1. בפניי תביעה שהוגשה על ידי התובעת לחייב את הנתבע בגין צריכת חשמל שהנתבע צרך ממנה, שלא כדין לטענתה, ומשכך, בקשה לחייבו בסך של 26,680 ₪.

הנתבע הכחיש את החיוב הנתבע וטען שאינו חייב דבר לתובעת ואף טען שככל שיקבע כי חייב בתשלום כלשהו הרי שאין לקבל תחשיבי התובעת.

2. התובעת טענה בכתבי טענותיה שביום 7/2/2006 הגיע לחצרי הנתבע בודק מונים מטעמה והוא מצא שבוצע במקום מעקף של מונה החשמל מהנתיכים ישירות לבית. לטענתה, בוצעו מדידות במקום ונמצא כי צריכת החשמל בפועל גבוהה בהרבה מהצריכה הנרשמת במונה וממצא זה מעיד על כך שעקיפת המונה נועדה למטרה אחת בלבד והיא שיבוש רישום צריכת החשמל בפועל בבית כך שתירשם צריכה חלקית.

לטענתה, בו ביום תוקן המצב והנתבע נדרש לסור למשרדי התובעת. כך גם נטען שביום 20/4/2006 ביקר שוב בודק מונים בדירה ומצא הצלבה בפאזה 2, דהיינו, המונה רשם רק שליש מהצריכה בפועל. עם זאת, התובעת בחרה שלא לתבוע בתביעה זו בגין ארוע זה.

3. לטענתה, הואיל והחבלה בוצעה בעת שהנתבע היה הצרכן הרשום בדירה ו/או בעלים ו/או מחזיק עליו האחריות לתקינות מניית צריכת החשמל בחצריו ומשכך עליו לשלם לה עבור תקופת השימוש הבלתי חוקי (להלן: "שב"ח) מיום 23/1/2001-7/2/2006 בגין צריכת 32,602 קוט"ש סך של 26,680 ₪.

4. מנגד טען הנתבע שדין התובענה להידחות. לטענתו, לא התחבר באופן עצמי מהנתיכים בלוח החשמל הדירתי למקור החשמל בלוח הנתיכים הראשיים תוך עקיפת המונה ואף טען שלא שינה סדר הפאזות בחצר.

כן טען שמיום שהתחבר לאספקת זרם החשמל של התובעת שילם את דרישות התשלום של חברת החשמל כסדרן באמצעות כרטיס אשראי מסוג ויזה ובסכומים דו חודשיים של כ 600-800 ₪.

בנוסף, הוסיף וטען שבסמוך למועד הבדיקות בנה מחסן בחצר ביתו שישמש למגורי בנו ולצורך בניית המחסן העסיק פועלים וצריכת החשמל גדלה באופן משמעותי אולם הכל נעשה בהיתר ומדובר בגידול בצריכה למשך חודשיים בלבד ולאחר מכן נותק זרם החשמל.

הנתבע גם הכחיש הממצאים שנטענו על ידי התובעת וטען שככל שמדובר בממצאים נכונים הרי שהם באחריות התובעת בלבד ואף טען שהתובעת אינה יכולה להצביע על תקופת השב"ח בחשמל וקביעת התקופה נעשתה באופן שרירותי בלבד. כך גם טען שאין לו כל נגיעה לפגם שנמצא במונה החשמל על ידי התובעת.

לגרסתו, בסיס הערכת הצריכה הינו לקוי, מפורז ומוגזם ואף טען שדין התביעה להידחות נוכח השיהוי הרב בהגשתה.

5. השאלות במחלוקת

5.1 האם הוכח שמונה החשמל חובל.

5.2 האם ככל שחובל על הנתבע לשאת בתשלום עבור צריכת החשמל?

5.3 ככל שהתשובה על שתי השאלות הראשונית חיובית, מהו סכום התשלום בו יש

לחייב הנתבע בגין השב"ח אם בכלל לנוכח טענת השיהוי?

6. דיון והכרעה

כאמור, השאלה הראשונה בה יש לדון הינה האם הוכח שמונה צריכת החשמל חובל.

מטעם התובעת העיד מר שרעבי נתנאל, בודק מונים לחיבור ישיר בחצרי צרכנים אשר בין היתר עוסק בזיהוי, אימות ודיווח על אירוע שב"ח.

אומנם מר שרעבי לא זכר את נסיבות המקרה, אולם לתצהירו צורף דו"ח בדיקה שנערך על ידו ביום 7/2/2006 שם ציין שנמצא גישור מהנתיכים ישירות לבית ובזמן ההגעה נמדד עומס. כן ציין בדו"ח הבדיקה שהלקוח ניתק את הכבל שלו בעת הבדיקה והבין את הבעיה.

בעדותו פרט העד והעיד שמדובר באירוע שהתגלה באקראי שכן לא קיבל דרישה מראש לבדוק בביתו של הנתבע. כך גם פרט בעדותו כיצד בוצעה החבלה:

"לא נגעו בחוטים של המונה אלא הוציאו את החוטים ועשו חיבור ישירות לבית בלי קשר למונה, הוא לא נפגע, כלום לא קרה...חיברו כבל נפרד מתחת למונה" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 25-29).

העד גם העיד שנמצא המקום עומס רגעי של 2.5 אמפר, 4.1 אמפר ו- 2.5 אמפר ללא מונה כאשר בפועל קיימת צריכת חשמל בזמן הבדיקה.

7. אומנם טען הנתבע בסיכומיו שמר שרעבי לא העיד מזכרון אלא בהסתמך על דו"ח הפעולה ולא הוכח שהפילר חובר לביתו של הנתבע אך אין דעתי כדעתו. מר שרעבי העיד שפעל על פי הנהלים המקובלים אצל התובעת ואף העיד שבתום יום עבודה הוא רושם היכן היה ועם מי. כך גם נרשם בדו"ח שתאריך הבדיקה היה ביום 6/2/2006 ולנוכח עדותו של מר שרעבי לפיה משנת 1997 הוא עובד במחלקת שב"ח ובכל חודש נתקל 4-5 מקרים של שב"ח ומדובר באירוע משנת 2006, אין לזקוף לחובתו את העובדה שלא זכר את פרטי המקרה והסתמך על הרשום בדו"ח שנערך על ידו.

8. אומנם טען הנתבע בסיכומיו שמר שרעבי לא בדק באם הכבל חובר לביתו של הנתבע אם לאו, אלא שאיני מוצאת צורך בכך. בדו"ח שנכתב על ידי מר שרעבי, ציין מר שרעבי מפורשות שהלקוח ניתק את הכבל שלו בעת הבדיקה והבין את הבעיה. נראה כי באם היה סבור הנתבע שהכבל לא היה מחובר לביתו היה טוען זאת בפני מר שרעבי בעת ביצוע הבדיקה ולא מנתק את הכבל.

9. הנתבע אף הוסיף וטען בעדותו כי לא נכח בבית בעת ביצוע הבדיקה ומי שהיה במקום היה בנו שהיה קטין באותה עת ואף אשתו, אלא שעל אף העובדה שבנו אינו קטין עוד לנוכח פרק הזמן שחלף מאז השב"ח הנטען ועד עתה, לא מצא לנכון לזמנו או את אשתו להעיד על מה שארע בעת הבדיקה.

10. ההלכה בדבר אי זימון עד ידועה ומוכרת ולפיה הימנעותו של צד מהבאת ראיות רלוונטיות ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו זומנו עדים נוספים היתה עדותם פועלת כנגד הנתבע (ראו: ע"א קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (1990), פ"ד מד (4) 595). בעניין הנדון לא מצא הנתבע לספק כל הסבר להימנעותו מלהביא העדים אשר לגרסתו נכחו בעת הבדיקה ויש בעדותם בכדי לתמוך בגרסתו לפיה לא היה נוכח בבדיקה ומשכך ולנוכח

קיומה של החזקה, הוכח די הצורך שהנתבע היה נוכח בעת ביצוע הבדיקה וניתן להסתמך על הרישום בדו"ח שנרשם על ידי מר שרעבי לפיו הנתבע ניתק הכבל והבין את הבעיה. מה גם שהטענה לפיה לא נכח בביתו בעת הבדיקה אלא רק אשתו ובנו עלתה לראשונה בעת חקירתו הנגדית לבד ואין לה כל זכר בכתב הגנתו ללא כל הסבר מניח הדעת ומדובר בעדות כבושה שמשקלה מועט. משכך, אין לקבל הטענה לפיה הכבל לא היה מחובר לבית הנתבע ומדובר בטענה שלא הוכחה כלל ונסתרה לאור האמור בדו"ח של מר שרעבי.

11. בנסיבות אלו ולאור העובדה שמדובר במונה חשמל המשויך לבית שבבעלותו של הנתבע, אני קובעת שהוכח די הצורך שהוכח שנעשה שימוש לא חוקי במונה החשמל, שכן מונה החשמל לא שיקף את צריכת החשמל האמיתית. הנתבע אומנם טען שיכול והפילר שירת יותר מבית אחד אלא שטענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס ומשקבעתי שהוכח די הצורך כי הנתבע הוא שניתק את הכבל, די בכך בכדי לקבוע שהפילר שירת את ביתו של הנתבע והנתבע צרך חשמל מבלי ששילם על מלוא צריכת החשמל, שכן המונה לא שיקף את מלוא צריכת החשמל.

12. בסיכומיה ויתרה התובעת על מירב עילות התביעה וטענה אך לקיומה של עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט.

הוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 קובעות כדלקמן:

"א. מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן:

"הזוכה") חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם ההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה- לשלם לו את שוויה.

ב. אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולה מזכה או בדרך אחרת.".

משכך, אין כל רלוונטיות לבחינת הטענה באם הנתבע הוא זה שאחראי לפעולת שימוש מונה החשמל ומה מידת אחריותו ולנוכח האמור לעיל, הרי כפי שקבעתי מי שנהנה מהשב"ח הוא הנתבע ובני משפחתו בלבד ולכן עליו לשאת בתשלום בגין צריכת החשמל.

13. המצב המשפטי

התובעת הינה גוף ציבורי העוסקת בייצור ואספקה של חשמל והפועל מכח חוק משק החשמל, התשנ"ו- 1996. במסגרת הוראות סעיף 30 ו-33 לחוק הוסמכה הרשות לשירותים ציבוריים- חשמל (להלן: "רשות החשמל") לקבוע אמות מידה לרמה, טיב ולאיכות השירות שנותן בעל רשיון ספק שירות חיוני ופיקוח על מילוי חובותיו על פי אמות המידה. משכך, המדובר במקור נורמטיבי מחייב, שכן נקבעו בהתאם להוראות חקיקה ראשית.

בהוראות סעיף 10 (ד) לאמות המידה נקבע:

למרות כל האמור לעיל, מצא ספק השירות החיוני כי בשל נזק לציוד נוצרה טובת הנאה כל שהיא לצרכן, יראו את הצרכן כאחראי לנזק אלא אם כן הוכח אחרת".

בעניין הנדון, כשקבעתי כי הוכח די הצורך שצריכת החשמל בוצעה על ידי הנתבע ובני ביתו, ומדובר בטובת הנאה, הנתבע אחראי לנזק שנגרם כתוצאה מצריכה זו.

סעיף 16 (א)(3) לאמות המידה קובע שכאשר נצרך חשמל שלא כדין רשאי ספק השירות:

"לגבות מן הצרכן את התשלומים כמפורט בסעיפים 10 (ג); 16(ד); 16(ה) ובאמת מידה 35 (ג)(2) תשלומים".

סעיף 16 (ד) קובע:

"כמות החשמל שנצרכה בחצרים או במקום צרכנות בתקופת השימוש שלא כדין תיקבע כאמור באמת מידה 14..."

ובאמת מידה 14 נקבע שספק השירות רשאי לקבוע התשלום עבור הצריכה על פי הערכה ובהסתמך על רישומי צריכת העבר של הצרכן במערכת הממוחשבת.

14. צריכת החשמל בעת השב"ח

בעניין הנדון טענה התובעת שמועד תחילת השב"ח הינו יום 23/1/2001, אלא שהתובעת לא טרחה לפרט מדוע נקבע יום זה כמועד תחילת השבח ללא כל הסבר מניח הדעת ונראה שזה מועד התחברות הנתבע לתובעת כספק חשמל שכן מועד זה סמוך למועד פתיחת החוזה שנרשם ביום 18/1/2001.

הגברת מירב בן דוד אשר קבעה את החיוב הנתבע העידה כי החיוב נקבע על פי גליון השימושים של הלקוח כאשר החישוב בוצע על סמך בדיקה מדגמית של 14 יום בלבד לאחר שבוצע השב"ח (ראו עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 9-10).

נראה כי הערכה באופן זה אינה לוקחת בחשבון את העובדה שכמות שונה של חשמל נצרכת בעונות השנה השונות ואין די בפרק זמן זה בכדי להעריך את כמות החשמל שנצרכה ועל מנת להעריך את כמות החשמל אותה צרך הנתבע ויש לבחון את הצריכה השנתית.

בהתייחס לתקופת הצריכה, לא הוכח שהשב"ח החל בעת תחילת אספקת החשמל. יתרה מזאת, אף הגברת בן דוד העידה שניתן לדעת מתי החל השב"ח אך לפי המועד בו החלה הירידה בצריכה (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 13-15).

עיון בדו"ח השימושים שצורף לכתב התביעה מלמד שהירידה בצריכת החשמל אצל הנתבע החלה אך בשנת 2003 שכן לאחר צריכה של 8827 קוט"ש בשנת 2002 צרך רק 7723 קוט"ש בשנת 2003, 5383 בשנת 2004, 5896 קוט"ש בשנת 2005 ו- 2858 קוט"ש בשנת 2006. עם זאת, הוכח שכאשר הנתבע היה מחובר לחשמל ללא שב"ח בשנת 2008 צריכת החשמל עמדה על סך של 13,683 קוט"ש ובסך יומי של 37 קוט"ש.

משכך, אלו הם הנתונים מהם יש לשאוב צריכת אמת של הנתבע במהלך כל השנים ובמיוחד כאשר הנתבע לא הציג כל ראייה לצריכה חריגה בשנת 2008.

אשר על כן, אני קובעת שבסיס החישוב לצורך קביעת הצריכה השנתית אותו צרך הנתבע בשנים בהן בוצע השב"ח יהיה בהסתמך על הצריכה שנתית ממוצעת את ממוצע הצריכה בשנים 2003 ו- 2008 שכן סביר שצריכת החשמל עשויה לעלות במהלך השנים. משכך, מצאתי מקום לקבוע כצריכת חשמל שנתית צריכה בסך של 11,255 קוט"ש, כאשר תקופת השב"ח תיחשב אך מהמועד בו ירדה צריכת החשמל, דהיינו משנת 2003 והצריכה היומית הממוצעת תעמוד על סך של 30.835 קוט"ש.

נוכח קביעתי לעיל, תקופת השב"ח מונה 1134 ימים, שכן כפי שקבעתי תקופת השב"ח החלה מועד ירידת צריכת החשמל, דהיינו מיום 1/1/2003. כלומר, צריכת חשמל משוערת לתקופת השב"ח הינה 34,968 קוט"ש.

מצריכה זו יש לקזז הצריכה שנרשמה לשנים 2003-2006 ואשר עליה שילם הנתבע ובסך הכל צריכת חשמל בגובה של 20,192 קוט"ש.

לנוכח האמור לעיל, צריכת החשמל שבוצעה על ידי הנתבע ועליה לא שולמה תמורה לתובעת הינה צריכה בגובה של 14,776 קוט"ש.

14,776 קוטש*0.4797 (עלות 1 קוט"ש) בהתאם לתעריף חברת החשמל, מגיעה לסך יתרה לתשלום בגין צריכת החשמל בש"ח של 7,088 ₪. משלא הוכח תעריף ש"ע ותעריף משרדי, אין לחייב הנתבע לשאת בתשלום זה.

עם זאת, יש לצרף מע"מ ומשכך, על הנתבע לשלם לתובעת בגין צריכת החשמל הבלתי חוקית סך של 8258 ₪.

15. שיהוי

הנתבע טען כי לאור השיהוי הרב בהגשת התביעה, שכן התביעה הוגשה לאחר כשש שנים מהמועד הנטען של קרות הארוע, נגרם לו נזק ראייתי וקושי בהבאת התמונה האמיתית בפני בית המשפט. אומנם לתובעת לא היה כל הסבר מדוע התביעה הוגשה באיחור ניכר כל כך, אולם מאידך, לא ברור מהו הנזק הראייתי אשר נטען כי נגרם לנתבע למעט רכיב הריבית וההצמדה.

התובעת לא טענה דבר בעניין זה וסביר כי לו היתה מזדרזת בהגשת תביעתה, לא היה נאלץ הנתבע לשאת בסכומים גבוהים בגין הפרשי ריבית והצמדה. משכך ובהיעדר הסבר מניח הדעת לשיהוי בהגשת התביעה, אני קובעת שהסכום לתשלום יישא הפרשי ריבית והצמדה אך מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

16. סוף דבר

הנתבע ישלם לתובעת סך של 8258 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כן יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת בא כוחה בסך של 2500 ₪.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ג, 7 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.