1. התובעת פנתה לנתבע וטענה כי ביום 29/06/11, בעת שעסקה בעבודתה כטבחית, החליקה ונפלה, ונפגעה במרפק ידה השמאלית (להלן: "האירוע").

התובעת ביקשה לשלם לה דמי פגיעה.

תביעת התובעת נדחתה ע"י הנתבע, מהנימוק שבעת האירוע הנטען לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין מי מנטען להיות מעסיקה.

מכאן התביעה שבפנינו.

2. שמענו את עדותה של התובעת, ושל בנה מר אברהם בן שושן שהוא הבעלים של המסעדה שבה עבדה התובעת, על פי הנטען (להלן: "המסעדה").

כמו כן שמענו את עדותו של מר בוזגלו, שעבד בשליחויות במסעדה ולקח את התובעת לבית החולים ביום האירוע הנטען.

לאחר שעיינו במסמכים שהוצגו בפנינו, ובשים לב להתרשמותנו ממכלול הנסיבות ומהעדויות שהובאו בפנינו, החלטנו כי לא עלה בידי התובעת להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה, להראות שהאירוע הנטען התרחש במסגרת עבודה שלה כשכירה במסעדה.

זאת, מהנימוקים המצטברים שדלקמן –

א. אין חולק שהתובעת עבדה בעבר במסעדה, ובעקבות ההצהרה שפוטרה - שולמו לה דמי אבטלה.

עוד אין חולק שבתקופה בה הייתה רשומה בשירות התעסוקה כדורשת עבודה ושולמו לה דמי אבטלה – הרבתה לבקר ולשהות במסעדה, ולהיפגש שם עם ילדיה.

התובעת טענה, אמנם, נחרצות בעדותה בפנינו, שכאשר נכחה שם כ"אורחת" לא נכנסה כלל למטבח, ולו משום כך שלא הייתה בבגדים ונעלים מתאימים, אולם בהודעה שמסרה לחוקר המל"ל בסמוך למועד הגשת תביעתה, מסרה כי הייתה נכנסת למטבח להכין אוכל עבורה ועבור בנותיה ונכדיה.

ב. אשר לעיתוי המדויק של התרחשות התאונה, התובעת מסרה בעדותה בפנינו שהיא התרחשה בשעה 08:00 או 09:00 בבוקר, בעוד שבכתב התביעה נרשם שהיא התרחשה בסביבות 14:00 בצהריים.

ג. התובעת מסרה בהודעתה לחוקר המל"ל כי כאשר החליקה במסעדה בנה שמע אותה צועקת, וכך גם מסר בנה בהודעתו, והוסיפה כי סיפרה לו מיד שנפלה וספגה מכה בידה.

לעומת זאת בעדותה בפנינו מסרה כי סיפרה לו שנפגעה בידה רק מאוחר יותר לקראת הצהרים.

ד. אשר לעצם חזרתה של התובעת לעבודה, לאחר תקופה בה לכאורה הייתה מובטלת, טענו התובעת ובנה שעיתוי החזרה לכאורה לעבודה היה תלוי בסיום זכאותה לדמי אבטלה, וכי שבה לעבודה רק ביום בו תמה זכאותה לדמי אבטלה, ולא לפני כן בשום פנים ואופן.

לעומת זאת, ובאופן תמוה, הרי שמיד לאחר שנפלה, נסעה התובעת לשירות התעסוקה כדי להודיע לפקידת ההשמה שבפניה הייתה מתייצבת לדרוש עבודה – שהחלה לעבוד.

מצאנו כי פעולה זו של התובעת מעוררת סימני שאלה בשני היבטים עיקריים – ראשית, אם תמה זכאותה לדמי אבטלה – מדוע מצאה להכרחי לנסוע, בבוקר בו היא אמורה לעבוד, לשירות התעסוקה ולדווח שהתחילה לעבוד.

שנית – מדוע, חרף העובדה שסבלה מכאבים בחרה לנסוע קודם כל לשירות התעסוקה ורק לאחר מכן לקבל טיפול רפואי.

ה. לאמור לעיל נוסיף, כי בגיליון חדר המיון מבית חולים העמק, לשם פנתה התובעת ביום האירוע בשעה 14:42, אין זכר, באנמנזה שנגבתה ממנה, לכך שאירע אירוע כלשהו בעבודה.

לאור חוסר העקביות בגרסאות שפורטו לעיל, כמו גם התרשמותנו מעדותם של התובעת ובנה, לא מצאנו שיש בידינו לבסס ממצאים עובדתיים על עדויותיהם.

משכך, אין בידנו לקבוע כי התובעת נפלה במסגרת ביצוע עבודה כשכירה בשירותו של בנה, כנטען.

3. אשר על כן לא נותר לנו אלא לדחות את התביעה שבפנינו.

משמדובר בתביעה למימוש זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי – לא יינתן צו להוצאות.

4. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏ה' כסלו תשע"ג, ‏19 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

_______________ _______________ ________________

מר ראובן גרובר ורד שפר, שופטת מר יהודה ברקן

נציג ציבור (עובדים) נשיאה נציג ציבור (מעבידים)