1. העותרת הגישה עתירה זו, כנגד החלטת המשיב, אשר קבע כי לא ניתן לזהותה כנתינת אריתראה, אלא כנתינת אתיופיה, ובהתאם הוצא כנגדה צו הרחקה ביום 29.8.11, וצו משמורת מיום 30.8.11. בשלב מאוחר יותר, ביום 9.1.12, שוחררה העותרת ממשמורת, כאשר בית הדין למשמורת אפשר לה להגיש עתירה מנהלית לגבי מעמדה. זו העתירה העומדת בפני.

2. העותרת הסתננה לישראל דרך גבול מצרים ביום 19.8.11 ונעצרה על ידי כוחות הביטחון אשר הוציאו נגדה צו גירוש על פי החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט ) התשי"ד – 1956. מיד לאחר כניסתה נערך לעותרת שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות ובאותו מעמד, הצהירה העותרת כי הינה ילידת אריתריאה וכי הגיעה למטרות עבודה. לטענתה, שילמה כספים למבריחים על מנת שיבריחו אותה לישראל.

עוד טענה כי בשנת 1996 עזבה את אריתריאה ועברה לגור בסודן יחד עם דודתה. העותרת ציינה כי לא עזבה את אריריאה על רקע של רדיפה או מוצאה.

בתום אותו ראיון התגבשה החלטת המשיב לפיה העותרת אינה אריתריאית והוצאו נגדה צווי הרחקה.

ביום 24.10.11 נערך לעותרת ראיון זיהוי נוסף אז הציגה לראשונה צילום תעודת זהות אריתראית של אישה, לגביה טענה כי זו אימה שנפטרה. מסמך זה נבדק על ידי המשיב, אולם בהעדר מסמך מקורי, לא ניתן היה לבדוק את מקוריותו, ולגופו של עניין, לא ניתן היה לקשור בין העותרת לבין אותה גברת שהוצגה בתעודה. מעבר לאמור יאמר, כי אין די בהצגת צילומים של תעודות זהות, השייכות לקרובים, כדי להועיל לטענת העותרת.

העותרת הוחזקה במשמורת עד ליום 9.1.12 כשלאורך הדיונים בפני בית הדין למשמורת חזרה וטענה כי הינה אריתראית וכי אינה מוכנה לחזור לאתיופיה. באותו מועד שוחררה העותרת על ידי בית הדין למשמורת בתנאי כי תגיש עתירה אשר תברר את שאלת הוכחת נתינותה.

אקדים ואציין כי לא ברורה החלטה זו של בית הדין למשמורת, שהרי קביעת המשיב כי אינה נתינה אריתראית היתה ידועה זה מכבר לעותרת ואם ביקשה לתקוף אותה היה עליה לעשות כן במועדים ולא לאפשר לה לדלג על מחסום השיהוי וליתן לה "היתר" להגיש עתירה בעניין ועוד לקדם שחרורה.

צדק המשיב אפוא כי עתירה זו מוגשת בשיהוי ניכר וכי על פניו נכון היה לדחותה. יחד עם זאת, לנוכח החלטת בית הדין למשמורת ראיתי לנכון לדון בעתירה לגופה.

3. לגופו של עניין, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את דברי הצדדים, סבורה אני כי שאלת זהותה של העותרת נבחנה ביסודיות על ידי הגורמים המוסמכים וטענותיה בדבר נתינותה האריתראית נטענו בעלמא ללא כל תשתית עובדתית. לפיכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת המשיב, אשר קבע כי מדובר בעותרת נתינת אתיופיה.

לעותרת בוצעו מספר ראיונות, ועל אף שידעה לתת תשובות אשר לכאורה מלמדות על זיקה לאריתראה, הרי שיש לראות בתשובותיה לשאלות אלו כתכנים אותם למדה ושיננה לצורך הראיון. מאחר וכאשר נשאלה שאלות מתוחכמות יותר, לא היה בידה ליתן מענה שיש בו כדי לבסס זיקה, לא לאריתראה ולא לסודן. והרי ידוע כי המסתננים מעבירים ביניהם לצורך הראיונות, אותו הם משננים. על כן אין במענה הנכון לשאלות הכלליות כדי להועיל לעותרת אשר נכשלה בשאלות המורכבות יותר הנוגעות לזיהוי מקומות על פי תמונות שהרי לכך לא נערכה. מה גם שנמצאו סתירות בין תשובות אותן מסרה בראיון הראשון לעומת תשובות לגבי אותן שאלות אותן נתנה בראיון השני.

עוד תמוהה הכיצד הציגה העותרת, בראיון השני שנערך לה, מסמך הנחזה להיות תעודת זהות של אשה לגביה טענה כי הינה אמה, בעוד שבראיון הראשון טענה כי כי אינה יכולה ליצור קשר עם משפחתה וכי אין לה קרובי משפחה מדרגה ראשונה באריתראיה. כמובן שיש בכך כדי לחזק הקביעה בדבר העדר זיקה בין העותרת לבין אותה אישה שצילום תעודת הזהות שלה הוצג, לגביה טענה כי הינה אמה.

אשר לשאלת נטל ההוכחה הנדרש כדי להוכיח נתינות נאמר זה מכבר כי על הטוען לנתינות מסויימת להציג בפני הרשות המנהלית מסמכים רשמיים, מהימנים ואותנטים לשם הוכחת הנתינות. (ראה עע"ם 10667/05 סראחין נר שר הפנים ) ואין להטיל על הרשות את חובת החקירה והבדיקה של הנתינות הנטענת על ידי העותרת, אל מול מדינת המוצא לה טוענת העותרת, כפי שטענה בא כוחה. גם אם אין להקפיד עם מסתנן כי יחזיק ברשותו מסמכים בעת שנוטש הוא את מדינת נתינותו אזי, כאשר נכשלה העותרת במענה לשאלות אשר היה בהן לברר נתינותה, לא בראיון אחד כי אם בכמה, לא ניתן עוד להושיט לה עזרה.

4. בהנתן האמור לעיל, ובהעדר תשתית ראייתית איתנה הקובעת זיקה ממשית, בין העותרת לבין המדינה הנטענת, לא מצאתי כל בסיס איתן להתערב בקביעותיו של המשיב, אשר חזר וראיין את העותרת, בדק טענותיה, וקבע כי אין לה כל זיקה למדינת אריתראה.

5. מטעמים אלו, לא נותר לי, אלא לדחות את העתירה. העותרת תישא בהוצאות המשיב בסך של 1500 ₪.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ג, 20 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.