שתי תביעות מונחות לפניי, האחת בתיק ה"פ 45062-06-11, תביעתה של הגב' יונה מדמוני, להצהיר, כי פסק דין בהסכמה, לפינוי שניתן בתביעת מנהל מקרקעי ישראל (להלן:- "המנהל") כנגד בעלה- יונתן מדמוני במסגרת ת.א. 7642/99 של בית משפט השלום בירושלים ולפיו נקבע, כי על מר מדמוני להרוס מבנים שנבנו בחריגות וללא היתרים במשק החקלאי של בני הזוג בתוך תקופה קצובה שנקבעה בפסק הדין וכן נאסר עליו לעשות שימוש מפר במבני המשק החקלאי, אינו חל לגביה, זאת היות והיא לא נתבעה בתביעה האמורה.

תביעתה של הגב' מדמוני הוגשה, לאחר שהמנהל פתח תיק הוצאה לפועל נגד מר מדמוני, לשם ביצוע פסק הדין (תיק ההוצאה לפועל נפתח מספר שנים לאחר שניתן פסק הדין). הגב' מדמוני טענה בתביעתה, כי היות ולא ניתן פסק דין נגדה, למרות שגם היא בעלת זכויות בנחלה, והיות ולא ידעה על פסק הדין, לא ניתן לממש את פסק הדין כנגדה.

התביעה השניה הינה תביעת המנהל, אשר הוגשה במסגרת ת.א. 13618-02-12, אשר הוגשה בעקבות תביעתה של הגב' מדמוני, ובה עתר המנהל להורות על פינויים והריסתם של המבנים אשר נבנו בחריגה, ולאסור שימוש מפר במבנים שנבנו כדין, כאשר, התביעה הוגשה למעשה, על מנת להשוות את מצבה של הגב' מדמוני למצב בעלה, על מנת שאם תביעתה של הגב' מדמוני להצהיר, כי פסק הדין אשר ניתן כנגד הבעל אינו ניתן לביצוע, ניתן יהיה לבצעו לאחר שינתן פסק דין גם כנגד הגב' מדמוני.

בעת שהגישה הגב' מדמוני את תביעתה, ציינה הגב' מדמוני, כי לאחר שנודע לה ולבעלה, על כוונת המנהל לבצע את פסק הדין כנגד הבעל והוברר להם, כי בכוונת המנהל לאכוף איסור לעשות שימוש שאינו חקלאי או תוך חריגה במשק, אכיפה שלא נעשתה בעבר, כאשר חלק מהמבנים שנבנו הם אף מבנים אשר נבנו בעידודו של המנהל, כשמדובר במבני מגורים שהוקמו בזמן עלייה גדולה לארץ ועל מנת לפתור מצוקת מגורים שהיתה קיימת, ביקשה הגב' מדמוני להסדיר את המצב המשפטי בנחלה ופנתה לאדריכל על מנת שיכשיר את אשר ניתן להכשיר ויתן הוראות בדבר הריסת המבנים שלא ניתן להכשיר.

במסגרת דיון בתובענות (דיון שאוחד למעשה), הוסכם בין הצדדים, כי לאור העובדה שבני הזוג מדמוני פועלים להסדיר את המצב המשפטי במשק, הגישו תוכניות לגבי חלק מהמבנים והרסו את חלקם, כי ינתן פסק דין המקבל את תביעת המנהל, כך שהכרעה בתביעת הגב' מדמוני מתייתרת למעשה, וכן הוסכם, כי לאור משך הזמן אשר לוקח לאשר את התוכניות, כאשר בין היתר, לשם אישורם, נדרש שינוי בגבולות הנחלה ולשם כך יש להפקיד תוכנית, יקבע בית המשפט את המועד שבו יכנס פסק הדין לתוקף.

עוד הוסכם, כי הצדדים יטענו לעניין ההוצאות.

אחר ששקלתי טענות הצדדים, כפי שנטענו לפניי בעניין, מצאתי מקום להורות כדלקמן:

1. ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון מיום 19.10.14, כך שתביעת הגב' מדמוני בתיק 45062-06-11 תמחק.

בתיק 13618-02-12 ניתן פסק דין בהתאם לסעד המבוקש בסעיף א' לכתב התביעה ובנוסף, גם אם מבנה נבנה על פי היתר, ניתן צו מניעה לפיו נאסר על הנתבעים לעשות שימוש מפר באותם מבנים, דהיינו שימוש שאינו בהתאם לנהלי התובעת והחלטות מועצת מקרקעי ישראל.

2. השתכנעתי, כי הזוג מדמוני אמנם פועל לשם הכשרת המבנים הקיימים ולהריסתם של אלו אשר לא ניתן יהיה לקבל לגביהם היתר.

ב"כ של הגב' מדמוני הסביר, כי מדובר בהליכי תכנון אשר נמשכים זמן רב, כאשר גם בעבר חל עיכוב זה או אחר, כיוון שהוועדה המקומית שקמים, שהיתה אמונה על אישור תוכניות למושב בו מתגוררים משפחת מדמוני, התפרקה.

ב"כ של הגב' מדמוני העריך כי משך הזמן הצפוי לאישור התוכניות יהיה שנה, מצאתי מקום לפיכך, להורות, כי פסק הדין יכנס לתוקף בתום שנה מהיום, כשתקופה זו לוקחת בחשבון גם עיכובים אלו ואחרים אשר יכולים לחול, גם אם משפחת מדמוני יפעלו ללא כל דיחוי לאישור התוכניות. יש להניח, כי אם יחול עיכוב נוסף זה או אחר, הרי שאם תידרש, אובייקטיבית, תקופה קצרה נוספת, יפעלו הצדדים תוך שיתוף פעולה ולא יעמדו על קוצו של יוד.

3. אשר לשאלת ההוצאות, הנני סבורה, כי תביעתה של הגב' מדמוני אינה משוללת יסוד, כאשר עסקינן בבעלים משותפים של הנחלה, לעתים, כל אחד מהם הוא בעל אינטרס שונה, עתים אחד מהם דומיננטי יותר ואחר דומיננטי פחות וכבעלים של נחלה, זכאי לכך שתישמע טענתו לעניין פגיעה בקניינו, טרם מתן פסק דין בתובענה.

עניינית, איני סבורה, כי הצדדים היו מגיעים לתוצאה סופית בתביעת הבעל, לו גם הגב' מדמוני היתה נתבעת שם, ובסופו של יום, גם בהליך שלפניי הגיעו הצדדים לתוצאה דומה ואולם, יש ממש בטענת הגב' מדמוני, כי אם היתה יודעת על ההליכים המשפטיים, היתה פועלת להסדיר את המצב המשפטי במשק כבר קודם לכן. בהקשר זה אעיר, כי גם אם התוצאה המשפטית הזהה היתה נקבעת בשל מעשה בית דין, בשל זהות האינטרסים שבין הגב' מדמוני ובין בעלה, הרי שגם אז, על מנת שינתן פסק דין המבוסס על מעשה בית דין, יש לנקוט בהליך משפטי כנגד הגב' מדמוני.

4. באשר לתביעת המנהל כנגד הגב' מדמוני- האחרונה טוענת, כי כלל לא היה צורך בהגשת התביעה, שכן כבר כשהגישה את תביעתה, ציינה בה, כי היא פועלת להכשיר את המבנים ומשכך, לו היה המנהל מתאזר בסבלנות, כלל לא היה צורך בהגשת התביעה.

5. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, החלטתי להימנע מפסיקת הוצאות.

למעשה, המנהל נזקק במקרה דנן לשני הליכים בגין אותו עניין, כאשר בהליך נגד בעלה של הגב' מדמוני, נפסקו למנהל הוצאות.

אין כל הצדקה, כי רק בשל פיצול ההליך, יהנה המנהל מפסיקת הוצאות כפולה, זאת כאשר מלכתחילה יכול היה המנהל לתבוע את שני בני הזוג מדמוני בתביעה אחת, ומדובר באותה עילה.

והלוא, גם אם תיפסקנה הוצאות כנגד הגב' מדמוני, עליהן לחפוף להוצאות שנפסקו כנגד בעלה.

משכך, כאשר אוחזת אני בטענת המנהל, כי מדובר בבני זוג שחיובם זהה, הרי שאין מקום להוסיף על ההוצאות שנפסקו כנגד הבעל אשר יוצאות מהקופה המשפחתית ממילא.

6. מעבר לאמור מצאתי מקום להוסיף, כי אם מתקבלת טענת הגב' מדמוני, כי היה מקום להגיש התביעה כנגדה מלכתחילה ולא ניתן לפעול לביצוע פסק הדין כנגד הבעל ללא פסק דין נגדה, הרי שתביעתה של הגב' מדמוני מתקבלת והיא זכאית במסגרתה לפסיקת הוצאות, שאותן ניתן לקזז כנגד הוצאות המנהל נגדה בתביעתו, זאת ככל שיקבע, כי מדובר בתביעה מוצדקת לאחר שהגב' מדמוני החלה להסדיר את המצב הקיים.

מנגד, אם תביעת הגב' מדמוני אינה מוצדקת, אזי, גם בתביעת המנהל אין צורך והוא אינו זכאי להוצאות במסגרתה.

7. פועל יוצא לפיכך של החלטתי, הוא כי אין מקום לחייב בהוצאות בתביעות אלו, כשהוצאות תביעת הפינוי ממילא נפסקו כנגד בעלה של הגב' מדמוני והן תגבנה על ידי המנהל

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ה, 19 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.