מבוא ועובדות מסוכמות:

1. האם במועדים הרלוונטיים לתביעה התקיים נוהג לפיו הנתבעת מתירה למחלקים עצמאיים של מוצריה למכור קווי חלוקה לאחרים, האם הנתבעת הבטיחה לתובע לקיים נוהג זה עובר להתקשרות ביניהם והאם בדין הטילה הנתבעת על התובע קנסות במהלך ההתקשרות העסקית ביניהם.

אלה הן השאלות בהן יש להכריע במסגרת פסק הדין.

2. הנתבעת הינה אגודה שיתופית העוסקת בייצור ושיווק מוצרי חלב ומזון. הנתבעת משווקת את מוצריה, בין היתר, באמצעות מחלקים עצמאיים עימם היא מתקשרת בהסכמים אישיים שבהם מוגדר אזור החלוקה הבלעדי המיועד לאותו מחלק.

3. במועדים הרלוונטיים לתביעה התקשרה הנתבעת עם מר מאיר גון שורק (להלן: "מאיר") בהסכם לפיו הוא הועסק כמחלק עצמאי בלעדי באזור מעלות, כפר הוורדים ויישובים נוספים בסביבה (להלן: "קו החלוקה").

4. לימים ביקש מאיר למכור את קו החלוקה, ובנדון התנהל מו"מ בינו לבין התובע. דא עקא, הואיל והעברת קו החלוקה לתובע הייתה מותנית בהסכמת הנתבעת, התקיימה פגישה משולשת בין התובע, מאיר ומר צביקה רוזנברג (להלן : "רוזנברג"), מנהל המרכז הלוגיסטי של הנתבעת באזור חיפה (להלן: "המרלו"ג"). בעקבות הפגישה הנ"ל, ולאחר מבדקים שערכה הנתבעת, היא אישרה להעביר לתובע את קו החלוקה ובין הצדדים בעלי הדין נערך ונחתם הסכם חלוקה מיום 27.6.05 (להלן: "ההסכם").

תמורת קו החלוקה שילם התובע למאיר סך של 748,809 ₪ (כולל מע"מ) וכן הוא רכש ממנו משאית קירור בעלות של 140,400 ₪ (כולל מע"מ).

5. בהתאם להסכם התחייב התובע להתייצב במרלו"ג בשעות מוסכמות לצורך העמסת המוצרים שהוזמנו על ידי לקוחות הנתבעת, חלוקת המוצרים ללקוחות השונים, גביית תמורת המוצרים מהלקוחות בהתאם לתנאי התשלום שסוכמו בינם לבין הנתבעת, העברת התמורה לנתבעת, הזנת ההזמנות שהתקבלו מהלקוחות השונים למסופון שהנתבעת סיפקה לתובע, השבת מוצרים שהוחזרו על ידי הלקוחות לנתבעת ועוד.

כנגד התחייבויות התובע בהתאם להסכם, התחייבה הנתבעת לשלם לו עמלה חודשית בשיעור מוסכם (תוך הבחנה בין ''לקוחות גדולים'' ללקוחות אחרים, הכל כמוגדר בהסכם).

ביום 3.4.08 נערך ונחתם בין הצדדים הסכם מתוקן, לפיו הופחתו שיעורי העמלה אשר נקבעו בהסכם (להלן: "ההסכם המתוקן").

6. זאת יש להדגיש, מעולם לא שילם התובע לנתבעת כל תמורה עבור קו החלוקה וכן הוא לא שילם לה תמורת המוצרים אשר קיבל ממנה לצורך חלוקתם ללקוחות השונים.

7. ביום 21.2.07, או בסמוך לכך, היה התובע מעורב בתאונה עבודה במהלכה הוא נפל ונפגע ממשאית הקירור (להלן: "התאונה").

8. ביום 7.4.09 הגיע התובע למרלו"ג לצורך העמסת מוצרים לחלוקה, ירד מהמשאית מבלי להרים את בלם היד ובעקבות זאת החלה המשאית להתדרדר לאחור. אדם אחר שהזדמן למקום עלה על המשאית, הרים את בלם היד ועצר את ההתדרדרות שלה (להלן: "אירוע המשאית").

בגין אירוע המשאית, הנתבעת הטילה על התובע קנס בסך של 15,000 ₪ ומע''מ עליו.

9. במהלך כשנה תמימה טרם הודיעה הנתבעת לתובע על ביטול ההסכם, כאמור בהמשך, היא פנתה אליו בעשרות הזדמנויות בטענות שונות כנגד התנהלותו בעבודה. בפניותיה הנ''ל הלינה הנתבעת כי התובע מתייצב במרלו"ג להעמסת המוצרים באיחור, מוסר את המוצרים ללקוחותיה בשעות מאוחרות, לעיתים אחה"צ, נמנע מחלוקת המוצרים באופן אישי כפי שהתחייב בהסכם, אינו מתייצב כלל לקבלת המוצרים במרלו"ג ללא הודעה מוקדמת, מפגין זלזול כלפי הלקוחות, מספק ללקוחות סחורה בחסר ומוצרים באריזות פגומות ועוד.

10. בין לבין, ביום 28.12.09 פנה התובע לנתבעת והודיע לה על כוונתו למכור את קו החלוקה. בתגובה הודיעה הנתבעת לתובע כי הוא אינו זכאי למכור את הקו.

11. ביום 9.3.10 הודיעה הנתבעת לתובע על ביטול ההסכם לאלתר וללא מתן כל הודעה מוקדמת.

12. מכאן התביעה, לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 1,381,760 ₪ עבור שווי קו החלוקה, אי-מתן הודעה מוקדמת, עוגמת נפש והחזר הקנסות בהם חוייב.

טענות הצדדים בתמצית:

13. התובע מעלה טענה מקדמית, לפיה יש לפסול שלושה תצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעם הנתבעת הואיל ובמהלך חקירתם בבית המשפט התברר כי הם לא נחתמו בפני עו"ד. המדובר בתצהיריהם של ה''ה מיכאל כהן, משה שולשטיין ו-דוד הראל.

לגוף העניין טען התובע כי הוא חתם על ההסכם מתוך ידיעה כי קיים נוהג, לפיו, הנתבעת מתירה למחלק עצמאי מטעמה למכור את קו החלוקה בו עבד. טרם חתימת ההסכם שוחח התובע עם מחלקים עצמאיים של הנתבעת, והם הודיעו לו כי גם הם מסתמכים על נוהג קיים והבטחה בעל פה של הנתבעת, לפיהם היא מתירה מכירת קווי החלוקה. כמו כן, משקיבל התובע את הסכם החלוקה לצורך חתימתו, הוא גילה כי הוראותיו מנוגדות לנוהג הקיים, ולפיכך הוא פנה למר רוזנברג אשר הודיע לו באופן חד משמעי כי אין לו ממה לחשוש וכי מזה ארבעים שנה נהוג אצל הנתבעת למכור קווי חלוקה, וכך גם יהיה בעתיד. בהסתמך על כל אלה, התובע חתם על ההסכם ושילם למאיר סכום נכבדים עבור קו החלוקה והמשאית, כל זאת על אף הקושי הרב בגיוס הסכום.

ההסכם, כך לטענת התובע, אינו חזות בקביעת תנאי ההתקשרות העסקית בין הצדדים בעלי הדין. לראייה, הנתבעת העניקה לתובע הטבות עבור תוספת מרחק והפעלת יחידות קירור אף כי הדברים לא הוסדרו בהסכם וכן הפחיתה על דעתה את שעור העמלה שנקבע בהסכם. לפיכך, ועל אף לשון ההסכם, אין לשלול את קיום הנוהג המתיר למחלקים עצמאיים אצל הנתבעת למכור את קווי החלוקה.

התובע קיים את התחייבויותיו בהתאם להסכם ללא רבב, אולם הנתבעת העלילה עליו והעלתה נגדו טענות מטענות שונות, כל זאת במטרה לשלול ממנו את קו החלוקה.

הנתבעת הטילה על התובע שלא כדין ובהעדר כל סמכות, כך לטענת התובע, קנסות בסך של 60,000 ₪.

14. לטענת הנתבעת, אין לתובע זכות קניינית בקו החלוקה, וכי היחסים ביניהם מעוגנים בהוראות ההסכם השולל באופן מפורש את זכותו הנטענת של התובע למכור את קו החלוקה. הנתבעת הוסיפה והבהירה כי באזור הצפון פעלו בעבר שתי קבוצות של מחלקים, האחת בשם "מפתח", אשר פעלה עד שנת 2001 (להלן: "קבוצת מפתח"), והשנייה בשם "מת"ת" (להלן: "קבוצת מת"ת"). בשנות ה-90 של המאה הקודמת החלה הנתבעת להתקשר בחוזים אישיים עם מחלקים עצמאיים שאינם שייכים לאחת משתי הקבוצות הנ"ל. ממועד סיום הקשר עם קבוצת מפתח, כל המחלקים באזור הצפון, למעט מחלקים ספורים המשתייכים לקבוצת מת"ת, הם מחלקים עצמאיים שחתמו על חוזה אישי כאמור, והתובע בכללם.

התובע הפר פעם אחר פעם את ההסכם ובעקבות זאת שבה הנתבעת ופנתה אליו במכתבי התראה, העמידה אותו על חומרת מעשיו וביקשה ממנו לתקן את דרכו, אך ללא הועיל. הפרות התובע היו רבות ומגוונות והם כללו התייצבות בשעה מאוחרת במרלו"ג לצורך העמסת המוצרים, מסירת המוצרים ללקוחות באיחור, לעיתים בשעות אחר הצהריים, העדרות מהעבודה במשך מספר ימים ללא מתן הודעה מוקדמת ומבלי שהתובע היה זמין, ביצוע חלוקה באמצעות אחרים במקום באופן אישי, מסירת סחורה בחסר ללקוחות, זלזול בלקוחות ועוד.

בנסיבות העניין, משלא שעה התובע להתראות הנתבעת, ובכך הוא פגע בשמה הטוב וביחסיה עם הלקוחות השונים, לא נותרה לנתבעת כל ברירה אלא לבטל את ההסכם ללא מתן הודעה מוקדמת.

הנתבעת מפנה לכך כי התובע לא פירט טענתו ביחס לקנסות שהוטלו עליו ונקב בסכום גלובלי של 60,000 ₪. מנגד, הנתבעת פירטה את הסכומים בהם חויב התובע, תמכה גרסתה בראיות, ומכל אלה עולה כי בדין חויב התובע באותם סכומים. הנתבעת מפנה לחומרת אירוע המשאית, ואשר בנס לא הסתיים באסון וטוענת כי הקנס שהוטל על התובע בעקבותיו היה בהסכמתו.

דיון:

אימות תצהירי הנתבעת:

15. אדון תחילה בבקשה התובע לפסילת חלק מתצהירי הנתבעת.

בהחלטה מיום 16.1.13 נקבע כי בעל דין יעלה טענותיו לעניין זה בפתח ישיבת ההוכחות. על אף זאת, התובע העלה טענותיו ביחס לאימות תצהירי הנתבעת בראשונה במסגרת סיכומיו. יתירה מכך, במועדים שמיעת הראיות בתביעה נחקרו כל עדי הנתבעת בחקירה נגדית, לא רק לעניין נסיבות חתימת תצהיריהם אלא גם לגוף המחלוקת בתביעה. לפיכך אין אלא להסיק כי התובע ויתר על טענותיו בנדון. לא זאת אלא זאת, משהוזהרו העדים לומר את האמת, וכאמור הם נחקרו נגדית על הנטען בתצהיריהם, אזי ככל ונפל פגם באימות חתימתם על התצהירים, הפגם תוקן ונרפא.

לאור האמור לעיל, בקשת התובע לפסילת חלק מתצהירי הנתבעת, נדחית בזאת.

זכות התובע בקו החלוקה – הדין המהותי והוראות ההסכם:

16. בהתאם להלכה הפסוקה, זכות התובע בקו החלוקה אינה זכות קניינית אלא זכות חוזית גרידא (ר' ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבונל (ישראל בע"מ), פ"ד מד(3), 661, ע"א 9046/96 ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(4), 125, ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נגה, פ''ד נד(4), 849 ו-ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ [פורסם בנבו]). דומה כי גם התובע אינו חולק על קביעה זו, שכן, בסיכומיו הוא לא טען דבר וחצי דבר בנדון. לפיכך, על מנת לעמוד על זכויות התובע בקו החלוקה, יש לפנות בראש ובראשונה להוראות ההסכם.

17. לא בכדי טען התובע כי ההסכם אינו חזות הכל בקביעת תנאי ההתקשרות בינו לבין הנתבעת, שכן ס''ק 16.2 להסכם אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם טענתו במשפט, ולפיה, הוא זכאי למכור את קו החלוקה. בסעיף הנ''ל נקבע כדלקמן:

"המחלק לא יהיה רשאי להעביר או להמחות לאחר את זכויותיו ו/או חיוביו על פי חוזה זה או איזה מהם".

בהתאם להלכה הפסוקה קיימת חזקה, לפיה, צדדים המתקשרים בהסכם ומעלים על הכתב את ההסכמות אליהן הגיעו, אזי הכתב משקף את ההסכמות ביניהם ועניין שלא נכלל בהסכם הכתוב אינו מהווה חלק מאותן הסכמות (ר' ע''א 7825/01 דאטא סיסתם אנד סופטוור אינק נ. בנק דיסקונט, פ''ד נח(5), 348). ודוק, לחזקה הנ''ל משנה תוקף במקרה דנן, שכן בסעיף 2 להסכם נקבע כדלקמן:

"מוסכם כי אין ולא יהיו למחלק זכויות כלשהן בקשר לעניינים האמורים בחוזה זה ו/או לחלוקה (כהגדרתה להלן) מעבר לזכויותיו המוקנות לו במפורש בחוזה זה, וזאת הן לגבי התקופה שקדמה לחוזה זה, הן לגבי תקופת החוזה, והן בקשר לסיום הקשר החוזי בין הצדדים"

גם ההוראה שבס''ק 3.10 להסכם אינה מתיישבת עם זכותו הנטענת של התובע למכור את קו החלוקה, שכן נקבע בה כדלקמן:

"מוסכם בזה כי על יחסי המחלק ותנובה יחול חוזה זה בלבד ולא יחול כל חוזה ו/או הסדר אחר שנכרת ו/או ייכרת בין תנובה לבין מחלק, תאגיד ו/או גוף אחרים"

הוראה נוספת המובילה לאותה מסקנה מצאתי בס''ק 16.8, בו נקבע כדלקמן:

"חוזה זה בא במקום ומבטל כל חוזה, זכרון דברים, התחייבות ו/או מצג/ים קודמים בין הצדדים בקשר לחלוקה ו/או בעניין מן העניינים המוסדרים בחוזה זה".

למעלה מהצורך, בס''ק 16.6 להסכם נקבע מנגנון לשינוי הוראותיו, ולפיו "כל שינוי של חוזה זה לא יהיה לו תוקף אלא אם נעשה במפורש או בכתב", והרי אין חולק כי מעולם לא פעלו הצדדים על פי המנגנון הנ''ל לשינוי הוראות ההסכם, אף אין כל טענה כי ההסכם שונה.

18. גם אם תאמר כי הנתבעת העניקה לתובע שתי הטבות שאינן מעוגנות בהסכם - תשלום עבור תוספת מרחק ויחידת קירור – הרי הדבר אינו מהווה הוכחה מספקת לטענת התובע כאילו ההסכם לא היה חזות הכל בקשר העסקי שבינו לבין הנתבעת ובוודאי ובוודאי הטענה אינה תומכת במסקנה כאילו התקיים אצל הנתבעת נוהג לפיו היא התירה למחלקים עצמאיים במעמד התובע למכור את קווי החלוקה. אבהיר להלן.

בסעיף 16.5 להסכם נקבע כדלקמן:

"ניתנה הסכמת תנובה לגבי עניין כלשהו הקשור לחוזה זה ואשר המחלק איננו זכאי לו במפורש לפי הוראות חוזה זה, לא תתפרש הסכמה כזו כמקנה זכות כלשהי למחלק מעבר לפעם ולנסיבות הספציפיות אליהן התייחסה ההסכמה, ובכל מקרה – תנובה תהיה רשאית, בכל עת ולפי שיקול דעתה המוחלט, לשנות ו/או לבטל את כל הסכמה כאמור".

הנה אם כן, מתן שתי הטבות לתובע, כמפורט לעיל, לא מקנה לו זכות כלשהי מעבר לאותן הטבות, לרבות הזכות הנטענת למכור את קו החלוקה. ודוק, אין בהסכם הוראה השוללת את ההטבות עבור תוספת נסיעה ויחידת קירור שהנתבעת העניקה לתובע, זאת בניגוד לזכותו הנטענת להעברת קו החלוקה, ואשר נשללה מכל וכל בסעיף 16.2 להסכם.

באשר לשיעור העמלה, הרי במקור הוא נקבע בהסכם אף כי בהמשך חתמו הצדדים על ההסכם המתוקן, משמע, לפי המנגנון שנקבע בס''ק 16.6 להסכם, לשינוי שעור העמלה המקורי. יוצא איפוא, כי הדרך בו נקטו הצדדים לשינוי שיעור העמלה, שולל את טענת התובע כאילו ההסכם אינו חזות הכל.

19. תאמר אפוא מעתה כי הנוהג הנטען ע"י התובע, לפיו הנתבעת התירה למחלקים עצמאיים למכור את קו החלוקה, לא רק שאין לו כל ביטוי בהוראות ההסכם , אלא הוא גם נשלל מכל וכל באותן הוראות.

הנוהג – הדין המהותי ותחולתו בנסיבות המקרה:

20. בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 נקבע לעניין השלמת פרטים חסרים בחוזה כדלקמן:

"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".

כאמור, במקרה דנן ההסכם שולל מפורשות תחולת הנוהג הנטען על ידי התובע. לפיכך, המחלוקת ביחס למכירת קו החלוקה על ידי התובע, אינה בבחינת ''פרט שלא נקבע בהסכם'' המותר להשלים אותו בהתאם לנוהג הקיים. על אף זאת, לא אעשה מלאכתי קלה ואדון להלן בטענת התובע בדבר קיום הנוהג לגופא.

21. בהתאם להלכה הפסוקה, יש להוכיח נוהג באמצעות ראיות רבות וטובות (ר' ע''א 498/83 אמישראגז החברה האמריקאית ישרלאית לגז בע''מ נ. מלבין, פ''ד מב(4), 269 וכן רע''א 2015/95 Krone EG נ. ענבר פלסטיק משוריין, (פורסם בנבו)) ובהתאם לכלל, לפיו, המוציא מחברו עליו הראייה, על בעל דין הטוען לקיומו של נוהג, הנטל להוכיח את הטענה.

מן הכלל אל הפרט.

22. במקרה דנן התובע כמעט ולא עשה מאומה להוכחת הנוהג הנטען, לפיו הנתבעת התירה למחלקים עצמאיים למכור את קווי החלוקה. התובע לא הזמין ולו מחלק עצמאי אחד שהתקשר עם הנתבעת בהסכם אישי על מנת להוכיח את הנהוג הנטען.

אמנם נכון, בתצהיר עדותו הראשית של מאיר, מוצג ת/2, נטען לקיום הנוהג הנטען אצל הנתבעת, אולם, בחקירתו בבית המשפט אישר העד כי הוא נמנה על קבוצת מת"ת, שכזכור, התובע אינו נמנה עליה (שם, עמוד 21 שורה 10 לפרוטוקול הדיון). זאת ועוד, הנתבעת טענה מלכתחילה כי תנאי ההתקשרות עם המחלקים הנמנים על קבוצת מת''ת שונה מתנאי ההתקשרות עם מחלקים עצמאיים כדוגמת התובע. בחקירתו הנגדית לא שלל עד התובע, מר מאיר, עמדה זו והעיד באומרו:

ש. אתה זוכר או יודע שבשנות ה-80 נחתם הסכם בין תנובה לבין מת"ת, שקבע שמחלקים שמגיעים לגיל 65 רשאים לפרוש ואז או שהם מביאים מחליף או שתנובה משלמת להם כסף. ידוע לך על הסכם כזה?

ת. זה מה שהתאפשר לי. אני לא ראיתי את ההסכמים אבל ראיתי את ההתנהלות" (שם, עמוד 22 שורה 10 לפרוטוקול הדיון).

תמיכה נוספת בעמדת הנתבעת לעיל מצאתי בפסק הדין שניתן ב-ת"א (חיפה) 762/03 שחר נ' תנובה [פורסם בנבו], אליו הפנה התובע בסיכומי טענותיו, ובו נקבע כדלקמן:

"בהסכם בין תנובה לארגון מת"ת נקבע כי בהגיע חבר בארגון לגיל הפרישה (67) יהיה החבר רשאי להעביר את הקו לאחר, ובמידה והמועמד לא יהיה מקובל על תנובה מתחייבת תנובה לרכוש את קו החלוקה מהמחלק" (שם, סע' 1 לפסק הדין).

הנה אם כן, מכירת קווי חלוקה של מחלקים מקבוצת מת"ת, שהתובע לא נמנה עליה, מעוגנת בהסכם שבינה לבין הנתבעת, זאת בניגוד להסכם נשוא התביעה, ולפיכך התובע לא יוכל להבנות מאותם תנאי התקשרות.

זאת יש להדגיש, מחדל התובע שלא טרח להזמין מחלקים נוספים לתמיכה בקיום הנוהג הנטען, חמור במיוחד לאור האמור בסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית – מוצג ת/1- לפיו, טרם רכש את קו החלוקה הוא שוחח עם מספר מחלקים אשר מסרו לו כי גם הם חתמו על הסכם דומה להסכם עליו הוא חתם, אך הם מסתמכים על הבטחות הנתבעת שניתנו בעל פה והנוהג המתיר להם מכירת קו החלוקה. מחדל זה אומר דרשני, ומקים את החזקה כי לו הוזמנו אותם מחלקים למתן עדות במשפט, עדותם הייתה תומכת בגרסת הנתבעת כנגד גרסת התובע.

הבטחת הנתבעת:

23. טענת התובע כאילו הוא הסתמך על הבטחתו של מר רוזנברג, לפיה, על אף ההוראות המפורשות בהסכם, אכן קיים ויתקיים נוהג לפיו הנתבעת מתירה למחלקים למכור את קווי חלוקה, תמוהה במיוחד.

בסעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע באומרו:

"עיינתי בהסכם והופתעתי לגלות כי לשונו אינה מתיישבת עם סיכום דברים בעל פה- בכל הקשור לזכותי למכור בעתיד את קו החלוקה, קו שהיה מהותי מבחינתי, ועל כן ביקשתי ממנו להבהיר באם תהיה לי בעיה בעתיד לבוא, למכור את קו החלוקה ולקבל כספים עבורו או פיצוי בשווי קו החלוקה".

סתם התובע ולא פירט, ולו ברמז, לעניין סיכום הדברים שנעשה בעל פה טרם נמסר ההסכם לחתימתו. התובע לא פירט עם מי מטעם הנתבעת סוכמו הדברים, מי נכח במהלך הסיכום ומה היה תוכנו. לו אמת בפי התובע, טענתו בנדון הייתה מפורטת כדבעי בתצהיר עדותו הראשית, אך כאמור אין הדבר כך.

לא זאת אלא זאת, מאחר ומכירת קו החלוקה היא זכות כה מהותית בעיני התובע, קשה להלום כי הוא חתם על הסכם השולל מכל וכל אותה זכות והשקיע סכום כה נכבד ברכישת קו החלוקה והמשאית, כל זאת על סמך הבטחה בעל פה, המנוגדת להוראות ההסכם.

24. בתצהיר עדותו הראשית תיאר מאיר את הפגישה שהתקיימה בינו ובין התובע לבין מר רוזנברג לקראת חתימת ההסכם, באומרו:

"במסגרת המו"מ לקחתי את מאור איתי למרכז הלוגיסטי של תנובה בכדי להפגיש אותו עם מנהל המרכז, מר צביקה רוזנברג (להלן: 'צביקה') שכן תנובה הייתה צריכה לאשר את רוכש הקו. במהלך שיחה משותפת לשלושתנו הסביר צביקה למאור על תנובה – בכלל ועל קו החלוקה – בפרט. כך גם הסביר צביקה למאור על התנאים לקבלת מעמד של מחלק, דרישות החפיפה, טוהר המידות וכיוצ"ב.

צביקה הודיע כי אהיה זכאי למכור את קו החלוקה למאור בתנאי שיעבור את תקופת החפיפה בתפקיד מחלק".

הנה אם כן, בפגישה המתוארת עלו נושאים מנושאים שונים, לרבות מכירת קו החלוקה לתובע, וככל ואכן מר רוזנברג הבטיח לתובע כי יהא זכאי למכור את קו החלוקה, מן הסתם הנושא היה עולה באותו מעמד. על אף זאת, אין בפי מאיר, עד התובע, כל טענה לעניין זה.

25. במסגרת ההליך עתר התובע להזמנתו של קצין הביטחון אצל הנתבעת באותם זמנים, מר אברהם איטח (להלן: "איטח") ללא הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו. פעם אחר פעם חזר התובע וטען בבית המשפט כי עדותו של איטח חיונית על מנת לתמוך בטענתו, לפיה הנתבעת הבטיחה להתיר לו למכור את קו החלוקה (ר' סעיף 7 לתגובת התובע מיום 22.1.14 בבקשה לביטול הזמנת העד וכן עמוד 9 שורה 2 ועמוד 38 שורה 1 לפרוטוקול הדיון). והנה, בחקירתו בבית המשפט לא נשאל העד דבר וחצי דבר לעניין ההבטחה הנטענת, שוב ללמדך על מידת אמינות התובע ונכונות גרסתו במשפט.

26. לתצהיר התובע צורפו שני מכתבי דרישה לנתבעת. מכתב ראשון מיום 28.12.09 לפיו פנה התובע בעצמו לנתבעת בבקשה למכירת קו החלוקה (נספח ח' לתצהיר), ומכתב שני של ב''כ התובע מיום 31.3.10 (נספח יא' לתצהיר) שנשלח לאחר ביטול ההסכם והודעת הנתבעת לתובע כי אינה מכירה בזכותו הנטענת למכור את קו החלוקה. והנה, בשתי הפניות הנ"ל לא עלתה כל טענה כאילו הנתבעת התחייבה להתיר לתובע למכור את קו החלוקה (ואגב, אין גם טענה לקיום נוהג בנדון). אין זה הגיוני ולא יעלה על הדעת כי לו אכן הנתבעת התחייבה כאמור כלפי התובע, הוא ובא כוחו היו מעלים עניין זה על הכתב.

27. משני טעמים ראייתים אין לקבל את טענת התובע כאילו מר רוזנברג הבטיח לו בעל פה להתיר מכירת קו החלוקה, ואלה הם:

א. עסקינן בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, ובהתאם לסעיף 81 לחוק הפרוצדורה העותמאני יש להוכיח אותה באמצעות מסמך בכתב. מסמך כאמור אין בנמצא.

ב. עדות התובע בנדון הינה עדות יחיד של בעל דין ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, אין לקבל את התביעה בהסתמך עליה ללא סיוע, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. טעמים כאמור אין בנמצא במקרה דנן, אדרבא, מכלול הנימוקים לעיל תומכים במסקנה הפוכה לטענת התובע במשפט.

28. ממכלול הנימוקים לעיל, אני דוחה את טענת התובע כאילו מר רוזנברג מטעם הנתבעת הבטיח להתיר לו מכירת קו החלוקה.

ביטול ההסכם על ידי הנתבעת:

29. בסעיף 19 לתצהיר עדותו הראשית פירט עד הנתבעת, מר דוד הראל, מנהל המרלו"ג החל מיום 9.1.09, עשרות מקרים בהם הפר התובע את הוראות ההסכם, ההתראות והאזהרות שקיבל מהנתבעת בעקבותיהן. מהפירוט הנ''ל עולה כי התנהלותו הקלוקלת של התובע החלה בחודש אפריל 2009 והיא התגברה בתחילת שנת 2010 עד אשר הודיעה לו הנתבעת על ביטול ההסכם. המועד בו החל התובע להפר את ההסכם והמועד בו התגברו אותן הפרות, אינו מקרי כלל ועיקר, ואבהיר.

בחקירתו בבית המשפט העיד התובע תחילה באומרו:

"ש. בתקופה בה היית מחלק חלוקת מוצרי תנובה הייתה ההכנסה היחידה שלך?

ת. כן" (שם, עמוד 15 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).

בתשובה לעיל שיקר התובע ובמצח נחושה.

בהמשך החקירה נשאל התובע לעסק בשם "אזולאי פרסום חוצות" והשיב באומרו "זה עסק של מסך דיגיטלי שאחי מתעסק בו" (שם, עמוד 19 שורה 24 לפרוטוקול הדיון). בתשובה הנ"ל ניסה התובע, ללא הצלחה, למלט את עצמו מחלקו בעסק האמור. בחקירתו הנגדית הוצגו בפני התובע דו"חות רווח והפסד של העסק ''אזולאי פרסום חוצות'' - מוצגים נ/4 - נ/5 - מהם עולה כי בשנת 2009 הוא היה שותף בעסק בשיעור של 30% והעסק הניב רווח בסך של כ-93,000 ובשנת 2010 הוא היה שותף בעסק בשיעור של 60% והוא הניב רווח בסך של כ- 261,000 ₪. בנסיבות העניין, נאלץ התובע לחזור בו מהטענה כאילו לא הייתה לו הכנסה נוספת במהלך השנים 2009-2010 (שם, בעמוד 26 שורה 7 לפרוטוקול הדיון), והוסיף כי "לא דייק" משהעיד תחילה היפוכו של דבר (שם, עמוד 20 שורה 23 לפרוטוקול הדיון).

ודוק, הקמת עסק השלטים בדיוק בשנה בה החל התובע להפר את ההסכם, 2009, והתגברות אותן הפרות בשנה בה הוא הכפיל את חלקו בעסק והרווחים ממנו עלו בצורה חדה, 2010, הם עדות לכך כי התובע אכן זלזל בקיום התחייבויותיו בהתאם להסכם ולא בכדי הוא לא שעה להתראות ולאזהרות של הנתבעת טרם ביטול ההתקשרות עימו.

30. טענות הנתבעת ביחס להפרות הרבות של ההסכם על ידי התובע נטענו בפירוט רב ונתמכו בראיות למכביר המתעדות את מכלול התלונות והאזהרות שהופנו אליו (נספחים ד'-כ' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). מנגד, התובע לא הפריך את אותן תלונות, לא טרח להתייחס אליהן באופן פרטני ולא חקר את מר דוד הראל מטעם הנתבעת בחקירת שתי וערב בנדון.

31. אדרבא ואדרבא, בחקירתו הראשית של עד התובע, מר איטח, נטען תחילה כאילו בעקבות חקירה אשר ערך, התברר כי רק לקוח אחד התלונן כי התובע לא הגיע אליו במועד, בעוד כי כל יתר הלקוחות היו מרוצים ממנו (שם, עמוד 81 שורה 15 לפרוטוקול הדיון). אולם, בחקירתו הנגדית של העד הוא אישר מספר אירועים בהם היה מעורב התובע. לדוגמה, אירוע מחודש מאי 2005 בו נעלם התובע ולא התייצב לעבודה ללא מתן הודעה ומבלי שניתן היה ליצור עימו קשר טלפוני (שם, עמוד 85 שורה 2 לפרוטוקול הדיון), אירוע נוסף \מחודש אוגוסט בו לא התייצב התובע לעבודה (שם, עמוד 85 שורה 1 לפרוטוקול הדיון), וכן מעקב אחרי התובע בו התגלה כי הוא לא מבצע את החלוקה באופן אישי (שם, עמוד 86 שורה 29 לפרוטוקול הדיון).

לאמור לעיל משנה תוקף לאור העבודה כי מדובר בעד התובע והתרשמתי מעדותו כי הוא מוטה לטובת התובע ומנסה לסייע לו במשפט, מבלי שהאמת היתה בהכרח נר לרגליו. בנדון יש לציין כי בתחילת חקירתו טען מר איטח כאילו הוא ראה את ב"כ התובע בראשונה במועד הדיון (שם, עמוד 80 שורה 1 לפרוטוקול הדיון), אך בהמשך הוא העיד כי נועד עם ב"כ התובע לפני הדיון (שם, עמוד 84 שורה 29 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, על אף הטענה כאילו העד לא שיתף פעולה עם התובע למתן תצהיר עדות ראשית, התרשמתי כי הוא הגיע מוכן היטב לשאלות עליהן נשאל וידע למסור, במיוחד בחקירה ראשית, תשובות מוזמנות.

32. סעיף 13 להסכם מסדיר את תקופת ההתקשרות בין הצדדים ואופן ביטול ההסכם. בס"ק 13.1 ו- 13.2.8 להסכם, הם הרלוונטיים לענייננו, נקבע כדלקמן:

"13.1 חוזה זה יחול על הצדדים מיום 1 בחודש יולי 2005 ויגיע לסיומו עם הודעת צד לצד האחר, בכתב, על רצונו להביא החוזה לידי סיום (להלן: 'הודעת סיום'), וזאת לפחות חודשיים לפני מועד סיום החוזה הנקוב בהודעת הסיום.

13.2 למרות כל דבר אחר האמור בחוזה זה (לרבות בסעיף 13.1) ובכל דין, תהא תנובה רשאית להביא את החוזה לידי סיום מיידי בכל מקרה בו יהיה לה יסוד סביר להניח כי המחלק ו/או מי שיפעל מטעמו ו/או עבורו בקשר עם חוזה זה;

...........

13.2.8 הפר חיוב מחיוביו המהווה תנאי יסודי בחוזה זה"

חלק מהוראות ההסכם הוגדרו כתנאים יסודיים ודומה כי בהתנהלותו, כמפורט בהרחבה בתצהירו של מר דוד הראל, לא חסך התובע מהפרת תנאים בסיסיים רבים בהסכם, לרבות התנאים שלהלן:

א. ביצוע חלוקה בצורה טובה ביותר ובהגינות, בנאמנות ובמהימנות מירביים (ס"ק 3.7-3.8 להסכם המוגדרים כתנאים בסיסיים בהתאם לס"ק 3.11).

ב. קיום סדרי ונהלי הנתבעת, לרבות זמני החלוקה (סעיף 4 להסכם).

ג. ביצוע החלוקה באופן אישי, היעדרות מעבודה רק במקרה של מילואים או חופשה, התייצבות במרכז ההפצה של הנתבעת פעמיים ביום (לפני ביצוע החלוקה ובסיומה) (סעיף 5 להסכם).

33. בנסיבות העניין, כאשר התובע הפר את ההסכם פעם אחר פעם בהפרות יסודיות ולא תיקן את דרכו, על אף התראותיה ואזהרותיה של הנתבעת, הרי בדין היא פעלה בהתאם לזכות המוקנית לה לפי ס''ק 13.2.8 להסכם והודיעה לו על ביטול ההסכם ללא מתן הודעה מוקדמת.

ודוק, ההלכה הפסוקה נותנת גושפנקא לתוצאה אליה הגעתי לעיל, שכן, ב-ע"א 687/76 בלייויס נ' פיק ל"ד לב(2), 721,725 , נפסק כי ''המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו''. כמו כן ב-ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שיווק) בע"מ [פורסם בנבו] נדון מקרה בו המחלק שילם לחברה תמורת רכישת זכויות הפצה (בניגוד למקרה דנן בו התובע לא שילם מאומה לנתבעת עבור קו החלוקה), ובית המשפט פסק באומרו:

"במספר מקרים בעבר הבהיר בית המשפט זה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי סוכן או מפיץ המפר הסכם שחתם עם היצרן אינו יכול להישמע לאחר מכן בטענה כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפסקת ההסכם".

ובהמשך:

"ואכן, מתקשה אני להעלות על הדעת כי מפיץ אשר לא נרתע מלהפר באופן בוטה את הסכם ההפצה ואגב כך גרם לביטולו, יוכל לתבוע פיצוי על פיו בגין הפסקת הקשר המסחרי. אין הדבר מתיישב לא עם שורת הצדק ולא עם השכל הישר'' (שם, סעיף 19 לפסק הדין).

קנסות שהוטלו על התובע:

34. בסעיף 34 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע לעניין הקנסות שהנתבעת הטילה עליו, באומרו:

"במהלך תקופת ההתקשרות נקנסתי על ידי הנתבעת במספר

הזדמנויות שונות, בגין אי הרמת בלם היד במשאית קנס שהיה למיטב זכרוני בסכום של 20,000 ₪ שפרסו לי אותו למספר תשלומים, להערכתי, בתקופת עבודתי שילמתי לנתבעת קנסות בסכום כולל של כ-60,000 ₪."

סתם התובע ולא פירט טענתו לעיל ולא תמך אותה בראיות כלשהן, מה גם והסכומים בהם נקב היו לפי מיטב זכרונו ועל דרך האומדנא. מנגד, הנתבעת התייחסה באופן פרטני לכלל הקנסות שהטילה על התובע והגישה את הראיות הרלוונטיות ביחס אליהם. התנהלותו הנ''ל של התובע משליכה על המשקל שיש לתת לטענותיו בנידון.

35. ס''ק 16.1 להסכם מעגן את זכות הנתבעת לקזז כספים מהתשלומים המגיעים לתובע, ולפיו:

"תנובה תהא רשאית, בכל עת ובלא מתן הודעה, לנכות ולקזז מכל סכום שיגיע למחלק, סכום השווה לסך כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו ו/או שעשויים להגיע לתנובה ו/או לכל גוף קשור לתנובה ו/או למי מאנשי או עובדי תנובה ו/או גוף כאמור, בין שהגיע מועד פרעונם ובין שטרם הגיע."

ס"ק 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973 הוא מקור נוסף לזכות הקיזוז המוקנית לנתבעת, ובו נקבע כדלקמן:

"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עיסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".

סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970, מכיר אף הוא בזכות הקיזוז ולפיו "חובות שהצדדים חבים זה לזה על פי חוק זה ניתנים לקיזוז".

דא עקא, עצם העובדה כי ההסכם והוראות הדין לעיל מכירים בזכות הנתבעת להפעיל את מנגנון הקיזוז, אין בה די להכשרת הסכומים אשר קוזזו בפועל ולעניין זה על הנתבעת להוכיח כי יש לה זכות בדין לשלשל לכיסה את אותם סכומים, ובלשון ההסכם עליה להראות כי מדובר ב''סכומים המגיעים או יגיעו לתנובה''.

36. בהתאם לראיות שהוגשו במשפט, אלה הם הסכומים שהנתבעת קיזזה מהתשלומים המגיעים לתובע:

• סך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ עליו, ובסה"כ 17,329 ₪ אשר קוזז בשלושה תשלומים חודשיים בעקבות אירוע המשאית.
• סך של 4,000 ₪ אשר קוזז בארבעה תשלומים שווים בחודשים ינואר, פברואר, אפריל ומאי 2009 עבור סחורה שנטל עוזר התובע מהנתבעת מבלי ששילם תמורתה.
• סך של 2,400 ₪ ומע"מ עליו אשר קוזז ביום 2.2.10 עבור ארוחות שהתובע אכל בחדר האוכל של הנתבעת.
• סך של 31,488 ₪ בתוספת מע"מ עליו אשר קוזזו בחודש 10/09 בגין סחורה חסרה שנמסרה לתובע ולא הוחזרה לנתבעת.
• קיזוז בגין "חותמת אדומה".

אדון להלן בקיזוזים לעיל לפי סדרם.

37. הנתבעת הטילה על התובע קנס בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ עליו בעקבות אירוע המשאית, זאת על אף כי ההסכם אינו מקנה לה כל זכות להטיל קנס כאמור, והרי לא בכדי ניסו עדי הנתבעת בחקירתם בבית המשפט למשוך את ידם מהקנס הנ''ל. אפרט להלן:

38. גב' ציפורה גוטליב, מנהלת חשבונות אצל הנתבעת ובעלת ותק של 40 שנה, העידה ביחס לחשבונית שהוציאה לתובע על סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, באומרה:

"ש. מתי כתבת את המילים "קנס מחלק" בעת הוצאת החשבונית?

ת. קיבלתי הוראה מהמנהל שלי וזה מה שעשיתי.

ש. מי המנהל שלך?

ת. החשב משה שולשטיין." (שם, בעמוד 40 שורה 20 לפרוטוקול הדיון).

כמו כן, כאשר מנהלת החשבונות של הנתבעת נשאלה למשמעות המונח "קנס מחלק", היא טענה באומרה:

"ש. את בקיאה בסוגי הניכויים שבוצעו בחשבונות החודשיים של התובע?

ת. לא.

ש. אם רשמת את המילה "קנס למחלק", מה פירוש המילים קנס מחלק? את עירייה, משטרה?

ת. אני לא יודעת, אני פעלתי מה שאמר לי המנהל וזה מה שרשמתי.

ש. הוא אמר לך לרשום קנס?

ת. כן.

לשאלת בית המשפט אם אני שאלתי מה זה קנס אני משיבה שלא.

ש. היום את יודעת מה זה קנס?

ת. לא." (שם, עמוד 42 שורה 7 לפרוטוקול הדיון).

טיעון עדת הנתבעת לעיל, מעורר ספק ותמיהה. כאמור, מדובר במנהלת חשבונות עם ותק של 40 שנה וקשה להלום כי היא ביצעה את הוראות חשב המרלו"ג, מר שי שולשטיין, באופן טכני מבלי לדעת בגין מה הוטל הקנס.

39. יתירה מכך, בתצהיר עדותו הראשית של מר שושלטיין – מוצג נ/9 – אין כל זכר למונח "קנס מחלק", אף כי בסעיף 8 לתצהיר הוא פירט את כל הניכויים שקוזזו מהתשלומים המגיעים לתובע. חמור מכך, בניסיון להתאים את עדותו לגרסת הנתבעת, ולפיה, התובע חויב בהסכמתו לשאת בסך של 15,000 ₪ ומע"מ עליו בעקבות אירוע המשאית, העיד שולשטיין באומרו:

"ש. מי נתן לך הוראה לרשום את המילה "קנס" על גבי חשבונית? הרי לא על דעת עצמך החלטת לקרוא לזה קנס. קנס זה חיוב כספי המוטל על אזרח על ידי רשות מבצעת או שיפוטית. ממתי תנובה היא גוף המטיל קנסות אלא אם קיבלת הוראה ממישהו לרשום קנסות.

ת. אני חייב לומר שהנושא של הרישום אף אחד בתנובה לא הכתיב לי מה לכתוב. אני סברתי שזאת המילה, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות כתוצאה מהסכם, מסיכום בין שני צדדים, באותו רגע אמרתי לה לכתוב קנס." (שם, עמוד 59 שורה 24 לפרוטוקול הדיון).

אין זה הגיוני ולא יעלה על הדעת כי תאגיד גדול האמור לפעול בצורה מסודרת כנתבעת יוציא חשבוניות עם מלל המעיד על מהות החיוב ובהמשך יטען כלאחר יד כאילו למלל הנ''ל אין למעשה כל משמעות. דומה אפוא, כי כל רצונו של חשב המרלו"ג הוא להתחמק מהמשמעות הרגילה של הרישום בחשבוניות הנתבעת, ולכך אין לתת יד.

40. גם מר דוד הראל, מנהל המרלו''ג שבתקופת כהונתו התרחש אירוע המשאית והוטל על התובע קנס בסך של 15,000 ש''ח ומע''מ עליו, ביקש בחקירתו להתעלם מהמלל המופיע בחשבוניות הנתבעת שהוצאו בגין אותו קנס, והעיד באומרו:

"ש. הטלת קנסות על מאור ואתה אומר שזו הסמכות הקבועה שלך?

ת. לא אקרא לזה קנס.

ש. איך תקרא לזה?

ת. הוא עבר עבירת משמעת, עבירה קשה שהיתה יכולה להיגמר באסון, שקלתי מה לעשות, העבירה היתה התדרדרות של משאית שיכלה להיגמר באסון כבד, וחלק מהשיקולים בשיחה ביחד עם מאור הסכמנו שנסיים זאת ב 15,000 ש"ח שנגבה ממנו.

ש. האם זה כולל מע"מ או לא כולל מע"מ?

ת. לא זוכר. זוכר שזה 15,000 ש"ח

ש. מה כתוב בחשבונית שנתתם לו פה, מוצג ת/3?

ת. קנס מחלק. אבל אני לא כתבתי את החשבונית הזו אני אפילו לא מכיר אותה.

ש. אתה הורית למשה שולשטיין להוריד לאזולאי 15,000 ש"ח קנס על העבירה?

ת. אני הוריתי לשולשטיין להוריד 15,000 ש"ח אחרי הבקשה של מאור, פצלנו את זה ל 3 תשלומים." (שם, עמוד 73 החל משורה 19 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשות אינן במקור – ר.ח).

עדותו של הראל לעיל אינה הגיונית ואינה אמינה בעיניי, לא רק מפני שהיא מזמינה את בית המשפט להתעלם מהמלל שהנתבעת עצמה רשמה בחשבוניות שהוציאה לתובע, אלא גם מאחר ומדברי העד, כמו גם מדברי קודמו בתפקיד, מר מיכה כהן (שם, עמוד 50 שורה 10 לפרוטוקול הדיון), עולה כי מנהל המרלו"ג הוא הוא זה אשר נותן הוראה לחשב לנכות מהתשלומים המגיעים למחלק.

41. הנתבעת הוסיפה וטענה כאילו בעקבות אירוע המשאית סוכם בינה לבין התובע על קיזוז הקנס, אולם טענה זו אינה משכנעת כלל ועיקר בעיניי.

ראשית כל, יצוין כי התובע לא נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית ומעולם הוא לא אישר טענת הנתבעת בנדון. יתירה מכך, הנתבעת לא הציגה כל מסמך בחתימת התובע, לפיו הוא מסכים כי יוטל עליו קנס כלשהו בעקבות אירוע המשאית. ודוק, להעדר מסמך כאמור משנה תוקף לאור העובדה כי הנתבעת כן קיבלה את הסכמת התובע בכתב לקיזוז סך של 4,000 ₪ עבור הסחורה שגנב העוזר מטעמו (נספח ל' בתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

42. לאור האמור לעיל, התובע זכאי להחזר הקנס אשר הוטל עליו בעקבות אירוע המשאית בסך של 15,000 ₪ ומע"מ עליו. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ביצוע הקיזוז ועד להיום מגיע לסך של 21,056 ₪.

43. כעולה מנספח ל' לתיק המוצגים של הנתבעת, התובע אישר בחתימתו כי העוזר מטעמו נטל מהנתבעת סחורה מבלי לשלם תמורתה, ולפיכך הוא נתן לה את הסכמתו כי תחייב אותו בגין אותה סחורה בסך של 4,000 ₪. יצוין, כי מדו"ח בדיקת פוליגרף שעשה עוזר התובע עולה כי העוזר אכן גנב מהנתבעת את סחורה.

בס"ק 9.1-9.2 להסכם, נקבע כי על התובע מוטלת אחריות לנזק שנגרם על ידי העוזר מטעמו והוא התחייב לשפות את הנתבעת בגין נזק כאמור.

בנסיבות העניין, התובע אינו זכאי להחזר סכום כלשהו בגין קיזוז תמורת הסחורה אשר גנב העוזר מטעמו.

44. בתצהיר עדותו הראשית לא העלה התובע כל טענה בדבר חיובו עבור ארוחות שאכל בחדר האוכל של הנתבעת, ומן הסתם הוא לא נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית.

הנתבעת הוציאה חשבונית על סך של 2,400 ש''ח אשר קוזז מהתשלומים המגיעים לתובע ובחקירתו העיד מר שולשטיין מטעם הנתבעת לעניין אותה חשבונית, באומרו: "יש פה טעות זה לא עבור חדר אוכל אלא השאלת מחלק. אם בית המשפט רוצה יש לי פה את הנספח" (שם, עמוד 61 שורה 16 לפרוטוקול הדיון). במאמר מוסגר יצויין כי אין חולק כי עבור השאלת מחלק, הנתבעת זכאית לקבל מהתובע סך של 800 ₪, והרי סכום החשבונית הוא מכפלה של תעריף זה.

התובע מצידו לא ביקש לעיין בנספח אליו הפנה העד לצורך בירור הסוגיה עד תום.

ממכלול הנסיבות לעיל, מאחר וממילא לא הייתה בפי התובע כל טענה ביחס לקיזוז סך 2,400 ₪, אזי אין להורות על החזרת סכום זה.

45. בס"ק 11.9 לתצהיר עדותו הראשית – מוצג נ/11 – העיד מר דוד הראל מטעם הנתבעת לעניין הסחורה שנמסרה לתובע ולא חולקה ללקוחות או הוחזרה לידיה, באומרו:

"....בחודש אוקטובר 2009 הודיע התובע כי אחסן סחורה שלא חולקה על ידו במקרר בכפר דיר אלמכסור. התנהלות זו, כשלעצמה, הינה חריגה ובלתי מקובלת, שכן סחורה שלא חולקה יש להשיב למרלו"ג. בבדיקה שנערכה ע"י הקב"ט (יחד עם התובע) התברר כי הסחורה שלטענת התובע אוחסנה כאמור, איננה נמצאת באותו מקרר..."

בעקבות האירוע הנ''ל פנתה הנתבעת לתובע במכתבה מיום 18.10.09, נספח י"ב בתיק המוצגים מטעם הנתבעת, ועל המכתב מופיעה חתימת התובע המאשר את קבלתו.

העובדה כי ממועד קבלת המכתב לא העלה התובע כל טענה או דרישה ביחס לאמור בכתב ולסכומים שקוזזו ממנו בעקבות האירוע, מעידה על הודאתו והסכמתו לקיזוז שווי הסחורה שנעלמה.

ודוק, בס"ק 5.9 להסכם, התחייב התובע להשיב לנתבעת סחורות אשר נמסרו לחלוקה, ולא נמסרו בפועל ללקוחות, ובס"ק 9.1 הוא הוסיף והתחייב לשאת באחריות לכל נזק שיגרם לנתבעת בקשר לחלוקה.

לאור האמור לעיל, בדין חויב התובע בעלות הסחורה שלא הוחזרה לנתבעת ולפיכך התביעה לעניין זה, נדחית.

46. מעדותו של מר הראל עולה כי הנתבעת נהגה לחייב את המחלק בסך של 150 ₪ כנגד חיובים שהלקוחות הטילו עליה בעקבות מסירת סחורה בחסר. חיוב זה נקרא ''חותמת אדומה'' (שם, עמוד 74 שורה 21 ועמוד 75 שורה 8 לפרוטוקול הדיון).

ס"ק 9.2 להסכם מעגן באופן מפורש את אחריות התובע לשפות את הנתבעת בגין "חותמת אדומה", ולפיכך אין כל פסול בהתנהלות הנתבעת לעניין זה.

לפני סיום:

47. התובע טען בסיכומיו כי הנתבעת זייפה מספר חשבוניות לפיהן הוטל עליו קנס, כאשר תיאור החיוב בחשבונית המקור שונה מהתיאור בצילום החשבונית. ספק רב באם על פי הראיות והעדויות שהיו במשפט, טענת התובע בנדון הוכחה כדבעי, מה גם ומדובר בטענה עם אופי פלילי שדרישת ההוכחה לגביה מחמירה יותר מרמת ההוכחה הרגילה במשפט האזרחי. מכל מקום, לא מצאתי כי לטענות התובע בנדון השלכה על דרישתו להשבת הקנסות בהן חויב כאשר ממילא כל קנס נבחן על פי נסיבותיו והוראות ההסכם הרלווניטיות, ולאו דווקא על פי התיאור בחשבונית הרלוונטית.

סיכום:

48. ממכלול הנימוקים לעיל, יש לדחות את התביעה, זאת למעט עניין הקנס שהוטל על התובע בעקבות אירוע המשאית. בהתאם לכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 21,056 ₪ נכון להיום. הסכום הנ''ל ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בהתחשב בסכום התביעה והתוצאה אליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ה, 01 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.