1. התביעה הוגשה על פי פקודת הנזיקין בשל אירוע מיום 31.7.96 וכפי המתואר בכתב התביעה המקורי: "בזמן שהותו בחופשת הקיץ אצל סבו, שיחק התובע עם חבריו בקרוסלה בפארק המשחקים בשכונה ד' בבאר שבע ...כשקם מהקרוסלה נתפסה רגלו הימנית בין שני ברזלים לנוכח חסרונו של מושב, התובע נפל קדימה כשאינו יכול לנתק את רגלו מהמלכודת שבין שני הברזלים ורק לאחר מאמצים של חבריו אשר סייעו לתובע להיחלץ, הוצאה רגלו כשהיא נפוחה והוא סובל מכאבים".
2. ביום 26.3.09 ניתן פסק דין בבית משפט לפיו התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה באשר לנסיבות התאונה. ביום 22.12.11 החליט בית המשפט המחוזי בשבתו בע"א 1636/09 בגין תיק זה כי פסק הדין המקורי יבוטל, התובענה תתקבל לעניין אחריות הנתבעת בגין התאונה ואילו הדיון הוחזר לבית המשפט על מנת לדון בשאלת האשם התורם, הנכויות הרפואיות וגובה הנזק. על כן הצדדים הגישו סיכומיהם בנושאים האמורים.
3. אין מחלוקת בין הצדדים כי ההכרעות בתיק זה יבנו בהתבסס על החלטת מוטב הערעור לקבל את חבותה של הנתבעת, ואת טענת האחריות של התובע לפיה התובע נפגע בהיותו בן 14 בעת ביקור אצל סבו וסבתו כאשר שיחק על קרוסלה שבגן ציבורי- ובקרסולה היה מושב חסר ועקב כך נתקלה רגלו בין שני ברזלים והוא נחבל ונגרמו לו נזקי גוף.

אשם תורם:

1. טוען התובע בסיכומיו כי, משבוטל פסק הדין והתקבלה התביעה לעניין האחריות נשמטת כל טענה לרשלנות תורמת על פי הקבוע בסעיף 64 (2) לפקנ"ז: "אשמו של אדם אחר הוא הסיבה המכרעת לנזק". התובע טוען כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה לאשם תורם, אין מקום לחייב את התובע ברשלנות תורמת שכן בעת התאונה היה בן 14 בלבד ונפגע כאשר שיחק בתמימות עם חבריו במתקן השעשועים.
2. בנוסף, טוען התובע בסיכומיו כי התובע לא היה בעל היכרות טובה עם המקום, עשה שימוש כמוזמן בגן משחקים ובכלל זה בקרוסלה, האחריות המלאה והמוחלטת מוטלת על כתפי הנתבעת, והתובע היה קטין אשר חובת זהירות לגביו מוגברת ולא ניתן להטיל עליו אשם תורם בהתאמה. התובע טוען כי לא נהג לבקר בפארק המשחקים דרך קבע ואף לא פעמים רבות על כן לא ניתן לטעון כי הייתה לו היכרות טובה עם המקום על כן גם לא סביר שידע או יכול היה לדעת על המכשול האמור.
3. מנגד, טוענת הנתבעת בסיכומיה לעניין זה כי, התובענה הוגשה בשיהוי רב דבר אשר פגע ביכולתה להציג ראיות כנדרש. בנוסף, התובע השתולל על קרוסלה שבפארק ועל כן רגלו נתקלה בין הברזלים. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח את נסיבות האירוע כלל ואלמלא השתוללותו על הקרוסלה, האירוע לא היה מתרחש כלל.
4. הנתבעת מוסיפה כי ההתרשמות של בית המשפט בפסק דינו המקורי כי עדי התביעה נמנעו מלהשיב תשובות מלאות. ככל העולה מגרסת עדי התובעת האירוע ארע עקב השתוללות חסרת גבולות של התובע על הקרוסלה ולאחר שלקח את הגומייה מעדת התביעה היא נחטפה מידיו והוא ניסה להחזיר אותה לרשותו ולמעשה הוא נחבל כאשר עמד וסובב עצמו בקרוסלה.
5. התובע לא הביא בדל ראיה בנוגע לפגם שהיה בקרוסלה, לא חוות דעת בטיחותית ועל כן, טוענת הנתבעת, ובהתחשב בעובדה כי המקום היה מוכר לו, בהשתוללות על מתקן שהיה מיועד לילדים צעירים ממנו תרם תרומה מכרעת לאירוע . על כן מבקשת הנתבעת לקבוע אשם תורם לפתחו של התובע בשיעור שלא יפחת מחמישים אחוזים.

הכרעה:

1. בית המשפט שלערעור לאחר שקיים דיון, קיבל את הסכמת הצדדים להודות באחריות הנתבעת כלפי התובע בגין מקרה התאונה ועל כן הקביעה לפיה חלה אחריות על הנתבעת אינה צריכה להתדיין בשנית משהוכרעה.
2. על כן אני מקבל את טענת התובע לפיו אין מקום לדון בטענות השיהוי והנזק הראיתי בהוכחת גרסתו של התובע, שכן בית המשפט הנכבד שלערעור החזיר התיק לבית משפט זה על מנת לדון אך בשאלת שיעור אשמו התורם של התובע ובאומדן נזקיו.
3. משקיבלה ערכאת הערעור את גרסתו של התובע אני סבור כי אין מקום להטיל על התובע אשם תורם. התובע היה נער צעיר בן 14 שנים אשר ביקש לשחק עם חבריו בגן הציבורי. לא שוכנעתי כי תיאור התאונה ונסיבותיה חרגו ממשחקי ילדים רגילים הנהוגים בין ילדים בגן ובמיוחד כאשר היה בקרוסלה פגם אשר היווה מכשול כלפי הילדים ומשתמשי מתקני הגן. פארק משחקים הוא המקום בו ילדים אמורים לשחק בחופשיות. לא ניתן לצפות מילדים אשר אינם מודעים לכל הסכנות בעת משחקם להתנהג כמבוגרים קל וחומר כאשר ישנם פגמים ומכשולים במתקני הגן. שוכנעתי כי לו הקרוסלה הייתה תקינה התאונה המצערת לא הייתה מתקיימת ולמעשה הנתבעת לא הצליחה לשכנע אחרת. מכל האמור אני סבור כי אין מקום להטיל על התובע אשם תורם.

הנכות הרפואית:

1. יום לאחר האירוע פנה התובע לבית החולים סורוקה בבאר שבע שם אובחן כסובל משבר ברגל ימין, רגלו גובסה. ביום 16.9.96 אושפז התובע לצורך הפעלת ברך ימין לאחר הגבס וביום 1.3.01 נותח התובע להארכת הפמור הגפה הימנית והמקבע הוצא ביום 14.8.01.
2. התובע צרף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר משה לוינקופף כתב בחוות דעתו כי לאחר שלושה שבועות בהן רגלו הייתה מגובסת הוסר הגבס. במהלך המעקב האורתופדי אובחן התובע כסובל מקיצור יחסי של הגפה הימנית התחתונה ביחס לגפה השמאלית התחתונה ב-3 ס"מ ולפיכך לאחר שנשקלו מספר אופציות טיפוליות התובע נותח לצורך הארכת גפה ימנית תחתונה על ידי מקבע חיצוני ביום 1.3.01. בתום הארכת הפמור ולאחר חיבור טוב הוצא המקבע החיצוני בתאריך 14.8.01.
3. המומחה ציין כי בבדיקתו מצא קיצור של גפה ימנית תחתונה ביחס לגפה שמאלית בשיעור של 1.5 ס"מ וזאת עקב הפרעה בצמיחה של פלטת הצמיחה בפמור הדיסטלי עקב השבר שאובחן במיון. על כן העריך את נכותו של התובע בגין הפגיעה בירך ימין בשיעור של 10% על פי סעיף 47 (2) א' לתקנות המל"ל.
4. הנתבעת צרפה לתצהיר עדותה הראשית את חוות דעתו האורתופדית של המומחה מטעמה, ד"ר מיכאל לבני אשר בדק את התובע וקבע כי קיים קיצור רגל של 1 ס"מ הנובע מעיוות קל של עצם הירך, ללא הגבלה בתנועות של הפרקים. גם מומחה הנתבעת קבע נכות צמיתה בשיערו של 10% בגין אותו סעיף ליקוי אולם ציין כי טווח התנועה של הפרקים מלא וכוח השרירים מלא לדפורמציה הקלה כל משמעות תפקודית ולמעשה התובע יכול ללכת ולבצע כל פעילות באופן מלא ונורמאלי.
5. על כן בהסכמת שני המומחים יש לקבוע נכותו הרפואית האורטופדית של התובע בשיערו של 10% על פי סעיף 47 (2) א' לתקנות המל"ל.

נכות תפקודית:

1. בעת אירוע התאונה היה התובע בן 14 שנים. התובע טוען בסיכומיו כי גיוסו נדחה עקב התאונה והוא גויס רק בגיל 21 ושוחרר בגיל 24, דחיית מועד השירות גרמה לו לאובדן שכר של לפחות שלוש שנים. התובע שרת בצה"ל בתפקיד טכנאי אלקטרוניקה ואין לו כל השכלה פורמאלית פרט לניסיון הצבאי שלו. התובע טוען כי לאחר שחרורו ועקב מצבו הרפואי לא צלח במציאת עבודה התואמת את מצבו והחל לעבוד בעסק של אביו – ולמעשה לא עבד בשום מקום עבודה אחר דבר המלמד כי נתקל בקושי במציאת מקום עבודה לאדם עם מגבלות כשלו. בעסק של אביו עבד התובע בעבודה שאינה כרוכה במאמץ פיסי ורובה מתבצעת בישיבה. בנסיבות אלה מבקש התובע להכיר בנכותו התפקודית כנכותו הרפואית.
2. מנגד, טוענת הנתבעת כי, התובע לא הוכיח ששירותו הצבאי נדחה עקב האירוע ולמעשה מדובר בהרחבת חזית אסורה. התובע שרת כטכנאי אלקטרוניקה ועל כן ברור כי השירות הצבאי נדחה עקב לימודי האלקטרוניקה כנהוג. התובע לא הוכיח מה עשה בבית העסק של אביו ורק טען כי מדובר בעסק של עיבוד שבבי, אך לא הזמין את אביו למתן עדות.
3. בנוסף טוענת הנתבעת כי התובע לא קיבל מענק עבודה מועדפת כאשר עבד אצל אביו. התובע רכש מקצוע מכובד ומיום שחרורו החל לעבוד בעסק של אביו לעיבוד שבבי מתכת ושכרו ההתחלתי עמד על סך 6,000ש"ח -7000 ₪. דבר המלמד כי נכותו הקלה של התובע בברך אינה כרוכה בפגיעה ביכולתו לבצע עבודות פיזיות וכי הוא התאים את עיסוקיו למגבלה קלה זו שארעה לו בהיותו צעיר ואין בה בכדי להשפיע על כושר השתכרותו.

הכרעה:

1. התובע תיאר את מסגרת העסקתו אצל אביו בעדותו: מגיע לבית העסק בסביבות השעה שמונה בבוקר ברכבו הפרטי. עובד בעיקר באמצעות המחשב, בונה תוכניות על פי הצרכים של העבודה, לפעמים מקבל הזמנות, מתכנן את המוצרים אותם העסק מייצר לעתים קובע לוחות זמנים. במהלך יום עבודה יש לו הפסקה ויום העבודה מסתיים בין השעה שבע לשמונה בערב. מרגע השתלבותו אצל אביו הועסק בעבודה זהה ושכרו הלך והשתבח. כיום מתגורר בדירה בקומה רביעית ללא מעלית.
2. התרשמתי כי נכותו הרפואית אינה תפקודית. התובע העיד כי הוא עובד אצל אביו במקצועו, שכרו הלך והשביח עם השנים, מהות העבודה היא משרדית בישיבה מול מחשב. התובע נוהג ברכבו בשעות הבוקר המוקדמת מביתו בבת ים ועד למקום בית העסק בפתח תקווה. התובע עובד שעות ארוכות בבית העסק, ומתגורר בדירה בקומה גבוהה ללא מעלית. השתכנעתי כי התובע עושה שימוש חיובי וחיוני בהשכלתו ובהשתלבותו בבית העסק המשפחתי. התובע לא הזמין את אביו מעסיקו על מנת שיוכל להסביר כיצד נכותו של התובע משפיעה על כושרו של התובע לעבוד. מכל האמור לעיל אני סבור כי לא נותרה מגבלה תפקודית לתובע עקב התאונה ביחס למקצועו, להשכלתו, למסגרת התעסוקתית שתוארה בפני וביחס להמלצת המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים.

ראשי הנזק:

כאב וסבל:

1. התובע נפגע בגיל 14 ברגלו בעת משחק בחופשת הקיץ. עקב התאונה אובחן כסובל משבר, רגלו גובסה לששה שבועות. התובע סבל מקיצור גפה בשלושה ס"מ. עקב כך נאלץ לעבור ניתוח וקיבוע וכן הוזמן להוצאת הקיבוע מספר חודשים לאחר הניתוח הראשון. התובע סובל מקיצור בגפה שנע בין 1.5 ל-1 ס"מ. בהתחשב במהלך שיקומו, בנכות הצמיתה ובמכלול נסיבות המקרה אני סבור כי יש מקום לקבוע על פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 70,000 ₪.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד:

1. באשר לנזקי העבר של הורי התובע, נזקים נטענים אלו לא הוכחו בראיות מתאימות. התובע עצמו היה קטין בן 14 ערב התאונה. טענתו של התובע לאובדן הכנסה בשל שירותו הצבאי נדחית בגין העדר הוכחה מרשויות צה"ל לפיהן נאלץ לדחות הגיוס מטעמים רפואיים בזיקה לתאונה זו. באשר לנזקים עתידיים, בהעדר נכות תפקודית איני סבור כי יש לערוך תחשיב אקטוארי כדרכו של התובע. אני פוסק לו סכום גלובלי של 45,000 ש"ח

עזרת הזולת עבר ועתיד:

1. באשר לעזרה זו בעבר, ערב התאונה התובע היה קטין התלוי בהוריו. ועל כן אני סבור כי יש מקום לפצותו בגין והוצאות מיוחדות ונסיעות מוגברות בתקופת החלמתו בסך של 5,000 ₪.
2. באשר להוצאות העתיד הרי כי התובע עצמו העיד כי אינו נזקק לטיפולים רפואיים בגין התאונה. כמו כן, בהעדר המלצת המומחים הרפואיים לעניין זה אני סבור שאין מקום לפסוק כל פיצוי.

סוף דבר:

1. הנתבעים (נתבעת 1 מכוח חבותה ונתבעת 2 מכל היותה מבטחת הנתבעת 1 בזמנים הרלבנטיים) יישאו ביחד ולחוד בסכום התביעה בסך של : 120,000₪. בנוסף ישאו בהוצאות המשפט של התובע לרבות, אגרות שכר טרחת מומחה רפואי מטעמו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום שבו נשא בה התובע ועד ליום התשלום בפועל, כמו כן בשכר טרחת עו"ד התובע בשעור של 20% מהסכום שפסקתי לעיל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ג, 09 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.