1. זהו פסק דין בתביעה לתשלום השלמה לשכר מינימום, שעות נוספות, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים ודמי נסיעות.
2. ביום 29/07/2012, הומצאה הודעה לצד ג', אשר לא טרחה להגיש כתב הגנה מטעמה. משכך, בית הדין רואה בצד ג' כמודה בהודעה וככל שתתקבל התביעה כנגד הנתבעת, תהא זו זכאית לקבל פסק דין כנגד צד ג'.
3. ביום 22/04/2013 נשמעו ההוכחות בתיק. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, מטעם הנתבעת – מר מנחם תורג'מן, המנהל והבעלים של הנתבעת.
   
4. העובדות המצריכות עניין:
5. התובע הועסק במחסן למוצרי מזון בבעלות הנתבעת החל מחודש 04/2009 ועד לחודש 03/2011.
6. הנתבעת הינה חברה לשיווק והפצה של מוצרי מזון, הפועלת בעיקר ממחסנים הממוקמים ביישוב מבוא חורון.
7. בחודשים 7/10, 8/10, 10/10, 2/11, 12/10, הוצאו לתובע תלושי שכר על ידי הנתבעת ובשמה. כמו כן, דוחות הנוכחות לחודשים אלו הוצאו על ידי הנתבעת.
8. התובע הגיע למקום העבודה באמצעות הסעות מהמחסום על ידי מנהל עבודה בשם מוחמד פראג' (להלן "פראג'").
   
9. השאלות שבמחלוקת:
10. האם בין התובע לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעביד? לעניין זה – מי קיבל את התובע לעבודה, מי נתן לו את ההוראות?
11. ככל שהתקיימו יחסי עובד מעביד, באיזו תקופה התקיימו, האם רק בחודשים בהם הונפקו תלושי שכר על ידי הנתבעת, או כנטען על ידו, משך כל תקופת ההעסקה החל מ-04/09.
12. ככל שהתקיימו יחסי עובד מעביד, האם התובע קיבל את מלוא הזכויות המגיעות לו מהנתבעת, לרבות – שכר מינימום, שעות נוספות, חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי נסיעות ודמי חגים.
13. מה היו נסיבות הפסקת עבודתו של התובע והאם בנסיבות אלו הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
    
14. טענות הצדדים:
15. לטענת התובע, הועסק על ידי הנתבעת באופן רציף לכל תקופת עבודתו במשך כשנתיים. בתחילה, מחודש 04/09 ועד סוף 06/10 (התקופה הראשונה) שולם שכרו על ידי מנהל העבודה, שכר הנמוך בהרבה משכר המינימום (14 ₪ לשעה); והחל מ – 07/10 ועד 03/11 (התקופה השנייה), שולם לו שכר מינימום ותו לא. באשר לנסיבות פיטוריו, נטען (בס' 46 לסיכומי התובע), כי פוטר על ידי האחראי בזמן סגר, משום שחזר לביתו לאחר שלא סופק לו מזון (כשבכתב התביעה מופיעה גרסה שונה באשר לפיטורים אלו, כפי שיפורט בהמשך). כמו כן טוען התובע, כי לא שולמו לו במהלך כל תקופת עבודתו הזכויות הקוגנטיביות על פי החוק: שעות נוספות, דמי הבראה, ימי חופשה, דמי נסיעות, דמי חגים.
16. הנתבעת טוענת כי בינה לבין התובע כלל לא התקיימו יחסי עובד מעביד, משהתובע הועסק על ידי חברה חיצונית (צד ג'), ובוודאי שלא ניתן לראותו כעובד שלה ולו גם לגבי התקופה הראשונה. החל מהתקופה השנייה, הנתבעת שילמה לחברה החיצונית את מלוא ההוצאות כמו גם את שכרם של הפועלים (התובע ביניהם) והיא זו שהיתה אחראית מולו בכל נושאי השכר. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא פיטרה את התובע ולא היה ביכולתה לעשות זאת, אולם למיטב ידיעתה הוא הפסיק מיוזמתו להגיע למקום העבודה (ס' 16 לתצהיר מר מנחם תורג'מן, נציג הנתבעת).
17. דיון:
18. האם בין התובע לנתבעת היו יחסי עובד ומעביד, ואם כן באיזו תקופה?

כאמור, התובע עבד, פיזית, בשטחה של הנתבעת. לטענת התובע, הנתבעת הייתה מעסיקתו החל מאפריל 2009 באופן רציף עד מרץ 2011 עם הפסקת עבודתו, וכי העבודה בוצעה עבור הנתבעת, תוך שפראג' פעל מטעם הנתבעת כמנהל עבודה בלבד, ולראיה שמה של הנתבעת מופיעה על תלושי השכר של התובע ועל דו"חות הנוכחות.

לטענת הנתבעת – התובע אכן עבד במחסניה, אולם שירותיו נשכרו באמצעות חברה חיצונית (צד ג') שנציגה היה פראג' כמנהל עבודה. על פי הטענה, פראג' הביא את העובדים על פי שיקוליו הוא, כשהוא עצמו קיבל עבור ביצוע העבודות על ידי הפועלים, סכום גלובאלי בתוספת עמלה שחילק לעובדים, ללא כל מעורבות של הנתבעת. כראיה הביאה הנתבעת הסכם עם צד ג', וכן חשבוניות ששולמו לצד ג' בעבור העסקת העובדים (מוצגים א'-ג' למוצגי הנתבעת). החל מחודש 07/10 החלה הנתבעת להנפיק תלושי שכר לתובע. לטענתה הוצאת תלושי השכר לתובע נעשתה מסיבות טכניות בלבד לאור דרישות המנהל האזרחי. כראיה לכך צרפה הנתבעת את הנחיית קב"ט מבוא חורון מאותה עת (נספח ה' לתצהיר הנתבעת).

1. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 22/04/2013, נשמעו עדויותיהם של התובע ושל נציג הנתבעת, מר מנחם תורג'מן. ככלל, שתי העדויות לא סתרו זו את זו. בדברי האחד אף היה חיזוק ותמיכה לדברי השני. כך למשל העיד התובע כי פראג' הוא זה שהביא אותו לעבודה (שורות 17-19 בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 22/04/2013):

"ש. איך הגעת לעבודה?

ת. עם פראג'. פראג' היה מנהל, הוא היה הקבלן שהביא אותי והכיר לי את עמוס תורג'מן..." (ההדגשה אינה במקור, י.ש.).

דברי התובע לעיל תואמים את דבריו של מר תורג'מן (שורות 10-12 בעמ' 11 לפרוטוקול מיום 22/04/2013):

"ש. אז אתה לא העסקת אותו ואתה לא נתת לו הנחיות...

ת. העובד שלי עמוס נתן לו הנחיות וגם מוחמד פראג' הביא אותו לעבודה. זה היה מצבת העבודה שקיבלתי, 4 עובדים שקיבלתי מפראג'". (ההדגשה אינה במקור, י.ש.)

וכך למשל, העיד התובע בדבר תשלום משכורתו בתקופה הראשונה (ש' 24 בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 22/04/2013):

"ת. בהתחלה עבדנו עם פראג' על חשבונו, הוא היה לוקח את הכסף מתורג'מן ונותן לנו..."

באותו עניין העיד מר תורג'מן (ש' 11-14 בעמ' 13 לפרוטוקול מיום 22/04/2013):

"ש. יכול להיות שהתובע קיבל 14 ₪ לשעה?

ת. לא.

ש. למה?

ת. כי אני שילמתי לפראג' 28 ₪ לשעה עבור כל עובד".

יחד עם זאת, העדים נחלקו ביניהם לגבי תשלום המשכורת בתקופה השנייה ולגבי מעמדו של פראג'.

בעניין זה נציין, כי התובע בחר שלא לזמן עדים נוספים מטעמו על אף שהיה בהם בכדי לשפוך אור על מהות היחסים, על תקופת ההעסקה ועל תשלום השכר. כך למשל נמנע התובע מלזמן את פראג' לעדות וכן לא את חבריו לעבודה שהיו מועסקים כמוהו בנתבעת.

כידוע, אי הבאת עדים או ראיות אחרות שהיו יכולות לסייע לו, מחזקת, על פי הפסיקה, את הצד שכנגד.

1. לגבי הקביעה בשאלה מיהו המעסיק, מבין שניים (או יותר) אפשריים, נפסק כי זו "תיעשה בהתבסס על בחינה מהותית של כלל מאפייני ההתקשרות, וללא תלות בהגדרות שנקבעו על ידי הצדדים עצמם. הבחינה המהותית נועדה לאתר מיהו הגורם האמיתי אשר מקיים מול המועסק מערכת יחסי עבודה, על כלל תכליותיה שאינן מתמצות בתשלום שכר" (ע"ע 6818-10-10 המוסד לביטוח לאומי - אליהו משה דיין ואח', ניתן ביום 24/04/2012, פס' 25 לפסק דינה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה). כך נקבע, כי במסגרת יחסי עבודה משולשים אין עוד חזקה כלשהי או קביעה מקדמית באשר לזהות המעסיק ועל בית הדין לשקול מבחינה מהותית את נסיבות יחסי העבודה של כל מקרה לגופו (שם; ע"ע 602/09 מדינת ישראל – חנה אלוני, ניתן ביום 24.1.12).
2. פס"ד מנחה בשאלת קביעת זהות המעביד דב"ע נב/ 142-3 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות, כד(1) 535) (להלן: "פרשת כפר רות") בו הותוו מספר מבחני עזר לקביעת זהותו של המעביד. המבחנים צריכים להיבדק – בהקשר הנכון לכל עניין ועניין, ועל פי מירב הזיקות. בין השאר על בית הדין לבדוק: כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם? למי הכוח לפטר את העובד, מי קיבל את העובד לעבודה והסדיר את תנאי העבודה? מי קובע את גובה השכר ותנאי עבודתו? מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד מבחינת החובה המשפטית? מי הוציא את תלושי השכר? ממי מבקש העובד לצאת לחופשה, מהי צורת הדיווח למס הכנסה למי שייך היה הציוד בו עבדו, ועוד.
3. נקבע כי מבחני העזר אינם עומדים בפני עצמם אלא שיש לראות אותם כמכלול לצורך בחינת ההתקשרות בין הצדדים ותוך שאיפה לאיתור זהות המעסיק האמיתי, לשם מימוש התכליות העומדות ביסודם של דיני העבודה (ע"ע 478/09 יצחק חסידים – עיריית ירושלים, ניתן ביום 13.1.11).
4. אלא שביחסי עבודה משולשים, נדרשת הסתכלות מעמיקה ורחבה יותר לאחר שיושמו מבחני העזר שנקבעו בפרשת כפר רות. זאת משום שאך טבעי הוא במסגרת של יחסי עבודה מורכבים כבענייננו, שהעבודה מבוצעת בחצרי המשתמש, הפיקוח הינו בידי עובדיו של המשתמש, ואליו גם יתבקשו העובדים לדווח מראש על ימי חופשות וכיוצא באלו דיווחים. קבלן כוח האדם הוא זה שכרגיל ישלם את שכרו של העובד, ינכה את ניכויי החובה משכרו וינפיק לו תלושי שכר (ע"ע 766/07 לימור בן חיים - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 13/02/2011) (להלן "עניין בן חיים").
5. מן הכלל אל הפרט:

לשם קביעת זהות המעסיק במקרה דנן, נחלק את הדיון לשתי תקופות העסקת התובע בנתבעת, כאמור לעיל בסעיף 7א. התקופה הראשונה מ-4/09 ועד סוף 6/10 (להלן "התקופה הראשונה"), והתקופה השניה, מ - 07/10 ועד 03/11 (להלן "התקופה השניה").

1. לעניין התקופה הראשונה: אין חולק שהתובע הועסק בחצרי הנתבעת, הציוד היה בבעלות הנתבעת ודו"חות הנוכחות של התובע לאורך כל התקופה הראשונה (וגם לאחריה), הונפקו על ידי הנתבעת. אעפ"כ, מן העדויות וממבחני העזר של הפסיקה, עולה כי הנתבעת לא הייתה מעסיקתו של התובע, ולא נמצאו אסמכתאות אופרטיביות כנגד הנתבעת בגין תקופה שקדמה ל-7/10. ולהיפך: קיימים סממנים התומכים במסקנתנו בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד דווקא בין צד ג' לתובע, לכל הפחות במהלך התקופה הראשונה: ראשית, ההסכם בין הנתבעת לבין צד ג', קובע כי פראג' יהיה מנהל העבודה ונציג צד ג' (ס' 2ב. להסכם): "הקבלן מצהיר עוד כי מנהל העבודה והנציג האחראי והמוסמך הבלעדי שלו בשטח בכל הקשור לביצוע העבודה במבוא חורון הוא מוחמד פראג' אברהים ת.ז. 910439520".

סעיף 5 להסכם בין הנתבעת לצד ג' (נספח א' לתצהיר הנתבעת) שכותרתו "אי תחולת יחסי עובד מעביד" קובע בין השאר:

"א. יובהר כי היחסים בין הצדדים להסכם זה הם יחסי קבלן עצמאי - מזמין ואין ולא יהיו יחסי עובד מעביד בין המזמין לבין הקבלן ו/או העובדים מטעם הקבלן בביצוע הסכם זה.

ב. הקבלן יישא בכל האחריות המוטלת עליו לפי כל דין לתשלום שכרם ו/או תקבוליהם של המועסקים על ידו בביצוע הסכם זה." (ההדגשה אינה במקור, י.ש.).

שנית, קיימות חשבוניות של צד ג' המופנות לנתבעת לאורך כל תקופת העסקת התובע, בהן מופיע הסעיף "עבור אספקת פועלים", ולצדו סכום לחיוב המשתנה מדי חודש בהתאם לשעות ולימים שעבדו הפועלים בפועל.

בנוסף, פראג' היה זה שגייס את התובע לעבודה; פראג' סיכם עם התובע את שכרו ושילמו בפועל ובהתאם למספר ימי העבודה שעבד; עוד עולה מהעדויות כי פראג' היה זה שהסיע את התובע לעבודה וחזרה מדי יום; הוא זה שהוציא אישור עבודה לתובע והוא זה שנתן באותה תקופה הוראות לתובע ופיקח על עבודתו. לעניין זה העיד התובע (שורות 17-21 בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 22/04/2013):

"ש. איך הגעת לעבודה?

ת. עם פראג'. פראג' היה מנהל, הוא היה הקבלן שהביא אותי והכיר לי את עמוס תורג'מן ובהתחלה שניהם נתנו לי הוראות מה לעשות בעבודה, זה היה בשנה הראשונה בתקופה הראשונה.

ש. דיברת עם פראג' על המשכורת?

ת. כן, דיברתי עם מנחם ועמוס ופראג' אמר ישלמו לך 14 ₪."

"ש. פראג' הוציא לך אישור?

ת. פראג' הוציא לי את האישור על ידם" (שורות 6-7 בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 22/04/2013).

וגם –

"ש. את המשכורת מי שילם לך בהתחלה?

ת. בהתחלה פראג' נתן לי את המשכורת בשנה הראשונה..." (שורות 14-15 בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 22/04/2013).

ובהמשך:

"ש. ופראג' היה מביא אותך כל בוקר?

ת. כן." (שורות 7-8 בעמ' 9 לפרוטוקול מיום 22/04/2013).

ממכלול הדברים מצטיירת תמונה על פיה בתקופה הראשונה התקשרה הנתבעת עם חברה קבלנית לשם אספקת כוח אדם. מהות ההתקשרות היא אספקת שירותי כוח אדם, ולא העסקת עובדים. לפיכך הרינו קובעים כי בתקופה הראשונה לעבודתו בנתבעת, הועסק התובע על ידי צד ג'.

1. לגבי התקופה השנייה: אין ספק כי בתקופה זו הועסק התובע (לכל הפחות גם) ע"י צד ג' כפי שעולה מהחשבוניות שהוגשו לבית הדין (נספח ג' לתצהיר הנתבעת). השאלה תהיה האם התובע הועסק גם על ידי הנתבעת או רק על ידי צד ג' (אף כי התובע טען רק לבלעדיות של הנתבעת להעסקתו בתקופה זו).
2. ההלכה לעניין העסקה במשותף מורה על כך שצורת העסקה מעין זו נדירה היא:

"ההכרה במצב של העסקה משותפת שמורה למקרים חריגים, בהם מוכח כי חברת כוח האדם או הקבלן הם חלשים מאוד, נעלמו, או במקרים דומים אחרים, כך שהעובד לא יוכל להיפרע מהם בהתייחס לזכויותיו האישיות או הקיבוציות" (עניין בן חיים, פס' 30 לפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר).

נקבע כי קביעה בדבר העסקה במשותף תעשה ככל שיוכח שהמעסיקים האפשריים לא הקפידו כנדרש על תיחום זהויותיהם הנפרדות וככל שאי ההכרה בקיומה של העסקה משותפת תעמיד את העובד בפני שוקת שבורה ותאפשר למי שנהנה מעבודתו, בין ישירות ובין בעקיפין, להתחמק מכל אחריות כלפיו (לעניין זה ר': דב"ע מו 3/155 אלכסנדר תעשיות נעליים בע"מ - יצחק חילו, עבודה ארצי, כ, 118; דב"ע נד/96-3 מ.ב. מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ – עבד אל רחמן עאבד ואח', פד"ע כט 151 (1995); דב"ע נא/82-3 אריה אולברג - בית הגפן ואח', פד"ע כג 255 (1991); ע"ע 1218/02 Xue bin – חברת א. דורי, חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, ניתן ביום 20.3.2003).

בענייננו - כפי שעולה מהחומר שהוגש, בתקופה זו הונפקו לתובע תלושים על ידי הנתבעת בחלק מהחודשים, ומשכורתו שולמה באמצעות מזכירותיה, כפי שגם העיד נציג הנתבעת מר מנחם תורג'מן בסיפא של עמ' 15 לפרוטוקול מיום 22/04/2013. בעדותו טען התובע כי תפקידו של פראג' צומצם במהלך תקופה זו לאחריות על ההסעות בלבד (שורות 14-21 בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 22/04/2013):

"ש. את המשכורת מי שילם לך בהתחלה?

ת. בהתחלה פראג' נתן לי את המשכורת בשנה הראשונה, ובשנה השניה זה היה על חשבון תורג'מן, והוא נתן לי 21 ₪ לשעה.

ש. מה זאת אומרת על חשבון תורג'מן?

ת. היתה בעיה בין פראג' לתורג'מן שפראג' לא נותן לנו את כל הכסף, אז הלכנו למנחם ואמרנו לו את זה שפראג' לא נותן לנו את הכסף, ומנחם העביר אותנו לחשבונו.

ש. מה זאת אומרת חשבונו?

ת. שאנחנו מקבלים 21 ₪ לשעה ומאז פראג' היה אחראי רק על ההסעות שלנו." (ההדגשות אינן במקור- י.ש.).

הדברים קיבלו תמיכה גם בעדותו של מנהל הנתבעת, מר מנחם תורג'מן (שורות 30-32 בעמ' 15 לפרוטוקול מיום 22/04/2013):

"ש. התובע טוען שקיבל כסף ממירי וסיוון.

ת. זה היה אצלן במגירה, וכמו שחילקו לעובדים הישראלים את התלושי שכר, אז נתנו לעובדים הפלשתינאים את המעטפות עם הכסף כי הם לא יכלו לקבל צ'קים".

מכאן שהחל משלב מסויים, הנתבעת וצד ג' באמצעות פראג', לא הקפידו כנדרש על הפרדה ביניהן, כאשר אף התלושים ניתנו על ידי הנתבעת. זאת בנוסף לעובדה כי הנתבעת נהנתה מעבודתו של התובע, אם כי לא דאגה לכך שהתובע יקבל את מלוא זכויותיו. לאור מגמת הפסיקה כאמור לעיל, יש לראות בנתבעת כמי שהעסיקה את התובע במשותף עם צד ג' (אף שהתובע לא טען במפורש להעסקה במשותף אלא תבע רק את הנתבעת כמעסיקה יחידה).

1. למען הסר ספק יצויין, כי אף שהתלושים הוצאו על ידי הנתבעת אך באופן חלקי יש לראות את חודש 7/10 כחודש שממנו החלה נתבעת זו להעסיקו במשותף, וזאת עד לסיום עבודתו. מהאמור לעיל ומשקבענו כי הנתבעת העסיקה במשותף עם צד ג' את התובע, ממועד זה, יש מקום לבדוק את שאר רכיבי התביעה ביחס לתקופה השנייה, כאשר, כאמור, לא מצאנו כי בתקופה הראשונה הייתה מעסיקתו בכל צורה שהיא.
2. נסיבות הפיטורים:

גרסתו של התובע באשר לנסיבות פיטוריו לא הייתה עקבית ואף התגלו בה סתירות. תחילה נטען בכתב התביעה כי התובע פוטר בשל סירובו לעבוד שעות נוספות (ס' 4.ט לכתב התביעה) ובנוסף נטען כי התובע עבר ניתוח ולאחר חודש שב למקום העבודה וביקש לחזור לעבוד אולם נתקל בסירוב הנתבעת (ס' 4.י לכתב התביעה). לבסוף נטען כי התובע התפטר בדין מפוטר בגלל הקושי בעבודה ומשום ששכרו לא שולם לו כדין (ס' 4. יא לכתב התביעה). בתצהיר התובע, מופיעה גרסה שונה: "בתקופת ההסגר בחודש 3/11 נדרשתי להישאר בעבודה ולישון שם, אז עניתי לדרישת החברה, ביקשתי מהאחראי עלי להביא לי אוכל אך בקשתי לא נענתה. בנסיבות אלה בהן אין אוכל ברשותי ובגלל קיומו של הסגר, חששתי הזמנתי מונית וחזרתי הביתה, אז מסר לי האחראי עלי שאני מפוטר וביקש ממני לא לחזור לעבודה."

בסיכומיו חזר התובע על טענה זו והוסיף לכך את סיפור הניתוח מכתב התביעה (ס' 47 לסיכומי התובע): "התובע היה מעוניין לחזור לעבודה אצל הנתבעת למרות הכל, אך בינתיים הוא חלה ונאלץ לנסות לחזור לעבודה אחרי ניתוח שעבר אך בקשתו לחזור לעבודה נדחתה."

לשאלת בית הדין, בה התבקש התובע להבהיר את נסיבות פיטוריו, אמר התובע ( ש' 17-19 בעמ' 1 לפרוטוקול מיום 31/12/2012):

"היתה תקופת סגר, והמעסיק אמר לישון בעבודה בגלל זה. ביום הראשון של הסגר הוא לא הביא לי אוכל, ביום שישי הוא אמר שהוא יביא לי אוכל ולא הביא לי, ואז הזמנתי מונית ונסעתי הביתה כי אני לא צריך שיתפסו אותי בסגר..."

בעדותו בפני בית הדין מיום 22/04/2013, שינה התובע שוב את גרסתו (שורות 18-20 בעמ' 9 לפרוטוקול מיום 22/04/2013):

"אחרי שחליתי ועשיתי את הניתוח אפנדיציט חזרתי לנתבעת אחרי תקופה קצרה, משהו כמו שבוע, ואמרתי שאני רוצה להמשיך בעבודה ושאני לא מרגיש טוב בגלל שעשיתי ניתוח ואני רוצה להמשיך לעבוד אבל לא כרגע. רציתי רק להודיע להם שאני עדיין בעבודה ושעדיין לא התפטרתי. מנחם אמר לי אני לא רוצה אותך." (ההדגשה אינה במקור, י.ש.). התובע העיד בנוסף לעניין הסגר ושובו הביתה משום שלא היה לו מזון, אולם לא טען כי פוטר לאחר מכן (שורות 16-18 בעמ' 9 לפרוטוקול מיום 22/04/2013).

יוצא מן האמור לעיל שגרסת התובע לעניין נסיבות פיטוריו אינה קוהרנטית, ורצופת סתירות. לא הובהר מהן הנסיבות בגינן הסתיימה העסקתו בנתבעת – האם עבר ניתוח ובשל כך נאלץ להעדר מהעבודה; האם היה סגר ולא ניתן לו מזון ולכן עזב את מקום העבודה, או שמא נאלץ לעבוד שעות נוספות ומשלא נענתה בקשתו להפחיתן – התפטר. כמו כן, מדבריו עולה חוסר בהירות לגבי השאלה האם פוטר או האם התפטר בדין מפוטר.

הנתבעת טענה באופן עקבי כי לא ידועות לה נסיבות הפסקת עבודת התובע וכל שידוע לה הוא כי התובע חדל מלהגיע למקום העבודה. וכך העיד מר מנחם תורג'מן (שורות 26-29 בעמ' 12 לפרוטוקול מיום 22/04/2013):

"ש. אם כך, אז אתה לא יודע אם התובע פוטר או התפטר?

ת. אני לא יודע. אני יודע שהוא לא הגיע לעבודה.

ש. איך אתה יודע?

ת. כי בבוקר שאלנו עליו, אמרו לא הגיע ולא יודעים למה."

מכאן שאין בידינו לקבל אף אחת מגרסאות התובע לעניין פיטוריו, ולפיכך לא הרים את הנטל הדרוש להוכחת זכאותו לפיצויי פיטורין והודעה מוקדמת.

1. שעות נוספות:

התובע טוען כי במהלך התקופה השנייה קיבל תשלום עבור שעות נוספות, החל מהשעה התשיעית ליום העבודה, ולכן הוא זכאי להפרש הגמול בגין מחצית השעה בכל יום שבו עבד שעות נוספות בחודשים אלו (ס' 39 לסיכומי התובע). כמו כן לסיכומי התובע צורף תחשיב לפיו הסכום המגיע לו בגין גמול שעות נוספות בתקופה השניה הוא בסך 2,329 ₪.

הנתבעת טוענת כי אין זכאות לתובע בגין הפרשי גמול שעות נוספות של חצי שעה משום שהתובע הועסק במשך חמישה ימים בשבוע, והואיל ושולם לצד ג' שכר מלא עבור 9 שעות עבודה שכללו חצי שעת הפסקה.

1. הוראות החוק הרלוונטיות לעניין גמול שעות נוספות מצויות בחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 (להלן: "החוק") כדלקמן:

"הועבד עובד שעות נוספות, ישלם לו המעביד בעד שתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום שכר עבודה לא פחות מ-¼1 מהשכר הרגיל, ובעד כל שעה נוספת שאחריהן לא פחות מ-½1 מהשכר הרגיל." (ס' 16 לחוק).

בצו הרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) קיצור שעות העבודה השבועיות מ - 1997, נקבע כי שבוע העבודה יקוצר ל-43 שעות, וכי במקום עבודה בו מועסקים 5 ימים בשבוע, מסגרת יום עבודה היא של 8 שעות ו-36 דקות, אולם מי שמועסק 5 ימי עבודה בשבוע, ניתן להעסיקו 9 שעות ביום ובלבד שיועסק עד 43 שעות לשבוע.

במקרה דנן, לתובע שולם גמול שעות נוספות החל מהשעה התשיעית בכל יום עבודה. מדו"חות הנוכחות שהוגשו לבית הדין (נספח ד' לתצהיר הנתבעת) עולה כי התובע עבד מעבר ל-43 שעות שבועיות במרבית החודשים שבתקופה השנייה ולכן טענתו נכונה, והיה על הנתבעת לשלם גמול שעות נוספות החל ממחציתה השניה של השעה השמינית. לפיכך התביעה בגין גמול שעות נוספות בתקופה השניה – מתקבלת.

1. תשלום שכר מינימום:

התובע אינו טוען להפרשי שכר מינימום בגין התקופה השנייה, אלא רק בגין התקופה הראשונה. על כן רכיב זה מתייתר והתביעה להפרשי שכר מינימום נדחית.

1. דמי הבראה:

התובע טוען כי לא שולמו לו דמי הבראה לאורך כל תקופת עבודתו. בגין השנה השנייה לעבודתו, החופפת במידה רבה לתקופה השנייה, טוען התובע לתשלום בגין 6 ימי הבראה בסך 2,106 ₪ סך הכל.

הנתבעת טוענת כי העבירה את כל התשלומים בגים דמי הבראה לצד ג', ולמיטב ידיעתה הם הועברו לתובע. מעבר לכך טוענת הנתבעת, כי לכל הפחות עבד התובע תחתיה במשך שמונה חודשים (מהלך התקופה השניה), ולכן לא קמה לו זכאות לדמי הבראה.

1. הזכות לקבלת דמי הבראה נקבעה בהסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה ובהתאם לו צו ההרחבה, אשר החיל את ההסכם על כלל המשק. בהתאם לכך נקבע מהו שיעור דמי ההבראה לו זכאי העובד בעבור כל יום הבראה, ולכמה ימי הבראה זכאי העובד (בהתאם לוותק). על פי ההסכם, עובד יהיה זכאי לדמי הבראה רק לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו. עובד יהיה זכאי גם לחלק היחסי עבור חלק מהשנה לאחר שהשלים שנת עבודה אחת. מכאן לכאורה, לא קמה לתובע הזכות לקבלת דמי הבראה בגין שמונת חודשי העבודה תחת הנתבעת.
2. אלא, שבענייננו, התובע הועסק באותו מקום עבודה, תוך שבמהלך תקופת עבודתו חל שינוי שבמסגרתו נכנסה הנתבעת לנעלי המעסיקה, מבלי שמבחינתו נעשה כל שינוי שהוא. השינוי שחל מבחינת מעסיקותיו של התובע לא פגע ברצף זכויותיו של התובע במקום העבודה ועל כן אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת. וכבר נפסק כי "הרעיון העומד מאחורי הוראות אלה וכן הוראות דומות נוספות (ראה סעיף 7(ד)(1) לחוק עבודת נשים תשי"ד1954-, סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר תשי"ח1958-, סעיף 4 לחוק דמי מחלה תשל"ו1976- ועוד) הוא שקיימת זיקה בין העובד לבין "מקום העבודה". זיקה זו היא מרכזית ומשמעותית ביחסי העבודה ומחייבת הגנה. המחוקק הבטיח כי זכויותיו על-פי חוק של עובד יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד למעביד באותו מקום עבודה (ח. הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים (תל-אביב, 1988) עמ' 25,22). [607] על עקרון זה עמד גם בית-הדין לעבודה בשורה של פסקי-דין (ראה למשל, דב"ע שם3-67/ נוסבאום - עיריית גבעתיים, פד"ע יב' 194, 198; דב"ע מא3-127/ ווהל - אנצלביץ פד"ע יג' 248, 251-2; דב"ע מו3-8/ דלויה - בלזכה פד"ע יח' 48, 52)." (ע"א 415/90 (1) חיים (ויטאלי) מזרחי נ' יהודה פלפלי, פד"י מו (4) 601). (ההדגשה אינה במקור, י.ש.).
3. מכאן שהוראותיו של צו ההרחבה לעניין דמי הבראה משנת 2005 תקפות בענייננו, והתביעה לעניין תשלום דמי הבראה במהלך התקופה השנייה – מתקבלת.
4. פדיון ימי חופשה שנתית

התובע טוען כי מעולם לא ניצל ימי חופשה בעבודתו בנתבעת, ולכן הוא זכאי לתשלום בגין רכיב זה. בנוסף נטען כי הנתבעת העבירה תשלום בגין ימי החופשה ללשכת התעסוקה, מה שנראה כי הוכנס בשגגה לסיכומי התובע (ס' 67 לסיכומים).

גם בנושא זה הנתבעת טוענת כי העבירה את כל התשלומים לצד ג' ולמיטב ידיעתה הם הועברו לתובע. התובעת טוענת שהתובע זכאי לכל היותר ל - 2.6 ימי חופשה בלבד, מאחר ועבד תחתיה למשך של שמונה חודשים אשר במהלכם נעדר למשך 4 ימי חופשה כפי שעולה מדו"חות הנוכחות של התובע.

1. אכן עולה כי התובע נעדר 4 ימים, אלא שכעובד שעתי לא ראינו כי קיבל בעד ימים אלו שכר. משכך התביעה לרכיב פדיון ימי החופשה מתקבלת על בסיס תחשיב הנתבעת בסיכומיה (ס' 6 לסיכומים), ביחס לתקופה השניה.
2. ימי חגים

התובע טוען כי בהיותו מוסלמי הוא זכאי ל-9 ימי חג בשנה שלא שולמו לו בעת עבודתו בנתבעת. הנתבעת מכחישה גם רכיב זה וטוענת כי העבירה את כל התשלומים לצד ג', אולם לא הוצג בפני בית הדין תחשיב או ראיה לעניין זה (כשם שלא הוצג לעניין הרכיבים האחרים בתביעה זו). משכך, תביעתו של התובע לעניין רכיב החגים מתקבלת בגין אותו חלק יחסי של שמונה חודשים בהם הועסק על ידי הנתבעת, קרי, עבור 6 ימי חג.

1. דמי נסיעות

לטענת התובע, הוא שילם עבור נסיעות מביתו למחסום ומהמחסום בחזרה לביתו, מדי יום. לטענתו ההוצאות בגין הנסיעות הסתכמו ב-15 ₪ ליום. עוד נטען כי הנתבעת מימנה את הסעות התובע מהמחסום אל מקום העבודה ובחזרה למחסום באמצעות פראג'. הנתבעת טוענת שהעבירה תשלומים בגין הסעות הפועלים לצד ג', כפי שמשתקף מהחשבוניות שהוגשו לבית הדין, אולם היא מאשרת בסיכומיה (ס' 8 לסיכומים), כי ההסעות בוצעו מהמחסום למקום העבודה ובחזרה למחסום. לפיכך תביעתו של התובע לעניין רכיב הנסיעות מתקבלת באופן יחסי לתקופה השניה על פי החישוב כדלקמן:

15 ₪ X 20 ימי עבודה X 8 חודשים = 2,400 ₪.

סוף דבר:

התביעה מתקבלת באופן חלקי ולגבי תקופת העבודה השנייה בלבד.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

סך של 2,329 ₪ בגין שעות נוספות;

סך של 2,106 ש"ח בגין דמי הבראה;

סך של 460 ₪ בגין פדיון ימי חופשה;

סך של 1,068 ש"ח בגין דמי חגים;

סך של 2,400 ש"ח בגין דמי נסיעות.

הסכומים דלעיל יישאו ריבית והצמדה מיום 1/4/11 ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף, בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה אך בחלקה, תשלם הנתבעת לתובע סך של 2,000 ₪ כשכ"ט עו"ד. ככל שסכום זה לא ישולם תוך 30 יום, יישא ריבית והצמדה מיום מתן פסה"ד.
בשים לב לקביעתנו בדבר העסקה במשותף במהלך התקופה השנייה של הנתבעת ביחד עם צד ג', ישולמו כל הסכומים דלעיל על ידי הנתבעת ועל ידי צד ג', ביחד ו/או לחוד.
בכל מקרה – התביעה של הנתבעת כנגד צד ג' – מתקבלת בהיעדר הגנה ובהיעדר התייצבות.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.
ניתן היום, כ"ג אדר ב' תשע"ד, 25 במרץ 2014 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.