בפניי תביעה כספית וכן תביעה שכנגד בגין חוב כספי ולשון הרע.

לשם הנוחות תיקרא להלן התובעת והנתבעת שכנגד: "התובעת" והנתבעים והתובעות 2-3 שכנגד: "הנתבעים".

זהות הצדדים וההסכמים בניהם:

1. התובעת ניהלה מסעדה ומזנון בפארק המצוי בקריית מוצקין, הידוע בשם ה"חי פארק" (להלן: "הפארק"), תחת השם המסחרי "אל גאוצ'ו". הנתבעת 2 ניהלה את הפארק מטעם הנתבעת 3, אשר זו האחרונה היתה אחראית על הפעלת הפארק. הנתבע 1 היה בעת הרלוונטית לאירועים נשוא כתב התביעה מנהלו של הפארק מטעם הנתבעת 2 ויקרא להלן: "מומי".
2. בין התובעת לנתבעת 3 נערכו ונחתמו שני הסכמי שכירות כדלקמן:

ביום 01.06.2001 נחתם הסכם שכירות ראשון, אשר לפיו ניתנה לתובעת הרשאה לנהל ולהפעיל מסעדה ומזנון המצויים בפארק, ואכן התובעת החלה להפעיל את המסעדה והמזנון החל ממועד זה (להלן: "ההסכם הראשון").

ביום 01.07.2005 ובתום תקופת ההרשאה לפי ההסכם הראשון, נערך ונחתם בין התובעת לנתבעת 3 הסכם שכירות נוסף, אשר לפיו שכרה התובעת את המסעדה והמזנון לתקופה נוספת עד ליום 31.07.2009 (להלן: "ההסכם השני").

להלן תמצית הסוגיות המרכזיות השנויות במחלוקת בתביעה העיקרית:

1. תשלום דמי כניסה על ידי התובעת- לטענת התובעת, במסגרת ההסכמים שנכרתו בין הצדדים היא התחייבה לשלם לנתבעת 3 דמי שכירות, ואלו אכן שולמו לה. אך בנוסף לדמי השכירות, דרשה הנתבעת 3 מהתובעת לשלם סכום נוסף - דמי כניסה לפארק. למעשה, התובעת התבקשה לשלם חמישה ₪ עבור כל סועד אשר נכנס לסעוד במסעדה.

יובהר, כי דמי הכניסה לא נדרשו מבאי המסעדה באופן ישיר, אלא התובעת היא זו ששילמה בעבור סועדי המסעדה, לפי חשבון שהוגש כל חודש.

אליבא דה התובעת, הן ההסכם הראשון והן ההסכם השני לא כללו חיוב של דמי הכניסה, כמתואר לעיל, וגבייתו הייתה בניגוד למוסכם בין הצדדים. התובעת הבהירה, כפי שיפורט בהמשך, כי שילמה את דמי הכניסה תחת מחאות רבות, שכן חששה שאי תשלומם מצידה יביא להתנכלות לבאי המסעדה ובהכנסתם, חשש שלטענתה לא היה בעלמא.

על כן, התובעת דורשת את השבת הסכומים אשר שולמו על ידה בגין "דמי כניסה".

1. סגירת הפארק ומניעת כניסה למסעדה באירועי האמפיפארק: הסוגיה השנייה עוסקת בנזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, כאשר הנהלת הפארק החליטה לסגור את הפארק לבאי המסעדה במועדים שונים, לרוב בשל אירועים סגורים אשר התקיימו בפארק. לטענתה, מעשה זה היה בניגוד למוסכם בין הצדדים על פי ההסכם השני, אשר לא כלל סעיף המתיר לנתבעת 3 להורות על סגירת המסעדה (בניגוד להסכם הראשון, אשר אפשר לנתבעים לעשות כך באופן מפורש). על כן, טענות התובעת בנושא זה הן לגבי תקופת ההסכם השני בלבד. התובעת דורשת תשלום עבור נזקיה, שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מסגירת המסעדה באירועים השונים.
2. התנהלות הנתבעים באירועי האמפיפארק: לטענת התובעת, הנתבעים הדירו את רגליה מהצבת דוכני מזון באירועים השונים, שהתקיימו בפארק ובכך פגעו בעסקיה.
3. שידול באי הפארק ופגיעה במזנון התובעת: התובעת טוענת לשידול קבוצות המגיעות לפארק לערוך את קניותיהם בשני המזנונים האחרים המצויים בפארק, אשר נמצאים בבעלותו של מר יגאל פדידה (להלן: "פדידה") ולא במזנון התובעת. לגרסת התובעת, מר פדידה הינו דמות מרכזית בתביעה נשוא תיק זה, בהיותו השולט העיקרי בכל העסקים המניבים, המצויים בפארק.

הנתבעים מעלים טענה מקדמית, כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1-2 על הסף מחמת העדר יריבות. לטענתם, אין מחלוקת כי שני חוזה השכירות נכרתו בין התובעת לבין הנתבעת 3 ובניהן בלבד ועל כן היריבות המשפטית היא בין התובעת לנתבעת 3 בלבד. זאת ועוד, לטענתם, אין כל בסיס המצדיק תביעה אישית כנגד הנתבע 1, אשר הינו עובד שכיר של הנתבעת 2, ואשר כל פעולותיו בעניינים נשוא התביעה נעשו מתוקף תפקידו בנתבעת 2 ובשליחות הנתבעת 3.

לטענה זו אתייחס בהמשך.

פירוט טענות הצדדים בסוגיות המוזכרות לעיל:

1. תשלום דמי כניסה על ידי התובעת- כאמור, לטענתה של התובעת, בהסכמים שנערכו בין הצדדים אין זכר לכך, כי הנתבעת 3 רשאית להגדיל את דמי השכירות ולגבות תשלום נוסף לפי כמות הסועדים במסעדה או בכל אופן אחר. כך למעשה, שתשלום דמי הכניסה בו חויבה מהווה תוספת בלתי חוקית לדמי השכירות, אשר שולמו באופן מלא. לטענתה, התמורה המגיעה לנתבעת 3 הייתה ברורה וחד משמעית וצוינה באופן מפורש בהסכמים בין הצדדים. כך נקבע בסעיף 24(1) להסכם הראשון תשלום חודשי בסך של 1,300 דולר בתוספת מע"מ ובסעיף 8(א) להסכם השני תשלום חודשי בסך 6,790 ש"ח בתוספת מע"מ (ובתוספת 5% בתקופת האופציה).

התובעת טוענת, כי חיוב כספי שמוטל במסגרת ההתקשרות בין שני הצדדים חייב לקבל ביטוי מפורש בכתובים, ומשלא קיבל, הרי שמדובר בחיוב בלתי חוקי ומשולל כל בסיס משפטי. בהקשר זה העיד מר יעקב קורנברג מטעם התובעת, אשר היה מעורה בהסכם הראשון שנערך בין הצדדים, בעמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 05.09.11 כדלקמן:

"כחצי שנה לאחר שהופעל העסק באו אלינו בדרישה לשלם 5 ₪ דמי כניסה. ה-5 ₪ האלו לא נאמרו ולא נרשמו במעמד חתימת החוזה. באו לאחר חצי שנה ואמרו שצריך לשלם 5 ₪".

התובעת מבקשת להבהיר, כי אותו תשלום של דמי כניסה, אינו מאפשר ולא אפשר בפועל לבאי המסעדה להיכנס לגן החיות, אשר הינו אזור מתוחם ומאובטח. כך שתשלומו בעבור באי המסעדה אינו אלא תשלום שנועד, לשיטת הממונים על הפארק, לאפשר לבאי המסעדה להיכנס למסעדה, כאשר לא ניתנה לבאי המסעדה האפשרות להיכנס לגן החיות. הדבר מסתדר עם העובדה, כי בשעות בהן גן החיות סגור, הכניסה לפארק הנה חופשית ללא תשלום. לטענת התובעת, כאשר היא שכרה את מבנה המסעדה היה ברור לכולי עלמא, כי הוא מצוי בתוך הפארק, וברור כי באי המסעדה אמורים להיכנס למסעדה דרך מעבר מהפארק. על כן, משלא השתנה מיקום המסעדה, גביית תשלום עבור כניסת הסועדים למסעדה, מהווה הפרת הסכמי השכירויות בין הצדדים, ולמעשה משמעות הדבר, כי הנתבעת 3 השכירה מבנה ללא אפשרות גישה אליו, דבר שאינו מתקבל על הדעת.

וכך העיד מר רמון אבו רחמון, מנהל הכספים מטעם התובעת, בפרוטוקול הדיון מיום 27.06.11:

"ש: אתה אומר שהופתעתם מהנחתת הדרישה, איך אתה תארת לעצמך תהיה הסיטואציה כניסת המבקרים למסעדה בלי ההנחתה, כלומר אני מגיע לשערי הפארק, מגיע לשם אומר שבאתי לאכול במסעדה ומה קורה עכשיו?

ת: המשכיר ידע שהוא משכיר לי שטח בפארק, ורוצים שאנשים יכנסו למסעדה, השאלה הנשאלת איך לאחר שגבו דמי שכירות והשכרת מסעדה לא מזנון, זה היה מחובתם למצוא את זיקת ההנאה מהנכס שאני עומד להפעילו. המנגנון שנעשה בעניין הפתקים שנעשו לאחר הצגת תעודה מזהה, זה מנגנון שיש הפרעה ללקוחות שלנו ונניח שקבלנו את ההנאה למה גובים ממני כסף עבור הפתק. אבקש לציין שהכניסה לפארק, עוד שער שממוקם ליד המשרדים של הפארק והוא סמוך מאוד לפתחו של גן חיות. זה לא תפקידי למצוא פתרונות. אני שכרתי שטח. מספיק המנגנון של הבקרה שהסכמנו והוא לא היה אמור לקבל פיצוי כספי".

בתגובה לטענת הנתבעים, כי התובעת הסכימה לאורך תקופה ארוכה לשלם את דמי הכניסה, עונה התובעת כי דמי הכניסה שולמו על ידה שלא בהסכמה ותחת מחאות רבות על ידה, אשר באו לידי ביטוי במספר מישורים: בכתב באמצעות משלוח מכתבים, בדמות "פיצוי" שקיבלה התובעת (מתן האפשרות לבאי המסעדה להכנס לגן החיות) ובאי תשלום דמי הכניסה משך תקופות.

כך למשל, מפנה התובעת בסיכומיה למכתב שכתבה ביום 19.07.2007 למנכ"ל רשת המתנ"סים ובו נאמר:

"דמי כניסה לבאי המסעדה: כידוע לכם, אנו העלינו את העניין בעבר, והתנגדנו לכך שנשלם בגין באי המסעדה. בעבר הובטח כי נושא זה ייבדק אולם עד עתה לא נעשה דבר. אנו שילמנו כל העת, תחת מחאה, אולם אינו יכול להמשיך כך...".

דוג' נוספת לביטוי מחאה הוא מכתב התובעת מיום 10.04.2008, בו דחתה את הצעת רשת המתנ"סים כי במקום 5 ₪ לסועד, ייגבו 3 ₪ לסועד. במכתב זה שבה התובעת והלינה על אי החוקיות בגביית אותם דמי כניסה.

לטענת התובעת, דוגמא נוספת לכך כי דמי הכניסה נגבו שלא בהסכמה באה לידי ביטוי במהלך תקופת ההסכם הראשון, כאשר הגיעו הצדדים לסידור, אשר היה בו "פיצוי" עבור תשלום דמי הכניסה. לטענתה, הנהלת הפארק ביקשה להשתיק את מחאותיה של התובעת לגבי תשלום דמי הכניסה על ידי מתן אפשרות לבאי המסעדה לבקר בגן החיות. ברם, עד מהרה, סיכום זה הופר ושוב נאסר על באי המסעדה לבקר בגן החיות ללא תשלום נוסף.

התובעת מוסיפה, כי מחאתה אף באה לידי ביטוי בתקופות שונות בהם הפסיקה את תשלום דמי הכניסה:

כך למשל, בסמוך ליום 15.07.04 מחתה התובעת על הפרת הסיכום בין הצדדים, כי התובעת תשלם דמי כניסה ובתמורה לכך יותר ללקוחותיה להיכנס לגן החיות. על כן, בסמוך למועד זה לא שילמה התובעת תקופה של מס' חודשים את דמי הכניסה. בהקשר זה מפנה התובעת לדבריה של הגב' דפנה צורי (להלן: "צורי"), מנהלת החי-פארק דאז, בפורוטוקול הדיון מיום 23.11.11 בעמ' 42:

"היו כמה פעמים שהם עיכבו את התשלום..אני לא שאלתי למה הם

מעכבים. היו מס' פעמים שהם עיכבו את התשלום. זה משהו שיכול

להיות מופגן".

התובעת אף מפנה למכתב מיום 25.04.06, אשר קיבלה ממר משה לוזון, באשר לחוב שהצטבר בעניין דמי הכניסה. התובעת טוענת כי אכן משך תקופה סירבה לשלם את דמי הכניסה, חזרה לשלם, נמנעה שוב וחוזר חלילה.

לטענת התובעת, חרף מחאותיה הרבות לגבי תשלום דמי הכניסה וחרף הבעייתיות שהיתה כרוכה בדבר, לא ראתה הנתבעת 3 להוסיף ולו ברמז אפשרות גביית תשלום זה בהסכם השני.

לטענתה, גודש הראיות וההתנהלות בין הצדדים המתוארת בסיכומיה מלמדת, כי בין טענתם של הנתבעים לסיכום על תשלום דמי הכניסה לבין האמת- שמיים וארץ וכי נאלצה היא לספוג תשלום זה על מנת שלא להדיר את רגלי באי המסעדה ו/או לחייבם בסכום כלשהו. בנוסף חששה היא, כי אי תשלום דמי הכניסה יביא להתנכלות באורחי המסעדה.

עוד מוסיפה התובעת, כי הימנעותה לפנות לבית המשפט בשלבים הראשונים בהם נגבו דמי הכניסה, ניתנת להסבר על ידי מאזן הכוחות בין הצדדים - מדובר במסעדה המצויה בתוך מתחם גדול, אשר השליטה עליו מצויה בידי הנתבעים, וכי חששה כי כל השקעותיה הכספיות במסעדה ירדו לטמיון. כך, העיד מר רמון אבו רחמון, בפרוטוקול הדיון מיום 27.06.11:

" אני טוען שהפניה לבית המשפט לאחר 6 שנים הייתה סבירה. כאשר התובעת חשבה לשכור את המקום הזה להשקיע בו כספי עתק במסעדה והקמפיין עלה לנו הרבה כספים, מבחינתנו בנינו תוכנית עסקית מבחינת החזר השקעה. סכום ההשקעה כזה גדול ומבחינתי הייתי חייב לממש את סכום ההשקעה והייתי חייב לפעול בתוך הפארק כמות מינימלית של שנים...

...

הדרישה הייתה הנחתה. זה היה פחד של המסעדה שיברחו לקוחות. אנו מושקעים עסקית. דרשו ממני שכירות, אני משלם שכירות, ארנונה ואת המוטל עלי. אני כבעל עסק בניתי תוכנית ורציתי להחזיר את ההשקעה. פחדתי מכל הכח. אני שוכר קטן מול גוף גדול ויש לי פחד שיתנכלו לי בלקוחות.

...

שלמתי דרך מחאה, קיבלתי עצה משפטית שעניין התשלום הזה אינו חוקי ואני יכול להחזיר את הכספים האלה לאחר מכן....

3 שנים מחינו ולא מצאנו כל הזדמנות ללכת לגב' דפנה צורי, אבל הבנו שמערכת הכוחות אינה שווה, הבנו שאנו צריכים להביאם למצב לפתור את המחלוקת בדרכי נועם. הבנו שאם הייתי פונה בכתובים בתחילת הדרך היינו מגיעים למצב מאד לא נעים".

התובעת מוסיפה, כי חששותיה מהתנכלות הנתבעים לבאי המסעדה התממשו ביום 07.07.08, כאשר החליט מומי להדיר את רגליהם על ידי חיוב כל אדם שפניו מועדות למסעדה לשלם בכניסה לפארק סך של 30 ₪. בעקבות התנהלות זו הגישו התובעים לבית המשפט בקשה לסעד זמני.

זאת ועוד, התובעת טוענת, כי הנתבעים לא העידו אף גורם מטעם הנתבעת 3, אשר היה מעורה בפרטי עריכת ההסכמים, וכי לא הוצגה מטעמם גרסה כלשהי לעניין עריכתם.

לטענת התובעת, הסכומים אשר שולמו על ידה בגין דמי כניסה, כשאליהם מצטרפים הפרשי הצמדה וריבית, מסתכמים נכון ליום הגשת התביעה בסך של 693,417 ₪.

התובעת דורשת כי הנתבעים ישיבו לה סכום זה.

מנגד טוענים הנתבעים, כי מאז ומעולם, כל מבקרי מתחם החי-פארק (למעט תושבי קריית מוצקין לתקופה קצרה בראשית הפעלתו של המתחם), לרבות אורחי המסעדה, נדרשו לשלם דמי כניסה עם כניסתם למתחם. במשך הזמן ובמועדים הרלוונטיים לתביעה, התעריף המקסימאלי עמד על סך של כ-35 ₪. יחד עם זאת, ולאחר ההתקשרות בין הצדדים נאותה הנתבעת 3 להתיר לתובעת לשלם עבור לקוחותיה, אשר נכנסו למתחם החי-פארק רק על מנת לסעוד אצלה, דמי כניסה מופחתים בסך של 5 ₪ בלבד ולהימנע מגביית דמי הכניסה מהלקוחות עצמם. לגרסת הנתבעים, הסדר מיוחד זה נעשה על מנת להיטיב עם התובעת ואורחיה ועל כן, טענתה כי דרישה זו "הונחתה" עליה- רחוקה מהמציאות.

הנתבעים מדגישים, כי אותם אורחים אשר נכנסו רק על מנת לסעוד אצל התובעת, ועבורם שילמה התובעת דמי כניסה בהתאם להסדר המיוחד, הם רק חלק מהאורחים שפקדו את מסעדת התובעת. לטענתם, מבקרים רבים, אשר נכנסו למתחם החי-פארק על מנת לבלות בו ושילמו תעריף כניסה מלא, בחרו לסעוד אצל התובעת במהלך ביקורם, כחלק מהבילוי הכללי. על כן, ללא ההסדר המיוחד בין הנתבעת 3 לתובעת, היה מוחל ההסדר הרגיל המונהג בחי-פארק, והוא גביית תעריף מלא, כך שההסדר רק היטיב עימה.

הנתבעים מוסיפים, כי אין באפשרותם, מבחינה מעשית, לאפשר כניסה למסעדה בלבד כשם שאין באפשרותם לדעת מי נכנס לחי-פארק לאטרקציה ספציפית כגון האגם המלאכותי, גן פילי העץ וכיוצ"ב. בהתאם לכך הוחלט, כי רכישת כרטיס כניסה אחד תאפשר כניסה לכל מגוון האטרקציות בחי-פארק. על כן לטענתם, אין מקום ליצור אבחנה מלאכותית בין מי שמבקר בחי-פארק עצמו לבין מי שמבקר בשערי המסעדה בלבד- מאחר ואבחנה זו אינה מעשית. מה גם, שביצירת אבחנה זו נשאלת השאלה על ידי הנתבעים, מהו רווחה של הנתבעת 3 מאותה מסעדה הנמצאת בשטחה, אם בלאו הכי אין היא זכאית לקבל כל תשלום עבור אורחי המסעדה?

וכך העיד הנתבע 1 בפרוטוקול הדיון מיום 23.07.08:

"הכניסה היא כניסה אחת. הכניסה לחי פארק יש לה תעריף.

כל מי שרוצה להיכנס, משלם את התעריף. אין פארק בנפרד.

יש גדר היקפית לכל ה-130 דונם".

אליבא דה הנתבעים, הן חוזה השכירות הראשון והן השני אינם כוללים הוראה מיוחדת הפוטרת את אורחי המסעדה מתשלום דמי הכניסה לחי-פארק ואין בהם כל הוראה ו/או התייחסות לנושא הכניסה למתחם החי-פארק. משכך, הרי שבהעדר הוראה מיוחדת- ההסדר אשר חל לגבי אורחי המסעדה הוא ההסדר הרגיל.

במענה לטענת התובעת, כי אין כל אזכור בחוזים שנחתמו בין הצדדים להוראה בדבר גביית דמי כניסה, משיבים הנתבעים, כי ההסדר המיוחד איננו מהווה כלל וכלל חיוב בין הצדדים. כלומר, נקודת המוצא בעת כריתת חוזה השכירות הראשון, לא הייתה כי התובעת תשלם לנתבעת 3 דמי כניסה, אלא שדמי הכניסה ייגבו מכל מבקרי החי-פארק. כך שההסדר המיוחד שבו נקבע תשלום דמי כניסה מופחת על ידי התובעת, אינו חלק מההתקשרות החוזית בין הצדדים ועל כן, לא היתה צריכה לקבל כל ביטוי בחוזה.

לטענתם, ההנחה כי כל אורחי המסעדה ישאו אף הם בתשלום דמי הכניסה היתה צריכה להילקח בחשבון על ידי התובעת בשלב המשא ומתן על גובה דמי השכירות של המסעדה. זאת ועוד, לטענתם התובעת היתה מודעת לכך, כי המסעדה ממוקמת בשטח בעל יתרונות רבים, השופע מבקרים ומטיילים, אטרקציות, בעל סידורי אבטחה וניקיון, הגורמים לזמינות ונגישות יותר למסעדה. על כן, קיים התנאי שאנשים הנכנסים למתחם, ולא משנה לאן פניהם מועדות, צריכים לשאת בתשלום דמי כניסה.

הנתבעים טוענים כי, במטרה לבוא לקראת התובעת וקהל לקוחותיה הוסכם כי התובעת תישא בתשלום דמי כניסה לחי פארק על בסיס סועדים בפועל, בהתאם לתעריף המינימאלי בסך של 5 ₪ בלבד לסועד ולא לפי התעריף המעוגן בהסדר הכללי. כך שההסדר רק היטיב עם התובעת, אשר ביכרה אותו על פני גביית דמי כניסה ישירות מהאורחים עצמם, והוא נעשה ביוזמתה ובהסכמתה המלאה.

לא זאת אף זאת, לטענת הנתבעים משך שש שנים, בין השנים 2001-2007, מילאה התובעת את חלקה בהסדר המיוחד ושילמה את דמי הכניסה עבור סועדיה כסדרם. המחאה הראשונה מצידה בעניין דמי הכניסה נעשתה, לכל המוקדם, בשנת 2004, דהיינו, רק בחלוף כשלוש שנים מהחלת ההסדר המיוחד, ולאחר מימוש האופציה של הארכת תקופת השכירות. לטענתם, אכן נשמעו טרוניות ותלונות מצד התובעת, אך אלו התייחסו לגובה דמי הכניסה ולא לעצם תשלום דמי הכניסה. ובפועל, רק בחודש יוני 2007 הפסיקה התובעת לשלם את דמי הכניסה.

כפועל יוצא מהאמור לעיל, מעלים הנתבעים שאלות כבדות משקל, כגון: מדוע בחרה התובעת לשלם את דמי הכניסה עד שנת 2007 ולא פנתה כל התקופה הזו לערכאות על מנת לקבל סעד?

באם התובעת סברה כי גביית דמי הכניסה אינה חוקית, אזי מדוע היא כרתה את חוזה השכירות השני? מדוע לא טרחה להעלות סוגיה זו במסגרת המשא ומתן, טרם חתימתה על החוזה השני ו/או דאגה להכניס סעיף מפורש בו העוסק בכך?

מדוע היא בחרה לממש את האופציות להארכת תקופת השכירות?

וכך השיב לעניין זה מר אבו רחמון בפרוטוקול הדיון מיום 27.06.11:

"ש: אתה מנהל מו"מ ארוך מול חב' המתנסים אתה יודע שיש צרות צרורות עם 5 ₪, אתה חושב שהמזכירה עושקת אותך והתביעה לא צודקת, איך יתכן שאתה לא דורש בחוזה החדש סעיף מפורש שלא ישולמו דמי כניסה לאורחי המסעדה?

ת: בחוזה יש שוכר ומשכיר, והמשכיר מעלה את הדרישות שלו, ולא כתוב ממה אני פטור. מבחינת המשכיר הם אלה שאמורים להביא חוזה ושיכתבו בחוזה מה דרישות תשלום השוכר. לא פסחו על תשלומים שוטפים. מערכת הכוחות היא שונה. קבלתי גם עצה משפטית מעו"ד משה יונאי שהחובה מוטלת על המשכיר לרשום איזה חובות מוטלות עלי".

אליבא דה הנתבעים, התובעת אף לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה לעניין הוכחת גובה הנזק בגין עילת תביעה זו. לטענתם, התובעת לא טרחה להציג כל אסמכתא אודות תשלום דמי הכניסה שנשאה בהם, גובהם, מועד התשלום, אופן חישובם וכיוצ"ב.

2. סגירת הפארק ומניעת כניסה למסעדה באירועי האמפיפארק: כאמור, סוגיה זו רלוונטית אך לעניין תקופת ההסכם השני. לטענת התובעת, להבדיל מההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים, בהסכם השני לא ניתנה האפשרות לנתבעת 3 להורות על סגירת המסעדה והוא לא כלל סעיף המתיר זאת. אף על פי כן, הורו מר מומי והנתבעת 3 על סגירת הפארק בשל אירועים "סגורים" ומכאן נמנעה כניסת באי המסעדה לתחומיה, באופן שבו נאלצה התובעת לסגור את שערי המסעדה ולא לפעול כליל באותו יום/ערב. על כן, לטענתה, הדבר מהווה הפרה של הסכם השכירות השני ופגיעה בציפייתה להפעלת המסעדה בכל ימות השבוע, ללא כל הפרעה. התובעת מדגישה, כי המסעדה הינה יחידה עצמאית בתוך הפארק, שאינה קשורה ותלויה בקיומן של שאר הפעילויות בפארק. אנשים פקדו את המסעדה על מנת לסעוד בה, ללא קשר לכניסתם לפארק או לגן החיות.

התובעת טוענת לשמונה מקרים בהם נסגרה המסעדה עקב אירועים "סגורים" אשר נערכו בפארק בתאריכים הבאים: 13.09.06, 19.06.07, 15.07.07, 28.07.07, 23.08.07, 05.09.07, 21.08.08, 27.08.08. התובעת טוענת, כי במרבית האירועים בהם נודע לה על כוונתם של הנתבעים לסגור את שערי הפארק לבאי המסעדה, מחתה נמרצות על העניין במכתבים אשר שלחה לנתבעים, ועל חלק מהאירועים אפילו לא זכתה ליידוע מראש על ידם. כך או כך, לטענתה, אין היא הסכימה כלל לסגירת המסעדה.

לעניין סוגיות סגירת הפארק וההפסדים שנגרמו כתוצאה מכך, הוגשה חוות דעת מטעם התובעת הערוכה על ידי רוה"ח בוטרוס עבד. המומחה מטעם התובעת העיד ונחקר על חוות דעתו בבית המשפט. על פי חוות דעת זו, סך ההפסדים והנזקים אשר נגרמו לתובעת בעניין זה עומד על סכום של 44,189 ₪.

מנגד טוענים הנתבעים, כי סגירת המסעדה במהלך תקופת השכירות השנייה, נעשתה פעמים בודדות, בתאום מול התובעת ובהסכמתה המלאה. כמו כן, לטענתם התובעת מעולם לא הלינה "בזמן אמת" על עצם סגירת המסעדה והמזנון, שכן הדבר נעשה כאמור בהסכמתה. הנתבעים טוענים, כי למיטב זכרונו של הנתבע 1, רק בחודש יולי 2007 או בסמוך לכך, במקביל למועד בו הפסיקה התובעת לשלם את דמי הכניסה, היא העלתה לראשונה את התנגדותה לסגירת המסעדה בעת אירוע סגור. לטענתם, עיתוי זה מלמד על מניעים זרים העומדים מאחורי טענות אלו של התובעת.

לגרסת הנתבעים, מהרגע בו התובעת מסרה את התנגדותה לסגירת המסעדה, התירו לה הנתבעים להפעילה, גם כאשר התקיימה במתחם פעילות סגורה. זאת ועוד, לטענתם, התובעת לא הוכיחה כי נמנעה כניסתם של אורחי המסעדה באירועים הרבים המפורטים על ידה בסיכומיה. כך למשל, ביחס לאירוע מיום 05.9.07, טוענים הנתבעים, כי בפועל התאפשרה כניסה ללקוחות התובעת והמסר אף הועבר לציבור. כך גם הם טוענים ביחס לאירועים מיום 19.06.07, 15.07.07 ו-21.08.08. הנתבעים מציינים, כי חריג לכך התרחש בהופעת הזמר חרדי, יעקב שוויקי, אשר התקיימה ביום 27.08.08, הופעה אשר מטבעה מיועדת לציבור החרדי ולפיכך לא הותרה כניסה של הציבור הרחב למתחם החי-פארק.

לחילופין, טוענים הנתבעים, כי גם ראש נזק זה כלל לא הוכח על ידי הנתבעת, ומצביעים על טעויות רבות בחוות הדעת של רוה"ח בוטרוס ועל נתונים מוטעים בה. כך למשל, טוענים הנתבעים, כי עיון בחוות הדעת מגלה כי הבסיס ממנו נגזרים רווחיה של החברה הינו שנת 2005, זאת חרף העובדה, כי כל שמונת התאריכים הנתבעים על ידי התובעת מתייחסים לשנים 2006-2008. לטענת הנתבעים, הבחירה בשנת 2005 אינה מקרית, אלא נעשתה מהסיבה כי באותה שנה היה המחזור של החברה גבוה בכ-25% מהמחזור הממוצע של החברה בשנים הרלוונטיות. וזוהי רק דוגמא אחת לטעויות בחוות הדעת, עליהן מצביעים הנתבעים בהרחבה בסיכומיהם.

במענה לטענה זו משיבה התובעת, כי המומחה מטעמה ביצע את מלאכתו באופן מקצועי וראוי, כאשר הוא מתבסס על נתונים מספריים מדויקים. באשר לנתונים לגבי סגירת המסעדה הסביר המומחה, כי הוא דלה את הנתונים באשר לבסיס חוות דעתו מנתוני שנת 2005, מאחר והוא ביקש למצוא בסיס נתונים נטול כל הפרעות (כאשר ידוע כי בשנת 2006 היתה מלחמת לבנון השנייה ושנת 2007 היא השנה שבמהלכה היו "ההפרעות" מושא התביעה). לטענתה, עיון בנתונים לגבי שנת 2007 מגלה, כי אילו המומחה היה לוקח את בסיס הנתונים של שנה זו, הרי שהוא היה מגיע למספרים גבוהים יותר, באשר הפדיון של התובעת בשנת 2007 היה גבוה משנת 2006.

התובעת טוענת, כי זוהי הנקודה היחידה שהיתה צריכה ליבון מצד המומחה והיא לובנה באופן המקצועי ביותר.

1. התנהלות הנתבעים באירועי האמפיפארק: לטענת התובעת, הנתבעים הדירו את רגליה מהצבת דוכני מזון באירועים השונים, שהתקיימו בפארק ובכך פגעו בעסקיה. הדבר לטענתה, נעשה בניגוד להסכם הראשון בין הצדדים, בו הוסכם כי התובעת תהיה בעלת הזיכיון הבלעדי להצבת דוכני מזון באירועים השונים שיתקיימו בפארק. וכך נקבע בסעיף 8(ב) להסכם הראשון:

"המתנ"ס רשאי להשכיר שטחים נוספים בפארק בימים רגילים ובאירועים המוניים לגורמים אחרים ונוספים. הקבלן בעל הזיכיון בהסכם זה, רשאי גם הוא לשכור במקרים אלו שטחים תמורת תשלום נוסף, שייקבע בין שני הצדדים. לגבי דוכני מזון מוקנית זכות סירוב ראשונה לקבלן...".

כך למשל, לטענת התובעת, היא הציבה כל העת את דוכניה ליד שער מס' 1 בפארק, באישור מנהליו. לאחר כניסת מר מומי לתפקיד, הוא ביצע שינוי, כך שדוכניו של פדידה הוצבו ליד שער זה ואילו דוכניה של התובעת הוצבו ליד שער אשר לא נכנסים בו אנשים, והכל במטרה לפגוע בתובעת. לגרסתה, מר פדידה ביקש להתחרות עימה בהצבת דוכני מזון באירועים שבאמפיפארק, ועל כן לחצו עליה לאפשר לו זאת, חרף הזיכיון שניתן לה. התובעת טוענת, כי בלית ברירה אפשרה למר פדידה להציב דוכן מזון, מאחר וביקשה לשמור על "שלום בית" ולא לעורר מחלוקות. יחד עם זאת, הסיכום בינה לבין מומי ופדידה לא החזיק מים והופר, כך שפדידה החל להשתלט על שטחי המסחר בתוך האירועים השונים שנערכו באמפיפארק, עד כדי הדרת רגליה של התובעת מהצבת דוכנים והוצאתה מהפארק.

התובעת מחתה על ההפרות המתמשכות בכל הקשור להצבת דוכנים על ידי מר פדידה, במכתבים שונים אשר שלחה למר מומי.

בסיכומיה מפרטת התובעת בהרחבה על מספר אירועים גדולים, בהם הדירו בכח את רגליה מהצבת דוכני מזון בהם, תוך שימוש בתחבולות שונות. קצרה היריעה מלפרט בפסק דין זה את כל האירועים הרבים, המפורטים בסיכומיה של התובעת ודי בהפנייתי לטענותיה המקיפות, בהן היא מתארת התנהלות מושחתת מצד מומי ופדידה, אשר לטענתה, כל מטרתה היא לקדם את עסקיו של פדידה על חשבון פגיעה נרחבת בעסקיה שלה.

המומחה מטעם התובעת אמד את נזקי התובעת והפסדיה בגין כל אירוע בסך של 10,703 ₪, ובסה"כ הפסדים בגין כל האירועים, בסך של 139,139 ₪.

במענה לטענות אלו משיבים הנתבעים, כי כל האירועים בגינם נתבע אובדן הרווחים, הינם אירועים שהתקיימו במהלך תקופת השכירות השנייה. הנתבעים מפנים לחוזה השכירות השני, ממנו עולה כי לתובעת אין כל זכות קנויה להצבת דוכנים, זאת בניגוד לתנאי הסכם השכירות הראשון. דהיינו, לגבי תקופת השכירות השנייה, הנתבעים טוענים, כי אין בחוזה שום תנאי המחייב את הנתבעת 3 לאפשר לתובעת להציב דוכנים בשטח האמפיפארק.

הנתבעים טוענים, כי הנתבעת 3 הנהיגה הסדר וולנטרי, לפיו כל זכיין המנהל מסעדה/מזנון במתחם, יהא רשאי לבקש זכות להציב שני דוכנים באזור האמפיפארק ולקבל חיבור לחשמל לצורך הפעלתו. לטענתם, הדרישה לפעול על פי נוהל של הגשת בקשה לאישור מוקדם, הונהגה על ידי מר מומי, עם כניסתו לתפקיד מנהל החי-פארק.

לגרסת הנתבעים, במספר מקרים פעלה התובעת בניגוד לאישור אשר ניתן לה, ולעיתים אף עשתה דין לעצמה והציבה דוכן תוך הסגת גבול, ומבלי שניתן לה אישור מראש לכך. במקרים בהם נהגה כך, אף לא זכתה לקבל חיבור לחשמל.

עוד מציינת הנתבעת 3, כי בניגוד לטענת התובעת, שער מס' 1 במתחם אינו מהווה "שער ראשי" ובכלל אין לאמפי-פארק "שער ראשי". הנתבעים מפנים לדו"ח יועץ בטיחות מטעמם, אשר קבע כי בעת התקיימותם של אירועים סגורים, הכניסה לחי-פארק נעשתה דרך שערים 10-13 ואילו שער 1 מיועד לרכבי חירום, כך שפתיחת השערים נקבעת באופן ענייני, בהתאם להנחיית יועצי הבטיחות, והדבר הובהר היטב לתובעת. אף על פי כן, במרבית האירועים אליהם מתייחסת התובעת טוענים הנתבעים, כי היא נמנעה מלפעול בהתאם לנהלים המוכרים לה היטב.

וכך העיד מר מומי בפרוטוקול הדיון מיום 22.02.12 בעמ' 59:

" המקום מחוייב לפעול על פי חוות דעת של מומחה בטיחות. מכאן, שיש הבדל במהות בכל נושא האבטחה עבור הציבור שמגיע לאמפי, בין אם זה אירוע פתוח ובין אם זה אירוע סגור. ברגע שזה אירוע סגור אני חייב לסגור את השערים 1 ו- 6 פתוחים לטובת מילוט. כאשר האירוע פתוח הפריסה שונה מאחר שהשערים פתוחים. מאחר שכך, אין להקיש מאירוע אחד שבו כללי הבטיחות מחייבים שיש איסור להציב דוכן ליד שער אחד לעומת אירוע אחר שכן אפשר להציב אל מול שער אחד והכל תלוי בנסיבות העניין, ועל מנת לשמור על ציבור האנשים. לא יעלה על הדעת שבעל מסעדה יקבע לי את כללי הבטיחות עבור הציבור שאני אחראי לו".

לחילופין, טוענים הנתבעים, כי גם לצורך הוכחת הנזקים הנטענים ביחס לעילת תביעה זו, לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל עליה. לטענתם, חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת על ידי רו"ח בוטורס הינה שגויה ומגמתית, כאשר רו"ח בוטורס משמש אף כרואה החשבון ומבקרה החיצוני של התובעת. כמו כן, חוות הדעת נשוא סוגיית הצבת הדוכנים, מתבססת על הפדיון בדוכנה של התובעת באירוע אחד ויחיד, אשר התקיים ביום 12.06.08, כאשר מפדיון זה גזר רוה"ח את רווח התובעת, והתוצאה הוכפלה במס' האירועים בהם טוענת התובעת, כי לא התאפשר לה להציב בהם דוכנים. לגרסת הנתבעים, חוות הדעת מתעלמת מכל יתר התאריכים בהם הופעל הדוכן על ידי התובעת, הואיל ובאותם תאריכים גובה הפדיון היה נמוך ב-90% מגובה הפדיון במועד זה.

הנתבעים בסיכומיהם מצביעים על פרמטרים נוספים מהם ניתן ללמוד לטענתם על חוסר המהימנות בהם לוקה חוות הדעת מטעם התובעת. זאת ועוד, לטענתם התשובות שניתנו ע"י רוה"ח בוטרוס לעניין זה בחקירתו בבית המשפט לא היו מספקות.

לסיכום סוגיה זו טוענים הנתבעים, כי לתובעת לא קיימת כלל עילת תביעה חוזית ביחס להצבת הדוכנים, וממילא לא עמדה היא בנטל ההוכחה בדבר הנזקים הנטענים על ידה.

4. שידול באי הפארק ופגיעה במזנון התובעת: אליבא דה התובעת, במסגרת הקנוניה של מומי ופדידה נגדה, הם החלו לפגוע במזנון התובעת תוך כדי שידול קבוצות המגיעות לפארק לערוך את קניותיהם במזנון של פדידה, על ידי תחבולות ושיטות שונות. כך לטענתה, שיטה בה פעלו מומי ופדידה, באה לידי ביטוי כאשר הקבוצות שהגיעו לגן החיות הוחזקו בגן החיות ולא הותרה יציאתם לתחומי הפארק, אלא הן הובלו הישר לגן החיות וממנו, כל זאת על מנת שלא יתקלו במזנון התובעת. וזוהי רק דוגמא אחת למעשיהם של פדידה ומומי המתוארים בסיכומי התובעת.

התובעת טוענת, כי פנתה למר מומי ולנתבעת 3 בבקשה להפסקת מעשים אלו, אך ללא הועיל. זאת ועוד, לטענתה נאלצה היא לבצע פעולות שיווקיות בפארק, אולם לא היו בהן כדי למנוע את הנזק שנגרם לה, אלא הדבר אף החמיר את נזקה. מר מומי, שראה בפעולות אלו קריאת תיגר על מעשיו, מנע משך תקופה מסויימת מהאחראי על המזנון להכנס לתחומי הפארק, והביא לפגיעה בניהולו התקין של המזנון. רק לאחר הגשת תלונה למשטרה, הוכנס האחראי לתחומי הפארק.

לטענת התובעת, הפגיעה במזנונה, כאמור לעיל, נמשכה עד לסיום יחסי הצדדים. פגיעה זו הביאה לירידה ניכרת בהכנסות המזנון, אובדן רווחים והפסדים הנאמדים על ידי התובעת בסך של 200,000 ₪.

להלן אפוא סיכום הנזקים אשר נתבעים על ידי התובעת בתביעתה:

השבת דמי כניסה שנגבו שלא כדין: 693,417 ₪.

הפסדים בגין סגירת הפארק: 44,189 ₪

הפסדים בגין התנהלות באירועי האמפיפארק: 139,139 ₪

הפסדים בגין שידול פסול של לקוחות המזנון: 200,000 ₪

סה"כ: 1,076,745 ₪.

התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי הנתבעות 2-3:

1. חוב התובעת בגין דמי כניסה: הנתבעות טוענות, כי משך שש שנים, בין השנים 2001-2007, מילאה התובעת את חלקה בהסדר המיוחד ושילמה את דמי הכניסה עבור באי המסעדה, ורק החל מחודש יוני 2007 פסקה התובעת לשלם את דמי הכניסה בניסיון להתנער מההסדר המיוחד.

לטענתן, מהמועד בו פסקה התובעת לשלם את דמי הכניסה, פנתה אליה הנתבעת 3, באמצעות הנתבעים 1-2, הן בכתב והן בע"פ בדרישות כי תשלם לה את המגיע לה, אך ללא הועיל. הנתבעות מציינות, כי התובעת שבה לשלם להן את דמי הכניסה בסך 5 ₪ לסועד החל מיום 23.07.08, בהתאם להחלטת בית משפט שניתנה ביום זה.

לטענת הנתבעות, חובה של התובעת בגין דמי כניסה עד ליום 23.07.08 עומד על סך של 55,450 ₪. על פי חישוביהן, סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום 12.06.12, עומד על סך של 65,598 ₪.

2. חוב התובעת בגין צריכת חשמל: לטענת הנתבעות, לתובעת חוב כלפי הנתבעת 3, בגין אי תשלום עבור צריכת החשמל של המסעדה בחודשיים האחרונים לפעילותה. לטענתן, ביום 04.01.10 נשלחה לתובעת דרישת תשלום עבור צריכת החשמל בחודשים יוני-יולי 2009, בסך של 16,189 ₪, כאשר התובעת התעלמה מדרישת התשלום ואף לא טרחה להציג אסמכתא לכך כי שילמה חוב זה. על פי חישוביהן, חוב זה עומד כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום 12.06.12 על סך של 18,292 ₪.

הנתבעים טוענים, כי התובעת לא השיגה על חוב זה, ולמעשה התייחסה לעילת תביעה זו לראשונה רק במסגרת סיכומיה, ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה.

התובעת מנגד, מכחישה מכל וכל חוב זה וטוענת, כי המסמכים שצורפו לתצהירו של מומי, הינם מסמכים הערוכים על ידי הנתבעת 3, ומהם לא עולה הוכחה כלשהי בדבר צריכת החשמל והחוב הנטען. זאת ועוד, הנתבעות אף אינן מצרפות את חשבון החשמל שקיבלו מחברת החשמל, אשר מפרט את עלות הצריכה, על מנת שניתן יהיה לבסס את טענתן.

לגרסת התובעת, עם פינוי המסעדה היא שילמה את כל החשבונות בהתאם להסכם השכירות.

1. לשון הרע: לטענת הנתבעות, התובעת פנתה אל הנתבעת 3 בבקשה להכניס במקומה שוכר חדש ולהסכים לכך שהשכירות תוארך לתקופה של 5 שנים, מעבר לתקופה החוזית, אך נענתה בסירוב. לגרסתן לאחר סירוב זה, החלו נציגי התובעת לפרסם בשטחי המתחם השמצות כנגד הנתבעות 2-3, אשר נועדו לפגוע בשמן הטוב ולגרום להן לנזק בניהול המתחם.

כך מתארות הנתבעות מקרה שאירע במהלך חודש יוני 2008, במהלכו החל אחד מעובדי התובעת לצעוד ברחבי החי-פארק, כשהוא עוטה על גופו חולצה נושאת בצידה האחורי את הכיתוב: "למנהלי הפארק תפסיקו להתעלל בלקוחות אל גאוצ'ו", וצידה הקדמי נשא את הכיתוב: "בקרוב!! יתגלו כל הקומבינות המלוכלכות".

הנתבעות צירפו לכתב התביעה שכנגד תמונות המתעדות את לבישת החולצה האמורה.

לטענתן, חולצות נוספות הנושאות כיתוב זהה "הולבשו" על כסאות אותם הציבה התובעת ליד המזנון שלה, במתחם החי-פארק. בנוסף, נציגי התובעת חילקו פליירים למבקרי המתחם, עליהם הודפס נוסח זהה לנוסח כאמור לעיל.

זאת ועוד, לטענתן, במס' מקרים בהם הגיעו אוטובוסים עם קבוצות מבקרים מהמגזר הערבי למתחם החי-פארק, עלה אחד מנציגי התובעת על האוטובוס וטען בפני המבקרים כי הנהלת החי-פארק הינה גזענית וכי היא מתנכלת לתובעת בשל המוצא העדתי של נציגיה, והמליץ להם לרכוש מזון אך ורק במזנון שבניהול התובעת, תוך ציון מיקומו.

הנתבעות טוענות, כי שלל האירועים המתוארים לעיל נועדו לפגוע בתדמיתן, בשמן הטוב ולגרום להן לנזק ולמעשה מהווים לשון הרע, על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

לטענתן, התובעת עצמה מודה בביצוע הפרסומים הנ"ל, לכל הפחות, ביחס לפרסומים שהוטבעו על גבי החולצות, כך הן מפנות לתצהירו של מר רימון אבו רחמון מטעם התובעת, אשר הצהיר בסעיף 6.5 לתצהירו כדלקמן:

"אכן כאשר הגיעו מים עד נפש, ובמהלך יום אחד, לבש אחד מעובדי המסעדה,

חולצה עליה הכיתוב: "למנהלי הפארק תפסיקו להתעלל בלקוחות אל ג'אוצ'ו"

ו: "בקרוב!! יתגלו כל הקומבינות המלוכלכות".

הנתבעות מוסיפות, כי הטענות המופנות כלפיהן במסגרת השמצות אלו מצד התובעת, הינן חמורות ובעלות גוון פלילי מובהק, ועל כן מוטל על התובעת נטל כבד ביותר לבססן, בתשתית ראייתית מוצקה, כאשר בפועל לא עמדה היא בנטל זה.

על כן, מבקשות התובעות שכנגד מבית המשפט לחייב את התובעת לשלם להן פיצוי בסכום של 100,000 ₪, ללא צורך בהוכחת נזק, בהתאם לס' 7א(ג) לחוק לשון הרע.

לחילופין, לחייב את התובעת לשלם להן פיצוי בסכום של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם לס' 7א(ב) לחוק.

מנגד טוענת התובעת, כי אין באמירות המוצגות לעיל משום פרסום לשון הרע, ופרסומים אלו חוסים תחת ההגנות של חוק איסור לשון הרע. לטענתה, "קומבינות" אכן התרחשו וכי יש לראות את ההתבטאויות הנ"ל כביקורת לגיטימית והחוסות תחת הגנת "אמת דיברתי". התובעת מכחישה את חלוקת הפליירים על ידה וכן את ההאשמות הגזעניות המופנות כלפיה.

לסיכום מרכיבי הסכומים הנתבעים בתביעה שכנגד:

חוב התובעת בגין דמי כניסה: 65,598 ₪.

חוב עבור צריכת חשמל: 18,292 ₪.

לשון הרע: פיצוי בסך של 100,000 ₪, ולחילופין בסך של 50,000 ₪.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בסיכומי הצדדים הארוכים מאוד, בפרוטוקולים, בחוות הדעת ושאר המסמכים והראיות שהוצגו בפניי, אני נותן בזאת את פסיקתי:

דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה ואף דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה תוך קיזוז, כאשר המשמעות לאחר הקיזוזים, היא שדין התביעה ודין התביעה שכנגד להידחות.

בנסיבות אלה, המשמעות היא שכל צד יישא בהוצאותיו והיו בתיק הזה, מן הסתם, הוצאות לא מבוטלות לשני הצדדים.

להלן נימוקי בית המשפט בהגיעו לתוצאה האמורה:

1. ראשית, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 1-2 מחמת חוסר יריבות. אני מסכים עם טענת הנתבעים, כי שני חוזי השכירות נשוא תביעה זו נחתמו בין התובעת לנתבעת 3 ועל כן כל טענותיה של התובעת בתביעתה העיקרית הן במישור היחסים שבינה לבין הנתבעת 3. לא התרשמתי, על אף טענותיה ותיאוריה של התובעת להתנהלות מושחתת מצד הנתבע 1 ולהיותו דמות דומיננטית ביחס לעילות התביעה, כי הוא מהווה בעל דין ראוי בתיק. כאמור, הנתבעת 2 הינה חברה אשר נלקחה על ידי הנתבעת 3 לצורך ניהול החי פארק והנתבע 1 הינו עובד שכיר של הנתבעת 2, אשר ניהל את החי-פארק בין השנים 2006-2010. כאמור, שני הסכמי השכירות בין התובעת לנתבעת 3 נחתמו ביום 01.06.01 וביום 01.07.05. דהיינו, הנתבע 1, על אף היותו מנהל החי-פארק, כלל לא היה מעורב בעריכת ההסכמים ובחתימתם.

יפים לעניין זה דבריו של הנתבע 1 בפרוטוקול הדיון מיום 22.02.12 בעמ' 48:

"ש: לגבי ההסכם הראשון אתה לא היית מעורב. מה עם ההסכם השני?

ת: הגעתי בשנת 2006 ואם הוא נחתם ב-2005 לא הייתי.

ש: אתה לא יודע מה דובר, מה היה המו"מ לגבי חתימת ההסכם.

ת: וודאי שלא.

...

ש: אתה כותב "כך סוכם". איתך סוכם או לא?

ת: נכנסתי למצב קיים".

אני נותן אמון בעדותו זו של הנתבע 1, מר מומי, ואינני רואה כל טעם המצדיק תביעה אישית כנגדו, כאשר כל פעולותיו נשוא התביעה נעשו מתוקף תפקידו כעובד של הנתבעת 2 ובשליחות מטעם הנתבעת 3. על כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 1-2, לאחר ששקלתי בעניין היטב, ייעשה הדבר ללא צו להוצאות.

2. דרישת התובעת להשבת דמי הכניסה אשר שולמו על ידה- לטענת התובעת, העובדה כי דמי הכניסה שולמו על ידה משך תקופה ארוכה, אינה יכולה להכשיר את העובדה שהם נגבו שלא כדין ובניגוד להסכמתה. אינני יכול לקבל טענה זו ואני דוחה אותה. התובעת עצמה מודה, כי רק כעבור כחצי שנה מהיום בו קיבלה את הדרישה לתשלום דמי כניסה, החלה למחות כנגדם (ראה דבריו של מר קורנברג מפרוטוקול הדיון מיום 05.09.11 בעמ' 22), ונשאלת השאלה מדוע המתינה תקופה לא מבוטלת של כחצי שנה עד שהחלה להביע את מחאתה? ומעבר לכך, מדוע הסכימה לשלם את דמי הכניסה משך מספר שנים?

בפועל, התובעת שילמה את דמי הכניסה לנתבעת 3 משך 6 שנים - בין השנים 2001-2007- מדובר בתקופה ארוכה מאוד, אשר למעשה מכשירה את הסכמתה לגביית דמי הכניסה ממנה. התובעת טוענת, כי עשתה זאת תחת מחאות רבות ואף היו תקופות בהן נעשתה הפסקה יזומה על ידה בתשלומי דמי הכניסה, אך הדבר אינו מספק, ולמעשה התנהלותה מהווה הסכמה בהתנהגות לחיוב זה, הגם שלא קיבל ביטוי מפורש בכתב בהסכמי השכירות.

אציין, כי קיימת מחלוקות עובדתיות בין הצדדים לגבי מתי בפועל החלה התובעת להביע את מחאתה וכן האם ההסדר היה בהסכמתה וביוזמתה. בית המשפט אינו יכול להכריע על סמך הראיות שהוצגו בפניו במחלוקות עובדתיות אלו, אך לנוכח התנהגות התובעת, הלכה למעשה, התרשמתי כי היא אכן הסכימה להסדר זה, אשר היווה למעשה נוהג בין הצדדים, על אחת כמה וכמה בתקופת ההסכם השני. אמנם, החוזים בין הצדדים חסרים הוראה מפורשת לעניין חיוב התובעת בדמי כניסה, אך למעשה ניתן להשלימם על פי נוהג זה (ראו סעיף 26 חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973).

יפים לעניין זה דבריה של גבריאלה שלו מתוך ספרה "דיני חוזים- החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", 446-448 (2005):

"בניגוד למנהג, שהוא בעל תוקף נורמטיבי, לנוהג לא צריכה להתלוות תודעת חיוב. הוא גם לא צריך להיות ותיק. כל שנדרש כדי לבסס נוהג הוא התנהגות בפועל לפיו.

...

נוהג פרטי הוא התנהגות רצופה, חוזרת על עצמה, בין הצדדים, שניתן לראותה כיוצרת בסיס להבנה ולהשלמה של הסכמתם החוזית. הוא בעל נפקות רק כאשר הצדדים לחוזה הטעון השלמה כבר עסקו זה עם זה בעבר".

המחאות המתוארות על ידי התובעת בסיכומיה (המכתבים שנכתבו לנתבעים, הפיצוי בדמות הכנסת הסועדים לגן החיות ואף ההפסקות בתשלומים) אינן מספקות בכדי לקבל את טענת התובעת, כי מדובר בתשלומים בלתי חוקיים והן לא הביאו לידי הפקעת הנוהג בין הצדדים.

למעשה, השאלות שנשאלו ידי הנתבעים מוצדקות ולא ניתנו להן תשובות מספקות על ידי התובעת.

באם עסקינן בחיוב לא חוקי מדוע התובעת שילמה את דמי הכניסה במשך 6 שנים? מדוע לא טרחה תקופה כה ארוכה וממושכת לפנות לבית המשפט לקבלת סעד כלשהו על מנת לעצור חיובים אלו?

לא זאת אף זאת, התובעת טוענת כי כחצי שנה לאחר שהופעל העסק באו אליה בדרישה לשלם חמישה ₪ דמי כניסה, דהיינו הדרישה החלה כחצי שנה לאחר חתימת ההסכם הראשון. באם כל כך סבלה התובעת מתשלום דמי הכניסה משך כל תקופת ההסכם הראשון (בין השנים 2001-2005), מדוע לא טרחה להכניס במסגרת חתימתה על הסכם השכירות השני (ביום 01.07.05) סעיף ברור ומפורש כי לא תחוייב בדמי כניסה עבור סועדיה ו/או כל סעיף אחר המתייחס לכך?

מהתמונה עולה בבירור, כי על התובעת היה לדאוג להכנסת סעיף המתייחס לכך בהסכם השני, בטח ובטח לאחר שלטענתה סבלה ומחתה משך ארבע שנים שלמות (משך כל תקופת ההסכם הראשון) מגבייה לא חוקית בדמי כניסה.

דוחה אני מכל וכל את טענת מר אבו רחמון, כי החובה מוטלת על המשכיר לרשום את החובות המוטלות על השוכר במסגרת החוזה. לטענת רחמון, קיבל עצה משפטית זו מעורך דינו, עו"ד משה יונאי. טענה זו מהווה למעשה התחמקות מאחריות ועצימת עיניים, דבר שאינו מצופה משוכר בעל עסק המנהל משא ומתן, בטח ובטח כאשר טוען למצב בו נכפים עליו תשלומים לא חוקיים בניגוד לרצונו. זאת ועוד, מר אבו רחמון לא הביא לעדות את עו"ד משה יונאי לעניין זה, דבר שהיה ביכולתו לעשות ואף היה יכול לעזור לו לחזק את טענותיו ואת טענות התובעת. באם תעלה טענה לעניין חיסיון עו"ד-לקוח ניתן למעשה לומר, כי בהעלת הטענה לקבלת עצה משפטית ע"י מר אבו רחמון עצמו, למעשה וויתר הוא על חיסיון עו"ד-לקוח.

מכל האמור לעיל עולה, כי התובעת בחרה מרצון ומדעת לחתום על ההסכם השני ולא דאגה להקטין את נזקה בהכנסת סעיף מפורש לעניין דמי הכניסה, ובכך לא עמדה בחובת הקטנת הנזק המוטלת עליה.

אני דוחה אף את טענת התובעת, כי לא פנתה לבית המשפט עקב חששה מהתנכלות הנתבעים ללקוחותיה ולאור פערי הכוחות בין הצדדים. על התובעת היה לפנות לבית המשפט "בזמן אמת", בו ראתה כי מתחילים לגבות ממנה סכומים לא מוסכמים על ידה. לעומת זאת, התובעת בחרה להגיש את תביעתה לאחר מספר שנים ולתבוע סכום עצום אשר הצטבר, דבר אשר היה ניתן למנוע בהגשת בקשה לסעד זמני לבית המשפט, מיד לאחר התחלת הגבייה.

בנוסף, אינני יכול להתעלם מהעובדה, כי מסעדת התובעת היתה ממוקמת בחי פארק, מקום אטרקטיבי אשר סיפק לה יתרונות רבים מהם נהנתה, כגון שירותי ניקיון ואבטחה, אטרקציות שונות, כאשר מבקרים רבים בחרו לסעוד אצל התובעת כחלק מביקורם הכללי בחי-פארק. נראה כי ההסדר בדמות חמישה שקלים דמי כניסה, הינו הסדר שאכן היטיב עם התובעת ובא לקראתה, ביחס ליתרונות הרבים שהפיקה ממיקומה האטרקטיבי, לעומת מסעדה רגילה, למשל, הממוקמת בעיר. התובעת, לאור מיקומה נהנתה מ"עסקת חבילה" והיה עליה לקחת בחשבון את כל היתרונות והחסרונות הגלומים בה, טרם חתימתה על הסכמי השכירות.

לעניין זה אני מסכים עם דבריו של מר מומי בפרוטוקול הדיון מיום 22.02.12:

"... אני יכול לנסות להתחבר להבנה שלי מהדברים ששמעתי בקלטת, העובדות שעלה עניין המאבטח, השיווק, הפיקוח על המקום, בכל מקום אחר נדרשים לשלם בנפרד דמי וועד בית שאין אצלינו, מאבטח בכניסה שפה לא גובים, עלויות פרסום ושיווק שאין פה, יש פה הנאה שבגינה ניתן ההסבר שכדאי לקחת בחשבון שה- 5 ₪ שאנשים באים ליהנות במסגרת הזאת, כדאי לך להפריש את ה- 5 ₪".

יש לציין, כי התובעת צירפה אסמכתאות לתשלומים שביצעה במהלך השנים בגין דמי כניסה (אסמכתאות אשר צורפו לתצהירו של מר אבו רחמון, נציג התובעת), אך באלו אין בכדי לשנות את התוצאה האמורה. ההפך הוא הנכון, הסכומים הרבים והגדולים אותם שילמה התובעת כל השנים הללו, כביכול תחת מחאה, למעשה מחזקים את התרשמותי, כי הדבר מהווה הסכמה בהתנהגות מצידה.

מכל המקובץ דלעיל, אני קובע, כי דין ראש הנזק בגין דמי כניסה להידחות ומדובר בראש הנזק המשמעותי והגבוה ביותר מבחינה כספית בתביעתה של התובעת.

3. סגירת הפארק ומניעת כניסה למסעדה באירועי האמפיפארק: מעיון בחוזה השכירות השני בין הצדדים עולה, כי לא הוכנס בו סעיף המתיר לנתבעים למנוע את כניסת באי המסעדה באירועים סגורים שונים אשר מתקיימים בחי-פארק, וזאת בניגוד להסכם השכירות הראשון. הנתבעים כאמור טוענים, כי סגירת המסעדה נעשתה פעמים בודדות בתאום מול התובעת ובהסכמתה המלאה. התובעת טוענת לשמונה מקרים בהם נסגרה המסעדה וכל אחד מהם יבחן להלן לגופו:

א. סגירת הפארק ביום 13.09.06- ביום 29.08.06 שלח מומי מכתב לתובעת, בו הוא מודיע לה כי ביום 13.09.06 ייסגר הפארק למבקרים החל מהשעה 17:00 ועל כן, אין אישור קבלת סועדים לאחר השעה הזו, עקב אירוע שנערך לחברת "תקשוב". התובעת השיבה למומי במכתב שכתבה ביום 06.09.06, בו היא הביעה ללא ספק את התנגדותה לסגירת המסעדה, וכך נכתב בו:

"אנו משלמים דמי שכירות לצורך הפעלת המסעדה ולא לסגירתה.

אין אנו מסכימים לעניין סגירת המסעדה ואנו מבקשים לא להפריע

לחלוטין לכניסת אורחי המסעדה וכל הפרעה ובמידה ותהיה

אתם תהיו האחראים לאובדן הכנסות וגרימת נזק לתדמית המסעדה".

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים כי התובעת לא הלינה בזמן אמת וקובע, כי אירוע זה התקיים בניגוד להסכמתה של התובעת תוך הפרת הסכם השכירות בין הצדדים.

ב.סגירת הפארק ביום 19.06.07- לטענת התובעים, ביום זה נסגר הפארק לצורך קיומו של אירוע פרטי לעובדי בנק הפועלים, כאשר הפעם מומי והנתבעת 3 אפילו לא טרחו ליידע את התובעת בדבר סגירת הפארק. בעקבות אירוע זה, שלחה התובעת מכתב לנתבעת 3 בו היא מוחה על סגירת המסעדה, דבר אשר גרם לה לנזק, ומבקשת להימנע מסגירת הפארק בעתיד. הנתבעים לא הצליחו לסתור טענה זו ועל כן אני קובע כי אף אירוע זה נסגר בניגוד למוסכם בין הצדדים.

ג. סגירת הפארק ביום 15.07.07- ביום 11.07.07 הודיע מומי לתובעת, כי ביום 15.07.07 יהיה הפארק סגור למבקרים ויהיה פתוח רק לרוכשי כרטיסים למופע הקיץ, החל מהשעה 17:00. ביום 13.07.07 השיבה התובעת מכתב למומי בו הביעה את התנגדותה לסגירת הפארק וכי באם ייסגר, תשקול לפנות לבית המשפט בעתירה למתן צו למנוע את סגירתו. הנתבעים מנגד השיבו, כי אכן התקיימה ההופעה, אך מדובר באירוע אשר התקיים באמפי-פארק, ואשר במהלכו נהנו אורחי המסעדה מגישה חופשית למתחם החי פארק ולמסעדה ולא היתה שום מניעה ומכשול בפניהם.

לאחר שבחנתי עניין זה אני מחליט לקבל את עמדת התובעת גם במקרה זה.

ד. סגירת הפארק ביום 28.07.07- לטענת התובעת, אף ביחס לאירוע זה לא טרחו הנתבעים לעדכן אותה בדבר כוונתם לסגור את מתחם החי פארק. ביום 29.07.07 שלחה התובעת מכתב נוסף בו מחתה על עניין זה. ומשכך אני מקבל את עמדת התובעת.

ה. סגירת הפארק ביום 23.08.07: לטענת התובעת, הפארק נסגר שוב לצורך אירוע שהתקיים לעובדי רפא"ל. על כן, ביום 26.08.07 שלחה התובעת מכתב ובו הובעה מחאה נוספת על סגירת הפארק. מתקבלת עמדת התובעת.

ו. סגירת הפארק ביום 05.09.07: יומיים לפני אירוע זה, נתלו שלטים בשער הראשי של הפארק, בהם צוין, כי הפארק יהיה סגור לקהל בתאריך זה החל משעה 17:30. לטענת התובעת, במועד האירוע בסביבות השעה 16:30 הוסיף מאן דהו בכתב יד על השלטים שנתלו, כי תותר כניסת באי המסעדה. הנתבעים טוענים, כי לאור כיתוב זה על השלטים הוכח, כי הותר לאורחי המסעדה להיכנס למסעדה וכך בפועל היה. יחד עם זאת, הנני מקבל את טענת התובעת, כי לאור קוצר הזמנים סרבו לקבל הזמנות לאותו הערב וכי נגרם להם נזק בשל כך.

ז. סגירת הפארק ביום 21.08.08: ביום זה התקיים אירוע של הזמר שלמה ארצי והתובעת טוענת, כי שוב נמנעה כניסה של אורחי המסעדה לפארק. הנתבעים מנגד טוענים, כי גם אירוע זה התקיים באמפי-פארק, ולא נמנעה כלל מאורחי המסעדה גישה למתחם החי-פארק ולמסעדה עצמה. אני מקבל את עמדת התובעת.

ח. סגירת הפארק ביום 27.08.08: לגבי אירוע זה אין מחלוקת מטעם הצדדים, כי כניסתם של אורחי המסעדה נמנעה. הנתבעים טוענים, כי אירוע זה מהווה חריג, לנוכח הופעתו של הזמר החרדי יעקב שוויקי, המיועד לציבור החרדי, ועל כן משיקולים מובנים לא הותרה כניסה של הציבור הרחב למתחם החי-פארק.

מהמפורט לעיל התרשמתי, כי סגירת שערי ה"חי-פארק" לאורחי המסעדה באירועים הסגורים נעשתה בניגוד למוסכם בין הצדדים, על פי החוזה השכירות השני. אני דוחה את טענת הנתבעים, כי סגירת המסעדה נעשתה בתאום ובהסכמת התובעת וכן את הטענה, כי התובעת מעולם לא הלינה "בזמן אמת" על כך. על כך מעידים המכתבים הרבים שנשלחו בנושא זה מטעם התובעת שנתתי בהם אמון.

יחד עם זאת, אני מצר על כך, כי גם לעניין זה, לא פנתה התובעת לבית המשפט בבקשה לצו מניעה זמני על מנת למנוע חזרת סגירת המסעדה על ידי הנתבעים והיא יכלה לעשות זאת, בדיוק כפי שכתב עורך דינה במכתבה למר מומי מיום 13.07.07.

זה המקום להתייחס לחוות הדעת מטעם התובעת, שניתנו על ידי רוה"ח בוטרוס. לא נעלמה מעיני העובדה כי מר בוטרוס משמש אף כרואה החשבון ומבקרה החיצוני של התובעת, דבר אשר מטיל צל על חוות דעת אלו ומעמיד את סוגיית האובייקטיביות בסימן שאלה. צריך לזכור עם זאת, כי הנתבעים/ התובעות שכנגד בחרו שלא להגיש חוות דעת נגדית והסתפקו בחקירתו הנגדית של רואה החשבון.

וכך העיד רוה"ח בוטרוס בפרוטוקול הדיון מיום 05.09.11:

"ש: את חווה"ד שלך נתת בחודש 4.2011. האם לא היה נכון לציין בחווה"ד את הקשר עם החברה ולא להשאיר את זה כאילו אתה אדם אובייקטיבי?

ת: לא ידעתי שצריך לציין את זה".

זאת ועוד, מסכים אני עם טענת הנתבעים, כי תמוהה העובדה, כי הבסיס ממנו נגזרים רווחיה של התובעת בחוות הדעת לעניין ראש נזק זה הינו שנת 2005, כאשר כל שמונת התאריכים הנתבעים על ידי התובעת מתייחסים לשנת 2006-2008. טענת המומחה, כי הוא דלה את הנתונים באשר לבסיס חוות דעתו מנתוני שנת 2005, מאחר והוא ביקש למצוא בסיס נתונים נטול כל הפרעות הינה טענה בעייתית ואני מתקשה לקבלה.

מהסיבות האמורות אני לא אקבל את חוות הדעת המומחה מטעם התובעת ככתבה וכלשונה בראש נזק זה ואפסוק סכום גלובלי המבטא לטעמי את הנזק בהתחשב באותם 8 המקרים, בשיעור כולל של 35,000 ₪. אציין, כי זהו ראש הנזק היחידי שמצאתי לנכון לקבל בתביעת התובעת בתיק זה והוא יתקזז, כפי שניתן יהיה להתרשם בהמשך, אל מול ראש הנזק של התביעה שכנגד, שעניינו אי תשלום מלוא דמי הכניסה.

1. התנהלות הנתבעים באירועי האמפי פארק: כאמור התובעת טוענת, כי הנתבעים הדירו את רגליה מהצבת דוכני מזון באירועים השונים שהתקיימו בפארק והפריעו להתנהלותם התקינה. התובעת מפנה לסעיף 8(ב) בהסכם השכירות הראשון בו הוסכם, כי התובעת תהיה בעלת הזיכיון הבלעדי להצבת דוכני מזון באירועים השונים שיתקיימו בפארק. התובעת הדגישה, כי לאור רצונה לשמור על "שלום בית" הסכימה בלית ברירה, כי פדידה יציב דוכן בו הוא יוכל למכור דברי מזון מוגבלים, והדבר לטענתה הוסכם בפרוטוקול שנרשם על ידי הגב' דפנה צורי- מנהלת החי-פארק דאז. לטענתה, לאחר שמומי מונה למנהל הפארק, פדידה החל למכור מוצרי מזון בניגוד למוסכם בין הצדדים, תוך פגיעה בפרנסת התובעת. התובעת מפנה למכתבים שונים אשר שלחה לנתבעת 3, לדוגמא מכתב שנשלח לגב' דפנה צורי, מיום 08.06.03, בו היא מחתה על כך שבאחד המופעים הפר פדידה את הסיכום והחל למכור בדוכניו מוצרים שונים בניגוד למוסכם בין הצדדים.

התובעת הוסיפה, כי אחד משיאי ההתנכלות בא לידי ביטוי ביום 11.07.07, בו שלח מומי מכתב לתובעת והודיע לה, כי מכאן ואילך לא תותר הוצאת דוכנים באמפי-פארק, אלא באישור מראש מטעמו. התובעת טוענת, כי מדובר בסיכום לא חוקי אשר פגע בזכויותיה, תוך התעלמות מהסיכומים שהיו בעבר בין הצדדים בכל הקשור להצבת דוכנים. התובעת מפנה בסיכומיה למס' אירועים, בהם היא טוענת כי לא אפשרו לה הצבת דוכניה:

אירוע מיום 28.06.08: לטענת התובעת, באירוע זה מנע מומי מהתובעת להציב דוכן באמפיפארק, וכן מנע חיבור עמדתה לחשמל. לא זאת אף זאת, לטענתה, מומי אף הזמין משטרה והכל על מנת להוציא את דוכניה מהאמפיפארק. כך שביום זה נמנעה הצבת דוכניה של התובעת ונגרמו לה הפסדים ונזקים.

אירוע מיום 01.07.08: לטענת התובעת, על מנת למנוע התנגשות עם מומי והתערבות המשטרה, לא ראתה היא לנכון (בלית ברירה) להציב דוכנים באירוע זה, אשר ממילא לא היה ניתן להפעילם בשל אי חיבור העמדות לרשת החשמל בהוראת מומי.

התובעת מציינת, כי בשני האירועים הנ"ל הציג פדידה, בחסותו של מומי את כל מרכולתו בדוכניו באמפיפארק.

התובעת בסיכומיה מפנה לעוד אירועים רבים נוספים שהתקיימו בין השנים 2007-2008, בהם מתוארת בהרחבה הדרת רגליה מהצבת דוכנים בדרכים שונות, כגון אי חיבורה לחשמל, "קומבינות" שונות אשר נעשו על חשבונה, ניתוב לקוחות דרך שערים המובילים אל מזוננו של פדידה ועוד. לטענתה, התנהגותם של הנתבעים גרמה לפגיעה קשה ואנושה בה, לגזילת פרנסתה ומניעתה ממכר דברי מזון באירועים השונים אשר מתקיימים באמפיפארק, כל זאת כאשר הם משאירים את השטח לפדידה לפעול כאוות נפשו.

לאחר בחינת סוגיה זו מצאתי, כי רוב האירועים המתוארים בסיכומי התובעת הם אירועים אשר התרחשו בין השנים 2007-2008, דהיינו בזמן תקופת הסכם השכירות השני. בהסכם השכירות השני אין כל הוראה המחייבת את הנתבעת 3 להתיר לתובעת להציב מזנונים ו/או כי התובעת תהיה בעלת הזיכיון הבלעדי להצבת דוכני מזון באירועים השונים, וזאת בניגוד להסכם השכירות הראשון. על כן, אני דוחה את טענת התובעת, כי הנתבעים הפרו את זכותם להצבת דוכנים לגבי כל האירועים המתוארים, אשר התקיימו לאחר חתימת ההסכם השני, דהיינו החל מיום 01.07.05.

זאת ועוד, הנתבעים טוענים, כי אף מכח חוזה השכירות הראשון הוקנתה לתובעת עדיפות לגבי דוכני מזון ולא בלעדיות. לטענתם הוסכם, כי גורמים אחרים יוכלו לפעול בחי-פארק במהלך האירועים, כאשר העדיפות שניתנה לתובעת הינה זכות סירוב ראשונה, אשר בוטלה בחוזה השני.

לגבי האירועים בתקופת החוזה השני טוענים הנתבעים, כי באופן וולונטרי הונהג על ידי הנתבעת 3 הסדר לפיו כל זכיין המנהל מסעדה/מזנון יהא רשאי לבקש זכות להציב שני דוכנים, בכפוף לאישור בקשתו. לטענתם, נוהג זה הוחל גם כלפי התובעת והמיקום שהוקצה לדוכניה היה בין שער 13 לשער 14. לגרסת הנתבעים, התובעת בעצמה פעלה רוב הזמן בהתאם לנוהל והגישה למומי בקשות להצבת דוכנים וככל שעמדה בהתאם לנהלים ולדרישות, אושרו בקשותיה. במענה לטענה זו השיבה התובעת, כי על מנת להקטין את נזקיה היא פעלה, תחת מחאה, וביקשה את אישורו של מומי להצבת דוכני מזון וזאת על מנת שלא להותיר בידי מומי תואנה כלשהי. מנגד הנתבעים טוענים, כי הגשת הבקשות על ידי התובעת מעידה כאלף עדים, כי התובעת הכירה את הנוהל ופעלה על פיו. לביסוס טענתם זו צירפו הנתבעים 12 בקשות מטעם התובעת להציב דוכנים ב-12 אירועים שונים במהלך קיץ 2008 בלבד, אשר לטענתם כולן אושרו.

יחד עם זאת, הנתבעים טוענים, כי ככל שלא הוגשה על ידי התובעת בקשה בהתאם לנוהל, הצבת הדוכן לא התאפשרה לה. כמו כן, במידה וניתנה הקצאה- הצבת הדוכנים התאפשרה לה אך ורק במיקומים המאושרים לה, בהתאם להנחיות הבטיחות במקום.

אציין, כי אני דוחה את הטענה, כי מר מומי מעולם לא אישר לתובעת להציב דוכן ליד שער 1. על כך העידו המכתבים אשר שלח לתובעת מיום 24.07.08 (אשר הוגשו לבית המשפט וסומנו פ/3), בהם כתב כדלקמן:

"לאור האמור הריני להביא לידיעתך כי דוכן אשר יוצב על ידכם באמפיפארק ימוקם במקום הקבוע- דהיינו שער מספר 1, בו אתם מציבים לאורך השנים את הדוכן לממכר של מוצרי המזנון שלכם".

וכן:

"מאז ומתמיד במהלך התקופה שבה אני מנהל את החי פארק ו/או את האמפיפארק הצבתם את הדוכן ליד שער מספר 1 בהתאם לאישור שקיבלתם מהחת"מ וזהו מקומכם בתחום האמפיפארק לממכר המוצרים שאושרו לכם מעת לעת".

יחד עם זאת, הדבר אינו מכשיר את העובדה, כי בהתאם להסכם השכירות השני כלל לא היו הנתבעים מחויבים לאפשר לתובעת הצבת דוכנים באירועים השונים וזכותם של הנתבעים היתה לקבוע באיזה שער יוצבו הדוכנים השונים, בהתאם לשיקולים השונים העומדים לפניהם ובהתאם להנחיות הבטיחות.

כמו כן, הנתבעים טוענים כי ממילא לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה בדבר הנזקים הנטענים על ידה וכי חוות הדעת שהוגשה לעניין זה על ידי רוה"ח בוטרוס הינה שגויה ומגמתית, אך מאחר והחלטתי לדחות ראש נזק זה, על פי כל הנימוקים המצוינים דלעיל, מתייתר הצורך לדון בה.

אשר על כן, אני דוחה ראש נזק זה בתביעת התובעת.

1. שידול באי הפארק ופגיעה במזנון התובעת:

יש קשר ישיר בין התנהלות הנתבעים באירוע האמפי פארק ובין טענה לשידול באי הפארק ופגיעה במזנון התובעת. אני בדעה שסעיף זה שבגינו דרשה התובעת סכום של 200,000 ₪ בגין ירידה ניכרת בהכנסות המזנון ואובדן רווחים דינו להידחות. התובעת טענה, כי קיימת קנוניה של מומי ופדידה נגדה באופן שהחלו לפגוע במזנון התובעת תוך כדי שידול קבוצות המגיעות לפארק לערוך את קניותיהם במזנון של פדידה על ידי תחבולות ושיטות שונות. אחת מהן היתה בכך שקבוצות שהגיעו לגן החיות הוחזקו בגן החיות ולא הותרה יציאתם לתחומי הפארק אלא הן הובלו ישר לגן החיות וממנו, וזאת על מנת שלא יתקלו כלל במזנון התובעת. אלה הן טענות עובדתיות חמורות שיש לומר שהיה צריך להוכיח אותן במשפט. העובדה שהתובעת מצרפת מכתבים כאלה או אחרים אין בה כדי לשכנע אותי בקיומם של מעשים אלה. העד מומי העיד ארוכות ולא התרשמתי מתוך עדותו וחקירתו הנגדית בקיומם של מעשים אלה. תמוהה בעיני מאוד העובדה שהעד פדידה לא זומן לעדות על ידי התובעת. עד זה המופיע חדשות לבקרים בטיעוני התובעת וכמי שמר מומי והנתבעת 3 חפצו בייקרו עד מאוד, והיה הרוח החיה לטענת התובעת מאחורי הפגיעה בעסקיה ורווחיה היה חייב לדעתי להיות מזומן לעדות ולהעיד ואם היה מסרב להעיד הייתי מוציא נגדו צו הבאה. מדובר בתיק שהתנהל במספר רב של ישיבות ולא היתה כל מניעה להביאו לעדות אף ללא תצהיר.

זאת ועוד, ניתן היה בהחלט לנסות ולמצוא עדים נוספים השייכים לאותן קבוצות אשר לטענת התובעת היטו במכוון את מסלולם באופן שימנע היתקלות כביכול במסעדה אל כיוון המזנון של פדידה. צריך לזכור שעסקם של התובעים היה עסק גדול ומוכר ואם היה נסיון להטות קבוצות על מנת למנוע התקלות עם אותו עסק, מדובר היה בעניין שיטתי שלבטח ניתן היה ללקט פרטים ועדים רלוונטים לרבות מדריכי הקבוצות ולהביא אותם לעדות ביהמ"ש .

לא התרשמתי גם מהטענה שהוכח הפסד בשיעור של 200,000 ₪ בראש נזק זה ועל כן הוא נדחה על ידי.

הכרעה בתביעה שכנגד:

1. חוב התובעת בגין דמי כניסה:

משהכרעתי כפי שהכרעתי בחלק העיקרי של תביעת התובעת, כי לא הוכח אי חוקיות תשלום דמי הכניסה של 5 ₪ לסועד בכניסה למתחם הפארק לצורך שימוש בשירותי המסעדה, ממילא יש לקבל עקרונית את עמדת הנתבעים/התובעים שכנגד וזאת לגבי אותו חלק בתביעה שכנגד שעניינו החיוב שנוצר באותו פרק זמן שבו הפסיקה התובעת לאור עמדתה שנדחתה לשלם את אותם דמי כניסה החל מחודש יוני 2007, ושבה לשלמם ביום 23.07.08, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום זה לעניין הצו מניעה הזמני. לאור דחיית טענתה של התובעת לעניין השבת כספי הדמי כניסה שנגבו ממנה וקבלת טענת הנתבעים כי הסדר זה היה קיים בין הצדדים כל השנים. אני פוסק סכום גלובלי. לאור ספקותיי ביחס לחישוב המדוייק אשר הוצג על ידי הנתבעים בסיכומיהם (לעניין פרק הזמן בו נדרש התשלום לאחר הפסקת תשלומו ע"י התובעת) אני מעמיד את הסכום על 35,000 ₪ בלבד ומקזז את הסכום האמור אל מול הסכום אותו פסקתי לחובת התובעת/הנתבעת שכנגד באותו חלק בתביעת התובעת שעניינו היה סגירת הפארק ומניעת כניסה למסעדה באירועי האמפי פארק באותם 8 מקרים ספציפיים נשוא החלטתי בפס"ד זה.

1. חוב התובעת בגין צריכת חשמל: כאמור, הנתבעים טוענים, כי לתובעת חוב כלפיהם בגין צריכת חשמל, עבור החודשים יוני-יולי 2009, בסך של 16,189 ₪ נכון ליום 04.01.10. הנתבעים מבהירים, כי חשבון החשמל עבור כלל החי-פארק מתקבל אצל הנתבעת 3 ומשולם על ידה, כאשר לאחר מכן מועברת למשכירים דרישת תשלום. לצורך ביסוס טענתם, צירפו הנתבעים אך ורק את העתק דרישת התשלום מיום 04.01.10- חשבונית הערוכה על ידי הנתבעת 3 וכן את העתק מכתבו של מר מומי מיום 04.02.10 לתובעת. אין די במסמכים אלו בכדי לבסס את טענת הנתבעים לחוב חשמל והיה עליהם לצרף תדפיס חוב מטעם חברת החשמל המפרט את עלות צריכת החשמל של התובעת, כאשר נטל ההוכחה מוטל עליהם. משלא עמדו בנטל זה, אני דוחה ראש נזק זה. אציין, כי מדובר בראש נזק הנסמך על מסמכים בכתב ומשהוברר כי אין מסמכים אלה בנמצא, אין לקבל את עמדת הנתבעים התובעים שכנגד המבוססים על מסמכים אלה.
2. לשון הרע:

אינני יכול להשתחרר מהתחושה, כי ראש נזק זה עלה רק כמשקל נגד לתביעה העיקרית ולאחר שמערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון, בדמות של פנייה לערכאות לגבי צו המניעה הזמני שנדון במערכת היחסים בין הצדדים לגבי דמי הכניסה לפארק והיכולת להיכנס למסעדה ובהמשך ביחס לתביעה העיקרית. אין בדעתי להרחיב יתר על המידה בטענות הנתבעים ואציין, כי לא הועמדה לטעמי תשתית ראייתית מספיקה, מתוכה אוכל לקבל את טענת הנתבעים/ התובעים שכנגד ל"פרסום" לפי לשון הרע ובוודאי שהיסוד של "זדון", המחייב הוכחת כוונה בהסתברות גבוהה (פלילית – ראה ע"פ בורוכוב נ' יפת) לפגיעה בפרסום והמזכה בכפל הפיצוי ללא הוכחת נזק על פי חוק איסור לשון הרע (סך של 100,000 ש"ח), לא הוכח כלל. הייתי מצפה על מנת להעמיד תשתית שכזו המחייבת גם הבאת ראיות טובות, כי יובאו עדים בהקשר זה, דבר שלא נעשה כלל. לא הוכח בפניי, כי שמן הטוב של הנתבעות 2-3 והמוניטין שלהן נפגע, וכי נגרם להן נזק תדמיתי כלשהו.

יפים לעניין זה הדברים אשר נקבעו בע"א 14/10 פייגה לויפרמן נ' בנימין אלבז, (פורסם בנבו ביום 31.08.10), כדלקמן:

"ואולם, כפי שקבע בית המשפט קמא, המבחן לקיומו של יסוד ההשפלה או הביזוי, העלולים להתקיים כתוצאה מהפרסום – הוא מבחן אובייקטיבי. בענייננו, בית משפט קמא בחן את השאלה, אם אדם סביר בנעליו של הנפגע היה חש כי הפרסום משפילו בעיני הבריות או מבזה אותו; והאם יש בפרסום "פוטנציאל אובייקטיבי" להשפיל או לבזות (ראו, למשל: רע"א 7943/01 נור נ' יערי, פורסם בנבו). ובסופו של יום, לאחר שקבע את הממצאים העובדתיים הרלוונטיים, הגיע לכלל מסקנה, כי אין חולק כי האמירה בה השתמש המשיב כלפי המערערת, הינה מכוערת וגסה, ומצידי אוסיף, אולי אף מלמדת על חוסר תרבות ודרך ארץ, עם זאת וחרף האמור, קבע בית המשפט כי לאור הנסיבות והרקע בהן נאמרה, אין לראות בה משום לשון הרע".

כב' השופט מאיר שמגר בע"א 723/74 עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, חידד היטב את משמעות המבחן האובייקטיבי בקובעו כי:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט… אלא יסודו אובייקטיבי הינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט – התובע בעיני הבריות".

אני מקבל את טענת התובעת, כי מדובר בפרסום "עניין ציבורי", אשר בא כמחאה על מעשיה של חברת ניהול, כשלוחה של רשת המתנ"סים, ואני מאמין שעשתה כך "בתום לב" וכביקורת לגיטימית. על כן, דבריה חוסים תחת הגנת סעיף 14 לחוק לשון הרע- "הגנת אמת הפרסום" ו/או תחת הגנת סעיפים 15(2) ו-15(4) לחוק איסור לשון הרע. על כן, אני דוחה את התביעה שכנגד לעניין ראש נזק זה.

דין התביעה ודין התביעה שכנגד אפוא להידחות ולאור התוצאה אליה הגעתי, והגם שהתביעה העיקרית היתה על סכום גבוה יותר, יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז חשון תשע"ג, 12 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.