עם סיום פרשת התביעה, בפניי בקשה בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק"), במסגרתה נטען כי אין להשיב לאשמה.

הרקע לבקשה

1. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של עיסוק כיצרן ללא רישיון מאת המנהל, בניגוד לסעיף 2(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסחר במזון, ייצורו והחסנתו) תשכ"א- 1960 (להלן: "צו הפיקוח"), ביחד עם סעיף 39 (ב)(א1) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים תשי"ח- 1957.

2. על פי עובדות כתב האישום, אשר תוקן בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, החל מחודש פברואר 2007, הנאשמת, שהינה מנהלת "שמנא" בית בד כפרי במושב חגור, עוסקת באריזת שמן זית בבית הבד ללא רישיון יצרן מאת המנהל. יובהר כי כתב האישום תוקן לאחר שבדיון מיום 30.3.15 הגיש ב"כ הנאשמת מסמך ממשרד הבריאות (נ/1), בו צוין כי "שירות המזון במשרד הבריאות לא מנפיק רישיון יצרן לבתי בד, אלא לפעילות של מילוי ובקבוק שמן זית באופן מסחרי". עם הגשת המסמך ביקש ב"כ הנאשמת מהמאשימה לחזור בה מכתב האישום בכל הנוגע לייצור שמן הזית, להבדיל מהפעילות של מילוי הבקבוקים. המאשימה הסכימה לתיקון כתב האישום, כך שיימחקו ממנו העובדות העוסקות בייצור השמן, וכתב האישום תוקן כך שכמפורט לעיל כיום הוא עוסק אך בפעילות האריזה.

3. במענה לכתב האישום הודתה הנאשמת בעובדות כתב האישום אולם כפרה באשמה המיוחסת לה נוכח טענתה כי לא נדרש ממנה רישיון יצרן.

4. כאמור, עם סיום פרשת התביעה טען ב"כ הנאשמת כי אין להשיב לאשמה וכי יש לזכות את הנאשמת כבר בשלב זה.

טענות הצדדים

5. ב"כ הנאשמת טען כי פרשת התביעה והתנהלות המאשימה התאפיינה בהתרשלות ובהתעמרות. נטען כי הספק כבר קיים וכי התביעה אינה יכולה להרים את הנטל הנדרש במשפט פלילי לשם הוכחת אשמת הנאשמת מעבר לספק סביר.

ב"כ הנאשמת הלין על התנהלות משרד הבריאות, אשר גרם לנאשמת לנקוט צעדים ולהתאמץ לקבל רישיון יצרן בעוד שכלל לא מונפקים רישיונות יצרן לבתי בד, אלא בגין פעילות מסחרית של מילוי וביקבוק שמן הזית בלבד. כן הלין על התנהלות המאשימה אשר מחקה מכתב האישום את ההתייחסות לתהליך הייצור רק בפתח ישיבת ההוכחות. נטען כי לנאשמת טענת הגנה בהתאם לסעיף 13 לצו הפיקוח, מכוחו הצו אינו חל על תוצרת משקו של חקלאי, באשר הנאשמת הינה חקלאית ובעלת משק חקלאי.

עוד נטען, כי עדות התביעה אינן בקיאות בהוראות הדין לענין האבחנה בין רשיון יצרן לייצור שמן הזית לבין פעולות הביקבוק והמילוי המסחריים, הן אינן בקיאות בכל הנוגע להגנה מכח סעיף 13, ועדויותיהן לוו בסתירות ובחוסר קוהרנטיות. לטענתו מדובר בכשלים היורדים לשורש מהימנות העדים ועולים כדי בטלות דו"חות הפיקוח והמסמכים שהוגשו. באשר למוצגים שהוגשו מטעם התביעה נטען כי הכתב הוא בלתי קריא, וכי המשקל המכריע שלהם נוגע לפעולות הייצור ולא לפעולות המילוי והבקבוק. נטען כי ראיות המאשימה חסרות כל נפקות, רלוונטיות ואמינות, בשל חוסר הידיעה וההבנה של העדות, ולפיכך כי יש לקבוע כי אין להשיב לאשמה, ולזכות את הנאשמת כבר בשלב זה.

6. ב"כ המאשימה טען מנגד כי מאחר שהנאשמת הודתה בעובדות כתב האישום, הרי שנקודת המחלוקת הינה פרשנות סעיף 13 בצו הפיקוח. באשר לטענות כנגד העדות טען כי אלו הודו כי הן אינן בקיאות במאטריה המשפטית, אך עיקר הוא בכך שהעידו לגבי מה שראו וקלטו, באשר התייחסו לפעילות מילוי ואריזת הבקבוקים, בה אף הנאשמת הודתה. עוד נטען, כי עניינו של נ/1 הינו במדיניות האכיפה, וכי הוא אינו גורע מתוקפו של הצו ומתחולתו.

באשר לסעיף 13, נטען כי הכוונה בתיבה "תוצרת משקו" הינה לתוצרת הגולמית ללא הליך עיבוד, ובענייננו לזיתים עצמם. להבדיל, שמן הזית מופק לאחר הליך עיבוד משמעותי, והינו תוצרת מתוך התוצרת החקלאית.

דיון והכרעה

7. הנטל להוכחת האשמה מוטל על המאשימה ונבחן עם סיום ההליך, כאשר בעת הכרעת הדין על בית המשפט לבחון האם המאשימה הוכיחה את האשמה מעבר לספק סביר.

סעיף 158 לחוק קובע:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה."

קבלת הטענה משמעה כי אין בראיות שהובאו על ידי המאשימה אף כדי לבסס הרשעה ולו לכאורה, ומכאן שאין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן (ר' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני א, מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009, ע' 1446).

בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון נקבע -

" בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49, [1]. הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם."

בשלב זה בית המשפט אינו בוחן את משקל הראיות או את מהימנות העדים, אלא אך האם יש בראיות המאשימה כדי להוכיח לכאורה את המיוחס לנאשם, על מנת שזה ינהל את הגנתו.

8. בענייננו נטען כי הנאשמת עסקה באריזת שמן זית ללא רישיון מאת המנהל. בתשובתה לאישום הודתה הנאשמת כאמור בעובדות כתב האישום. מכאן שהמחלוקת אינה עובדתית אלא משפטית. במצב דברים זה הרי שעצם ההודאה בעובדות, היא לבדה, מהווה מערכת עובדתית ראשונית מספקת אשר מצדיקה את התגוננות הנאשמת במסגרת פרשת ההגנה.

הטענות בדבר סתירות וחוסר קוהרנטיות בעדויות אינן רלוונטיות לשלב זה, וכאמור – הנאשמת כלל אינה חולקת על העובדות בהן הואשמה (ר' ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון בן אברהם שדמי, בש"פ 4192/97 אהרון חסין נ' מדינת ישראל, וכן קדמי, ע' 1447).

יתרה מכך, באשר לטענה כי הנאשמת אינה נדרשת לרשיון יצרן נוכח סעיף 13 לצו הפיקוח, הפוטר מהצו חקלאי בהתייחס לתוצרת משקו, הרי שדומה כי קבלת פרשנות ההגנה לפטור שבצו תביא לפטור אף למפעלי ייצור של מוצרי חלב, שאף בהם רואה ההגנה תוצרת משקו של החקלאי, שכן הגבינות מיוצרות מן החלב.

בע"פ (מחוזי חיפה) 2508/07 מדינת ישראל נ' קיבוץ יגור ניתן פירוש לתיבה "תוצרת חקלאית" בהקשר של חוקי התכנון והבניה. נקבע כי מוצרים חקלאיים הינם מוצרים המופקים ישירות מהחקלאות, בלא שעוברים הם כל תהליך עיבוד, וכי לא כל מוצר המושתת על חומרים מהטבע נחשב ל"תוצרת חקלאית".

פסק הדין התייחס במפורש לשמן הזית, בדברים אלו:

"המוצר החקלאי מעיבוד האדמה הוא פרי העץ, למשל הזיתים, להבדיל מן המוצר התעשייתי אותו ניתן להפיק מן הזית, השמן. את הזית ניתן להפיק מקרקע חקלאית. את השמן ניתן להפיק במפעל או בבית בד הממוקם על קרקע המיועדת לכך. ייצור השמן מן הזיתים אינו "ייצור חקלאי", והוא גם לא נדרש במישרין לשם הייצור החקלאי של הזית, בו ניתן לכלול לא רק את עיבוד האדמה אלא גם את מסיק הזיתים, איסופם, איחסונם, הובלתם, וכיוצא בזה" (רע"פ שהוגש לבית המשפט העליון נדחה בכל הנוגע לפרשנות המונח – רע"פ 10961/07).

נוכח דברים אלו, אין בידי לקבל את פרשנות ההגנה לצו, שכן על פניו שמן הזית אינו חלק מתוצרת המשק, אלא עיבוד תוצרת זו.

11. לפיכך, ובהתחשב בהודאת הנאשמת בעובדות, בראיות המאשימה, ובפרשנות המונח "תוצרת משקו", אשר אינה כוללת מוצרים חקלאיים שעברו עיבוד, אני מוצאת כי יש בראיות המאשימה לכל הפחות ראיות לכאורה, ולפיכך דוחה את הטענה כי אין להשיב לאשמה.

המזכירות מתבקשת לשלוח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד אייר תשע"ה, 13 מאי 2015, בהעדר הצדדים.