עתירה מנהלית המכוונת נגד החלטת המשיבה 1 ("הוועדה המחוזית") מיום 26.1.10 לאשר את תכנית ג/16968 – תכנית המתאר ליישוב כמאנה, בתנאים (בהתאמה ("תכנית המתאר" ו-"ההחלטה"). בגדר הליכי אישור התכנית הגישו העותרים שתי התנגדויות ("ההתנגדויות"), ואשר הוועדה המחוזית דחתה אותן.

בעתירה מבקשים העותרים להורות לוועדה המחוזית לתקן את תכנית המתאר בעניינים מסוימים הנוגעים לחלקות הקרקע השייכות לעותר מס' 1 (שהוא אביהם של העותרים 2 ו-3) והנמצאות בתחום התכנית, ולחלופין הם מבקשים שהוועדה המקומית תשוב ותדון בהתנגדויות.

הרקע להכנת התכנית הוא פסק דין שנתן בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בתאריך 5.9.01, שבו הוא קיבל את העתירות שהגישו תושבי היישוב כמאנה והורה לוועדה המחוזית למצוא "פתרון תכנוני" לבעיה שהעלו תושבי היישוב בגדר עתירותיהם (בג"ץ 6032/99, 7960/99, אסמעיל סואעד ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח' פ"ד נ"ה(5) 929(2001)) ("פסק הדין בבג"ץ"). הוועדה המחוזית אכן ישבה על המדוכה והוציאה תחת ידה את תכנית המתאר אשר, כאמור, העותרים – ואחרים – הגישו התנגדויות לה. ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית דנה בהתנגדויות ביום 29.12.09, וביום 26.1.10 ניתנה החלטתה שבה נדחו ההתנגדויות ותכנית המתאר אושרה בתנאים.

העותרים טוענים כי תכנית האיחוד והחלוקה שנקבעה בתכנית המתאר היא בלתי סבירה, בעיקר מפני שטבלאות האיזון יצרו מגרשים המיועדים לבעלים פרטיים בבעלות משותפת, דבר הפוגע בזכות הקניין, מגביל את אפשרות מיצוי זכויות הבנייה ונוגד את הרציונל שביסוד הוראות חוק התכנון והבנייה תשכ"ה–1965 ("חוק התכנון") שעניינם איחוד וחלוקה. העותרים טוענים גם כי החלטת הוועדה המחוזית, הדוחה באופן גורף את ההתנגדויות, היא שרירותית ואינה מבוססת על תשתית עובדתית ראויה. עוד הם טוענים כי החלוקה המוצעת בתכנית המתאר פוגעת בקניינם בשל מגבלות בנייה במגרשים המיועדים להם.

הוועדה המחוזית טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת איחור ושיהוי, כי גם לעצם העניין לא נפל פגם בהחלטה, כי תכנית המתאר הינה פועל יוצא מיטבי של האילוצים התכנוניים בעקבות פסק הדין בבג"ץ, וכי ההחלטה מפרטת באופן ברור את השיקולים התכנוניים העומדים ביסוד תכנית המתאר, ואין בהם דופי, ומכל מקום אין להתערב בהם.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה שאין מנוס מדחיית העתירה.

טענות האיחור והשיהוי שהעלתה הוועדה המחוזית מקובלות עליי, ודי בהן כדי להביא לדחיית העתירה. בעניין האיחור טוענת הוועדה המחוזית שההחלטה ניתנה ביום 26.1.10, ואילו העתירה הוגשה ביום 13.2.12. תקנה 3(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א–2000 קובעת כי "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין", ואילו תקנת משנה (ב) קובעת כי "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה ללא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מ-45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". תקנת משנה (ג) מאפשרת אמנם להאריך את המועד להגשת עתירה, והוועדה המחוזית צודקת כשהיא מציינת שבשעתו הוגשה אמנם בקשה להארכת מועד, אולם לא ניתנה בה החלטה. דומני שהוועדה המחוזית צודקת גם כשהיא מצביעה על כך שטענת העותרים, שכביכול נודע להם על ההחלטה רק ביום 1.1.12, היא בלתי סבירה. הוועדה המחוזית הראתה כי ההחלטה הומצאה בדואר רשום למי שהיה בעת הרלוונטית בא כוחם של העותרים (נספח א' לסיכום טענות הוועדה המחוזית), והיא מוסיפה וטוענת, וגם טענה זו מקובלת עליי, שבהינתן העובדה שהעותרים הגישו התנגדויות לתכנית המתאר, יש לראותם כמי שלכל הפחות היו צריכים לדעת – שלא לומר ידעו – שההתנגדויות נדחו ותכנית המתאר אושרה.

גם טענת השיהוי שהעלתה הוועדה המחוזית איננה משוללת יסוד. בידוע שלשיהוי שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק (עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חוף השרון, פ"ד נח(6) 728, 733 (2004)). בעוד אשר לשיהוי הסובייקטיבי ניתן לייחס משקל נמוך יחסית, תיבחן שאלת התקיימותו של שיהוי על פי היחס בין השיהוי האובייקטיבי מצד אחד לבין מידת הפגיעה בשלטון החוק מן הצד האחר. בענייננו, השיהוי האובייקטיבי הוא כבד משקל, שהרי מדובר בפרק זמן של כשנתיים מאז שניתנה החלטה ועד שהוגשה העתירה, ואין מי שיחלוק שמדובר בפרק זמן ארוך למדי (על חשיבותו של גורם השיהוי האובייקטיבי בהקשר של יציבות פעולותיה של הרשות המינהלית וסופיות החלטותיה ראו בג"ץ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב, ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5) 630, 641 (1994)). ייתכן שבנסיבות מסוימות, שבהן הפגיעה בשלטון החוק תיראה חמורה דיה, יהיה מקום לשקול דחייה של טענת שיהוי גם כאשר מדובר בפרק זמן כזה (ראו למשל עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (טרם פורסם, 7.12.06)), אולם מעיון בנימוקי העתירה קשה לראות שהעותרים טוענים לפגיעה חמורה כזו, וטענותיהם מוסבות בעיקרן על חומרת הפגיעה בהם ובזכויות הקניין שלהם. משום כך, יש מקום לקבל את טענות האיחור והשיהוי שהעלו המשיבים ולדחות את העתירה על הסף.

אלא שגם לגופם של דברים, דומה שלעתירה אין בסיס מספיק.

החלטת הוועדה המחוזית היא מפורטת ומנומקת, ומעיון בה ניתן להבין על נקלה שבנוסף לשיקולים ואילוצים תכנוניים, שהם דבר יום ביומו בפעולתם של מוסדות תכנון, היה עליה לתת משקל גם לפסק הדין בבג"ץ אשר, כלשון הוועדה, יצר "מציאות תכנונית מסובכת" אשר מרכיביה פורטו בהרחבה בהחלטה. בצד אלה, נתנה הוועדה המחוזית את דעתה להתנגדויות הרבות שהוגשו, והיא ציינה, בסעיף 2 של ההחלטה, את הקשיים העיקריים שעליהם הצביעו המתנגדים, ובהמשך מנתה את הניסיונות לתת לקשיים אלה מענה. היא סיכמה את סוגיית ההתנגדויות באומרה שבין שתי האפשרויות העומדות בפניה, היינו הותרה על כנן של בעיות תכנוניות קשות שפתרונן ממילא יצריך תכנון מחדש, לעומת אישור התכנית הנותנת מענה לכלל ציבור התושבים, הועדפה האפשרות השנייה, אף שזו כרוכה בפגיעה כזו או אחרת בחלק מן התושבים, אשר את התנגדויותיהם יש לדחות. בכלל אלה האחרונים מצויים גם העותרים.

העותרים טוענים, כאמור, שתכנית האיחוד והחלוקה שאושרה בגדר תכנית המתאר היא בלתי סבירה. בקשר לכך הרחיבו העותרים בטענותיהם על מנת להראות את הפגיעה הנגרמת להם אם תיושם תכנית המתאר, אלא שדעתי היא שאין בטענותיהם די כדי לשמש בסיס מספיק לעתירה שאותה הגישו ולסעדים שאותם ביקשו. בצד ההלכה המושרשת שלפיה בית המשפט איננו בבחינת מתכנן על, המעמיד לביקורת את טיבן של תכניות מתאר שיצאו תחת ידם של מוסדות התכנון (עע"מ 2418/05 צ'רלס מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פיסקה 9 (טרם פורסם, 24.11.05) ("עניין מילגרום")), ולכן גם אינו מתערב בהן, ניתן להוסיף שטענה בדבר פגיעה בזכויות קניין, שהיא תוצאה של תכנית איחוד וחלוקה הנקבעת על ידי מוסד תכנון, איננה מספיקה כדי לשמש בסיס להתערבות באותה תכנית. אין זה מרחיק לכת להניח שכל תכנית איחוד וחלוקה, באשר היא, גורמת לפגיעה במידה כזו או אחרת בזכויות קניין של בעלי נכסים בתחום התכנית, וחזקה על המחוקק שמנגנוני האיזון והפיצוי שנקבעו בחוק התכנון (למשל בסעיפים 122 ו-127) נותנים מענה לפגיעה כזו, וכל עוד עושה מוסד התכנון שימוש במנגנונים אלה, אין מקום להתערב בהחלטותיו אך מחמת טענתו של בעל נכס כי הפגיעה בו היא בלתי סבירה. בענייננו, זוהי בתמצית טענתם של העותרים, והם עשו מאמץ ראוי לשבח לשכנע כי הפגיעה בזכויותיהם היא בלתי סבירה, אלא שבכך לא די ולדעתי לא ניתן למצוא בטענותיהם בסיס המצדיק התערבות שיפוטית בהחלטת הוועדה המחוזית. עצם הטענה שתכנית מתאר היא בלתי סבירה אינה מצדיקה התערבות שיפוטית בה (עניין מילגרום, בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678 (1991)).

זו אף זו, כאשר מעיינים בהחלטה ניתן להיווכח כי הוועדה המחוזית לא התעלמה מהפגיעה האפשרית הן בעותרים והן במתנגדים אחרים ואין למצוא בהחלטתה, המנומקת בהעדפה של האינטרס הציבורי (במובנו הרחב של כלל תושבי היישוב) כל פגם המצדיק התערבות שיפוטית. אוסיף עוד, כי בתשובתה של הוועדה המחוזית (בסעיפים 55 עד 62) ניתן למצוא פירוט, בבחינת למעלה מן הצורך, של השיקולים הקשורים בתכנית האיחוד והחלוקה, והם נראים בעיניי כמענה הולם לטענותיהם של העותרים בעניין זה.

בשאר טענותיהם של העותרים לא מצאתי יסוד מספיק להתערב בהחלטה, ואציין רק כי נראה לי שהטענה שלפיה הוועדה המחוזית נהגה בשרירות ודחתה את ההתנגדויות בהחלטה גורפת, איננה מבוססת די הצורך. בהינתן האילוצים השונים שבהם היה על הוועדה המחוזית להתחשב, ואשר נראה מן ההחלטה שהיא נתנה את דעתה עליהם, אין למצוא דופי בכך שהיא דחתה את ההתנגדויות – שאת מהותן וטיבן היא פירטה בהחלטה במידה מספקת – אף מבלי להתייחס בצורה פרטנית לכל אחת ואחת מהן. דרך זו אינה בלתי סבירה בעיניי, וגם טענתם של העותרים, שבעניינם קיימות נסיבות מיוחדות שהצדיקו התייחסות קונקרטית, מקבלת מענה באותו חלק של ההחלטה שבו נקבע כי "ככל שלא ניתן בהחלטתנו מענה לרכיבים כלשהם בהתנגדויות, הרי שבאיזון הכולל אין ברכיבים אלה כדי להוות עילה לעיכוב שייווצר בשל תכנון מחדש, ורכיבים אלה יוכלו למצוא פתרונם, כפי שיידרש, במסגרת תוכניות נקודתיות ככל שתוגשנה".

סיכומו של דבר, העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבים שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ג, 25 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.