך הטיפול הרפואי ולא לצרכי הליכים משפטיים. לכן יש להביא בחשבון את ההבדלים בין "אנמנזה חיובית" – קרי, כזו המציינת ארועים שמאוחר יותר המבוטח מתכחש להם; לבין "אנמנזה שותקת" – קרי, כזו שלא כוללת כל התייחסות לארוע זה או אחר שקדם לקרות המחלה^[5]. עוד יש לזכור שבכל מקרה האנמנזה היא ראיה אחת מבין מכלול הראיות ולא בהכרח יהיה לה משקל מכריע.

במקרה שלפנינו לא ניתן לראות באנמנזה בדו"ח מד"א ובסיכום האשפוז כאנמנזה שותקת. מרישום האנמנזה עולה כי בשניהם נעשה ניסיון להתחקות לא רק אודות מצבו של המערער בעת נטילת האנמנזה, אלא גם אחר מידע רלוונטי שקדם לכך. הן בדו"ח מד"א והן בסיכום האשפוז צויין כי הכאבים החלו בזמן מנוחה. בהינתן גרסה לפיה כבר "במהלך העבודה" חש המערער בכאב חזק מאד בחזה, בראש וביד שמאל – לא מצופה כי הדווח יהיה על כאבים שמתחילים בזמן מנוחה.

טוען המערער כי הרישום "בזמן מנוחה" נועד, לפי המקובל במוסדות רפואיים, לציין את העובדה שהכאבים לא החלו בזמן מאמץ גופני חריג. לפיכך, כך נטען - משהכאבים החלו בשל דחק נפשי ולא בשל מאמץ גופני חריג צויין באותו תיעוד "בזמן מנוחה". טענה זו של המערער אודות המקובלות ברישום רפואי, טעונה הוכחה ולא מצאנו בחומר שלפנינו תימוכין לטענה זו. יתרה מזאת, לא ברור לנו מדוע המוסדות הרפואיים יסווגו "דחק נפשי", שכידוע גם הוא נחשב כגורם משרה לאוטם, כ"מנוחה" ולא יראו לנכון לתעדו ברשומות הרפואיות. לא זאת אף זאת - דווקא טענה זו של המערער מחזקת את מסקנתו של בית הדין מהרישום הרפואי. שכן, היא מלמדת שנוטל האנמנזה ניסה גם ניסה לבחון מה קדם לאוטם שיכול היה להביאו, ואם כך – מתגברת התהיה מדוע המערער לא סיפר על אותו "זעזוע נפשי" שגרם לו מיידית לכאב חזק מאד בחזה, בראש וביד שמאל.

עוד נוסיף, כי בדו"ח מד"א צויין כי הכאבים בחזה הם "מזה 40 דקות". בשים לב לשעת עריכת הדו"ח, הרי שהכוונה היא בסמוך לפני חצות. אלא שלפי גרסת המערער, כבר בשעה 21:00 לערך – לפחות שעתיים קודם לכן - הוא חש בכאב חזק מאד בחזה, בראש וביד שמאל. הדעת נותנת שלו ארע כגרסת המערער, הרי שמועד תחילת הכאבים היה נרשם אחרת. מכאן, שטענת המערער לפני בית הדין, בכל הנוגע למועד תחילת הכאבים, היא טענה שונה מזו שנרשמה באנמנזה.

1. נוכח הרישום הרפואי שסותר את גרסת המערער לא מצאנו כל טעות במסקנת בית הדין לפיה לא השתכנע בעצם קרות הארוע.
2. באשר לחריגות הארוע – למעשה אין לנו צורך להידרש לעניין זה, ולכן נסתפק בכמה מילים:
3. אכן – כטענת המערער, עצם ידיעת המערער, עוד בראשית שנת 2008, על קשייה הכלכליים של החנות אינה שוללת אפריורית את האפשרות כי הידיעה על בריחת בעלי החנות, הכרוכה בהבנה כי המערער נותר מול "שוקת שבורה", תהווה "שיא" או "עליית מדרגה" שיעלו כדי "ארוע חריג"^[6].
4. אלא שגם אם כך הוא הדבר, עדין יש להוכיח כי מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המבוטח יצרה אותה ידיעה את אותו שיא או אותה עליית מדרגה. בחינת נקודת המבט הסובייקטיבית צריכה להיעשות גם בשים לב לקיומן של ראיות אובייקטיביות חיצוניות שיכולות לבסס קביעה עובדתית כי אותה ידיעה היתה בבחינת "שיא"^[7]. במסגרת אותה בחינה, ניתן להביא בחשבון כי בזמן אמת המבוטח לא התייחס לאותה "עליית מדרגה" נטענת.
5. דומה כי לזה כיוון בית הדין האזורי כאשר קבע שגם חריגות הארוע, מן הבחינה הסובייקטיבית של המערער, לא הוכחה בשים לב להעדר איזכור של הארוע במסמכים הרפואיים.
6. סוף דבר – דין הערעור להדחות. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ג (11 דצמבר 2012), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

1. בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נגד בית הדין הארצי ואח', פ"ד נג' (2) 529 (1999). ↑

2. עב"ל (ארצי) 502/09 משה סידה - המוסד לביטוח לאומי, (2010); ראו לאחרונה: עב"ל (ארצי) 45023-09-11 שאול בירן – המוסד לביטוח לאומי, (4.12.12). ↑

3. עב"ל (ארצי) 573/09 עזבון המנוח איתמר הראל ז"ל – המוסד לביטוח לאומי, (2010). ↑

4. השוו: עב"ל (ארצי) 3592-07-12 יצחק עזרן – המוסד לביטוח לאומי, (29.11.12). ↑

5. עב"ל (ארצי) 176/99 גרץ דניאל – המוסד לביטוח לאומי, (2002); ראו גם: דר' גרונפלד ופרופ' אלרועי, "משקל האנמנזה בהוכחת ארוע תאונתי כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי", רפואה ומשפט, גליון 31 בעמ' 34. ↑

6. עב"ל (ארצי) 306/03 נדב אושרי – המוסד לביטוח לאומי, (2006). ↑

7. עב"ל (ארצי) 663/08 אהרון זילבר – המוסד לביטוח לאומי, (2009). ↑