1. לפני תביעה לפיצויים בסכום של 16,000 ₪ בגין אבדן חבילה, שנשלחה, לטענת התובע, ע"י הנתבעת – חברת דואר ישראל בע"מ.

לטענת התובע, החבילה נשלחה בתאריך 26.12.10 ע"י דואר ישראל בשירות בינלאומי מהיר, כשהמשלוח בוטח ע"י הנתבעת, בסכום של 13,600 ₪.

לטענת התובע, בתאריך 4.1.11 נודע לו שהמשלוח לא הגיע ליעדו ואולם, למרות פניותיו הרבות לא פוצה בגין אבדן החבילה.

התובע תבע את סכום של 13,600 ₪ כאמור, בתוספת עלות משלוח נוסף וארגז נוסף.

2. הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות וזאת לאור הוראת סעיף 84 לחוק רשות הדואר התשמ"ו – 1986 (להלן: "החוק"), שכן התביעה לא הוגשה תוך 6 חודשים מיום הגשת הדרישה.

עוד נטען כי החבילה הנטענת כלל לא התקבלה למשלוח וכי לא נמצא כל תיעוד במערכת הפריטים של הנתבעת לכך שדבר הדואר הנטען התקבל למשלוח. הנתבעת הפנתה לכך שהאישור שהציג התובע אינו חתום ע"י השליח או מי מטעמה ואף אין רישום של משקל דבר הדואר. לטענת הנתבעת, התובע מבצע משלוחים עם עוד מפיצים ולכן לא מן הנמנע שדבר הדואר נאסף בידי חברת שילוח אחרת. הנתבעת הבהירה כי לאור המשלוחים הרבים שהתובע נהג לבצע, התובע קיבל לידו טפסי משלוח ריקים וכי קיימת אפשרות כי מילא בעצמו את טופס המשלוח נשוא התביעה, למרות שהחבילה לא נאספה ע"י הנתבעת.

לעניין סכום התביעה נטען כי הוא מופרז וכי בכל מקרה מכוח סעיף 83 לחוק, הותקנה "הודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות רשות הדואר לדבר דואר ולחבילה בשירות הבין לאומי" (להלן: "ההודעה"), בה הוגבל סכום הפיצוי בעד נזק ישיר שנגרם לדבר דואר אם נגנב או אבד. לטענת הנתבעת, ע"פ החישוב שהציגה, הוגבל סכום הפיצוי למשלוח במשקל 1 ק"ג לסך של 280 ₪. הנתבעת הפנתה לכך שבהתאם לסעיף 17(ד) להודעה, נקבע כי במידה והסכום הנקוב בתקנות רשות הדואר (היקף אחריות לדבר דואר פנים) עולה על האמור בסעיף 17 אף להודעה, ישולמו הפיצויים לפי המפורט בתקנות. בתקנות הוגבל סכום הפיצוי לדבר דואר רשום לסך של 596 ₪.לפיכך, זה הוא סכום המקסימום לו היה זכאי התובע אילו היה מוכיח כי שלח את החבילה באמצעות הנתבעת.

הנתבעת הפנתה לכך שע"פ סעיף 81 לחוק, גם במקרה שקיימת אחריות לנתבעת, היא אינה חייבת אלא כדי "שווי הנזק לדבר הדואר", או כדי ערכו של דבר הדואר אם אבד, ניזוק או נגנב ולנזק ישיר בלבד.

עוד הפנתה הנתבעת לתמצית תנאי המשלוח בשירות הנידון המצוינים בגב טופס המשלוח ואשר על פיהן נקבע בסעיף 5.1 כי "אחריות חברת הדואר לאבדן או לנזק ישיר (לא כולל נזק תוצאתי עקיף) שנגרם לפריט במהלך השירות או עקב נתינתו, כפופה להוראות חוק הדואר, התקנות מכוחו, ההסכמים הבינלאומיים, הכל כמפורט במדריך הדואר".

3. בתאריך 14.3.13 העידו בפני התובע וכן נציגת הנתבעת – מנהלת סניף הדואר בצפת.

דיון:

4. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בכל המסמכים שהגישו ושקלתי את טענותיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, זאת מאחר שהתובע לא הוכיח את משלוח החבילה ע"י הנתבעת. כן לא הוכיח התובע את סכום התביעה הנתבע על ידו.

5. ראשית אציין כי לא מצאתי לקבל את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. בסעיף 84 לחוק נקבעה תקופת ההתיישנות למקרה שהתובע לא דרש בכתב פיצויים מהנתבעת תוך 6 חודשים מיום שנתקבל משלוח שירות דואר בינלאומי. במקרה שהתובע דרש פיצויים כאמור, אך לא הגיש תובענה תתיישן התביעה תוך 90 ימים מתאריך ההודעה על דחיית דרישתו.

התובע טען כי דבר הדואר נמסר למשלוח ביום 26.12.10 כשע"פ ת/3 עולה כי כבר ב- 9.1.11 קיבל מענה כי פנייתו התקבלה, דהיינו לא חלפו 6 חודשים ממועד המשלוח עד למשלוח הדרישה ע"י התובע.

אמנם התביעה הוגשה רק ב-2/12, אולם משלא הוצגה בפני כל הודעה על דחיית דרישתו של התובע, לא ניתן לקבוע כי חלף המועד להגשת תביעתו. בעניין זה אציין, כי התובע טען אמנם כי פניותיו זכו לתשובות שונות, אולם, הנתבעת לא הציגה בפני כל הודעה ברורה על פיה דרישתו נדחתה. לפיכך, טרם התיישנה התביעה.

6. יחד עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.

וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

במקרה דנן הכחישה הנתבעת כי החבילה נמסרה לה למשלוח וטענה כי ע"פ נ/2 לא נמצאו כלל נתונים על קבלת דבר הדואר הנטען. משכך, על התובע היה הנטל להוכיח כי החבילה דנן נמסרה לנתבעת לצורך משלוח. בעניין זה אפנה גם לסעיף 79 לחוק, על פיו: "הראיה שנזק, גניבה או אבדן, כאמור בסעיף 77 אירעו במהלך השירותים הניתנים ע"י פקיד דואר בתפקידו ועקב שירותים אלה, הוא על התובע ואולם:

(2) אם הוכחה קבלת דבר הדואר למשלוח על ידי המצאת קבלה ודבר הדואר לא נמסר, חזקה שהאבדן ארע במהלך אותם שירותים ועקב אותם שירותים".

במקרה דנן וכפי שיפורט, לא הציג התובע כל קבלה המעידה על קבלת החבילה למשלוח ואף טופס המשלוח שהציג כלל אינו חתום.

התובע לא הכחיש בעדותו את טענת הנתבעת כפי שכבר הופיעה בסעיף 19 לכתב הגנתה, כי הוא קיבל לידיו טפסי משלוח ריקים. לאור העובדה כי התובע מפעיל גלריה ואף, העיד כי מבצע משלוחים רבים, אני מקבלת את טענת הנתבעת, שלא נסתרה, כי בידי התובע היו טפסי משלוח ריקים של הנתבעת. עיון בטופס ת/2 מעלה כי אכן לא מופיעה עליו חתימת השליח ואף לא מצוין שמו של השליח, זאת בניגוד לטופס זהה שצורף, כדוגמא מטעם הנתבעת (נ/1). אכן בצד ימין של הטופס בצד הכיתוב "שם השליח וחתימתו" אמורה להופיע חתימת השליח ושמו, זאת על מנת שניתן יהיה לדעת כי החבילה נמסרה לשליח מטעם הנתבעת.

משאין בפני כל ראיה כי החבילה נמסרה לשליח מטעם הנתבעת, אין די בטענתו של התובע, כשלעצמה, על מנת להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. אציין, כי התובע לא ביקש לזמן להעיד את השליח, אשר, לטענתו, מסר לו את החבילה למשלוח ולא הבהיר מדוע חתימתו או לכל הפחות שמו של השליח, לא מופיעה על טופס המשלוח.

אם וככל שלטענת התובע, בניגוד לנטען ע"י הנתבעת, השליח לא נהג לחתום על טפסי המשלוח, היה עליו לכל הפחות להמציא טפסי משלוח אחרים שלו (שנשלחו והגיעו ליעדם) אשר גם עליהם לא הופיעה חתימת השליח. אי הצגת טפסי משלוח אחרים שאף הם לא נחתמו ואולם התייחסו לחבילות שנשלחו ע"י התובע, משמשות כנגד גרסתו של התובע.

החזקה הראייתית בדבר הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.

"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

7. האסמכתא היחידה שלטענת התובע, מעידה על מסירת החבילה לשליח מטעם הנתבעת הינו מסמך ת/2 - תרשומת, על פיה פנתה גב' יוליה אלפנדרי בבקשת עזרה לחיפוש אחרי הפריט תוך ציון כי המדובר בפריט שנאסף ע"י השליחים בתאריך 26.12.10 "ועד כה הפריט לא התקבל בעמדתינו, בשירות ליצואן".

לעניין מסמך זה, אציין כי נציגת הנתבעת לא ידעה כלל מי היא אותה גב' אלפנדרי. על גבי התרשומת לא מופיע תאריך, או לוגו, של הנתבעת ולא ניתן לדעת כיצד הגיעה תרשומת זו לידי התובע. התובע לא זימן לעדות את אותה גב' אלפנדרי ולא ניתן לדעת כיצד (ככל שהתרשומת אכן נרשמה על ידה), ידעה כי הפריט נאסף ע"י השליחים שעה שע"פ נ/2 עולה בבירור, כי במערכת הממוחשבת של הנתבעת, אין כלל נתונים על הפריט.

אפשרות סבירה ביותר הינה שהתובע פנה לאותה גב' בעניין המשלוח, כשהוא מציין בפניה כי הפריט נאסף ע"י השליחים בתאריך המצוין ובעקבות טענתו שלחה את התרשומת לצורך בירור העניין.

אדגיש כי גם טענת התובע בעדותו, כאילו הדואר יצואן, הוא זה שהודיעו על אבדן החבילה, לא נתמכה בכל ראיה. כאמור, אפשרות סבירה היא כי משנכח התובע שהחבילה לא הגיעה ליעדה, הוא זה שפנה לבירור תוך העלאת הטענה כי מסר את החבילה למשלוח כאמור.

משלא הוצגה כל ראיה למסירת החבילה לשליח של הנתבעת, כשטופס המשלוח לא חתום ע"י השליח ואף לא מצוין בו שמו של השליח וכשבמערכת הנתבעת אין כלל נתונים על קבלת הפריט, ברי כי ללא העדת אותה גב' אלפנדרי, לא ניתן לקבל את התרשומת ב-ת/2 כהוכחה לכך שהחבילה נמסרה לשליח הנתבעת.

גם בעובדה שעל טופס המשלוח לא מצוין משקל החבילה על פיה בהתאם למחירון שצרף התובע עצמו (ת/1) חויב המשלוח בתשלום, יש כדי להעיד שהחבילה כלל לא הגיעה לנתבעת לצורך משלוח. רמיזת התובע בחקירתו את נציגת הנתבעת, כאילו מי משליחיה גנב את החבילה, הועלתה על דרך הסתם ולא נתמכה אף היא בכל ראיה (הגם שלא הועלתה כלל בכתב התביעה ומהווה הרחבת חזית). בכל מקרה, ככל שלתובע חשד לגניבה, היה עליו להגיש תלונה למשטרה תוך בירור מידי של שם השליח, לצורך הזמנתו לחקירה.

8. למעלה מן הצורך אוסיף כי התובע אף לא הוכיח את הסכום הנתבע.

לעניין הטענה לביטוח החבילה – אכן בהתאם לאמור בת/1 בע"מ האחרון קיימת אפשרות להגדיל את הביטוח (שצוין שם כעומד ע"ס של 525 ₪), עד לסכום מקסימלי של 25,000 ₪. אולם זאת בתוספת תשלום 4.2 לכל 1,000 ₪. אין המדובר בביטוח אוטומאטי לכל חבילה. התובע לא הוכיח כי ביקש לבטח את החבילה וכי שילם את סכום הביטוח. בעניין זה אפנה ל"תמצית תנאי המשלוח בשירותEMS המצוינים בגב טופס המשלוח, אשר צורפו לכתב ההגנה. ע"פ תנאים אלו בסעיף 6.1 נקבע כי: "תעודת משלוח בהיותה חתימה בחותמת דואר המעידה כי שולמו דמי הביטוח ואשר צויין בה ערך התכולה, מאשרת כי לשולח זכות לתבוע פיצוי בגין הפריט המבוטח".

על טופס המשלוח לא רק שלא מופיעה חותמת הדואר, אלא כאמור, אף לא מופיעה כלל חתימת השליח.

9. אם לא די בכל האמור, הרי ע"פ סעיף 6.3 באותה תמצית התנאים, נקבע כי סכום הפיצוי גם לפריט מבוטח הינו לפי ערך התכולה שאבדה או ניזוקה, עד לגובה הערך המוצהר הרשום בתעודה. כלומר, גם אם רשם התובע בטופס ערך של 13,600 ₪, הרי המדובר בסכום מקסימום בלבד ועל מנת לקבל פיצוי, היה צריך להוכיח בראיות את שווי התכולה עצמה. התובע לא טען בעניין ולא המציא כל אסמכתא להוכחת שווי התכולה שהייתה באותה חבילה.

10. בהעדר הוכחה לביטוח התכולה, צודקת הנתבעת בטענתה כי סכום הפיצוי הוגבל בחוק, בהודעה ובתקנות. בכל מקרה הוגבל סכום הפיצוי לנזק הישיר בלבד ביחס לערך דבר הדואר שאבד. כאמור, גם אלמלא הגבלת סכום הפיצוי בדין, הרי מלבד רישום השווי על גבי טופס המשלוח, לא הציג התובע כל ראיה ולא הציג כל אסמכתא לעניין שווי תכולה שהייתה באותה חבילה. (כך לדוגמא לא הציג התובע הצעת מחיר כלשהיא המתייחסת לתכולה דומה והמאפשרת הערכתה ולו על דרך האמדן).

לאור כל האמור, ומשהתובע לא הוכיח תביעתו, אני מורה על דחייתה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 400 ₪.

בקשת רשות ערעור, תוך 15 יום לביהמ"ש מחוזי בנצרת.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ג, 17 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.