בשם התובע: עו"ד מיכאל בן-יאיר

בשם הנתבעת מס' 4: עו"ד שמואל אבן

1. לפניי תביעה כנגד הנתבעת מס' 4 , אשר חתמה ביום 21.12.07 כערבה יחידה ולא מוגנת על כתב ערבות שנועד להבטחת פירעונה של הלוואה שניתנה לנתבעת מס' 1 ובעלה על ידי התובע ביום 20.12.07, ואשר עמדה במקור על סך של 100 אש"ח. כתב ההתחייבות והערבות להחזרת ההלוואה צורף כנספח ב' לכתב התביעה.

2. ביום 13.12.11 ניתן צו כינוס לכלל נכסיו של בעלה של הנתבעת מס' 1 על פי בקשתו (תיק פש"ר (מחוזי באר שבע) 21789-12-11). התובע, אשר לא ידע על כוונתו של הבעל לנקוט הליך פשיטת רגל, העמיד את מלוא החוב הקיים בחשבון לפירעון. משהחוב לא נפרע, הוגשה תביעה זו. במסגרת כתב התביעה (אשר הוגש תחילה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו) התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעת מס' 4 לשלם לתובע סך של 91,701.56 ₪ בצירוף ריבית בשיעור "פריים" + 4.8% לשנה, מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

יצויין כי במהלך הדיון שנערך לפניי ביום 31.3.14 ציין בא כוח התובע כי נפלה שגגה בכתב התביעה, וכי הריבית הנכונה הינה בשיעור "פריים" + 4% לשנה, ולא כפי שצויין.

3. בדיון שנערך ביום 21.11.12 (לפני כבוד השופט ג' גדעון) הוסכם בין הצדדים כי תינתן לנתבעת מס' 4 רשות להתגונן, וכי הנתבעת מס' 4 תפתח ותגיש את ראיותיה, וזאת בשים לב לכך שלא הכחישה את חתימתה על כתב הערבות.

4. טענתה המרכזית של הנתבעת מס' 4 היא, שנציגת התובע מסרה לה במעמד החתימה על כתב הערבות, כי להבטחת פירעון ההלוואה אליה התייחס כתב הערבות שעבד התובע לטובתו את כספי הפרישה של החייב העיקרי, הוא בעלה של הנתבעת מס' 1 (להלן – 'החייב העיקרי'). הנתבעת מס' 4 טענה כי כך מסר לה גם החייב העיקרי. לדבריה, ניתן לה להבין גם על ידי נציגת התובע שאין כל סיכון בחתימתה על כתב הערבות, וכי חתימתה היא אפוא "עניין פורמאלי בלבד" בהתאם לנוהל בנקאי (ר' עמ' 9 לפרוטוקול מיום 31.3.14, ש' 22 – 28; עמ' 11 ש' 1 – 3).

הנתבעת מס' 4 ציינה כי ידעה שהחייב העיקרי חווה בעבר 'הסתבכות פיננסית', ועל כן היה לה חשוב ללבן עם פקידת הבנק את מהות הסיכון הכרוך מבחינתה בחתימה על כתב הערבות (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 31.3.14 ש' 2 – 6). אף על פי כן, הנתבעת מס' 4 הודתה כי לא קראה את כתב הערבות 'לפרטי פרטים', וכי לא הוצג לה כל מסמך שעבוד על ידי החייב העיקרי. הנתבעת מס' 4 אף לא זכרה אם במסמכי ההלוואה שחתמה עליהם היה זכר לשעבוד כלשהו (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 31.3.14, ש' 4 – 15). לדבריה, לאחר שסיימה את הליך החתימה יצאה מסניף הבנק במחשבה ש'הכל בסדר', וגילתה שאין זה כך רק כשקיבלה לידיה את כתב התביעה (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 31.3.14 ש' 18 – 22).

4. מטעם התובע העידה גב' גלית ויצמן חזן, אשר החתימה את הנתבעת מס' 4 על כתב הערבות. העדה העידה כי היא אינה זוכרת את המקרה הספציפי בו מדובר, אך מעיון במסמכים סיפרה כי מסמכי ההלוואה הגיעו לסניף כשהם חתומים כבר על ידי הלווים, ולאחר שבאותו הסניף בו נחתמו נערכו הבדיקות שנזקק להן הבנק בעניין הערבה (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 31.3.14, ש' 9 – 11).

לדברי העדה, כעניין שבשגרה נוהג הבנק להסביר לערב האם ישנן בטוחות נוספות להלוואה, והאם מעמדו הוא של ערב מוגן על פי החוק, אם לאו. העדה ציינה כי במסמכי ההלוואה דנא אין זכר לשעבוד כספי הפרישה של החייב העיקרי, ועל כן לא מסרה לנתבעת מס' 4 דבר על שעבוד זה, עליו כלל לא ידעה (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 31.3.14, ש' 15 – 17).

5. ב"כ הנתבעת מס' 4 הציג לעדה טופס "בקשה להלוואה" בו צויין, בסעיף "בטחונות", "בעלי חן + קיזוז פרישה + ערב" (ראו נ/1). העדה השיבה כי טופס זה אינו נשלח לסניף בו מוחתם הערב על ההלוואה, ולפיכך, מסמך זה לא היה לפניה עת החתימה את הנתבעת מס' 4 על כתב הערבות (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 31.3.14 ש' 29 – 32).

לשאלה כיצד הייתה נוהגת אילו הערבה המיועדת הייתה פונה אליה בשאלה האם ידוע לה שכספי הפרישה של החייב העיקרי מצבא קבע משמשים כערובה, השיבה העדה כי הייתה פונה לסניף בו מתנהל חשבון הבנק של הלווה על מנת שאותו הסניף ימסור את האינפורמציה (עמ' 15 ש' 14 – 16).

6. בהמשך הבהירה העדה, כי בכל מקרה בו קיימת אי התאמה בין המסמכים המונחים לפניה לבין דבריו של הערב אודות ההלוואה, כגון מקרה בו הערב מוסר כי ידוע לו שחזרו שיקים ללווה בעוד במסמכי כתב הערבות נאמר שחשבונו מתנהל לשביעות רצונו של הבנק, ייערך בירור מול סניף הבנק של הלווה בטרם החתימה על כתב הערבות (עמ' 16 ש' 1 – 4 וכן ש' 15 – 16).

7. משהוצג לעדה טופס "הוראה בלתי חוזרת לתשלום מענק פרישה" שנחזה כחתום על ידי החייב העיקרי מיום 20.12.07 (ראו נ/2), השיבה העדה כי טופס זה לא היה מונח בפניה עת החתימה את הערבה על כתב הערבות (עמ' 16 ש' 27 – 28), אך בכל מקרה, אילו היה נמסר לה על ידי הערבה המיועדת כי קיים טופס כאמור למיטב ידיעתה, הייתה מסבירה לערבה שאין הדבר מבטל את הסיכון הכרוך מבחינתה בחתימה על כתב הערבות. כדברי העדה:

"אם הערבה במקרה הזה היתה שואלת אותי האם משה אלמלם חתם על הוראה בלתי חוזרת לתשלום מענק פרישה לטובת ההלוואה שלה אני אמורה להיות ערבה, הייתי מתקשרת לסניף בנבטים ושואלת את הפקידה האן זה נכון והייתי מסבירה לערבה בנוסף שזה לא כסף בטוח. היא מבחינתה שהיא לא ערבה מוגנת והיא צריכה להבין שכל החוב יכול להיפרע ממנה" (עמ' 17 ש' 7 – 11).

העדה אף המשיכה והסבירה כי עצם העובדה שקיימת הוראה בלתי חוזרת לתשלום מענק פרישה אינה אמורה "להרגיע" את הערב, החותם כערב יחיד ובלתי מוגן (עמ' 18 ש' 10 – 11). כדבריה, "מהניסיון שלי אם הבנק מחליט לקחת ערב, אז הבנק לא רגוע, כלומר הבנק מחפש עוד בטוחה. זה לא באמת כסף בטוח, זה לא כסף שאני מחר יכולה לקחת אותו, זה לא כסף שהיה אצלנו" (עמ' 14 ש' 31 עד עמ' 15 ש' 2).

8. טענתה העיקרית של הנתבעת מס' 4 היא, שבעת חתימתה על כתב הערבות סמכה היא על קיומה של אותה בטוחה בדמות כספי הפרישה של החייב העיקרי, וכי אילו נאמר לה שלא ניתן לסמוך על אותם כספים, לא הייתה חותמת על כתב הערבות. עוד טוענת הנתבעת מס' 4 שהבנק התרשל משבחר בכספי הפרישה כערובה, שהרי לא ניתן "לממש" ערובה זו בהעדר אפשרות מצד הבנק לכפות את עצם הליך הפרישה על החייב העיקרי. הנתבעת מס' 4 סבורה כי ראוי שהבנק ימתין לכספי הפרישה של החייב העיקרי, ולעניין זה אף הגישה, לאחר תום דיון ההוכחות, מסמך שכותרתו "תחשיב אחוזי קיצבה" מיום 27.3.14, המהווה לטענתה אישור לכך שהחייב העיקרי צפוי לפרוש מצבא קבע ביום 31.7.15.

9. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת מס' 4. לא זו בלבד שמסמך "תחשיב אחוזי קיצבה" לא הוגש כראיה כדין, אלא שגם תוכנו אינו מלמד כי החייב העיקרי אכן צפוי לפרוש במועד הנזכר. לא זו אף זו, איני מוצאת כל בסיס לטענת הנתבעת מס' 4 ולפיה יש להורות לבנק "לשבת בחיבוק ידיים" משך למעלה משנה ולהימנע לעת עתה מגביית החוב על פי כתב הערבות, עד לקבלת כספי הפרישה. יתרה מכך, נוכח הליך פשיטת הרגל בו נתון החייב העיקרי לא ניתן להעריך בשלב זה אם כספי הפרישה אכן יגיעו בסופו של דבר לידי הבנק.

10. בהקשר אחרון זה ראיתי לנכון לציין, כי בא כוחו של הבנק הצהיר במהלך הסיכומים, לאחר שבדק את הדברים עם מרשו, כי ככל שיתקבלו בידי הבנק כספים מסויימים במסגרת הליך פשיטת הרגל של החייב העיקרי, הרי שתחילה ייזקפו אותם כספים לחלק החוב שאינו מובטח בערבות, ולאחר מכן תחולק היתרה, ככל שתיוותר כזו, בין כלל הערבים, לרבות הנתבעת מס' 4, וזאת בנפרד מעלויות הליכי הגבייה ככל שהבנק ייאלץ לנקוט בהם לשם ביצועו של פסק הדין, היה וכמובן יינתן לזכותו. בא כוחו של הבנק הוסיף וציין כי "הבנק יהיה פתוח לביצוע הסדר תשלומים הוגן עם הנתבעת ככל שיוצע כזה על ידה ויעדיף זאת על פני היזקקות להליכי הוצאה לפועל" (עמ' 24 ש' 3 – 8).

עוד אזכיר כי לבקשת הנתבעת מס' 4 ניתן ביום 7.11.13 פסק דין בהודעת צד ג' שהוגשה מטעמה כנגד החייבת העיקרית, היא הנתבעת מס' 1.

11. טענת הנתבעת מס' 4 כי הבנק התרשל בבחירת הבטוחה, לא זו בלבד שלא מצאתי בה ממש, אלא המדובר בטענה המכשילה במידה רבה את טענתה העיקרית, ולפיה הוסבר לה כי "אין לה מה לדאוג" נוכח קיומה של בטוחה זו: אם לשיטתה של הנתבעת מס' 4 עצמה מדובר בבטוחה שאינה מספקת, הכיצד ניתן לקבל שהבנק עצמו העריך אותה כבטוחה שממזערת את הסיכון הכרוך בחתימה על כתב הערבות לכדי "עניין פורמאלי בלבד", וכי כך מסר מי מטעמו לנתבעת??

12. לעצם הטענה העיקרית, לא מצאתי סיבה לפקפק במהימנות עדותה של פקידת הבנק, ולפיה אפילו היה מונח לפניה טופס ההוראה הבלתי חוזרת לתשלום כספי הפרישה בעת החתמת הנתבעת מס' 4 על כתב הערבות, הייתה היא מבהירה לה כי לא מדובר ב"כסף בטוח". השתלשלות האירועים במקרה זה כמו מוכיחה מעצמה את הדברים.

לעניין קבלת עדותה של פקידת הבנק אודות נהלי העבודה שלה להבדיל מעדות אודות המקרה הספציפי, ראו ה"פ (ת"א) 1106/00 מיסטריאל אסתר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (ניתן ביום 17.12.2003ׂ), בפיסקה 3(ד) לפסק דינה של כבוד השופטת ה' גרסטל).

13. זאת ועוד. אין כל טענה כי "התרשלות" הבנק היא שגרמה לגריעה מה"בטוחה" הנטענת, בדמות אותם כספי מענק פרישה. ממילא לא תוכל הנתבעת מס' 4 להיוושע מהוראת סעיף 6(ב) לחוק הערבות (ראו ח"א (י-ם) 8002/02 המפקח על הבנקים – בנק ישראל נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ (ניתן ביום 5.5.2009), בפיסקה 179).

14. טענתה של הנתבעת מס' 4 ולפיה חתמה על כתב הערבות מבלי לקוראו אינה עשויה להועיל לה (ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו פ"ד נד(2) 559, בעמ' 570). אכן, ברגיל לא תישמע טענתו של מי שחתם על מסמך ולא טרח לקוראו כאילו אין לחייבו על פיו.

15. בנסיבות האמורות לא מצאתי לנכון להרחיב בסוגיית תחולתו של סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 על כספי הפרישה של החייב העיקרי, ועל היחס בין הוראת החוק האמורה לבין טופס ה"הוראה הבלתי חוזרת לתשלום מענק פרישה" שהוצג במהלך הדיון. אעיר רק כי לכאורה יש מקום להרהר בשאלת "עקיפתה" של הוראת חוק זו, וודאי במקרה שמתקבלת הגישה ולפיה נועדה הוראה זו להגן גם מפני נושי העובד ולא רק מפני נושי המעביד (וראו רע"א (חי') 16517-05-11 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) נ' סלימאן ואח' (ניתן ביום 16.8.2011 על ידי כבוד השופט א' קיסרי; אך השוו לדברי כבוד השופטת ד' ברק-ארז לעניין סעיף 22 לפקודת הנזיקין, האוסר על המחאת זכויות בנזיקין, שנאמרו בע"א 5251/10 יעקב כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya, Argentina S.A., ניתן ביום 6.1.2013, בפיסקאות 31 – 37).

16. סוף דבר, התביעה מתקבלת. הנתבעת מס' 4 תשלם לתובע סך של 91,701.56 ₪ בצירוף ריבית בשיעור "פריים" + 4% לשנה, מיום הגשת התביעה. כמו כן, הבנק ינהג כהצהרת בא כוחו, כאמור בסעיף 7 לפסק דיני.

בנסיבות העניין תשלם הנתבעת לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,500 ₪.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ד, 27 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.