בפני תביעה לחיוב עורך דין בתשלום פיצויים בסך של 370,000 ₪ בטענה לרשלנות מקצועית בשירותים אשר העניק לתובעת כעורך דינה.

העובדות הרלוונטיות

1. התובעת הייתה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, בשנת 2005, בעלים של חלק בנכס ברח' קלישר, פינת רחוב הכרמל, בתל אביב (להלן: "הנכס"), וזאת במשותף עם חמשת אחיה ואחיותיה (לשם הנוחות יכונו כולם להלן: "האחים"). הנתבע הינו עורך דין במקצועו.
2. בין התובעת לבין האחים נתגלעו סכסוכים ואלו התבררו בערכאות. בין היתר, התבררה בין התובעת לאחים תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין אשר הגישו האחים נגד התובעת בבית המשפט לענייני משפחה, תיק מספר 52251/03 (להלן: "תביעת הפירוק") ובמסגרתה עתרו האחים לפירוק השיתוף בבעלות בנכס. בד בבד התבררה אותה עת תביעה שהגישה התובעת עצמה כנגד אחד האחים שקודם לכן מונה לנהל את הנכס, תיק מספר 52250/03 (להלן: "התביעה נגד מנהל הנכס"). התובעת מתגוררת דרך קבע בארה"ב ובמהלך יולי 2005 ייצגה את עצמה בהליכים אלו.
3. במסגרת תביעת הפירוק מונה השמאי משה סעד לערוך חוות דעת באשר לשווי הנכס וזו נחתמה ביום 28.6.05 (נספח א' לכתב ההגנה; להלן: "חוות הדעת"). בחוות הדעת אמד השמאי את שווי הנכס בסך של 1,008,000$.
4. ביום 10.07.05 התקיים דיון בתביעת הפירוק ובמהלכו הוצגה לבית המשפט חוות הדעת והוצע על ידי ב"כ האחים לרכוש את חלקה של התובעת בנכס תמורת שישית מהסכום שנקבע כשווי הנכס, דהיינו: 168,000$. באותו מעמד הודיעה התובעת לבית המשפט על הסכמתה להצעה. נוכח הסכמה זו, הורה בית המשפט לצדדים להכין חוזים אשר יוגשו לאישורו.
5. בעקבות החלטה זו, פנתה התובעת לנתבע וביקשה ממנו לייצג אותה בתביעת הפירוק. בין התובעת לבין הנתבע נחתם ביום 13.07.05 הסכם הקובע כי שכר טרחתו של הנתבע יקבע על ידי בית המשפט בהליך למכירת הנכס, וכן גם ייפוי כוח כללי וייפוי כוח נוסף, ספציפי, המסמיך את הנתבע לגבות עבור התובעת דמי שכירות בגין הנכס. על יסוד הסכמה זו יצר הנתבע קשר עם באי כוח האחים והחלו מגעים לניסוח ההסכם. התובעת מצידה, שבה בסמוך לאחר מכן לביתה בארה"ב.
6. ביום 08.08.05 התקיים דיון נוסף בתביעת הפירוק ולדיון זה הופיע הנתבע כבא כוח התובעת. במהלך אותו דיון הודיע הנתבע לבית המשפט כי התובעת מבקשת לבחון אם שווי הנכס לפי חוות הדעת מתיישב עם שוויו בשוק, בעוד ב"כ האחים מודיע בתגובה שאם כך הצעת האחים לרכישת חלקה של התובעת בנכס "כרגע איננה קיימת", והדיון נדחה ליום 04.09.05.
7. ביום 04.09.05 התקיים דיון נוסף, אליו הגיעו הנתבע וב"כ האחים. בדיון זה הודיעו הצדדים לבית המשפט על הסכמתם להשלים את מכירת זכויות התובעת בנכס בהתאם להצעה מיום 10.07.05. הצדדים הודיעו כי הסכם חתום יוגש לבית המשפט בתוך 48 שעות ואכן, בסמוך לאחר מכן הוגשה לבית המשפט "הודעה על הסכם פשרה" (להלן: "ההודעה") אליה צורף נוסח של הסכם מכר (להלן: "ההסכם") עליו חתמו באי כוח הצדדים.

הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הם מגישים את ההסכם לאישורו וכי בשלב זה הם חותמים על ההסכם בראשי תיבות, שכן חלק מהם שוהים בחו"ל וחתימתם תצורף בהקדם האפשרי. בית המשפט אישר את ההודעה וביום 07.09.05 ניתן להסכם תוקף של פסק דין. בו ביום, בהחלטה נפרדת, גם ניתן פסק דין למחיקת התביעה שהגישה התובעת כנגד מנהל הנכס.

1. ביום 5.9.05 שלח הנתבע לתובעת מכתב אליו צורפו מסמכי ההסכם ובו נתבקשה התובעת לחתום על מסמכי המכר השונים בפני הקונסול. דא עקא, שבמקום לחתום ולאשר את ההסכם, שלחה התובעת לנתבע ביום 11.09.05, מכתב המודיע על התנגדותה להסכם.

לפי האמור במכתב התובעת מיום 11.9.05, התנגדה התובעת "לסעיף 3 בהסכם הפשרה" כאשר כוונתה לסעיף 3 בהודעה. במכתבה, טענה הנתבעת טענות שונות ביחס להתנהגות האחים ואף ביחס לשווי הנכס לפי חוות הדעת ובפרט הדגישה כי לה עצמה לא שולם שכ"ט עו"ד לתביעתה נגד מנהל הנכס וכי הסכימה למכור את חלקה בנכס "במחיר הפסד גדול". התובעת סיימה את מכתבה זה בבקשה להודיע בכתב שההסכם מבוטל.

בסמוך לאחר מכן, ביום 14.09.05, שלחה התובעת הודעה לבית המשפט לענייני משפחה ובמסגרתה הודיעה כי היא מבטלת את ייפוי הכוח שניתן לנתבע לייצגה בהליך וכן ביקשה מבית המשפט לא לאשר את ההסכם ולקבוע דיון נוסף לפירוק השיתוף בנכס. העתק מהודעה זו הועבר גם לב"כ האחים וזה הודיע לבית המשפט כי הוא מבקש למנותו ככונס נכסים המוסמך לחתום בשם הנתבעת על ההסכם. החלטת בית המשפט לענייני משפחה לא צורפה לכתבי הטענות אך מטיעוני הצדדים מסתבר כי בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת התובעת לבטל את ההסכם, קיבל את בקשת בא כוח האחים למנותו ככונס נכסים המוסמך לחתום על ההסכם בשם התובעת, ובכך אפשר את קיום ההסכם.

עוד מסתבר מטיעוני הצדדים כי על יסוד ההסכם הפקידו האחים בידי כונס הנכסים שמונה את התמורה המגיעה לתובעת בסך של 168,000 דולר וזו מוחזקת על ידו בנאמנות עד עצם היום הזה, שכן התובעת מסרבת לקבל את הכספים.

1. בינתיים, במקביל להליך שהתנהל למימוש ההסכם, השיב הנתבע לתובעת על מכתבה מיום 11.09.05 ובמכתבו מיום 19.09.05 שב וביקש ממנה להעביר אליו את מסמכי המכירה החתומים כשהוא מסביר כי התובעת אינה מפרשת נכונה את ההסכמה בסעיף 3 להודעה.

ביום 30.09.05 השיבה התובעת לנתבע כי אין מקום למכתבו "מכיוון שאתה לא מייצג אותי יותר". מכתב נוסף אשר כתב הנתבע לתובעת ביום 06.10.05 בתגובה להודעתה לבית המשפט מוחה על טענות התובעת אשר פוגעות בנתבע ומשמיצות אותו ללא כל בסיס.

1. כ- 4 שנים לאחר מכן, ביום 28.05.09, פנתה התובעת לנתבע באמצעות עורך דין מטעמה בטענה להפרת התחייבויותיו כלפיה ובדרישה לפצותה. בהעדר הסכמה הוגשה תביעה זו ביום 14.02.12.

תמצית טענות הצדדים והראיות

1. לטענת התובעת, הפר הנתבע את התחייבויותיו כלפיה כעורך דינה וגרם לה לנזקים כבדים.

טוענת התובעת, כי הנתבע התחייב בפניה לפרסם מודעות בעיתונות כדי לקבל הצעות מחיר נוספות בגין הנכס, כך שתוכל לקבל תמורה גדולה יותר עבורו, אולם הנתבע הפר התחייבותו ולא עשה דבר לקבלת הצעות נוספות.

עוד טוענת התובעת כי הנתבע סיכם דברים וחתם על מסמכים בשמה וזאת בטרם העביר את ההסכמים לבדיקתה ובטרם יקבל את אישורה של התובעת, כאשר כתוצאה מכך ניתן פסק דין המאשר הסכם אותו כלל לא ראתה התובעת ולו לא הסכימה. עקב מחדל זה, טוענת התובעת, מונה כונס נכסים לחתום בשמה על ההסכם לאחר שהיא עצמה סירבה, בצדק, לחתום עליהם.

לטענות אלו מוסיפה התובעת טענה לפיה, לא בכדי חרג הנתבע מסמכויותיו שכן ביקש לפעול לטובת האינטרסים של האחים ולא לטובת האינטרסים שלה עצמה.

על רקע טענות אלו טוענת התובעת כי על הנתבע לשלם לה פיצויים על הנזקים שגרם לה כאשר פיצויים אלו מתבססים על כך שנמנעו ממנה דמי שכירות בסך של 500$ לפחות בכל חודש בגין זכויותיה בנכס ובסך כולל של 144,375 ₪, וכן נזקים כלליים בסך של לפחות 100,000$ בגין התנהלותו.

1. לטענת הנתבע, אין כל בסיס לטענות התובעת והוא פעל במקצועיות, בנאמנות ועל פי הוראותיה המפורשות של התובעת.

לפי גרסת הנתבע אכן לא פורסמו מודעות ולא נעשו בדיקות לגבי שווי הנכס אך זאת נוכח סירוב התובעת לשאת בהוצאות כלשהן לעניין זה. לפיכך, טוען הנתבע, התנהלו כל המגעים על בסיס השווי שנקבע בחוות הדעת, שווי לו הסכימה התובעת בדיון שהתקיים ביום 10.07.05.

עוד טוען הנתבע כי עוד לפני הדיון שנועד ליום 4.09.05 שוחח עם התובעת וזו הורתה לו לאשר את ההסכם כפי שכבר התגבש, כאשר על בסיס נתונים אלו אכן הגיע לבית המשפט, והודיע על ההסכמה ולאחר מכן גם הגיש את ההודעה לבית המשפט.

ביחס לתוכן ההודעה וההסכם, טוען הנתבע כי אלו משקפים בדיוק את אשר הסכימה לו התובעת ואין בהם דבר הפוגע בזכויות התובעת ומצדיק את הטענות שהיא מייחסת לו.

טוען לפיכך הנתבע כי אין בסיס לתביעה ויש לדחותה.

1. התובעת תמכה גרסתה בתצהירה. הנתבע תמך גרסתו בתצהירו. זולת התובעת והנתבע לא העידו עדים כלשהם. ביום 9.5.13 התקיימה ישיבת ההוכחות והצדדים נחקרו על תצהיריהם. יצוין, כי לישיבת ההוכחות התייצב מיוזמתו גם עו"ד ירון הראל, אשר משרדו ייצג את האחים בהליך נגד התובעת. עו"ד הראל טען שמשרדו מחזיק בנאמנות בכספי התובעת בגין ההסכם ובקש שתינתן הוראה ביחס לכספים אלו.

בתום ישיבת ההוכחות נקבע שהסיכומים ייעשו בעל-פה וביום 16.5.13 סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

דיון

1. תביעה זו מתבססת על הטענה כי הנתבע, כעורך הדין של התובעת, הפר את התחייבויותיו כלפיה, פעל כלפיה ברשלנות ואף בזדוניות, ובכך הסב לה נזקים.

כידוע, הבסיס העיקרי לחובותיו של עורך דין כלפי לקוח הינו בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח נכרת הסכם אשר לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת דין בהתאם לנשוא ההתקשרות הספציפי. התחייבות זו כוללת את ההתחייבות לכך שיש בידי עורך הדין את הידע והמיומנות הנדרשים למתן השירותים וכי עורך הדין מחויב להפעיל את כישוריו לטובת עניינו של הלקוח.

מובן שהתחייבות זו אף כוללת מחויבות של עורך הדין להימנע מרשלנות בטיפול הניתן ללקוח. עם זאת, יש להבחין בין טעות המיוחסת לעורך הדין במתן שירותיו לבין רשלנות. עריכת הדין כוללת לעתים מרחב תמרון ובחירה בין אפיקים שונים במתן השירותים. כך בניהול משא ומתן מסחרי וכך גם בייצוג בהליכים משפטיים. במסגרת זאת, על עורך הדין לבחור בדרך הנראית לו נכונה יותר לייצוג ענייני הלקוח. לעתים מתברר במבט לאחור כי עורך הדין שגה או כי עורך דין אחר היה פועל אחרת. מצב שכזה, לא בהכרח מבטא רשלנות ולא כל טעות של עורך דין תחשב כרשלנות. הנטל להוכיח כי הבחירה שבחר עורך הדין אינה סבירה ומגיעה כדי רשלנות, רובץ לפתחה של התובעת, כאשר לא די לה להראות רשלנות כדי שתתקבל התביעה אלא שעליה גם להראות ברמת ההסתברות המקובלת במשפט אזרחי כי אלמלא הייצוג הרשלני הייתה התוצאה משתנה לטובתה (למשל ע"א 9022/08 אהובה מגורי – כהן נ' עו"ד משה קמר [פורסם בנבו] 03.05.10).

1. טענות התובעת כלפי הנתבע מתמקדות בפרק הזמן שמיום בו נשכרו שירותי הנתבע ביום 13.7.05 ועד ליום בו הוגש ההסכם לאישור בית המשפט בסמוך ליום 7.9.05; וכן ביחס לנוסח ההודעה והסכם כפי שהוגשו לבית המשפט. טענות התובעת יבחנו בהתאם לסדר זמנים זה.
2. ביחס לתקופה שמיום בו החל הנתבע לייצג את התובעת, טוענת התובעת שהנתבע הפר התחייבותו כלפיה בכך שלא פעל לפרסם הודעות למכירת הנכס ולא פעל לעשות בירור נוסף ביחס לשווי הנכס לעומת השווי אשר הוצע לתובעת. הנה אשר התברר בהקשר זה:
3. עובדתית, אין מחלוקת על כך שהנתבע אכן לא פרסם מודעות למכירת הנכס, לא פנה למתווכים ולמעשה לא עשה דבר כדי לבחון אם ניתן לקבל עבור חלקה של התובעת בנכס סכום גדול יותר מזה שהציעו האחים. הנתבע לא טען בתצהירו שפעל לבירור שכזה וגם בעדותו לא טען שעשה כן (עמ' 36 בפרוט').
4. לפי טענת התובעת, בכך הפר הנתבע את התחייבותו כלפיה, בעוד הנתבע טוען שכלל לא התחייב לעשות כן, אלא שהציע זאת לתובעת מיוזמתו ולא מימש יוזמה זו שכן התובעת סירבה לשאת בעלויות הכרוכות בכך. מהראיות שהוצגו נראה ששני הצדדים לא דייקו בגרסתם.
5. ביחס לגרסת הנתבע, קשה לקבל את גרסתו שלפיה לא פעל בעניין זה בשל סירוב התובעת לממן פרסום מודעות, שכן בבית המשפט לענייני משפחה, בדיון ביום 4.9.05, טען הנתבע שלא עשה כן שכן "לא היה לי אפשרות וגם זמן" ובלא כל טענה כלפי התובעת. קשה לקבל את גרסת הנתבע גם בשים לב לכך שפניות למתווכים לא בהכרח כרוכות בהוצאות כלשהן מעבר לשיחת טלפון וגם בהיעדר כל אסמכתא כתובה לפנייה לתובעת בעניין זה. נראה איפוא שהנתבע לא פעל לבירור נפרד של שווי הנכס מסיבותיו הוא ובלא קשר להוצאות או לתובעת.
6. מאידך, נראה שהתובעת עצמה כלל לא ייחסה לבדיקה זו חשיבות ולא ראתה בה נדבך חיוני בקידום ההסכם. התובעת עצמה מצהירה כי פנתה לנתבע לאחר שכבר הסכימה למכירת חלקה בנכס במחיר המתבסס על חוות הדעת, וכי פנתה לנתבע "רק למטרה הנ"ל" (כאשר ההדגשה במקור – סע' 6 בתצהיר התובעת). להיפך. במכתבה מיום 11.9.05 כותבת התובעת במפורש לתובע כך: "אני הסכמתי למכור לשותפים את חלקי במחיר הפסד גדול". התובעת איננה מלינה על כך שהנתבע הסכים למכירה במחיר שנקבע או בטרם אימת בנפרד את ערך הנכס ואף מעידה על עצמה שממילא היא מודעת לכך שהיא מוכרת את חלקה במחיר שלדידה נמוך משווי הנכס. התובעת גם אישרה בעדותה כי אין לה כלל טענות ביחס לתוכן ההסכם (עמ' 17, ש' 4 בפרוט') ובכלל זה נראה שגם לתמורה שנקבעה.
7. המסקנה המתבקשת היא שאפשרות בחינה מחודשת של שווי הנכס אכן הוצעה על ידי הנתבע, ברם התובעת עצמה לא ייחסה לכך חשיבות, לא ראתה בכך תנאי לקידום ההסכם ושכרה את שירותי הנתבע כדי שיממש את הסכמתה למכירת הנכס לפי הסכום שנקבע.
8. זאת ועוד, אפילו קבלתי את טענת התובעת ואפילו נמצא שהנתבע הפר התחייבותו לבחון את שווי הנכס, הרי התובעת לא הביאה כל ראיה לכך שהפרה זו גרמה לה נזק. התובעת לא הביאה כל ראיה לכך ששווי חלקה בנכס באותה עת, יולי עד ספטמבר 2005, היה גבוה יותר או שניתן היה לקבל בגינו תמורה גדולה יותר. הראיה היחידה שהוצגה, חוות הדעת, עומדת בסתירה לטענה זו ומעריכה את שווי חלקה של התובעת בנכס בדיוק בשווי שנקבע בהסכם. לפיכך, אפילו הופרה התחייבות הנתבע הרי שכלל לא הוכח שהפרה זו גרמה לתובעת נזק כלשהו וטענה זו - נדחית.
9. טענתה השנייה של התובעת ביחס לתקופה בה יוצגה על ידי הנתבע מתייחסת לחילופי דברים שהיו בדיון שהתקיים ביום 8.8.05. לטענת התובעת, הסתבר לה בדיעבד שבאותו דיון ביטלו האחים את הסכמתם לרכישת חלקה בנכס ולו ידעה זאת – הייתה אף היא מבטלת את התחייבותה לרכוש הנכס. במהלך הדיון אף טען ב"כ התובעת שההסכם למעשה מבטא עסקה חדשה לחלוטין, שכן העסקה לה הסכימה התובעת בדיון ביום 10.7.05 בוטלה. המחדל המיוחס לנתבע, לפי טענה זו, הינו הסתרת מידע זה מהתובעת באי העברת פרוטוקול הדיון. אני סבור שבטענה זו אין כל ממש.

ראשית, טענה זו כלל לא נטענה בכתב התביעה כך שהיא מהווה הרחבת חזית אסורה.

שנית, התובעת כלל לא בקשה לבטל את העסקה המתגבשת או לחפש דרך לחזור בה מהתחייבות שנתנה, ועובדה היא שפנייתה לנתבע נעשתה במטרה לקדם ולהשלים את ההסכם. לא כדי למצוא דרך לבטלו. אפילו שכר הטרחה אשר התחייבה התובעת לשלם לתובע (כאמור בהסכם שכר הטרחה – נ/1) מתייחס רק למצב של אישור ההסכם; אינדיקציה נוספת לכך שאפשרות ביטולו לא עמדה כלל על הפרק. לפיכך, אפילו לא "דיווח" הנתבע לתובעת על חילופי הדברים ואפילו לא העביר לה את פרוטוקול הדיון כטענתה, אין כל דרך לראות בכך "רשלנות" של הנתבע.

שלישית, נראה כי חילופי הדברים בפרוטוקול הדיון בסך הכל משקפים שלב במשא ומתן שהתנהל, כאשר הנתבע מודיע בשם התובעת שבכוונתו לבחון מחדש את שווי הנכס והאחים מודיעים בתגובה שאם כך אין הם רואים עצמם מחויבים להסכם הרכישה. ועובדה היא שהאחים לא ממשו איום זה ולא חזרו בהם מהעסקה.

רביעית, אפילו היו מתקבלות כל טענות התובעת בהקשר זה, אין כל דרך לקבוע שהתוצאה, מכירת הנכס במחיר שהוסכם עוד בדיון ביום 10.7.05, הייתה משתנית.

נראה שטענה זו איננה אלא ביטוי לניסיון נוסף לנגח את הנתבע ותו לא. נוכח כל האמור לעיל – הטענה נדחית.

1. הנדבך השני בטענות התובעת מתייחס לתוכן ההודעה וההסכם אשר הוגשו לאישור בית המשפט.

לטענת התובעת, הנתבע התרשל והסב לה נזקים שכן הגיש לאישור בית המשפט הודעה והסכם הכוללים סעיפים להם לא הסכימה, סעיפים המטילים עליה תשלומי מיסים והוצאות.

מעיון בנוסח ההסכם אשר צורף לכתבי הטענות לא ניתן להבין על מה מלינה התובעת. ההסכם פשוט, משתרע על פני 2 עמודים בלבד, וכולל התחייבות של האחים לשלם לתובעת 168,000 דולר וכן לשאת בתשלומי המס ככל שיחולו בגין המכר. לא זו בלבד שהתובעת אינה מפרטת לאילו סעיפים לא הסכימה במסגרת ההסכם, אלא שבמהלך חקירתה הנגדית הודתה במפורש כי אין לה כל טענה לגבי סעיף כלשהו בהסכם הפשרה (עמ' 17 ש' 4 בפרוטוקול).

למעשה, מסתבר כי הטרוניה היחידה שיש לתובעת ביחס להסכמת הנתבע אינה מתייחסת להסכם אלא לאמור בסעיף 3 להודעה, אשר קובע כך:

"כל צד נושא בהוצאותיו. ואולם, מותנה ומוסכם כי היה והנתבעת (התובעת בתיק זה – א.ר.) תפתח בהליכים נוספים כנגד הנתבעים בכל הכרוך והנוגע לשיתוף שביניהם בנכס נשוא התובענה, שומרים התובעים (האחים כהגדרתם לעיל – א.ר.) את זכותם לתבוע הוצאותיהם בגין ההליכים שנתנהלו בין הצדדים."

על סעיף זה יצא קצפה של התובעת שכן לשיטתה, סעיף זה מטיל עליה חובה לשאת בהוצאות האחים. לכן גם כתבה התובעת במכתבה מיום 11.09.05 ביחס לסעיף זה "אינני מוכנה לספוג עוד הפסדים".

דא עקא, שלא ברור ולא ניתן להבין כיצד פירשה וכיצד מפרשת התובעת הוראה זו בהודעה ככזו המשיתה עליה הוצאות כלשהן. כל שיש בסעיף זה של ההודעה הוא שמירת זכותם של האחים לתבוע הוצאות בגין תביעת הפירוק אם בעתיד תגיש התובעת כנגדם הליכים נוספים בקשר עם הנכס. הא ותו לא. כאמור, לעו"ד המייצג לקוח, שיקול דעת ומרווח תמרון בייצוג הנטען. סעיף כגון זה, סעיף 3 בהודעה, הינו סעיף מובהק אשר איננו חורג ממרווח תמרון הגיוני שכזה ואין כל דרך להבין כיצד מייחסת התובעת לנתבע רשלנות או הפרת חובה בהסכמתו לסעיף זה. כך כאשר בוחנים את אומד הדעת של הצדדים באותה עת, ספטמבר 2005. כך שבעים ושבעה במבט לאחור כשמסתבר שמאז ועד עצם היום הזה לא נקטה התובעת בהליך נוסף, לא חויבה בהוצאות וכל טענותיה בעניין זה היפותטיות.

למעלה מכך, גם אם אמצא הצדקה לכך שיצא קצפה של התובע בגין סעיף זה, אין כל דרך להבין כיצד סעיף זה מצדיק את קיתונות הצוננים ששפכה התובעת על הנתבע. ודוק, התובעת לא פנתה לנתבע בבקשה לברר עמדתו בעניין זה ואף לא הודיעה שהיא מקבלת את יתר הסעיפים כדי שיפעל לתיקון ההודעה. כאשר שלח הנתבע לתובעת מכתב המסביר את עמדתו לא השיבה לו התובעת דבר זולת האמירה "אתה לא מייצג אותי יותר" (מכתב התובעת מיום 30.9.05, נספח ז' לתצהיר הנתבע). החובה לקיים התחייבויות בתום לב חלה על עורך הדין אך גם על הלקוח וקשה לראות כיצד מתיישבת התנהגות התובעת מעת שקבלה את ההודעה על ההסכם עם חובתה שלה לפעול בתום לב כלפי הנתבע.

לא מצאתי אפוא כל בסיס לטענה הרואה בנוסח זה של ההודעה רשלנות או הפרת חובה של הנתבע, אך כן מצאתי בהתנהגות התובעת חוסר תום לב בחובתה כלפי הנתבע.

1. מוסיפה התובעת וטוענת ביחס להודעה שהוגשה כי אסור היה לנתבע לחתום בשמה על ההסכם, בטרם נשלח לעיונה וקבל את אישורה. גם בטענה זו אין כל ממש.

ראשית, מסתבר כי הנתבע לא חתם בשמה של התובעת אלא רק הודיע על הסכמתו כבא כוחה ובכך פעל בדיוק להגשמת תכלית השירותים שהתחייב לספק לתובעת. הנתבע פנה לתובעת, צירף לפנייתו את ההסכם ומסמכי המכר ובקש שתחתום עליהם.

שנית, טענה זו מתבססת על ההנחה שהנתבע פעל בניגוד להנחיות שקבל והביא לחיוב התובעת בדברים להם לא התכוונה, ברם כבר הובהר שלא היא. הובהר שאף התובעת מאשרת שההסכם מבטא את אשר לו הסכימה ולא מעבר לכך. הובהר גם שלטרוניה ביחס לסעיף 3 בהודעה אין ממש. ואם כך, מסתבר שהנתבע פעל לחייב את התובעת בדיוק כפי שנתבקש ולא יותר מכך.

שלישית, אם סברה התובעת שההסכם איננו לפי רוחה, איש לא מנע ממנה לפנות במישרין לבית המשפט במסגרת תביעת הפירוק ולבקש לבטל את ההסכם. למעשה, מהמסמכים אשר הוצגו מסתבר כי פנייה שכזו דווקא הועברה לבית המשפט לענייני משפחה הן בהודעת פיטוריו של הנתבע מיום 14.09.05 והן בבקשה נוספת מיום 26.10.05 (נספח ה' לכתב ההגנה). אם בכל זאת, החליט בית המשפט לענייני משפחה שלא להיעתר לבקשת התובעת הרי שלא ניתן לבוא בטרוניה לנתבע בעניין זה אשר באותה עת כבר לא ייצג את התובעת לאחר שפוטר על ידה.

1. אשר לטענה המייחסת לנתבע שותפות בקנוניה או מרמה, העדפת האינטרסים של האחים על אלו של התובעת אין אלא לקבוע כי טענה זו מוטב לולא נטענה מאשר נטענה. לא הובאו ראיות כלשהן לתמוך בטענה זו ולמעשה מסתבר, מעדות הנתבע, שלנתבע לא שולם ולו שקל בודד עבור השירותים אשר העניק לתובעת.
2. רק להשלמת התמונה יצוין שאפילו מצאתי שנפל דופי בהתנהגות הנתבע, ואפילו מצאתי שהנתבע הפר התחייבויותיו כלפי התובעת, לא ניתן היה לקבל את התביעה. כפי שהודגש, לא די היה לה לתובעת להראות הפרת התחייבויות הנתבע כלפיה אלא שהיה עליה להראות כי התוצאה של ההתדיינות מול האחים הייתה שונה וכן את הנזק שנגרם לה.

הטענה שיש להשית על הנתבע תשלום דמי שכירות חסרת כל היגיון, שהרי הנכס נמכר ועסקת מכירתו לא בוטלה. ואם הנכס נמכר, אין כל בסיס לטענה שמהתובעת נשללו "דמי שכירות". התובעת אף לא הראתה שהתנהגות שונה של הנתבע הייתה מביאה לשינוי תוצאת מכירת הנכס, תוצאה שכאמור הינה פרי התחייבות של התובעת עצמה בדיון מיום 10.7.05.

לכל היותר, אפילו הייתי מוצא שנפל דופי בהתנהגות הנתבע, אפילו הייתי מוצא שהנכס נמכר בניגוד לרצון התובעת עקב התנהגות הנתבע, גם אז לא ניתן היה לקבל את התביעה שכן התובעת לא הראתה שנגרם לה נזק כלשהו. הרי התמורה בגין חלקה בנכס שמורה לה כפקדון עד היום ולא הוצגה כל ראיה לכך שהיה עולה בידי התובעת לקבל תמורה גבוהה יותר לו בוטלה העסקה.

1. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
2. בנהלך הדיון הודתה התובעת כי טרם פנייתה לנתבע פטרה 4 עורכי דין קודמים אשר ייצגו אותה (עמ' 22, ש' 4 בפרוט'). במכתבה מיום 26.10.05 (נספח ה' לכתב ההגנה, בסעיף 10) אף טוענת התובעת שכל עורכי דינה הקודמים פעלו לטובת "האינטרסים של האחים". קשה שלא לחוש שהתובעת רואה צל הרים כהרים ועל כל פנים כך הדבר בוודאי ביחס לנתבע. לא היו במעשי הנתבע מעשים כלשהם המצדיקים את קיתונות הביקורת שמטיחה בו התובעת.
3. לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בגין תביעה זו בסך של 20,000 ₪.

ניתן היום, י' סיון תשע"ג, 19 מאי 2013, בהעדר הצדדים.