27 אפריל 2014

לפני:

כב' השופט אורן שגב

החלטה

בפניי טענות מקדמיות שהעלו הנאשמים במסגרת בקשתם לביטול כתב האישום. הנימוקים העומדים בבסיס הבקשה הנם: חוסר סמכות, התיישנות והגנה מן הצדק בשל שיהוי ואכיפה בררנית לכאורה.

אקדים ואציין, כי לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, ראיתי לדחות את הבקשה, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן בהחלטתי.

לשאלת ההתיישנות

1. לטענת הנאשמים, העבירות בהן הם מואשמים הנן מסוג עוון, וזאת בשל הזהות בין עבירה מנהלית לעבירת קנס מסוג ברירת משפט. ומכאן, שתקופת ההתיישנות הנה שנה ממועד ביצוע העבירה.
2. אין בידי לקבל טענה זו. התיישנות עברות מסוג עוון, הגם שהוגדרו כעבירה מנהלית, הינה לאחר 5 שנים, בהתאם לסעיף (א)9 לחסד"פ.^[1]
3. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנאשמים כי חלה התיישנות על העבירות המיוחסות להם.

לטענת חוסר הסמכות

1. לטענת הנאשמים אין למאשימה סמכות להגיש כנגדם כתב אישום בעבירה לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים (להלן – "החוק"), וזאת מן הטעם, כי הסמכות מסורה למשרת התמ"ת.
2. המאשימה בתגובתה הטעימה, כי תיקון מס' 12 לחוק, אשר חילק את סמכויות האכיפה בין משרד הפנים (רשות האוכלוסין וההגירה) לבין משרד התמ"ת, נכנס לתוקף רק ביום 23.04.10, ואילו בענייננו, העבירהבוצעה לכאורה ביום 25.03.10, כלומר כחודש קודם לכן.
3. עוד הטעימה, כי ממילא סעיף 37(ג) לחוק קובע שמירת סמכויות גם לתקופה המשתרעת לאחר כניסתו של התיקון לחוק לתוקף וכי כל התובעים הפליליים מטעם המאשימה פועלים על פי הסמכה ספציפית שקיבלו מטעם היועץ המשפטי לממשלה לאכיפת עבירות על חוק עובדים זרים, ללא החרגה של סעיפי חוק כאלה או אחרים.
4. מקובלת עלי טענת המדינה לעניין זה, ואני דוחה את טענת הנאשמים כי כתב האישום, ביחס לעבירה המיוחסת להם על פי סעיף 2(ב)(2) לחוק, הוגש בחוסר סמכות.

לטענת הגנה מן הצדק

1. כידוע, הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר –

"(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

1. במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק, שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן.
2. אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה במסגרת ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (31.03.2005), שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי:

בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות;

בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

1. בית המשפט העליון הדגיש כי - "מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בע"פ 3672/05טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 21.10.07) חזר בית המשפט העליון וקבע, כי טענת הגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד.
2. פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בע"פ 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר (מיום 22.11.07) (להלן: פרשת הום סנטר) ולאחרונה בע"פ 25249-05-10מדינת ישראל נ' עלי עלייאן (מיום 7.3.11) שם נקבע:

"טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין".

1. בקשר לאכיפה בררנית קבע בפסיקת בית המשפט העליון בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע ואח'; פ"ד נג(3) ,304,289 (להלן: עניין זקין) כי:

"אכן, רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מנהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית. ראשית, הדעת נותנת כי בדרך-כלל רשות מנהלית, שיש לה סמכות לאכוף את החוק, תפעיל את הסמכות על יסוד שיקולים ענייניים לאור מטרת החוק. שנית, גם במקרה שבו קיים חשד בדבר אכיפה בררנית, בדרך-כלל קיים קושי להוכיח כי הרשות המנהלית הפעילה את הסמכות לאכוף את החוק על יסוד שיקול זר או להשגת מטרה פסולה. אולם, במקרה הנדיר, שבו ניתן להוכיח אכיפה בררנית, מן הראוי שתהיה לכך נפקות משפטית."^[2]

1. במקרה דנן, טענו הנאשמים כי המאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום כנגדם מחד גיסא וכי נהגה אכיפה בררנית בהחלטה להגיש כתב אישום כנגד שני בזני הזוג, בניגוד לשני מקרים אחרים, בהם הוגש כתב אישום כנגד אחד מהם בלבד.
2. לעניין השיהוי, אציין, כי הגם שכתב האישום הוגש כשנתיים לאחר מועד ביצוע העבירה לכאורה, הרי שלטענת המאשימה במסגרת הליכי החקירה, הנאשמים נחקרו ונדרשו להמציא לידי המאשימה מסמכים שונים ועל כן אין המדובר בשיהוי שיש בו כדי להביא לביטול כתב האישום.
3. אציין, כי דעתי כדעת המאשימה. יש לזכור כי עסקינן בעבירות שההתיישנות לגביהן הנה חמש שנים ממועד ביצוען לכאורה. הגשת כתב אישום לאחר תקופה של שנתיים ימים, בשים לב לעומס המוטל על המאשימה ובשים לב לפעולות החקירה הנדרשות בטרם ההחלטה על הגשתו, נראית לי סבירה בנסיבות העניין, ובכל מקרה, אין עולה כדי פגיעה קיצונית ובלתי מידתית בנאשמים עד כדי ביטול כתב האישום שהוגש כנגדם.
4. ביחס לטענה השנייה, המתייחסת לאכיפה בררנית, למעט ציון העובדה שבשני מקרים הוגש כתב אישום רק כנגד אחד מבני הזוג (מקרה הגב' פריאל, רעייתו של שר הביטחון דאז, מר אהוד ברק והגב' ויינשטיין, רעייתו של היועץ המשפטי לממשלה), לא הונחה בפניי התשתית הראייתית המינימלית על מנת לקבוע, כבר בשלב מקדמי זה, כי אכן מדובר באכיפה בררנית.
5. אציין, כי בהקשר לטענה זו, הגם שבתי המשפט אינם נוטים להכביד ידם נטל הראיות שעל נאשם לספק בבואו לטעון טענה מסוג זה, הרי שנדרש, לכל הפחות, בסיס מינימלי על מנת להראות, כי מדובר באכיפה שנעשתה מתוך שרירות לב או מתוך מטרה פסולה.
6. במקרה דנן, כתב האישום הוגש לאחר שנכתבו הנימוקים להגשתו במזכר ע"י התובע המוסמך ולאחר שניתן האישור ע"י הממונה. בהיעדר ראשית ראיה לכך שמדובר בהחלטה שנתקבלה מתוך שרירות לב או מטרה פסולה, לא מצאתי לקבלה כטענה מקדמית.
7. 54678313לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ד, (27 אפריל 2014), הצדדים ותישלח אליהם.

1. ראו החלטתי ונימוקיה כפי שנכתבו בע"ז 1675/08 מדינת ישראל נ' ניר משה, ניתן ביום 19.8.13 וכן ראו: עפ"א 7612-05-13 מ"י נ' י.ד. לוי אלברט (2000) חב' לבנין (1997) בע"מ (ניתן ביום 05.02.14). ↑

2. עמ' 306 ↑