כב' השופטת רחל ברקאי

1. ערעור זה מופנה כנגד החלטת בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת מ.וולפסון) מיום 02.01.12, בת.א. 4077/09, בו נדחתה תביעת המערער, בטרם שלב שמיעת הראיות, תוך חיובו בהוצאות המשיבים.
2. המערער, המוסד לביטוח לאומי, הגיש תביעת שיבוב כנגד המשיבים להחזר כספים ששילם עבור הנפגע מר שטויץ טילר (להלן: "הנפגע"), בגין תאונת עבודה מיום 16.10.02.

הנפגע הגיש תביעה כנגד המשיבים וכן כנגד מעבידו ונגד מדינת ישראל במסגרת ת.א. 1740/06.

לבקשת המערער אוחדו התביעות של המערער עם זו של הנפגע וביום 18.10.10, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט קמא המורה על הגשת תצהירים ותיק מוצגים. המערער הגיש ראיותיו, בהתאם להחלטת בית המשפט קמא, והגיש מטעמו תעודת עובד ציבור לענין שיעור הגמלאות והתשלומים ששולמו לנפגע בעבר וכן תעודת עובד ציבור על שיעור הגמלאות המהוונות לעתיד.

הנפגע לא הגיש ראיותיו במועד ובקשתו להארכת מועד להגשת תצהירים, נדחתה, כאשר בית המשפט קמא החריג מהחלטתו נסיבות של העדת עדים אשר אין אפשרות להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמם.

משכך, הגיש המערער, באופן מיידי, בקשה להתיר לו להזמין לעדות את הנפגע עצמו, בשל העובדה שעדותו חיונית להוכחת התביעה על ידי המערער.

ביום 26.07.11, נענה בית המשפט קמא לבקשת המערער והתיר הזמנת הנפגע לעדות, ביום 02.01.12, וללא צורך בהגשת תצהיר עדות ראשית.

ביום 01.10.11, הוגשה בקשה על ידי הנפגע להזמין לעדות עדים אשר אינם בשליטתו. בית המשפט קמא נעתר לבקשה ובהתאם להחלטה מיום 24.10.11, הותרה הזמנתם לרבות הזמנתו של ד"ר אהוד ראט.

בית המשפט קמא קבע ארבעה מועדים לשמיעת הראיות, הראשון שבהם היה 02.01.12.

1. ביום 02.01.12, מועד שנקבע לשמיעת הראיות, התייצבו הנפגע, שהגיע במיוחד מבולגריה שם הוא מתגורר בשנים האחרונות, ועדים נוספים לרבות עובד שהיה נוכח בעת התאונה וכן ד"ר אהוד ראט, המומחה אשר חוות דעתו הוגשה לבית המשפט קמא, במסגרת תביעת תביעת הנפגע, אליה אוחדה תביעת המערער.

בפתח הדיון, קבע בית המשפט קמא כי אין הוא מתיר את עדותו של הנפגע מאחר ואין בנמצא תצהיר שלו ולא התיר למערער לחקור את הנפגע, על אף שהתיר למערער הזמנתו לחקירה ללא תצהיר.

נוכח עמדה זו של בית המשפט, הודיעה ב"כ הנפגע כי היא מבקשת למחוק את תביעת הנפגע כשברור היה, על פניו, כי בכוונתה להגיש התביעה מחדש. בית המשפט קמא נעתר לבקשה והורה על מחיקת תביעת הנפגע (ת.א. 1740/06).

1. המערער עמד על המשך ניהול תביעתו מאחר, ולטענתו, כל הראיות הדרושות לניהול התביעה היו מצויות בתיק וכל העדים שהוזמנו, על פי רשות בית המשפט קמא, התייצבו באולם בית המשפט והיו מוכנים להיחקר. כך טען המערער, כי באולם בית המשפט קמא נכח הנפגע, שכאמור הותר למערער להזמינו לעדות ללא הגשת תצהיר, וכן נמצא מחוץ לאולם הדיונים ד"ר ראט, שהתייצב לחקירה. המערער ביקש להגיש לבית המשפט קמא, במידת הצורך, את תיק המוצגים המלא עד לישיבת ההוכחות השניה, שהיתה קבועה.
2. בית המשפט קמא דחה בקשת המערער וקבע כי בהעדר תצהירי עדות ראשית ובהעדר תיק מוצגים לרבות העדר חוות דעת רפואית, שבאמצעותה ניתן להוכיח את תביעת המערער, ובהעדר כל הצדקה ליתן ארכה למערער להסיר המחדלים הנדונים, יש להורות על דחיית התובענה תוך חיוב המערער בהוצאות המשיבים, וכך עשה.
3. בית המשפט קמא, בפסק דינו, ביקר את התנהלות המערער כשהוא קובע כי לא היה זה נכון להסתמך על חוות הדעת הרפואית שהגיש הנפגע לבית המשפט וכי היה על המערער להיערך באופן עצמאי לניהול תביעתו. בית המשפט קמא אף גילה חוסר נחת מהתנהלות המערער והנפגע וראה בניסיונו של המערער להעיד את הנפגע, ללא תצהיר, משום ניסיון "להציל" את תביעת הנפגע שכאמור, לא הגיש תצהיר, ולעקוף החלטה מפורשת בדבר חיוב בהגשת תצהירי עדות ראשית.

בית המשפט קמא העריך את מצב התיק, עלויות ניהול המשך התובענה ואת הפגיעה האפשרית במשיבים, אשר זכאים שעניינם יסתיים בתוך לוח הזמנים שקבע בית המשפט, וסבר כי אין כל הצדקה ליתן למערער לתקן את התקלה לכאורה שאירעה באי הגשת תיק מוצגים וחוות דעת רפואית ולאפשר לו ניהול התיק.

1. המערער חזר וטען בפנינו כי שגה בית המשפט קמא משלא איפשר לו לחקור את הנפגע ואף לחקור את ד"ר ראט, אשר, בדיעבד, עת יצאו הצדדים מאולם הדיונים, מצאו כי התייצב לחקירה על חוות דעתו. או, לכל היותר אם הוטעה בית המשפט לחשוב, כפי שטעה ב"כ המערער לחשוב בזמן הדיון בבית המשפט קמא, כי ד"ר ראט לא התייצב לחקירה אזי לאפשר זימונו למועד נדחה שהיה קבוע.

חזר וטען המערער כי התובענה שהגיש אוחדה עם התובענה של הנפגע ועל כן רשאי היה להסתמך על התשתית הראייתית שהגיש הנפגע וככל שמחק הנפגע את תביעתו, עדיין קיימת תשתית ראיתית בדמות חוות דעת של ד"ר ראט עליה ניתן לחקור, בפרט בנסיבות בהן ד"ר ראט התייצב למתן עדות ובנסיבות בהן ד"ר ראט הוא זה שבדק את הנפגע במל"ל.

ב"כ המערער היה ער לעובדה כי בדיון בבית המשפט קמא טעתה עו"ד ממשרדו, אשר הופיעה בפני בית המשפט קמא, כי ד"ר ראט לא התייצב ליתן עדות בשעה שהוא המתין מחוץ לאולם הדיונים. אולם, לעמדתו, היה על בית המשפט להתיר עדותו בישיבה נדחית.

המערער חזר וטען כי קביעת בית המשפט קמא לפיה, מתן אפשרות למערער לנהל תביעתו תביא להארכת הדיון שלא לצורך היתה שגויה, מאחר ועדי המערער התייצבו לדיון שהיה קבוע ולכל היותר, אם נדרש להגיש השלמה של עדות או הגשת תיק המוצגים, הרי שניתן היה לעשות כן לקראת המועד הנוסף שהיה קבוע לשמיעת הראיות וכי לא היה בהתנהלות הנדונה מטעם המערער כדי להביא להארכת דיון, כפי שקבע בית המשפט קמא.

בהתאם, טען המערער כי לא נפל כל דופי בהתנהלותו ועל כן מן הראוי לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, שדחה התביעה, ולאפשר לו לנהל תביעתו כנדרש.

1. מאידך, טענו המשיבים ארוכות בדבר נכונות פסק דינו של בית המשפט קמא כשהם מציינים כי חוות הדעת של ד"ר ראט הינה חוות דעת שהוזמנה על ידי הנפגע ולא יכול המערער להסתמך על חוות דעת זו מקום שהנפגע מחק תביעתו. עוד טענו כי המערער ניהל את תביעתו ברשלנות, לא הגיש תיק מוצגים ולא חוות דעת ומקום שמדובר במערער האמון על כספי ציבור, היה עליו לנהוג במשנה זהירות ומקום שלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. עוד טענו כי מדובר בתביעה הנוגעת לאירוע שאירע לפני כ – 11 שנים וכי הגיעה העת לשים סוף לפרשה זו מבחינת המשיבים הנדרשים להליך זה שנים כה ארוכות.
2. סבורה אנוכי כי דין הערעור להתקבל.

זכותו של בעל דין לקבל יומו בבית המשפט ובנסיבות הענין נמצא כי שגה בית המשפט קמא עת בחר לדחות את התביעה, מבלי לאפשר למערער לקבל יומו ולנהל תביעתו כדין. הוכח בפנינו, כי המערער קיבל רשות בית המשפט לזמן הנפגע למתן עדות, מבלי להגיש תצהיר עדות ראשית, ודי בכך היה כדי לאפשר למערער להתחיל שמיעת הראיות בתיק שהיה קבוע למספר מועדים רצופים לשמיעת הראיות. ככל שלא התייצבו כל העדים לישיבה הראשונה, ניתן היה להמשיך את שמיעת הראיות בישיבה הנדחית שנקבעה מראש. מה גם שבפועל, כל העדים הרלוונטים מטעם המערער, כן התייצבו למועד הראשון. כך נמצא כי התייצב גם ד"ר ראט להיחקר על חוות דעתו.

העובדה כי חוות הדעת הוגשה מלכתחילה מטעם הנפגע, אשר במועד אותה ישיבה בחר למחוק תביעתו, לא היה בה כדי לשלול את זכותו של המערער לבקש לחקור את המומחה. לנוכח העובדה כי תובענת המערער אוחדה עם תובענת הנפגע משמע, יכול היה המערער להסתמך על התשתית הראייתית שתבוא מטעם הנפגע. ככל שבחר הנפגע למחוק תביעתו, היה נכון לאפשר למערער להמשיך תביעתו על בסיס התשתית הראייתית שהניח הנפגע, לרבות חוות דעת המומחה, ולא לדחות תביעתו על הסף.

דחיית תובענה על הסף, הינה צעד דרסטי שבית המשפט היושב לדין יימנע מלהשתמש בו אלא במקרים מוצדקים והכרחיים, אין זה המקרה כאן.

1. ערה אני לעובדה כי מדובר באירוע מלפני כ – 11 שנה וכי המשיבים מבקשים לשים סוף לפרשה הזאת, אולם, אין בכך כדי להוות נסיבה המצדיקה סגירת דלתות בית המשפט בפני המערער המבקש את יומו.
2. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחברי לקבל הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ככל שהוא נוגע למערער.

התיק יוחזר לבית משפט קמא לשמיעת הראיות מאותו שלב בדיוק בו ניתן פסק הדין. דהיינו, רשאי המערער לנהל את תביעתו על בסיס עדות הנפגע, חוות דעת ד"ר ראט ושתי תעודות עובד ציבור. כן, אמליץ שלא לחייב המשיבים בהוצאות המערער.

השופטת דברת:

אני מסכימה.

השופט ואגו:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט, כאמור בפסק דינה של כב' השופטת ברקאי.

ניתן היום, כ"ה סיון תשע"ג, 03 יוני 2013, בהעדר הצדדים.