לפניי תביעה כספית מיום 7.2.12 ע"ס 3,367 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 29.9.09. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 12.4.15 נערכה בפניי ישיבה מקדמית, שבה נשמעו ראיות הצדדים. הישיבה. בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם.

מדובר בתביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפיצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנדון.

הנתבעת הינה הנהגת ברכב המזיק הנטען.

הרכבים המעורבים בתאונה

בתאונה מעורבים 2 רכבים:

• רכב התובעת – רכב פרטי מתוצרת וולוו (להלן – "הפרטית").
• רכב הנתבעת – מונית מתוצרת סקודה (להלן – "המונית").

מקום התרחשות התאונה: רחוב הרצל (הצדדים לא הבהירו באיזה מקום ישוב).

שעת התרחשות התאונה: צהריים.

המחלוקת

הצדדים הציגו גרסות שונות לנסיבות התרחשות התאונה. אין חולק (בסופו של יום) כי עובר לתאונה הפרטית החלה לבצע פניית פרסה שמאלה (ממסלול נסיעה אחד לתוך המסלול הנגדי באותו כביש) ואילו המונית, שהייתה במסלול הנגדי (אליו ביצעה הפרטית פניית פרסה) הייתה במגמה של המתנה לכניסה למקום מתפנה בתחנת מוניות בימין הדרך, ואגב המתנה זו וכדי לאפשר למונית אחרת לצאת מהתחנה נסעה המונית לאחור. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, האם, ברגע התאונה, הפרטית הייתה בנסיעה או בעמידה (התובעת טוענת שבעמידה) והאם, ברגע התאונה, המונית הייתה (עדיין למעשה) בנסיעה לאחור לעבר הפרטית (כטענת התובעת) או שמא בעמידה ואולי אף בתנועה קדימה (כטענות הנתבעת).

המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת נסיבות התאונה ובשאלה הנגזרת של אחריות הנתבעת בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעת גם לא הציגה חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשה לחקור את השמאי מטעם התובעת, כאשר מדובר בתביעת שיבוב וכידוע חברות הביטוח מוחזקות כמי שאינן מתנדבות לשלם למבוטחיהם אלא את מה שמגיע כדין. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת.

הראיות שהציגו הצדדים

• כתבי הטענות, על נספחיהם.
• הודעות על התאונה שנמסרו למבטחות של שני הרכבים המעורבים (מוצגים ת/1 + נ/1).
• תמונות בצבע של נזקי הפרטית, כפי שצולמו ע"י שמאי התובעת (מוצג ת/2).
• תמונות סטילס בצבע של מקום התאונה, שצולמו ע"י הנתבעת (או ע"י עוה"ד מטעם הנתבעת) לאחר יום התאונה (מוצג נ/2).
• עדויות שלושה עדים מטעם שני הצדדים בדיון בפניי: מטעם התובעת – נהג הפרטית (מר אלון כץ); ומטעם הנתבעת – נהגת המונית (הנתבעת עצמה) ונוסעת המונית (גב' אביטל בן דוד, אחותה של נהגת המונית).

הכרעה

אני מוצא לקבל את התביעה.

כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית

על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן (פורסם בנבו, 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי (פורסם בנבו, 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי (פורסם בנבו, 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

מן הכלל אל הפרט

לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בלעדית בנזיקין של הנתבעת לקרות התאונה.

אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה:

• מצאתי את עדות נהג הפרטית מהימנה ומשכנעת יותר מאשר עדויות נהגת ונוסעת המונית.
• בהצגת הגרסות המנוגדות מעלה כתבתי כי, בסופו של יום, אלו הן הגרסות וזוהי המחלוקת כמתואר שם, מאחר שהנתבעת נמנעה (יש להניח במכוון) מלהתייחס בכתב הגנתה לשאלה האם המונית הייתה בעצירה או בתנועה בזמן התאונה ועובר לתאונה, למרות שבכתב התביעה נטען (והדבר מהותי בנסיבות) שהמונית הייתה בנסיעה לאחור בשעת התאונה, ולמרות שהנתבעת בכתב הגנתה מצאה לפרט בעניינים אחרים. בנסיבות אפשר שיש בעצם עדויות הנתבעת ואחותה בדיון בפניי על מצב המונית בזמן התאונה משום שינוי או הרחבת חזית, אך מאחר שהצדדים לא התייחסו לכך, אניח שהדבר מותר ואפשרי, הגם שצורם והגם שמחליש ראייתית את גרסת הנתבעת. יש להניח, שלו עמדת הנתבעת (בעת הכנת כתב הגנתה) הייתה שהמונית כלל לא נסעה לאחור, הדבר היה מקבל מקום והבלטה בכתב ההגנה.
• התרשמתי כי נהג הפרטית העיד באופן פשוט ותמים ואף עקבי בהתייחס לגרסתו בטופס ההודעה על התאונה. עדותו לא נסתרה כלל והייתה משכנעת. מנגד, התרשמותי משתי עדות ההגנה הייתה שונה: ראשית, עולה לטעמי חשד לתיאום גרסאות בין שתי העדות, משום ששתיהן השתמשו באותו ביטוי מסוים (הרמת רגל מהברקס של נהגת המונית) בעניין קריטי למחלוקת (שאלת נסיעת המונית לאחור), ויש לזכור כי מדובר באחיות; שנית, נהגת המונית (ולמעשה גם אחותה הנוסעת), לראשונה בדיון (בכתב הגנתה אין כאמור כל התייחסות לשאלת נסיעת/עמידת המונית עובר לתאונה ובזמן התאונה, ואילו בטופס ההודעה מוצג נ/1 נרשם שהמונית עמדה), הודתה כי היא כן נסעה לאחור עובר לתאונה, אלא שהוסיפה כי אז עצרה (במהלך הנסיעה לאחור), ראתה את הפרטית, ואז נסעה קדימה. עדות כבושה זו, פרט לבעייתיות בכך שהיא כבושה ואף סותרת את האמור בטופס ההודעה מוצג נ/1, אינה משכנעת, והתרשמתי כי גרסה מאוחרת זו באה מתוך ניסיון מאולץ להציג את הנסיעה לאחור כזהירה וסבירה ולמעשה כבלתי רלוונטית (משום שנטען שלאחריה חזרה המונית למצב עמידה ואף לתחילת תנועה קדימה); שלישית, נהגת המונית (וגם אחותה כאמור) השתמשה שוב ושוב, כבעין מנטרה, בביטוי "הורדתי את הרגל מהברקס", כדי לתאר נסיעה לאחור. התרשמתי כי בביטוי זה ביקשה נהגת המונית להימנע מלומר את המילים המפורשות כי היא נסעה לאחור (דווקא לאור היותה נהגת מקצועית וותיקה שיודעת היטב מה המשמעות של נסיעה לאחור בניגוד לכיוון התנועה), וכדי להקטין ולגמד את חלקה ואת אחריותה בתאונה, באופן מלאכותי ולא משכנע (הורדת רגל מהברקס נשמעת מחייבת וחמורה פחות מאשר נסיעה ממש לאחור, למרות שמדובר מהותית בפעולה זהה). התרשמתי גם שהביטוי הנ"ל היה מתוכנן ומדוקלם, והנתבעת (וגם אחותה) עשו בו שימוש חוזר כאילו כדי להימנע מלתאר את מצב הדברים במילים ספונטאניות במהלך עדותן, והדבר מחליש מן הסתם את גרסתן.
• מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח כי הפרטית עמדה (ולא נסעה) במהלך התאונה. האמנתי לנהג הפרטית לגבי עובדה זו, והאמנתי לו גם שצפר למונית ואף שראה את נהגת המונית משוחחת בטלפון בעת יציאתה מהמונית. עדותו זו לא נסתרה ונשמעה אותנטית.
• התרשמתי כי נהגת המונית התנהלה בביטחון מופרז בנסיבות, ולמעשה לא הסתכלה לאחור בטרם החלה לנסוע לאחור, אולי משום שלא צפתה את פניית הפרסה של הפרטית (פניה שהייתה מותרת ומקובלת בזמן התאונה במקום). דווקא הביטוי בו השתמשו הנהגת והנוסעת (הרמת רגל מהברקס) מעביר איזו פזיזות או התנהלות שמונעת מביטחון מופרז וללא מחשבה רבה בטרם פעולה (קודם להרים את הרגל מהברקס ולנוע אחורה, ורק אח"כ לראות מה קורה מאחור). יש להניח כי הדברים קשורים לכך שהנהגת הייתה בת בית באותה תחנת מוניות.
• המסלול בכביש שאליו ביצעה הפרטית פניית פרסה הוא רחב במיוחד (מחזיק כיום 3 נתיבים לפי התמונות שהוצגו ולפי העדויות היה רחב באותה מידה גם בעבר בזמן התאונה), ובנוסף לכך תחנת המונית נראית בתמונות שהוצגו כממוקמת במפרץ חנייה בצד הדרך (מימין לשלושת נתיבי הנסיעה במסלול), כאשר בין תחילת המפרץ לבין המקום שבו מבוצעת הפרסה יש מרחק של כ-10 מטרים להערכתי, כך שמכל אלה קשה מאחוד לקבל את טענת הנתבעת כי נדרשה לפרטית קשת כל כך רחבה ותמרון מיוחד בעת פניית הפרסה, וסבירה הרבה יותר גרסת נהג הפרטית, לפיה הוא עצר באמצע פניית הפרסה (בתנועה אלכסונית ובטרם התיישר במסלול שלתוכו ביצע את פניית הפרסה) רק משום שהבחין במונית הנוסעת לעברו. גם מיקום הנזק בפרטית (שפשוף/שריטה לרוחב דלת הנהג) מלמד שהמונית ביצעה נסיעה פראית למדי לאחור (באמצע המסלול ולא בימין המסלול, שאחרת לא הייתה מגיעה המונית לדופן שמאל של הפרטית).
• לא מצאתי להטיל על נהג הפרטית כל אחריות או אשם תורם בנסיבות. ראשית, לא ראוי בעיני להטיל אשם תורם משלא קיבלתי את גרסתה העובדתית של הנתבעת לגבי אופן התרחשות התאונה; שנית, לא מצאתי כל פסול באופן נהיגת נהג הפרטית. הנהג העיד אמנם שראה את המונית בטרם החל בפניית הפרסה, אך העיד (והאמנתי לו בכך) כי ראה את המונית במצב עמידה במסלול הנגדי, כאשר כבר ראינו כי המסלול הזה היה רחב מאוד והיה מאפשר לפרטית השלמת הפרסה בבטחה, לו המונית הייתה מתמידה בעמידתה ולא מפתיעה את הפרטית בנסיעה חסרת זהירות לאחור. יודגש כי נהג הפרטית היה בעמידה בזמן התאונה ואף צפר למונית, כך שעשה כמיטב יכולתו כדי למנוע התאונה.

סיכום

התביעה מתקבלת במלואה.

על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 3,367 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 7.2.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 7.2.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 400 ₪, בגין שכר העד בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ו' אייר תשע"ה, 25 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.