נ ג ד

גנאים חאלד מוחמד צד שלישי

1. בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב שהיה מבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") בתאונה שארעה ביום 26.08.11 בצומת עילבון (להלן: "הצומת") כתוצאה מפגיעה ברכב שהיה נהוג על ידי הנתבע. את נזקיה העמידה התובעת על סך של 100,086 ₪ לפי חוות דעת שמאית.

2. הנתבע הגיש הודעת צד ג' כנגד סוכן הביטוח שביטח את הרכב. לטענתו הנתבע, אחיו מר לואי טראד (להלן: "לואי"), בעליו של הרכב בו נסע, הוא זה שפנה אל צד ג' על מנת לבטח את הרכב בביטוח המכסה גם את גילו הצעיר. ואולם, צד ג' על דעת עצמו ערך פוליסה שאינה מכסה נהגים שמתחת לגיל 40 בניגוד למה שנתבקש על ידי האח. העתק הפוליסה לא הגיע לידי לואי ועל כן בשעה שהוא נהג ברכב הוא עשה זאת בידיעה שהביטוח מכסה גם אותו על אף היותו נהג צעיר.

3. צד ג' כפר במיוחס לו וטען כי הרכב בו נהג הנתבע בוטח לבקשת אביו של הנתבע, מר חוסני אטראד (להלן: "האב") שהוא גם שכנו. לדברי צד ג', האב הוא זה המשתמש ברכב באופן קבוע ובשנת 2008 הוא פנה אליו וביקשו לבטח את הרכב בפוליסה המכסה נהגים מעל גיל 45. בפועל, חברת מנורה הנפיקה פוליסה לנהגים מעל גיל 24 מאחר ומדובר היה בפרמיות שוות. החל משנת 2008, בכל שנה, חודשה הפוליסה לבקשת האב ולפי בקשתו הונפקה פוליסה לנהגים מעל גיל 40. גם לקראת סוף חודש ינואר 2011 האב ביקש לחדש את הפוליסה לנהגים מעל גיל 45 וכך אכן נעשה. הוא הסביר לאב את תנאי הפוליסה כפי שהוא עושה עם כל מבוטח. לדבריו, לבקשת האב, הבן לואי נרשם כבעל הפוליסה, מסיבות אישיות. כן ציין, כי בכל השנים הפרמיות שולמו על ידי האב בשיקים המשוכים מחשבונו. צד ג' ציין כי הנתבע, שהינו בחור צעיר, כבן 20, מעולם לא הזמין אצלו ביטוח והאח לואי שביטח אצלו כלי רכב אחרים, לא פנה אליו כלל על מנת לבטח את הרכב בו נהג הנתבע שעה שארעה התאונה. עוד ציין צד ג', כי האב פנה אליו ודיווח לו על התאונה כשהוא מציין כי הבן, הנתבע, אינו אחראי לתאונה כי אם הנהג האחר שהיה מעורב בה, והוא אישר בפניו כי ידוע לו שהביטוח אינו מכסה את התאונה.

ראשית לעניין האחריות לתאונה.

4. לא הייתה מחלוקת כי הנתבע פנה שמאלה בצומת כשעליו היה לתת זכות קדימה לכלי הרכב הנוסעים בנתיב הנסיעה בו נסע רכב התובעת. טענת התובעת הייתה כי התאונה ארעה בשל אי-מתן זכות קדימה, בעוד שהנתבע טען כי נכנס לצומת שעה שנותר לו די זמן לסיים את הפנייה ולפנות את הצומת בטרם יגיע אליה רכב התובעת. ואולם, לרוע המזל, במהלך חציית הצומת כבה רכבו באופן פתאומי, ונהג רכב התובעת שיכל למנוע את התאונה לא עצר ופגע בו.

5. יצוין, כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין התאונה בעבירה של אי-מתן זכות קדימה לפניה שמאלה, נהיגה בחוסר זהירות והתנהגות הגורמת נזק והוא הורשע לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון. בנסיבות אלו ובהתאם לסעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הדיון התמקד אך בשאלת אשמו התורם של נהג רכב התובעת.

6. בדיון שהתקיים ביום 31.05.15 נשמעה עדותו של נהג רכב התובעת אשר סיפר כי נסע במהירות סבירה לתנאי הדרך, כ-80-70 קמ"ש. הוא נסע בשיירה כשהמרחק בין כלי רכב אחד למשנהו היה של עשרות מטרים. כבר מרחוק הוא הבחין בנתבע שהגיע מהנתיב הנגדי עומד בצומת לפני הפנייה שמאלה וממתין. רק כאשר היה במרחק של כ-10-5 מ' מהצומת, החל הנתבע בנסיעה באופן פתאומי ובנסיבות אלו כל ניסיונותיו למנוע את התאונה לא הועילו.

7. מנגד, הנתבע סיפר כי אותת שמאלה בטרם פנה בצומת ובאמצע הצומת כבה רכבו. לדבריו, לתובע שהיה רחוק ממנו כ-400-300 מ', היה די זמן כדי להאט ולמנוע את התאונה. כשנשאל מדוע לא נטש את הרכב וברח כשהבחין ברכב התובעת שועט לעברו השיב כי חברתו הייתה אף היא ברכב והוא לא יכול היה להותירה בגפה.

8. איני מקבל את גרסת הנתבע. ראשית, כאמור, הנתבע הורשע בעבירה של אי-מתן זכות קדימה ודי בכך כדי להסיק כי התאונה לא ארעה כתוצאה מתקלה טכנית שכפתה על הנתבע לעצור באמצע הצומת. בנוסף, עדותו של הנתבע לא הייתה מהימנה. כשנשאל אודות המרחק שהספיק לעבור בתוך הצומת עד אשר כבה רכבו, השיב תחילה כ-50 מ', אחר כך תיקן ל-8 מ', ולבסוף ציין כי הספיק לנסוע 4-3 מטרים. כך או כך, גרסאותיו אינן עולות בקנה אחד עם העובדה כי בכיוון נסיעתו של רכב התובעת היה נתיב אחד בלבד ואף אם הוא נסע 4-3 מטרים בלבד, התאונה לא הייתה מתרחשת. עדותו בבית המשפט גם סתרה את הודעתו במשטרה (תיק המשטרה כולו הוגש בהסכמה – ת/1) מיום 29.08.11. שם טען כי נסע אך חצי מטר בטרם כבה רכבו. בהודעה גם טען כי לפניו נסע רכב שפנה אף הוא שמאלה ובשל כך נבצר ממנו להבחין ברכב התובעת שהגיע מהכיוון הנגדי, בעוד שבבית המשפט טען כי בטרם החל בפניה הבחין ברכב התובעת במרחק של כ-400-300 מ'.

9. יתרה מזאת. הגרסה שהרכב כבה לא הוכחה ולא הובאה כל ראייה על תיקון תקלה ברכב לאחר התאונה. בהודעה במשטרה, כשנשאל הנתבע מדוע כבה הרכב השיב כי המזגן פעל וזאת על אף שציין כי לא היה לו כל מידע שהרכב עלול לכבות כתוצאה מהפעלת המזגן. מדובר אפוא, בטענה בעלמא, שאף אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של נהג רכב התובעת שמסר עדות מהימנה וקוהרנטית שתאמה גם את הודעתו במשטרה שנמסרה ביום 31.08.11. לא מצאתי כל ממש בטענות ב"כ הנתבע בסיכומיו כי יש להטיל ספק בעדות נהג רכב התובעת בשל גילו, בשל שעת אחר הצהריים בה ארעה התאונה, בשל הטיול שערך נהג רכב התובעת במהלך היום, או בשל השמש שעמדה מולו. על כל אלו יצוין כי הנתבע נמנע מלהביא למתן עדות את חברתו באותה עת שנסעה עמו בזמן התאונה, ונסיבות אלו, מקימות חזקה לפיה לוּ הייתה העדה מתייצבת למתן עדות, גרסתה הייתה פועלת לחובתו של הנתבע.

10. המסקנה היא אפוא, כי הנתבע עמד בטרם נכנס לצומת, ולפתע, כשרכב התובעת היה סמוך מאוד אליו, הוא החל בנסיעה באופן שלא הותיר בידי נהג רכב התובעת אפשרות להימנע מהתאונה.

11. אכן, ככלל, זכות קדימה הנתונה לנהג בצומת אינה זכות מוחלטת ועליו להיות ער לנעשה בכביש ולנהוג בזהירות סבירה למנוע התנגשות עם כלי רכב אחרים (ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט(2) 341 (1975)), ואולם לא כל מי שמגיע לצומת בו נתונה לו זכות קדימה, חייב להאט או לעצור רק בשל החשש שרכב אחר יפר את החוק. מקום בו מהתנהגותו של הנהג האחר עולה כי אין הוא מתכוון להפר את החוק ובדעתו ליתן לו זכות קדימה, אין לדרוש מבעל זכות הקדימה להאט או לעצור. שונה הדבר כאשר יש בהתנהגות הנהג האחר כדי לרמוז וללמד על כך שאין בכוונתו לנהוג כשורה (ע"א 3341/98 פרץ נ' בן עמי (פורסם בנבו, 7.08.00)). במקרה זה, התאונה ארעה שעה שהנתבע עמד בטרם חצה את הצומת ונהג רכב התובעת שהבחין בכך לא היה צריך לצפות כלל את האפשרות כי הנתבע יחל בנסיעה באופן פתאומי, דווקא שעה שהוא הגיע אל הצומת. יתרה מזאת, גם אם היה מקום לצפות מנהג רכב התובעת להאט קמעא את מהירות נסיעתו שעה שנכנס לצומת, דבר, שכפי שעלה מעדותו לא נעשה, הרי שבנסיבות התאונה, בהן הנתבע החל בנסיעה פתאומית כשרכב התובעת היה סמוך מאוד אליו, מרחק של כ-10-5 מ', גם אם היה מאט, לא היה בכך כדי למנוע את התאונה.

12. אין מקום אפוא, להשית על נהג רכב התובעת אשם תורם כלשהו לקרות התאונה, והאחריות כולה רובצת לפתחו של הנתבע.

מכאן למחלוקת שבין הנתבע לבין צד ג'.

13. במסגרת הדיון העיד הנתבע כי שעה שנהג ברכב לא ידע כי אין ביטוח המכסה אותו. לואי העיד כי הוא זה שהוציא את פוליסת הביטוח באמצעות צד ג' ושילם את הפרמיות באמצעות כרטיס אשראי ובמזומן. בחקירה הנגדית הוא שלל במפורש תשלום בשיקים עבור הפוליסה. האב העיד כי לא שילם על ביטוח הרכב שהיה מעורב בתאונה, והוסיף "לא היה ולא נברא".

14. מנגד צד ג' העיד כי האב הוא זה ששילם עבור הפוליסה באמצעות שיקים והוא הציג קבלות על שם האב.

15. בשלב זה של הדיון הסכימו הצדדים כי הדיון יופסק על מנת שניתן יהיה לבחון האם אכן האב שילם בשיקים עבור הפוליסה וב"כ הנתבע הצהיר כי במידה ויתברר שהשיקים באמצעותם שולמו הפרמיות היו של האב, הנתבע יחזור מההודעה לצד ג'. ברם, על אף שהבדיקה העלתה כי האב שילם עבור הפוליסה בשני שיקים, כל אחד על סך של 272 ₪ (נ/2), לא חזר בו הנתבע מההודעה וביקש להשלים את חקירתו של צד ג'. הוא הבהיר, כי השיקים אינם מכסים את גובה הפרמיות ולא הוברר מי שילם את היתרה.

16. בהמשך חקירתו הוא עמד על גרסתו לפיה האב הוא זה שביקש להוציא את הפוליסה ולרשום את הבן לואי כבעליה. לדבריו, עלות הפוליסה הייתה 1,034 ₪ ומלבד שני השיקים שהיו כאמור על סך כולל של 544 ₪, נעשה קיזוז של 490 ₪ כי שעלה מהמסמכים שהציג בפני בית המשפט (נ/3 ו-נ/4).

הדין עם צד ג'.

17. לא זו בלבד שהנתבע הסכים – ולא מצאתי הצדקה כלשהי לחזרתו מהסכמה זו - כי במידה והתברר כי השיקים עבור הפוליסה שולמו על ידי האב הוא יחזור בו מההודעה לצד ג', אלא שגם ללא הסכמה זו, הוכח כי אין בגרסת הנתבע, אביו ואחיו לואי כל ממש. האב העיד כאמור, בצורה נחרצת, כי הוא לא שילם את הפרמיות עבור הפוליסה לרכב שהיה מעורב בתאונה, והאח לואי העיד כי הפרמיות שולמו על ידו במזומן ובכרטיס אשראי אך לא בשיקים. לא זו בלבד שלא הובאו אסמכתאות כלשהן על תשלום שנעשה על ידי לואי, אלא שגרסאות אלו הוכחות כאינן נכונות שכן הפוליסה שולמה בשיקים של האב ובקיזוז היתרה בשל חוב שהיה כלפיו. מה גם, שלואי העיד שהחתימה על הצעת הביטוח אינה שלו וגם מכאן חיזוק למסקנה כי לא הוא היה זה שביטח את הרכב. די בכך כדי לדחות את ההודעה לצד ג'.

18. מעבר לצורך יצוין כי גרסת צד ג' הותירה רושם מהימן והיא לוותה באסמכתאות לאימותה, דוגמת השיקים ומסמכי פירוט התשלומים עבור הפוליסה. גם לא ניתן כל הסבר, מדוע צד ג' יחרוג מבקשת הנתבע ויערוך עבורו פוליסה שונה מזו שנתבקש. למעשה גם לא הייתה מחלוקת על כך שבשנים עברו, האב ביקש את הפוליסות. בניגוד לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, צד ג' נתן הסבר מניח את הדעת לכך שבשנים עברו פעמים היו הפוליסות לנהגים מגיל 40 ופעמים אף לנהגים בגיל צעיר יותר. לדבריו, האב ביקש פוליסות לנהגים מגיל 40 ואולם כאשר גובה הפרמיות עבור נהגים בגיל צעיר יותר היו שוות לפרמיות עבור נהגים מגיל 40, הוא הרחיב את הפוליסה גם לנהגים צעירים יותר. צודק גם צד ג' בסיכומיו כי לוּ ממש בטענות הנתבע ובני משפחתו כי צד ג' התרשל כלפיהם, הדעת נותנת שהם לא היו ממשיכים ליהנות משירותיו.

דין הודעת צד ג' אפוא, להידחות.

סופו של יום, הנתבע ישלם לתובעת סך של 100,086 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וכן את אגרת המשפט ששולמה על ידה ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪.

כמו כן, הנתבע ישלם לצד ג' הוצאות בסך של 6,000 ₪.

ניתן היום, כ' כסלו תשע"ו, 02 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.