ניתן ביום 02 מאי 2013

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה סב על החלטת רשם בית דין זה, השופט אילן סופר, מיום 8.2.12 (ע"פ 14560-11-11), בה נדחתה בקשת המערערים להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב - יפו (השופטת שרה מאירי; ת"פ 1081/08).

הרקע לערעור:

1. בבית הדין האזורי הגישה המדינה כתב אישום כנגד המערערים. למערערת 1 יוחסה עבירה של העסקת 4 עובדים שלא היו אזרחי ישראל או תושביה, ללא היתר כדין, בניגוד לסעיף 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א–1991 (להלן - חוק עובדים זרים). למערער 2 יוחסה עבירה של הפרת חובת פיקוח בניגוד לסעיף 2(א)(1) ו- (2) ולסעיף 5 לחוק עובדים זרים.
2. ביום 8.12.2010 הרשיע בית הדין האזורי את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. בגזר הדין, שניתן ביום 1.8.11, הטיל בית הדין האזורי על המערערת 1 קנס בסך 200,000 ₪, ועל המערער 2 קנס בסך 40,000 ₪, שיחולקו ל-15 תשלומים חודשיים שווים, וכן הורה להם לחתום על התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירות מהסוג בהן הורשעו לתקופה של שלוש שנים.
3. גזר הדין הומצא לב"כ המערערים ביום 4.8.2011. לפיכך, המועד האחרון להגשת ערעור היה יום 18.9.2011. ביום 25.10.2011 ניסו המערערים להגיש את הערעור, אולם בשל האיחור הערעור לא התקבל לרישום. ביום 7.11.2011 הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור עד למועד הגשתו בפועל.
4. בבקשה להארכת מועד טענו המערערים כי גזר הדין שניתן ביום 1.8.2011 הומצא להם ביום 4.8.2011, והם הגישו את כתב הערעור לבית דין זה ביום 25.10.2011, כך שהם ביקשו להגיש את ערעורם בתוך 45 יום, כאשר ימי פגרת הקיץ ופגרת הסוכות, הקבועים בתקנות בית הדין לעבודה (פגרות), התשמ"ד-1984, לא באים במניין הימים; המערערים סברו כי פרק הזמן העומד לרשותם הוא 45 יום, וזאת לפי קביעת בית הדין האזורי בגזר הדין; לכל היותר מדובר בטעות ביחס למצב משפטי שאינה ניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית; לאור כל האמור, התקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד; סיכויי הערעור טובים הן ביחס להרשעה והן ביחס לעונש שהוטל על המערערים: הראיות הנסיבתיות אינן מעלות מסקנה אחת ויחידה בדבר אשמם של המערערים, ובכך בית הדין האזורי לא יישם נכונה את הלכת בית המשפט העליון בעניין הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות; הכרעת הדין התעלמה מחוות דעת של מהנדס מומחה, שהוגשה על ידי המערערים; שגה בית הדין בקובעו כי על הנאשם להוכיח חפותו, ולא על התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם; בית הדין האזורי לא נתן דעתו לכך שהיו מחדלי חקירה בסיסיים; המערערים חויבו בקנסות משמעותיים.
5. המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי אמנם, לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 בית משפט רשאי להתיר הגשת ערעור לאחר שחלף המועד לכך. אולם, בית משפט לא ישתמש בסמכותו זו כדבר שבשגרה. במסגרת שיקול דעתו על בית המשפט לבחון את משך התקופה שחלפה מהמועד הקבוע להגשת ערעור, את השאלה אם המערער היה מיוצג ואת סיכויי הערעור; במקרה הנדון הערעור הוגש באיחור של למעלה מחודש ימים, והבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של למעלה מחודש וחצי; היום האחרון להגשת הערעור לא היה בתקופת הפגרה, וממילא ימי הפגרה לא רלבנטיים למניין תקופת הגשת הערעור; תקנות בית הדין לעבודה (פגרות), התשמ"ד – 1984 אינן חלות, לנוכח העובדה שמדובר בהליך פלילי; המערערים היו מיוצגים על ידי עורך דין בשתי הערכאות; סיכויי הערעור קלושים, שכן בית הדין האזורי עיגן את פסק הדין היטב עובדתית ומשפטית; נוכח חומרת העבירה והעונש הגבוה הקבוע בצידה, גזר הדין הוא סביר; בהחלטת בית המשפט העליון בעניין קניון שפרעם [בש"פ 6907/11 קניון שפרעם ואח' נ' מדינת ישראל, (6.10.2011)] שעסק במקרה דומה, קבע בית המשפט כי יש להקפיד על מועדים הקבועים בחוק, וכי על בעל דין, בייחוד אם הוא מיוצג, הטוען כי בשל טעות בדין הוגש הערעור באיחור, להראות שהטעות היא סבירה או שהוא נהג בשקידה סבירה למנוע הטעות.
6. בהחלטתו מיום 8.2.2012 דחה רשם בית הדין את הבקשה משני טעמים: ראשית, הסיבה לאיחור בהגשת הערעור היא טעות פשוטה של בא כוח המערערים בעניין הימים הבאים במניין. טעות זו יכולה היתה להימנע על ידי בדיקה פשוטה, אשר לא התבצעה על ידי בא כוח המערערים; שנית, טענות המערערים כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי מכוונות, רובן ככולן, כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בדבר זהות המעסיק של העובדים אשר נמצאו באתר הבניה בו ביצעה המערערת 1 עבודה של בניית שלד, וכן כנגד התרשמותו של בית הדין האזורי ממהימנות העדויות. קביעות אלו הינן מסוג הקביעות בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב, ולכן סיכויי הערעור אינם גבוהים.

הערעור

טענות הצדדים:

1. המערערים טוענים כי שגה הרשם בכך שהתעלם מטענתם הבסיסית, לפיה הם הסתמכו על קביעת בית הדין האזורי בגזר הדין לפיה זכותם להגיש ערעור תוך 45 יום לבית הדין הארצי; לפי תקנה 126 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 תקופת הפגרה של בית הדין לא תבוא במניין הימים; שגה הרשם שהתעלם מטענת המערערים לפיה הם הסתמכו על תקנות בית הדין לעבודה (פגרות), התשמ"ד-1984, הקובעות את מועדי הפגרה בבתי הדין לעבודה. מדובר בהליך שהתנהל בבית הדין האזורי לעבודה, ולכן התקנות האמורות חלות עליו; מאחר שגזר הדין הומצא למערערים במהלך פגרת הקיץ - ביום 4.8.2011, ובהסתמך על תקנות בית הדין לעבודה (פגרות), התשמ"ד-1984 הערעור הוגש במועד שנקבע על ידי בית הדין האזורי אם לא מונים את ימי פגרת הקיץ ופגרת הסוכות; טעות המערערים ביחס למצב המשפטי אינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, ולכן מדובר בטעם מיוחד; הרשם לא יישם נכון את קביעת בית המשפט העליון בעניין שכטר [בש"פ 822/99 עודד שכטר נגד מדינת ישראל, פ"ד נד(1)1 (2000)], בו נקבע כי במקרה שהערעור מוגש על ידי הנאשם יש להטות את הכף לטובת האינטרס של עשיית צדק ובירור האמת ככל שניתן, ויש להעדיף את זכות הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום על פני זכאות הציבור לוודאות משפטית; אף אם מדובר בטעות פשוטה, בהתאם לקביעת הרשם, אין זה ראוי לחרוץ את גורל המערערים בשל טעות טכנית, ולפגוע בזכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית. לעניין סיכויי הערעור נטען כי שגה הרשם בקובעו כי הערעור דן בשאלות עובדתיות, בעוד שהערעור מעורר שאלות מהותיות בדבר המבחן להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות; בית הדין הרשיע את הנאשמים רק על יסוד העובדה שהעובדים נתפסו במצב בו הם חגורים בחגורת טפסנות ומניחים בלוקים, והתעלם מטענת המערערים שלפיה פעלו במקום קבלנים נוספים, והעובדים לא הועסקו על ידי המערערת 1; במקרה הנדון הראיות הנסיבתיות אינן מעלות מסקנה אחת ויחידה בדבר אשמם של המערערים, ובכך בית הדין האזורי לא יישם נכונה את הלכת בית המשפט העליון בעניין הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות; שגה הרשם בכך שלא התייחס לטענה כי בית הדין האזורי התעלם מראייה מכרעת ומהותית, חוות דעתו של מהנדס מומחה, ולפיה קיימים לא מעט מצבים בהם עובדים החגורים בחגורת טפסנות או מניחים בלוקים בשלב השלד אינם שייכים לקבלן השלד, אלא לקבלנים אחרים שנמצאים בו זמנית באתר העבודה בזמן הקמת השלד; שגה בית הדין האזורי בקובעו כי על הנאשם להוכיח את חפותו ולא על התביעה להוכיח את אשמת הנאשם; בית הדין האזורי לא נתן דעתו למחדלי חקירה בסיסיים, כך שהעובדים שנתפסו לא נחקרו ולא נגבו מהם עדויות, ואין ראייה ישירה המצביעה על העסקתם על ידי המערערים; שגה הרשם שלא התייחס לטענות המערערים לעניין העונש, לפיהן בית הדין האזורי לא נתן דעתו לכך שהמערערים בחרו לנהל משפט בעניינם, ושהמערער 2 נעדר עבר פלילי ומצבו הכלכלי רע.
2. המשיבה תומכת בהחלטת הרשם מטעמיה, וטענה כי בדין נדחתה הבקשה, "נוכח העובדה כי לא ניתנה סיבה ממשית לאיחור, כמו גם סיכויי הערעור שאינם גבוהים". כמו כן מפנה המשיבה לטעמים שפירטה בתגובתה לבקשה להארכת המועד.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.

הערעור הוגש באיחור:

1. טענת המערערים לפיה הערעור הוגש במועד, לנוכח הוראות תקנות בית הדין לעבודה (פגרות), התשמ"ד – 1984 דינה להידחות.
2. בסעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 נקבע:

לבית דין אזורי תהא הסמכות לדון בעבירות על החיקוקים המפורשים בתוספת השניה והתקנות על פיהן; שר המשפטים ושר העבודה רשאים, באישור ועדת העבודה של הכנסת, לתקן בצו את התוספת השניה, להוסיף עליה ולגרוע ממנה; בהליכים לפי סעיף קטן זה ידון שופט יחיד ויחולו סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבתי המשפט.

1. מכאן, בחוק בית הדין לעבודה הוראה מפורשת הקובעת כי בהליכים פליליים בבית הדין לעבודה יחולו הוראות סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבתי משפט. מעבר לכך, גם עיון בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 מעלה כי על פי תוכנן הן חלות על הליכים אזרחיים ולא על הליכים פליליים.
2. כאמור, בהליך פלילי, חלים סדרי הדין החלים בהליכים פליליים בבתי המשפט. לפיכך, לפי סעיפים 199 ו-200 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי) המועד להגשת הערעור הוא בתוך 45 יום מיום המצאת פסק הדין למערער. כמו כן, ימי הפגרה באים במניין הימים להגשת ערעור, אלא אם המועד להגשת הערעור חל בפגרה, ואז נדחה מועד הגשת הערעור לאחר הפגרה [בש"פ 11461/04 יוסף מזרחי נ' מדינת ישראל (28.12.2004); ב"ש (ארצי) 13/07 עדינה לוין – מדינת ישראל, (20.11.07)].

הארכת מועד להגשת ערעור בהליך פלילי:

1. במקרה הנדון, הערעור סב על דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בהליך פלילי. בהתאם לסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי –

בית הדין רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו-200.

על פי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, בשונה מהארכת מועד להגשת הליך ערעור אזרחי, לא נדרש טעם מיוחד על מנת להאריך את המועד להגשת ערעור פלילי.

1. גם בפסיקה נקבע כי בהליך פלילי, בשונה מהליך אזרחי, לא נדרש טעם מיוחד לשם הארכת מועד, ושיקול הדעת הנתון לבית המשפט הוא רחב מזה המוקנה בבקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעור אזרחי. כמו כן, בשל מעמדו המיוחד של נאשם בהליך הפלילי והצורך בהגנה על זכויות היסוד שלו, יש להקל עם הנאשם אף יותר [בש"פ 822/99 עודד שכטר נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1)1 (2000)].
2. באשר לאמות המידה להפעלת הסמכות להארכת המועד נפסק כי -

... הפעלת סמכות זו של הארכת מועד צריכה להיעשות בשים לב, בין היתר, למהות ההליך; לפערי הכוחות בין המדינה – מאשימה לבין הנאשם; להיות הנאשם לרוב מצוי במשמורת ובייחוד מקום בו הוא אינו מיוצג; לנסיבות אישיות; לסיכויי ההליך, כמו גם לאינטרסים נוגדים כגון סופיות ההליך, האינטרס הציבורי בקיום ההרשעה והעונש, הוודאות והיציבות המשפטיים ועוד ... שילוב מרכיבים ושיקולים אלו בא לידי ביטוי כך שלא נדרש בהליכים פליליים להצביע על "טעם מיוחד" דווקא לאיחור (וראו תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984) אלא שניתן להסתפק בטעם לאיחור שהוא פחות במשקלו. יחד עם זאת, מתן טעם לאיחור, נדרש גם נדרש. זהו "טעם ממשי המניח את הדעת" .. והנטל בנדון הולך וגובר ככל שהוגשה הבקשה באיחור רב יותר ...

בש"פ 2956/09 – ג' אלמשט ממו נ' מדינת ישראל (13.7.2009).

וכן נפסק כי -

... גם כאשר מדובר בהליך פלילי, על המבקש הארכת מועד להראות טעם לאי הגשת ההליך במועד, וכן יש לבחון את סיכויי הערעור. כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד בהליך פלילי, יש לאזן בין הנסיבות האישיות של המבקש לבין האינטרס הציבורי של עקרון סופיות הדיון והאכיפה היעילה של הדין הפלילי.

בשא (ארצי) 385/08 גל פרץ – מדינת ישראל, (24.9.2008).

מן הכלל אל הפרט:

1. יישום אמות המידה שנקבעו בפסיקה מוביל למסקנה כי צדק הרשם בקביעתו שלא להאריך את המועד להגשת ערעור. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
2. במקרה הנדון, מדובר באיחור משמעותי, כאשר הערעור הוגש חודש ושבוע לאחר המועד להגשתו, ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה למעלה מחודש וחצי לאחר המועד להגשת הערעור. לנוכח האיחור המשמעותי, נדרש טעם בעל משקל, גם אם לא "טעם מיוחד", להצדקת הארכת מועד להגשת הערעור.
3. הנאשמים היו מיוצגים על ידי עורך דין הן בהליך בבית הדין האזורי והן בשלב הגשת הערעור.
4. אין בידינו לקבל את טענת המערערים כי הטעות בעניין המועד להגשת ערעור, דהיינו הסברה כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים, מהווה טעם המצדיק את האיחור. טענת המערערים, כי "מדובר בטעות שאינה מובנת מאליה, אשר לא ניתנת לגילוי ע"י בדיקה שגרתית", אינה מקובלת עלינו. כמובהר לעיל, על פי הוראת חוק מפורשת על הליך פלילי בבית הדין לעבודה חלים סדרי הדין ודיני הראיות בהליכים פליליים בבתי משפט, והדין שלפיו ימי הפגרה באים במניין הימים להגשת הליך ערעור פלילי הוא דין ידוע ומושרש. לפיכך, טעות המערערים בהחלט הייתה ניתנת לגילוי בבדיקה של הוראות הדין, אשר הגשת כל כתב טענות מחויבת בה.
5. נציין, כי כך גם נפסק על ידי רשם בית המשפט העליון, בנסיבות דומות, בדחותו בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין בהליך פלילי:

"כאשר בעל דין – במיוחד בעל דין מיוצג – טוען כי בשל טעות בדין הוגש ההליך באיחור, עליו להראות בדרך כלל כי הייתה זו טעות סבירה, או שהוא עצמו נהג בשקידה סבירה למניעת הטעות. בענייננו, מדובר בטעות הנוגעת לדין ברור, והבקשה הלקונית שבפני אינה מצביעה כלל על פעולות שננקטו כדי לבדוק אם סברתו של בא כוח המערערים באשר לתקופת הפגרה היא נכונה. על פני הדברים, אילו נעשתה בדיקה פשוטה – הייתה הטעות נמנעת.

בש"פ 6907/11- ב' קניון שפרעם נ' מדינת ישראל (6.10.2011).

1. באשר לטענת המערערים כי הסתמכו על קביעת בית הדין האזורי לפיה הם זכאים להגיש ערעור בתוך 45 יום, יודגש כי בית הדין האזורי ציין בפסק דינו את המועד להגשת ערעור, שהוא מועד נכון כאמור, ללא שהתייחס לשאלה אם ימי הפגרה באים או לא באים במניין הימים. לפיכך, אין בפסק הדין בסיס לסברתם של המערערים כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים.
2. באשר לסיכויי הערעור: לאחר בחינת טיעוני המערערים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי גם בהיבט של סיכויי הערעור אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור. על יסוד התרשמותו מהעדויות ומכלל חומר הראיות, קבע בית הדין האזורי כי העובדים מושא כתב האישום עסקו בעבודת שלד, בקומה בה לא הועסקו קבלנים אחרים ולא בוצעו עבודות אחרות, וכי באתר עבד קבלן שלד אחד בלבד – המערערת 1. קביעות עובדתיות אלה מעוגנות בחומר הראיות שהיה בפני בית הדין, ועל פני הדברים אין מקום להתערב בהן. כידוע, בפסיקה נקבעה חזקה עובדתית "לפיה כאשר אדם נמצא מבצע עבודה באתר מסוים, והעבודה שהינו מבצע נחוצה למי שמחזיק אותה עת באתר – ניתן להסיק כי קיים קשר של יחסי עובד מעביד בין מבצע העבודה לבין המחזיק באתר, אלא אם יוכח אחרת"[ע"פ 34770-05-10 אליהו שרשבסקי – מדינת ישראל (6.10.2011) והאסמכתאות שם]. קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, בשילוב החזקה העובדתית, מבססות את הרשעת המערערים. טענת המערערים לפיה לא הוכח שהתקיימו יחסי עובד מעביד בינם לבין העובדים מושא כתב האישום מבוססת על הטענה כי הועסקו באתר קבלנים נוספים, ולא הוכח כי העובדים מושא כתב האישום הועסקו על ידי המערערת 1 ולא על ידי קבלנים אחרים. לנוכח העובדה שבית הדין האזורי דחה את הגרסה כי הועסקו קבלנים נוספים, וכאמור מדובר בקביעה עובדתית שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה, המערערים לא הקימו ספק סביר שיש בו כדי לסתור את החזקה.
3. בהתייחס לטענה כי בית הדין האזורי לא התייחס לחוות הדעת של המהנדס המומחה, הרי שבית הדין התייחס אליה בסעיף 4 לפסק דינו, ואף ציין כי המומחה העיד בחוות דעתו כי "קיימים לא מעט מצבים בהם פועלים החגורים חגורת טפסנות ו/או מניחים בלוקים בשלב השלד אינם שייכים לקבלן השלד, אלא לקבלנים אחרים שנמצאים בו זמנית ובחפיפה מבחינת לוח הזמנים עם קבלן השלד על מנת לסיים את הפרויקט בפרק זמן מסוים". (ההדגשה במקור – ל.ג). אולם, בית הדין ציין גם כי המומחה העיד שלא היה בשטח, הוא אינו מכיר את עובדות המקרה, וכן אישר כי יתכן שיש מקרים שהקבלן הראשי או קבלני המשנה (שאינם קבלני שלד) לא מבצעים עבודות בנייה. כפי העולה מפסק הדין, לנוכח העובדה שהמומחה העיד כי לא היה בשטח ואינו מכיר את עובדות המקרה, בית הדין סבר כי אין לתת לחוות דעתו משקל. ואכן, מעיון בחוות דעתו של המומחה ומעדותו עולה כי חוות דעת המומחה היא תיאורטית במהותה ואינה מתייחסת לנסיבות המקרה הנדון. לפיכך, קביעתו של בית הדין שלא להעניק לה משקל בהכרעתו מקובלת עלינו.
4. בנסיבות המקרה, גם שיעור הקנס שהוטל על המערערים הוא סביר, במיוחד בהתחשב שהוא נפרש על פני תקופה ממושכת (15 חודשים).
5. כללו של דבר: בנסיבות המקרה הנדון, לנוכח העובדה שהאיחור בהגשת הערעור היה משמעותי, לא הוכח טעם המצדיק את האיחור, ולא הוכח כי סיכויי הערעור גבוהים, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של הרשם כי אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור. לפיכך, הערעור נדחה.
6. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ג (02 במאי 2013), בהיעדר הצדדים וישלח אליהם.