אמנם, טענה לפיה העובדות המתוארות בכתב התביעה אינן מהוות עבירה הינה טענה מקדמית אותה רשאי נאשם להעלות לאחר תחילת המשפט. ברם, אין בידי לקבל טענה זו לגופה.

סעיף 2(1) לחוק הפגיעה בפרטיות תשמ"א-1981 מורה כי בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת, מהווים פגיעה בפרטיות. הוראת החוק אינה מבדילה לעניין זה בין בילוש, התחקות או הטרדה אחרת הנעשים ברשות הרבים, לבין אלו הנעשים ברשות היחיד (זאת להבדיל מצילום אדם לגביו הבחין המחוקק בסעיף 2(3) לחוק האמור בין צילום ברשות הרבים לצילום ברשות היחיד, ובו עוסקת ההחלטה בבש"א (ת"א) 4749/09 אליה מפנה ההגנה).

על פי עובדות כתב האישום, הנאשם התחקה אחר המתלוננת, ובהמשך עמד מאחורי הדלת והקשיב למתרחש.

בעובדות אלו, אם יוכחו, יש כדי לבסס עבירה של פגיעה בפרטיות, הן בגין "התחקות אחרי אדם" והן בשל "הטרדה אחרת".

בשלב זה של הדיון לא ניתן לקבל את טענות ההגנה כי מדובר בפגיעה שאין בה ממש, וכי לנאשם עומדת הגנה מכיוון שהפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין כשר של הנאשם. קיומן או העדרן של טענות הגנה אלו טעונה בירור עובדתי, ואין מקומן במסגרת טענה מקדמית.

אני דוחה אפוא את בקשת ההגנה לקבוע כי כתב האישום אינו מגלה עבירה.

ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ג, 13 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.