לפניי בקשה לביטול פסק דין, שניתן ביום 1/4/12, בהעדר בקשת רשות להתגונן.

התביעה הוגשה נגד הנתבע מס' 1, בעל החשבון בבנק המשיב, ונגד הנתבעים מס' 2 עד 4, ערבים להלוואה שנטל בחשבון.

אישורי המסירה לארבעת הנתבעים, אחים, נמסרו לנתבע מס' 3 ביום 16/2/12.

ביום 22/4/13 הגישו המבקשים בקשת רשות להתגונן, שנמחקה, עקב מתן פסק הדין.

רק ביום 1/8/12 הגישו המבקשים בקשה לבטול פסק הדין. יצויין כי ההחלטה מיום 22/4/12 לא נמסרה לב"כ המבקשים, אלא נשלחה למבקשים עצמם, ולא נמסרה עקב הערת הדוור ביחס לנתבע מס' 3 "לא ידוע".

הבקשה לביטול פסק דין

המבקשים מודים בקבלת כתב התביעה ובאיחור בהגשת בקשת הרשות להתגונן, ותולים את האיחור בקשיים כלכליים למציאת עו"ד שייצג אותם. נימוקי ההגנה מופיעים בבקשת הרשות להתגונן, שניסו המבקשים להגיש, ובבקשה דנן הם מפנים לבקשה שם.

עיון בבקשת הרשות להתגונן מגלה, מעבר לציטוטים מפסיקה וספרות כי ההגנה מוגשת רק מטעם הנתבעים מס' 2 עד 4, ואין כל טענה בפי המבקש מס' 1, ששמו צויין בכותרת הבקשות שלא כדין.

זאת ועוד, בסעיף 37 לבקשה נכתב כי מצורפים תצהירים, ובסעיף 40 נכתב כי היות ומדובר בטענות משפטיות לא מצורפים תצהירים. בפועל לא צורפו תצהירים.

בבקשה מצויינות שתי טענות הגנה בלבד: האחת, כי המשיב לא מיצה את ההליכים נגד הנתבע מס' 1, החייב העיקרי, והשניה, כי המשיב לא הודיע למבקשים, הערבים, על אי קיום חובו של החייב העיקרי.

תגובת המשיב

המשיב בתגובתו טען לאיחור בהגשת בקשת הרשות להתגונן ועל כך אין חולק, כן טען לאיחור בהגשת הבקשה, לאחר שפסק הדין נמסר לאיהאב, אחי המבקשים, ביום 2/5/12 (אישור מסירה צורף כנספח ב' לתגובה). המשיב טוען כי אין בפי המבקשים טעם מוצדק לאיחור בהגשת הבקשה לרשות להתגונן ולא כל טעם שהוא לאיחור בהגשת הבקשה שבכותרת.

ביחס לנימוקי ההגנה, מפנה ב"כ המשיב לעובדה שהמבקשים מס' 2 עד 4 הינם "ערבים יחידים", כהגדרתם בחוק הערבות, התשכ"ז-1967 ולא "ערבים מוגנים" לאור סכום הערבות, 100,000 ₪, ועל כן אין חובה למצות את ההליכים נגד החייב העיקרי טרם הגשת תביעה נגדם. הדבר עולה מכותרת כתב ההערבות, עליו לא מכחישים הנתבעים את חתימתם.

לטענת אי מסירת הודעה לערבים על אי קיום החיוב ע"י החייב, מגיב המשיב וטוען כי טרם הגשת התביעה נשלחו למבקשים מכתבי התראה ביום 3/1/12 (נספח ד' לכתב התביעה).

המבקשים לא הגישו תגובה לתגובה, ולא גילו כל עניין בתיק, אף שגם ב"כ המשיב מסר לחברו את ההחלטה ביום 8/11/12 (נספח ב' לבקשת ב"כ המשיב למתן החלטה מיום 25/11/12).

דיון

הבקשה הוגשה באיחור הן ממועד מסירת פסק הדין ביום 2/5/12 והן ממועד החלטתי מיום 22/4/12 על כך שניתן פסק דין. מרגע שהוגשה בקשת רשות להתגונן באיחור במודע, היה על המבקשים או על בא כחם לברר את ההחלטה בבקשה (ע"א 10258/07 עו"ד אבי גולדבליט נ' מעלות הנביאים בע"מ, 23.7.2008, מופיע בנבו), וגם מועד זה מבסס את האיחור בהגשת הבקשה לביטול, המצטרף לאיחור בהגשת בקשת הרשות להתגונן.

הטעם שמסרו המבקשים בדבר קשיים כלכליים בקבלת ייצוג הינו טעם התלוי בהם עצמם, ואינו מצדיק התעלמות מהליך משפטי במודע. המבקשים אף לא טרחו להגיש בקשה להארכת מועד ולא פירטו מה עשו על מנת שלא ישתמע זלזול מכוון בהליך (רע"א 6241/08 ד"ר חדד זילבר נ' חן אהרוני, 17.11.2008, מופיע בנבו).

ביחס למועד הגשת הבקשה לביטול פסק דין לא מסרו המבקשים כל טעם שהוא, ודי בכך כדי לדחות את בקשתם.

לפנים מן הצורך, אדון בנימוקי ההגנה, שלא נתמכו בתצהיר. המבקשים בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק דין הפנו לבקשת הרשות להתגונן, אך זו, כאמור, אינה נתמכת בתצהיר. הסבתי את תשומת לב ב"כ המבקשים לכך בהחלטתי מיום 22/4/12.

כאמור מקריאת בקשת הרשות להתגונן ברור כי אין בפי המבקש מס' 1, החייב העיקרי, כל הגנה, ועצם הכללתו בכותרת הבקשה היוותה הטעייה של בית המשפט.

באשר לטענות ההגנה של המבקשים מס' 2 עד 4, אני דוחה את הטענה המשפטית בדבר אי מיצוי הליכים. המבקשים הינם ערבים יחידים, ואינם חוסים תחת הגנת סעיף 27 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, (להלן: "החוק") הקובע: "לא תוגש תובענה נגד ערב מוגן אלא לאחר שהתקיימו...".

"ערב מוגן" מוגדר בסעיף 19 לחוק: "ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 87,638.31 שקלים חדשים" (הסכום נכון ליום 1/1/13, ובוודאי היה נמוך יותר בעת חתימת המבקשים על כתב הערבות ביום 27/10/10, ג.ס.ב.).

המבקשים חתמו על ערבות להלוואה בסך 100,000 ₪, על כן אין הסעיף חל עליהם, וניתן לתבוע אותם מלכתחילה ללא קבלת אישור על מיצוי הליכים.

הטענה השניה לפיה לא נמסר למבקשים על אי קיום החיוב ע"י החייב העיקרי, מתבססת על סעיף 26 לחוק. אמנם הסעיף חל על ערבים יחידים, אך דין הטענה להידוחת ממספר טעמים מצטברים. ראשית, המשיב צירף כבר לכתב התביעה מכתבי התראה לכל הנתבעים מיום 3/1/12. המבקשים טענו בבקשה באופן כללי כי מעולם לא קיבלו הודעה על אי קיום החיוב, אך לא הכחישו במפורש קבלת המכתבים, שצורפו לכתב התביעה. המבקשים גם לא טענו את הטענה בתצהיר, על כן אין לה משמעות כלשהי. שנית, המבקשים טענו את הטענה כטענה כללית וסתמית, ולא טענו מה הנזק שנגרם להם מאי קבלת מכתב הודעה על אי קיום, אף אם נקבל את טענתם. בסעיף 26(א) לחוק נקבע: "לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 יום מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך".

הערבים לא טענו לכל נזק שהוא שנגרם להם עקב אי קבלת ההודעה הנטענת. עיון בנספח ב' לכתב התביעה מגלה כי הפיגור בתשלום ההלוואה התחיל ביום 12/11/11 (נכון ליום 28/11/11 היה הפיגור בגובה שני תשלומים), על כן משלוח המכתב ביום 3/1/12, מהווה עמידה של המשיב בהוראות סעיף 26 לחוק הערבות.

הסיכום הינו כי דין הבקשה לביטול פסק דין להידחות מהצטברות הנימוקים הבאים:

איחור בהגשתה ללא כל נימוק; העדר טעם מוצדק למחדל באי הגשת בקשת רשות להתגונן במועד; העדר תצהיר תמיכה בבקשת רשות להתגונן ובנימוקי ההגנה; העדר נימוקי הגנה לנתבע מס' 1, טענת הגנה לא נכונה משפטית של המבקשים 2-4 בעניין מיצוי הליכים, וטענה עובדתית סתמית, כללית ולא נכונה בדבר אי קבלת הודעה על אי קיום, והעדר פירוט הנזק שנגרם מהמחדל הנטען.

הבקשה לביטול פסק דין נדחית.

מאחר וממילא ההליכים לביצוע פסק הדין לא עוכבו, אין צורך לחדשם.

המבקשים ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,180 ₪.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ט אב תשע"ג, 05 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.