1. המערער הוא עזבונו של המנוח, מר כרים חליחל ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום 31/12/11 (וייקרא להלן: "המנוח").

2. המנוח היה חולה לב. הוא לקה באי-ספיקת לב חריפה, והיה מיועד להשתלת לב. בשנת 2007 הושתל בגופו קוצב לב, ובשנת 2010 - הושתל בלבו תומך מלאכותי לחדר השמאלי של הלב, אך עדיין - המנוח היה זקוק להשתלת לב. למרבה הצער, לא נמצא לב להשתלה אצל המנוח, וכאמור לעיל - הוא הלך לעולמו ביום 31/12/11.

3. המנוח הוכר על ידי המשיב כזכאי לקצבת נכות.

המנוח פנה למשיב בתביעה לגמלת שירותים מיוחדים, לפי סעיף 206 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק").

המשיב קיבל את התביעה ושילם למנוח קצבת שרותים מיוחדים בשיעור המרבי (175% מקצבת יחיד מלאה), לתקופה שמיום 1/7/10 (סמוך לאחר הניתוח להשתלת תומך הלב המלאכותי), ועד יום 30/4/11.

4. לאחר מכן, לתקופה שמיום 1/5/11, החליט המשיב להפחית את שיעור קצבת השרותים המיוחדים לשיעור המזערי (50% מקצבת יחיד מלאה).

5. המנוח ערר על החלטתו האמורה של המשיב. הערר נדון על ידי ועדה לעררים לענין שרותים מיוחדים (אשר תיקרא להלן: "הועדה").

הועדה התכנסה לדון בערר תחילה ביום 24/7/11. במועד זה, החליטה הועדה כי היא אינה יכולה להעריך את אופן תפקודו של המנוח בפעולות היומיום, ולפיכך - היא ביקשה שייערך אצל המנוח ביקור בית.

ביום 11/8/11 נערך בביתו של המנוח ביקור בית של אחות בריאות הציבור, שערכה דו"ח הערכת תלות (למסמך זה ייקרא להלן: "דו"ח ההערכה").

ביום 25/12/11 (ימים ספורים לפני מותו של המנוח), התכנסה הועדה בשנית, ודנה בעררו של המנוח על בסיס דו"ח ההערכה. הועדה החליטה לדחות את הערר.

6. הערעור שבפני הוגש על ידי עזבונו של המנוח, כנגד החלטתה של הועדה מיום 25/12/11.

תשלום קצבת שרותים מיוחדים

7. סעיף 206(ב) לחוק קובע כי המשיב ישתתף במימון שירותים מיוחדים לנכים, לפי כללים, מבחנים ובשיעורים שייקבעו על ידי שר העבודה והרווחה.

8. הכללים האמורים נקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט-1978 (שתיקראנה להלן: "תקנות השר"מ").

בתקנה 1 לתקנות השר"מ הוגדרו, בין השאר, המונחים "פעולות יומיום" ו"השגחה".

תקנה 3 לתקנות השר"מ מפרטת את דרגות הזכאות לקצבה ושיעוריה, בהתאם לחומרת מידת התלות של הנכה בעזרת הזולת.

על פי תקנת משנה (א) נכה התלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היומיום ברוב שעות היממה או הזקוק להשגחה מתמדת, זכאי לקצבת שירותים מיוחדים בסכום השווה ל-50% מקצבת יחיד מלאה.

על פי תקנת משנה (ב) נכה התלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע כל פעולות היומיום ברוב שעות היממה, זכאי לקצבת שירותים מיוחדים בסכום השווה ל-105% מקצבת יחיד מלאה.

על פי תקנת משנה (ג) נכה התלוי לחלוטין בעזרת הזולת בביצוע כל פעולות היומיום בכל שעות היממה, זכאי לקצבת שירותים מיוחדים בסכום השווה ל-175% מקצבת יחיד מלאה.

מכאן שהתנאי המינימלי לזכאות לקצבת שרותים מיוחדים הוא תלות, לפחות בעזרה רבה מהזולת, לפחות לשם ביצוע רוב פעולות היומיום, לפחות ברוב שעות היממה או לחלופין - תלות בהשגחה מתמדת.

ההבדל בין הזכאות לשיעור של 50% לבין הזכאות לשיעור של 105% הוא בכך שלשם זכאות לשיעור של 105%, יש צורך בתלות לפחות בעזרה רבה מהזולת לשם ביצוע כל פעולות היומיום. לשם זכאות לקצבת שירותים מיוחדים בשיעור של 175% יש צורך שהתלות תהיה מוחלטת ותתקיים בכל שעות היממה.

סמכות הועדה וסמכות בית הדין

9. סמכותה של הועדה ואופן פעולתה נקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (ועדות עררים לשירותים מיוחדים וילד נכה), התשנ"ה-1995 (שתיקראנה להלן: "תקנות הועדות").

תקנה 2(א)(1) לתקנות הועדות מאפשרת למבוטח לערור על החלטת המשיב בענין קצבת שרותים מיוחדים.

תקנה 3 לתקנות הועדות - קובעת את הרכב הועדה לעררים.

תקנה 4 לתקנות הועדות - מסמיכה למעשה את הועדה לעררים לאשר, לשנות או לבטל כל החלטה של המשיב בענין קצבת שרותים מיוחדים.

10. סעיף 213 לחוק, מאפשר לערער על החלטת הועדה בפני בית דין אזורי לעבודה, בשאלות משפטיות בלבד.

לפיכך, לא אוכל להתייחס בערעור זה לטענות רפואיות ותפקודיות, אלא יהיה עלי להתמקד בשאלה אם ניתן למצוא פגם משפטי בהחלטת הועדה.

בחינת החלטת הועדה

11. הועדה היתה בהרכב מתאים, כמתחייב מתקנה 3 לתקנות הועדות; בראש הועדה ישב רופא, ומלבדו היתה בועדה אחות.

החלטת הועדה מיום 24/7/11, על כך שלשם הערכת מידת תלותו של המנוח בעזרת הזולת לשם ביצוע פעולות היומיום, עליה להיזקק לביקור בית, היתה סבירה. אין סיבה להתערב בהחלטה האמורה.

על כן, אתמקד להלן בבחינת החלטת הועדה מיום 25/12/11, כשהיא נסמכת על דו"ח ההערכה, ולמעשה - מאמצת את האמור בו.

12. בענין הניידות העצמית בבית הועדה הגיעה למסקנה כי המנוח היה בגדר "זקוק לסיוע מועט". בענין זה, הועדה התיימרה להסתמך על דו"ח ההערכה.

אני סבור כי בחלק זה של החלטת הועדה נפלה טעות משפטית.

מדו"ח ההערכה עולה כי המנוח לא היה מסוגל לקום בעצמו, אלא נעזר על ידי אשתו, וכי הוא אף נזקק לאחיזת אשתו בעת ההליכה. המנוח התלונן על עייפות ועל כאבים ברגליים, ומאמץ ההליכה גרם לו לנשימות מאומצות.

מכאן, שהמנוח לא היה מסוגל לבצע בעצמו כל חלק של הניידות בבית. לא לקום בעצמו ואף לא להתהלך בעצמו. גם עצם ההליכה בבית ביחד עם תמיכתה של אשתו, היתה מאמץ קשה בעבור המנוח.

לדעתי, היזקקותו של המנוח לעזרת הזולת בפעולת הניידות העצמית בבית, על סמך המתואר בדו"ח ההערכה, אינה יכולה להיחשב כהיזקקות לסיוע "מועט", אלא היה נכון לקבוע כי המנוח זקוק לסיוע "במידה רבה".

13. בענין ההלבשה, קבעה הועדה כי המנוח היה זקוק לסיוע במידה רבה.

גם בהחלטה זו נסמכה הועדה על דו"ח ההערכה.

על פי דו"ח ההערכה, המנוח היה מסוגל להוריד את מכנסיו מהמותניים עד הברכיים ולהעלותם מהברכיים עד המותניים, אך לא היה מסוגל להעביר את המכנסיים מעבר לכפות הרגליים ואף לא היה מסוגל לפשוט וללבוש חולצה בעצמו וגם לא לגרוב גרביים. המנוח כן היה מסוגל לנעול בעצמו נעלי בית.

אני סבור שמסקנת הועדה בענין ההלבשה, תואמת את ממצאי דו"ח ההערכה, וכי לא נפלה טעות משפטית בחלק זה של החלטת הועדה.

14. בענין הרחצה, קבעה הועדה כי המנוח היה זקוק לסיוע במידה רבה.

גם בכך נסמכה הועדה על דו"ח ההערכה.

בחינת דו"ח ההערכה לגבי הרחצה, מעלה כי המנוח היה מסוגל להגיע לחדר הרחצה (בעזרת אחר, בשל הקושי בניידותו), והיה מסוגל לרחוץ את פניו ואת ידיו ולנגבם באיכות טובה. עם זאת, המנוח נזקק לעזרת הזולת ברחצה הכללית של הגוף, בעודו יושב על כסא במקלחת.

גם כאן, נראה לי שמסקנת הועדה מתיישבת היטב עם ממצאי דו"ח ההערכה, ועל כן - לא נפלה טעות משפטית גם בחלק זה של החלטת הועדה.

15. בענין האכילה והשתיה, קבעה הועדה, תוך הסתמכות על דו"ח ההערכה, כי המנוח היה זקוק לסיוע מועט.

מדו"ח ההערכה עלה כי המנוח היה מסוכל לאכול ולשתות בעצמו, אלא שהוא נזקק לכך שאחרים יכינו את ארוחותיו ויגישו לו אותן.

מסקנת הועדה בענין זה תואמת את הממצאים האמורים בדו"ח ההערכה. המנוח לא נזקק להאכלה. על כן, לא מצאתי טעות משפטית גם בחלק זה של החלטת הועדה.

16. בענין ההפרשות, קבעה הועדה, בהסתמך על האמור בדו"ח ההערכה, כי המנוח זקוק לסיוע מועט.

בחינת דו"ח ההערכה מלמדת שהמנוח שלט על סוגריו, והיה מסוגל להסתדר בעצמו בחדר השרותים (כזכור, המנוח, היה מסוגל לפשוט את מכנסיו עד גובה הברכיים ולהרימם משם), אך היה זקוק לעזרה בניידות כדי להגיע לשם. בשל כך, בשעות הלילה, השתמש המנוח בבקוק שתן, והוא נזקק לכך שאחרים ירוקנו את הבקבוק בשעות הבוקר.

לדעתי, מאחר שכל היזקקותו של המנוח לסיוע בענין השליטה בהפרשות היתה רק קשורה לסיוע בניידות (המנוח היה חופשי להשתמש בידיו כך שהיה מסוגל לדאוג בעצמו להגיינה האישית לאחר השימוש בשרותים), המסקנה שלפיה המנוח היה זקוק רק לסיוע מועט בענין ההפרשות, היא מסקנה שאין בה טעות משפטית.

17. הועדה קבעה כי המנוח לא היה זקוק להשגחה, בהסתמך על כך שהוא איננו מסכן את עצמו ואת סביבתו.

בפני הועדה עמד דו"ח ההערכה, על כך שהמנוח התמצא במקום ובזמן, ושיתף פעולה עם המדברים אליו.

עם זאת, מדו"ח ההערכה עלה כי בני משפחתו של המנוח לא השאירו אותו לבדו, כך שבפועל היתה עליו השגחה רציפה. הועדה לא שללה את הסכנה שנשקפה למנוח בשל מצבו (סכנה שלמרבה הצער, אכן התממשה ימים ספורים לאחר ישיבת הועדה). לפיכך, נראה לי כי היה מקום לתת משקל רב יותר לעובדת קיומה של ההשגחה בפועל ולסכנה שהיתה למנוח בשל מצבו, כך שבכל עת היה יכול להתרחש ארוע שיצריך הזעקת עזרה. על כן, אני סבור שנפלה טעות משפטית בקביעתה זו של הועדה, וכי היה נכון שהועדה תקבע שהמנוח היה זקוק להשגחה.

גורל הערעור

18. מהאמור בסעיפים 12-17 לעיל עולה כי מצאתי טעויות משפטיות של הועדה בשני עניינים; שאלת מידת ההיזקקות לעזרת הזולת בפעולת הניידות בבית, והשאלה אם המנוח נזקק להשגחה.

19. במצב הדברים הרגיל, מציאת טעויות משפטיות בהחלטת הועדה, היתה מצדיקה את קבלת הערעור ואת השבת הענין אל הועדה עם הנחיות לועדה לתיקון הטעויות המשפטיות.

אולם, בעניינו של המנוח אני סבור שאין לעשות כך, מאחר שאין כל טעם להשיב את הענין אל הועדה.

אף אם אתבסס על ההנחה שבעקבות עמדתי שלעיל הועדה היתה מתקנת את החלטתה וקובעת כי המנוח נזקק לעזרה רבה בהלבשה ונזקק להשגחה, לא היה בכך כדי להביא לשינוי בתוצאה בדבר רמת זכאותו של המנוח לקצבת שרותים מיוחדים, שכן - כאמור לעיל - גם במצב כזה היה נכון להחיל על המנוח את תקנה 3(א) לתקנות השר"מ, שכן המנוח היה זקוק לעזרת הזולת בביצוע רוב פעולות היומיום בלבד, ולא כולן.

על כן, ומאחר שלמרבה הצער כבר לא ניתן לערוך בדיקה חוזרת למנוח, אלא בכל מקרה ברור שאם יוחזר עניינו של המנוח אל הועדה - היא לא תוכל אלא להסתמך על הממצאים העולים מדו"ח ההערכה - איני רואה טעם בקבלת הערעור, אף שכאמור לעיל, מצאתי שתי טעויות משפטיות בהחלטת הועדה, טעויות, אשר גם אם היו מתוקנות באופן שעמדתי היתה מתקבלת על ידי הועדה - לא היו מביאות לשינוי ברמת הזכאות.

20. אשר על כן, אני מסתפק בהצהרה שלפיה אף שהיו טעויות משפטיות בהחלטת הועדה, לא היה בתיקון טעויות אלה כדי להביא לשוני ברמת זכאותו של המנוח לקצבת שרותים מיוחדים. לפיכך, איני מקבל את הערעור באופן של השבת עניינו של המנוח אל הועדה.

21. אין צו בדבר הוצאות משפט.

22. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, כ"ב בתמוז תשע"ג, 30 ביוני 2013, בהעדר הצדדים.