רקע

בפני תביעת נזיקין שהוגשה על ידי ו.ש. יליד שנת 1980 (להלן: "התובע") בעקבות תאונת עבודה בה נפצע ביום 19.6.06 כשלטענתו נפל מפיגום מגובה של 2 מטרים (להלן: "התאונה" או "האירוע"). בעקבות התאונה נגרמו לתובע נזקי גוף כמפורט בכתב התביעה. התובע, פועל זר ממולדובה הגיש תביעתו נגד אופירה משאבי אנוש – הינה חברה להשמת כוח אדם בענף הבניין (להלן: "הנתבעת 1") אשר הציבה את התובע לעבודה אצל חברת תדהר בנייה בע"מ (להלן: "הנתבעת 2") אשר העסיקה את התובע בזמנים הרלוונטיים באתרי הבנייה שלה. כמו כן הוגשה התביעה נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 3") היא החברה שביטחה את עבודת התובע בביטוח אחריות מעבידים.

בטרם גירושו מן הארץ, ביום 26.7.12 -מסר התובע עדות-בגביית עדות מוקדמת בפני מתמחה לשכתי דאז – מר גדי תורג'מן. מלבד עדות התובע הנ"ל– לא נשמעו עדויות נוספות בתיק דנן.

מומחה רפואי מטעם התביעה בתחום האורתופדיה, ד"ר מיכאל גוויצקי, בדק את התובע ביום 10.8.011 וקבע שהתובע סובל מנכות צמיתה של 30% (לא משוקללת).

מומחה רפואי מטעם ההגנה, ד"ר לונקופף, לעומת זאת קבע שהתובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 5% בלבד.

לאור הפער בין שיעורי הנכות לעיל, הוריתי על מינויו של ד"ר אבידב ליברמן, כמומחה מטעם בית המשפט, להערכת נכותו של התובע, והאם לדעתו היא נובעת מהאירוע הנטען.

בינתיים השתנו הנסיבות וקושי אובייקטיבי מנע מהתובע לשתף פעולה עם המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש. בכדי להיבדק ע"י המומחה על התובע לבקש להיכנס לארץ וסכום הפיקדון אותו יצטרך להפקיד באם יורשה להיכנס – שנע בין 15,000 ₪ לבין 30,000 ₪ - לא היה בהישג ידו של התובע. משכך, בנסיבות אלו – לא היה מנוס אלא לבטל את מינויו של ד"ר אבידב ליברמן וכך החלטתי בדיון שהתקיים ביום 6.10.014.

התביעה הגישה תחשיב נזק ביום 29.1.014 ומנגד, ההגנה הגישה תחשיב נזק ביום 25.3.014. ביום 1.4.014, לאחר שהוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים הצעתי להם להגיע להסדר דיוני המבוסס על שקלול הסיכויים והסיכונים כפי שאלו השתקפו בעיני בית המשפט נכון לאותו שלב. הצדדים לא השכילו להגיע להסדר כאמור. עם זאת, ביום 27.10.014 הצדדים הגיעו להסדר דיוני ולפיו הסכימו להמשך ההליך על בסיס נכות רפואית מוסכמת בשיעור 10% ובנוסף ויתרו הצדדים על זכותם לחקור את המומחים. בהתאם להסדר הדיוני – מצאתי להמיר את הדיון שנקבע להוכחות וחקירת המומחים לדיון סיכומים בעל-פה (החלטתי מיום 9.11.015). ביום 10.11.015 ביקשו הצדדים –לאור מורכבות הפלוגתות וריבוין – להגיש סיכומיהם בכתב ולבטל את הדיון שנקבע לסיכומים בעל-פה. התביעה הגישה סיכומיה ביום 7.12.015 ומנגד, ההגנה הגישה סיכומיה ביום 31.1.016.

דיון בטענות הצדדים והכרעה

התובע הגיש תביעתו בטענה כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותם של הנתבעות ועל בסיס הפרת חובה שבחוק (סע' 76 לסיכומים) ובהתאם לאחריות שילוחית של הנתבעות 1-2 כמעבידים או כשולחיהם – למעשיי עובדיהם או השלוחים מטעמם.

העוולה הרלוונטית לנדוננו היא עוולת הרשלנות. בפן הנורמטיבי יש לבחון את קיומה של עוולת הרשלנות בשלושה שלבים. תחילה יש לבחון את קיומה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על הנתבע כלפי התובע. שנית יש לבחון את קיומה של הפרת אותה חובת זהירות הקונקרטית, ובאחרונה נבחן האם הנזק הנטען אכן נגרם כתוצאה מאותה ההפרה. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 122 להלן "עניין ועקנין").

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. בענייננו זה מכבר השתרשה הפסיקה כי בין עובד ומעביד מתקיימת חובת הזהירות המושגית, עד כי שוב אין אנו נדרשים לבוחנה מבראשית (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 225, 229).

בענייננו, נמצא כי התובע עבד במועד התאונה אצל הנתבעת 2 אזי קמה אחריותן של הנתבעות כלפיו.

ומכאן נעבור לבחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית, במסגרתה נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בנסיבות העניין שבפנינו כאשר תחילה נבחן האם נזק מהסוג שהתרחש ניתן היה להיצפות ע"י הנתבעות ובשלב שני נבחן האם הנזק היה נדרש להיצפות כשאלה שבמדיניות משפטית, לאמור האם לא מתקיימים שיקולי מדיניות שבכוחם לאיין את החובה להיזהר, חרף העובדה כי הנזק היה ניתן להיצפות. כמוכן נבחן האם מתקיימים יחסי שכנות בין הצדדים.

בנסיבות העניין של תיק זה אני מוצא כי מתקיימת חובת הזהירות הקונקרטית. אין חולק כי מעביד צריך לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ככל האפשר בנסיבות העניין.

בשלב זה עלינו לבחון האם התובע הוכיח את גרסתו העובדתית בקשר לנסיבות התאונה ואם כן נוכל לדון בשאלה מעשי או מחדלי הנתבעות עולים כדי הפרתה של החובה הנזכרת.

מן הכלל אל הפרט, התביעה טענה לנסיבות שגרמו לתאונה (סע' 10 בסיכומים). לטענתה – אירוע התאונה התרחש עת התובע עבד בפרויקט בנייה ברחוב אחוזת הנשיא בעיר רחובות ובמסגרתו עמד התובע על פיגומים על מנת להרכיב תבניות עץ לצורך יציקת מלט בקירות. משביקש התובע לעלות לפיגום גבוה יותר – אחז במוט ברזל על מנת להיעזר בו לעלייה לפיגום הגבוה יותר- והמוט היה רופף או שבור והתובע איבד אחיזתו ונפל לפיגום התחתון וברגלו ננעץ בורג שהיה חשוף בפיגום התחתון.

התביעה סבורה כי התאונה אירעה תוך רשלנות הנתבעות (סע' 61) ובין היתר טענה התביעה כי רשלנות זו באה לידי ביטוי כשהורו לתובע לעבוד על פיגומים לא בטיחותיים כאשר זרוע הטיפוס (מוט הברזל) אינה תקינה/שבורה. בנוסף, הורו לתובע לעבוד בגובה 2-3 מטרים וזאת ללא מערכת בלימה או רתמת בטיחות כזו שתמנע את נפילתו. עוד נטען כי הורו לתובע לעבוד על משטח שמכיל עצמים בולטים כגון הבורג שבלט מהמשטח עליו נפל וננעץ ברגלו – כל זאת ללא אזהרה ומבלי שהנתבעות דאגו לכסות את העצמים הבולטים.

ההגנה טענה בסיכומיה (עמ' 2 סע' 5) כי התאונה אירעה שעה שהתובע עבד בהרכבת תבניות ותך כדי ירידה "רגילה" מהתבנית אל רצפת הבטון – ומבלי לשים לב – דרך על בורג מסוג "פרפר" ועיקם את הקרסול. הנתבעות כופרות באחריותן לקרות הנזק וכופרות בטענות הרשלנות שהועלו על ידי התביעה. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו (סע' 8) כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח רשלנותן של הנתבעות.

בנוסף, ההגנה טענה כי התובע הציג גרסאות שונות לנסיבות התרחשות התאונה וב"כ הנתבעות הפנה בעניין זה לנספחים 6+7 שהוגשו על ידי התביעה מהם עולה כי לפי גרסה ראשונה-התובע עסק בפירוק תבניות ונפצע כשדרך על רגלו בצורה לא בטוחה ונקע קרסולו. ואילו בגרסה השנייה שנמסרה לביטוח לאומי צוין כי התובע נפל מגובה חצי מטר ונפצע ברגלו.

הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין, ראה דבריו של כב' הש' ויתקון בע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, בעמ' 652, באומרו:

"השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה".

חובתו של מעביד כלפי עובדו איננה מסתכמת במתן הכלים הנדרשים על מנת לבצע את המטלות באופן בטוח. מחובתו של המעביד אף לפקח תוך מתן הנחיות מפורטות כיצד על העובד לפעול לביצוע המטלה באופן בטוח ומבלי שיכניס העובד את עצמו לכלל סיכון. יפים לענייננו דברי הש' ע. ארבל בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, באומרה:

"למנהל העבודה, שהוא הממונה בשטח על העובדים ואמור לספק פתרונות לסוגיות המתעוררות, לרבות סוגיות בטיחותיות, יש ברבים מן המקרים יכולת למנוע סיכונים. בדרך כלל הוא מיומן בעבודה יותר ממרבית מהעובדים ויש לו קשר לגורמים השונים בחברה שאליהם הוא יכול לפנות בבקשה לנקוט אמצעי זהירות שאינו יכול לנקוט בעצמו. לפיכך, על מנהל העבודה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע סכנות הצפויות לעובדיו, ובין היתר לדאוג כי העובדים ישתמשו באמצעי בטיחות (כגון משקפי מגן, חליפות מגן וכד'), לפקח כי כללי הבטיחות נשמרים ולתת לעובדים הוראות כיצד לבצע את העבודות המוטלות עליהם באופן בטיחותי. היקפה של חובת הזהירות משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו...".

המבחן אותו אימצו בתי המשפט על מנת להכריע אם דרישת נקיטת מידת זהירות מסוימת מהווה דרישה סבירה אם לאו, לוקח בחשבון את תוחלת הנזק מחד (היינו מכפלת שיעור הנזק, בסיכויי התממשותו) ואת מידת עלות האמצעים אשר נדרשו לאיינו מאידך, מבחן זה אשר ברבות הימים כונה מבחן לרנד הנד, על שם השופט אשר הגה אותו (ראו United States v. Carroll Towing Co. (1947), at p. 173; Conway v. O’Brien (1940) at p. 612).

בענייננו נטען כי הנתבעת 2 הפרה את חובת הזהירות בכך שלא דאגה לצייד את התובע באמצעי מיגון מתאימים ובכך שהורו לתובע לעבוד על משטח מסוכן ובו מכשולים ועצמים בולטים כגון הבורג ממנו נפצע התובע. בנוסף, התביעה טענה כי לא התקיימו כל תדריכי בטיחות לעובדים. בנוסף, התביעה טענה כי הנתבעות הפרו חובה חקוקה כך שלא דאגו לציוד הגנה מתאים לעבודה בגובה מכוח סעיף 8(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז – 2007.

ההגנה כופרת בטענות אלה ובתחשיבי הנזק ציינה (סע' 12) כי הנתבעת 2 העסיקה מהנדס קונסטרוקציה ומפקח – על מנת שיפקח על העבודה. לדברי ההגנה – הלה היה מפקח ובודק כל יום את העובדים ועבודתם.

לעניין הדרכת בטיחות של העובדים אני מוצא כי טענת ההגנה בדין יסודה ועומדת בכפיפה אחת גם עם עדותו של התובע (עמ' 15 שורות 19-25):

ת. כל יום בבוקר, אנחנו מגיעים בבניין, להתחיל לעבוד בבניין. אז אנחנו עושים.

ש. תדריך בטיחות?

ת. חמש-עשר דקות, כן. יושבים למטה

ש. מי העביר לכם את ההדרכת בטיחות הזאת בתחילת כל יום?

ת. בעל הבית.

ובהמשך עדותו (עמ' 16 שורות 9-17):

ש. מאופירה. יורה מאופירה הוא העביר לכם את ההדרכות בטיחות?

ת. נכון. אנחנו רשמנו את זה, הכל , לפני שעברנו את זה.

ש. הבנתי. וכל בוקר לפני שהייתם מתחילים את העבודה היו עושים לכם תדריך בטיחות?

ת. רק אם הוא לא היה אז אני הייתי לוקח כל האנשים.

ש. תן לי רגע לסיים. הייתם מגיעים כל בוקר לפני העבודה חמש – עשר דקות היו עושים לכם תדריך בטיחות?

ת. נכון. זה בערך ככה.

לעניין נסיבות קרות התאונה ועניין ציוד המיגון בעבודה בגובה התובע הציג גרסאות שונות לנסיבות התרחשות התאונה ודעתי בעניין זה היא כדעת ההגנה. התובע לא היטיב להציג גירסה מלאה הנתמכת בראיות כנדרש. להיפך, הרושם העולה מעדותו של התובע הוא כי זיכרונו סלקטיבי ומכוון.

גרסאות שונות שניתנות ע"י בעל דין כעד יחיד לא יכולות להוות בסיס לפסק דין בתחום הנזיקין (ואני מסכים למסקנות השופטים בפסיקה שהופנתי אליה בפסקה 28 לסיכומי ההגנה).

כלל ידוע הוא כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 – 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364)

אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו עליו הוא מוטל, רמת הנטל היא כמובן זו המקובלת במשפט אזרחי דהיינו מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר".

לדידי, התובע לא עמד בנטל להוכיח את טענותיו ובשים לב לעדותו היחידה בתיק זה. עולה תמיהה באשר להיעדר עדויות למקרה. המדובר בעובדים רבים ששהו באתר הבנייה באותה עת ואף לא נשמע קולם – אפילו לא יחיד מביניהם. אי העדת העדים הרלוונטיים לתביעה זו יש כדי לפגוע בטיב טענתו של התובע, וכבר ראינו שכלל הוא כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917).

וכן ראינו בפסיקה:

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג

לגופה של מחלוקת אני סבור כי עדותו של התובע הייתה לא עקבית וכך גם גרסאותיו השונות לאופן קרות התאונה. בשים לב לעדותו היחידה בתיק ובהיעדר כל עדות נוספת – שהייתה יכולה וצריכה להיות לטעמי – כמו גם היעדר ראיות אחרות היכולות להשלים את תמונת נסיבות התרחשות התאונה והשיהוי הרב שבהגשת התביעה רק זמן מועט לפני מועד ההתיישנות –אני מוצא כי לאור כל האמור יש לדחות את התביעה.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט בסך כולל של 15,000 ש"ח.

ניתן היום, ד' אדר א' תשע"ו, 13 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.