כתב אישום מייחס לנאשם עבירה של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לפי עובדות כתב האישום, ביום 22.1.09, בסמוך לשעה 9.45, בביתו שבשכונת וורדה בלוד, החזיק הנאשם בכלי נשק כדלקמן:

1. אקדח חצי אוטומאטי גז/זיקוקים/הזנקה מסוג וולטראן, קליבר 9 מ"מ גז
2. מחסנית ריקה המתאימה לאקדח חצי אוטומאטי גז/זיקוקים/הזנקה וולטראן
3. 4 תחמישים בקליבר 9 מ"מ גז.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען מספר טענות: ראשית, הבית שבו נתפס הנשק איננו ביתו, אלא מדובר בבית של אחותו שהתגוררה שם עד מספר חודשים קודם לאירוע. אותה אחות עברה להתגורר בבית גדול יותר ואז הרשתה לנאשם לגור בביתה באופן זמני. הנשק נמצא בבוידעם, מקום בו השאירו הגיס והאחות חפצים שונים שהנאשם לא ידע עליהם ולא נגע בהם מעולם. כבר כשהחל החיפוש בבית אמר הנאשם לשוטרים כי קיבל את הבית מגיסו וכי מה שישנו בבוידעם, שייך לגיסו. הנאשם הוא אדם ללא כל עבר פלילי.

שנית, מה שנתפס בבוידעם, איננו "נשק" כהגדרתו בחוק העונשין, אלא אקדח הזנקה שהקנה שלו חסום באופן חלקי, הוא לא מסוגל לירות שום קליע, לא נועד להזיק אלא לגרום רעש.

שלישית, החיפוש לא בוצע כדין, שכן לא ניתן צו חיפוש, ולא קוימו תנאי הלכת בן חיים.

לסיום נטען לאכיפה בררנית בכך שדווקא הנאשם הועמד לדין, ולא אחותו.

כבר עתה יש להדגיש כי במהלך המשפט, ובשלב הסיכומים הובהר שהנאשם זנח טענותיו בדבר חוקיות החיפוש, ובדבר קיומה של אכיפה בררנית.

לאור זאת, המחלוקות שנותרו מתייחסות לשאלת זיקתו של הנאשם לפריטים שנתפסו, וכן לשאלה האם הפריטים הללו הם "נשק" כהגדרתו בחוק.

ראיות התביעה

השוטר עדן אלהר העיד כי איננו זוכר את האירוע כלל, וניזון מדו"ח פעולה ת/1 שרשם. הדו"ח הוגש בהסכמה. אלהר לא זכר האם ניתן צו לביצוע החיפוש אצל הנאשם ואמר כי אילו היה צו, מישהו היה רושם דבר קיומו, בדו"ח. כשנשאל האם הוא ביקש את רשות הנאשם לעריכת החיפוש, שב והפנה לדו"ח שרשם, תוך שציין כי אם הדבר אינו רשום, אזי הוא לא ביקש רשות. על פי דו"ח הפעולה האמור, במהלך פעילות בילוש, בהנחיית קצין, נכנסו לחיפוש בכתובת של הנאשם. הנאשם הוא שפתח לשוטרים את הדלת, הם נכנסו והחלו בחיפוש. העד מצא בארונית בחדר הילדים 3 מגברים לרכב, ותפס אותם כרכוש החשוד כגנוב. כמו כן, תפס כסף מזומן.

השוטר חנן אלון העיד כי ערך דו"ח פעולה ת/2. בתשובה לשאלה אישר שבמהלך החיפוש פנה אליו הנאשם ואמר שכל מה שיש בבוידעם איננו באחריותו. העד לא זכר לומר באיזה שלב של החיפוש נאמרו הדברים. בתשובה לשאלה אמר שסביר להניח כי הדברים נאמרו לאחר החיפוש. עוד אישר כי רשם מזכר ת/5 שבו תיעד אמירת הנאשם "בוא נעשה עסק, תשחרר את אשתי כי יש לי ילדים קטנים ואני לוקח את התיק עלי. העד השיב לנאשם שהמשטרה איננה מנהלת עמו מו"מ, ומה שיש לו לומר, יאמר לחוקר. בסוף ח"ר אמר העד שהנאשם אמר תוך כדי החיפוש הספציפי בבוידעם, שכל החפצים שנמצאו שם לא ברשותו, והם שייכים לאחיו או לאיזה קרוב משפחה שלו. באמצעות העד הוגשו תמונות שצולמו על ידו בעת האירוע ת/3, בהן מתועדים המרפסת ופתח הבוידעם וכן הפריטים שנתפסו. בח"נ מסר העד כי האקדח שנתפס בבוידעם, היה מונח בתוך ברד"ס של מסכת אב"כ, שהוא קופסת פלסטיק אטומה. בתשובה לשאלה הבהיר העד כי הדברים שאמר לו הנאשם בנוגע לשחרורו, נאמרו בתחנת המשטרה, בשלב התשאול הראשוני, והנאשם אמר אותם מעצמו, כדבר ראשון. הדברים שאמר ביחס לחפצים שבבוידעם, נאמרו בביתו, עוד לפני החיפוש בבוידעם, כשנשאל על ידי השוטרים, האם יש בבית משהו, כשהגיעו לחפש במרפסת שמעליה מצוי הבוידעם. בדו"ח ת/2 תיאר אלון את מהלך החיפוש. נרשם כי כשנכנסו השוטרים לבית הנאשם, שאלו אותו אם הוא מחזיק בבית דברים שלא צריכים להיות שם, והנאשם ענה שהם יכולים לחפש והוא יודע שהוא נקי. בחיפוש במרפסת הבית שיוצאת מהסלון וכולה מסורגת מכל עבריה, בקיר השמאלי למעלה, היה פתח בוידעם המחבר בין השירותים למרפסת. כשהחלו לחפש במרפסת אמר הנאשם "אני לא אחראי למה שיש למעלה", הצביע על הבוידעם ואמר שהדברים ששם, שייכים לבעלה של אחותו שלא לקח אותם, מאז החל הנאשם להתגורר בדירה. בחיפוש בבוידעם נתפסו הפריטים הנזכרים בכתב האישום.

השוטר לשעבר פאדי קבלאן היה מפקד צוות בילוש, נכח אף הוא בעת החיפוש, ורשם דו"ח פעולה ת/6. לפי עדותו, בתחילה היה בכוח סגירה בחזית הבניין, כדי למנוע בריחה ואח"כ הצטרף למבצעי החיפוש. כבר בדקות הראשונות של כניסת השוטרים לדירה, אמר לו אלון כי הנאשם אמר לו שכל מה שנמצא בבוידעם איננו שייך לו, והוא שמע את החשוד חוזר על הדברים בעצמו, בהמשך החיפוש. קבלאן הוא שטיפס אל הבוידעם ומצא שם את הפריטים שנתפסו. ב-ת/6 מתאר קבלאן את התנהלות האירוע. עולה כי בתחילה נכנס לדירה כלבן משטרתי ונערך חיפוש בעזרת הכלב. לאחר מכן, החלו השוטרים בחיפוש בסלון, ותוך חיפוש שם קרא לו אלון וציטט את אמירת הנאשם בהקשר לבוידעם. קבלאן קרא מיד לנאשם ושאל אותו האם נכון שכך אמר, והנאשם אישר ואף חזר על הדברים שוב. עוד מצוין בדו"ח כי אל הבוידעם המדובר ניתן להגיע מן השירותים של הדירה ומן המרפסת שהיא מסורגת, ועל כן ההגעה אפשרית רק מתוך הבית.

בהסכמה הוגשו המסמכים הבאים:

דו"ח המעצר של הנאשם ת/7, שם נרשמה תגובתו: "אני מודה שהמגברים שלי, והאקדח של בעלה של אחותי".

דו"ח פעולה של השוטרת ירדנה יום טוב ת/8, המתעדת את מעצר אשת הנאשם.

דו"ח קבלת מוצגים בזיהוי הפלילי ת/9, לפיו לא נמצאו טביעות אצבע על המוצגים.

חוות דעת המומחה, פקד רפי סיסו-קצין מעבדת נשק, לפיה:

1. האקדח שנתפס סוגל לירות תחמישים (כדורים חסרי קליע) בעלי מנגנון הכולל תרכובת של חומרי בעירה ונפץ משני סוגים:
2. תחמישי גז מדמיע הפולטים חומר הנועד להזיק לאדם
3. תחמישים רגילים המשמשים להזנקה או לירי זיקוקים (בעזרת מתאם בקצה הקנה).
4. באקדח גז /זיקוקים/הזנקה הנ"ל הקנה חסום חלקית כך שלא ניתן לירות דרכו קליעים.
5. באקדח גז/זיקוקים/הזנקה הנ"ל לא בוצע שינוי מייעודו המקורי.

הודעת הנאשם

הנאשם נחקר ביום האירוע, בחשד להחזקת נשק שלא כדין. בתחילה התייחס למגברים והכסף שנתפסו בביתו, ולאחר מכן מסר גרסתו לעניין האקדח. לטענתו, זוהי הפעם הראשונה שהוא רואה את האקדח, שאיננו שלו אלא של בעלה של אחותו (להלן: הגיס") שמת כמה חודשים לפני כן. הגיס היה גר בבית שבו מתגורר הנאשם. הגיס היה רב עם אנשים כל הזמן ואילו הוא עצמו, לר רב עם אנשים, אף פעם. החוקר הטיח בנאשם כי אשתו נחקרה ומסרה שקיבל את האקדח מידי אחיה, הגיס, כדי שישמור עליו, וכעבור כמה ימים, מת הגיס. הנאשם הכחיש את הדבר, ואמר שאשתו משקרת, ואילו היה מדבר עם גיסו על נשק, לא היה עושה זאת ליד אשתו, כיוון שגם חמור מבין שאישה מדברת הרבה. אילו היה לו נשק, לא היה לעולם מחביא אותו בתוך הבית. הנאשם אמר שהוא גר בדירה זו מזה שנתיים. גיסו היה מאחסן אצלו דברים. הבוידעם והמחסן הם של הגיס והוא לא נגע בפינה הזו כי אין לו דברים שרצה לשים שם. החוקר הטיח שוב בנאשם כי אשתו מסרה שהגיס נתן לו את האקדח והוא נמנע מלזרוק אותו, כיוון שהגיס מת. הנאשם הכחיש והשיב שלא היה אומר בחיים דבר כזה לאשתו. לסיום אמר הנאשם שלא נגע מעולם באקדח או בנשק כלשהו.

ב"כ התביעה מסר כי בנוסף לראיות שהוגשו, נגבתה הודעה מאשת הנאשם, וכן נערך עימות ביניהם, אך לא הוגש דבר בעניין זה, בשל הוראת סעיף 3 לפקודת הראיות. צוין כי הדברים נאמרים רק בהקשר לטענת הנאשם לאכיפה בררנית.

ראיות ההגנה

מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו.

הנאשם העיד שלא החזיק נשק מעולם. לטענתו, הוא גר בדירה המדוברת לאחר שאחותו הציעה לו לגור שם, כשהתחתן. הכוונה היתה שיגור בדירה עד שיסתדר. המחסן היה שייך לגיס שהוא בעלה של אחותו, כל הדברים שהיו שם היו של הגיס, והנאשם לטענתו לא היה מודע לכלום במחסן. הגיס אמר לו שייקח את הדברים משם "אחר כך".

הנאשם נשאל האם סיפר לגיסו על החיפוש שנערך בדירה ועל שנתפסו דברים שלו, והשיב שהגיס היה מסוכסך עם הרבה אנשים ובזמן הזה הוא נעצר. הגיס נעצר זמן קצר לפני החיפוש, הוא היה עבריין והיו לו בעיות עם אנשים.

בנוגע למהלך החיפוש העיד הנאשם כי השוטרים דפקו בדלת, והוא פתח. כשאמרו לו שמדובר בחיפוש, אמר להם "חופשי", כי ידע שהבית שלו נקי, כי הוא אדם עובד. פתאום אחד השוטרים שאל אותו אם יש בבית משהו שלא שלו, ואז אמר שכל מה שיש בבית שלו, חוץ מהמחסן למעלה, ששייך לגיסו והוא לא יודע שיש שם משהו לא חוקי.

לעניין האמירה המיוחסת לו כי ייקח את התיק על עצמו אם תשוחרר אשתו אמר הנאשם שהשוטר אמר לו "תהיה גבר, קח את התיק אליך, תן לאשתך ללכת הביתה, חבל, יש לה ילדים קטנים", ואשתו היתה בחדר, בוכה ולא יודעת מה לעשות.

הנאשם הגיש פלטים של תשלום חשבון מיסים ושמירה, על שם אלמרבוע (מאדי) מרפעת לחודש נוב/ 2008, חשבון מים וביוב מיום 30.5.10, מכתב עמידר מיום 3.7.12 בעניין בקשה לאישור זכויות חכירה על שם אלמרבוע מרפעת, ושובר לתשלום מס רכישה על דירה בכתובת הדירה המדוברת, ע"ש אלמרבוע מרפעת משנת 2009.

בח"נ אמר הנאשם כי גם כיום הוא מתגורר בדירה המדוברת, לאחר שרכש אותה מידי אחותו, שיש לו עמה יחסים קרובים. לטענתו, ניתן לחדור מבחוץ לתוך המרפסת, בקפיצה מעל לסורגים, ומשם ניתן להגיע לבוידעם, אך הוא סגר את הפתח הזה לפני כשנה. כשעברו לגור בבית, ערך בו שיפוץ מא' ועד ת' ואשתו ערכה סדר בחפצים ובבגדים. מאז שעבר לגור בבית, לא בדק מה יש בבוידעם, כי אין לו מה לעשות שם. הוא עצמו, ללא עבר פלילי, לא רב אף פעם אם אף אחד, אין לו סכסוכים ומעולם לא נגע בנשק. עוד העיד כי ידוע לו שגיסו היה עבריין והיה מסוכסך עם אנשים, וכן ראה אותו עם נשקים מספר פעמים. לאחר שעבר לגור בדירה, הגיס לא היה מגיע אלא לביקורים ביחד עם אשתו, אחות הנאשם. החיפוש נערך זמן קצר לאחר שהוא מת. לעניין התנהלותו בעת החיפוש עמד הנאשם על טענתו כי עוד בתחילת החיפוש אמר לשוטרים שכל מה שיש בבית, הוא שלו, חוץ מאשר מה שיש בבוידעם. כמו כן, עמד על טענתו כי בתחנת המשטרה, השוטר הוא שפנה אליו ואמר לו שייקח את התיק עליו ואשתו תשתחרר הביתה. כשנאמרו הדברים, אשתו היתה בחדר והיתה בוכה. כשנשאל מדוע לא הביא את אחותו לעדות להגנתו, השיב כי היא איננה דוברת עברית שוטפת, וכל פעם היה צריך להסביר לה.

דיון

נראה כי המחלוקות בין הצדדים מתייחסות לשלוש סוגיות, ואדון בהן להלן.

א. השאלה האם הפריטים שנתפסו אצל הנאשם הם "נשק" כהגדרתו בחוק-

טענתו של הנאשם היא כי בחוות הדעת שהוגשה מטעם התביעה נמנע המומחה מקביעה כי הפריטים שנתפסו הם "נשק". כיוון שהמדובר באקדח הזנקה/גז, היורה תחמישי גז, הרי יש לקבוע לטענתו, כי המדובר במיכל גז מדמיע, כמשמעותו בחוק.

טענתו זו של הנאשם, אינה יכולה להתקבל, ממספר נימוקים:

1. אמנם המומחה לא קבע כי מה שנתפס הוא "נשק". יחד עם זאת, חוות הדעת קובעת מפורשות כי האקדח שנתפס סוגל לירות תחמישים בעלי מנגנון הכולל תרכובת של חומרי בעירה ונפץ משני סוגים, שהאחד מהם הוא "תחמישי גז מדמיע הפולטים חומר הנועד להזיק לאדם". לפיכך, האקדח עונה לתנאי סעיף 144(ג)(2) לחוק העונשין.
2. בחוק העונשין לא קיימת הגדרה של "מיכל גז מדמיע". יחד עם זאת, הגדרה מצויה לנו בהוראות חוק כלי הירייה, תש"ט-1949, ולפיה: "מיכל גז מדמיע- מכל המיועד להגנה עצמית, שמשקל תכולתו הוא כפי שנקבע בתוספת והוא מכיל או סוגל להכיל או לפלוט חומר שסוגו וריכוזו קבועים בתוספת, ובלבד שמנגנון ההפעלה שלו אינו כולל תרכובות של חמרי בערה או נפץ; לפיכך, האקדח שנתפס איננו בגדר מיכל גז מדמיע. בהקשר זה, יש להזכיר כי ההגדרה שבחוק העונשין היא רחבה ונועדה להגשים את התכלית של איסור נשיאה והחזקה של כלי פוגעני שיכול להיות אף קטלני (ע"פ 9511/01 קובקוב נגד מד"י ( 22.1.02).
3. בע"פ 7124/06 דרורי נ' מד"י (9.5.07) טען הנאשם כי רימון גז מדמיע שנתפס ברשותו איננו בגדר "נשק" לפי חוק העונשין. בית המשפט העליון דחה טענה זו. לדעתי, ניתן ללמוד מאותו מקרה לענייננו, מדין קל וחומר, כי האקדח שנתפס, איננו מיכל גז מדמיע, אלא הוא "נשק".
4. מעבר לצורך, אזכיר כי גם העובדה שקנה האקדח היה חסום חלקית, אין בה כדי להוציאו מגדר "נשק", שכן החוק אינו דורש כי הנשק יהיה תקין לצורך התגבשות העבירה, ובכל מקרה, גם היותו מסוגל לירות תחמישי גז, מכניסה אותו לגדר "נשק" (ע"פ (נצרת) 1136/07 נאדר נ' מד"י (3.7.07); ע"פ (מרכז) 1533-02-11 אבו כף נ' מד"י (29.4.12).

לאור כל האמור, אני קובעת כי האקדח והתחמישים שנתפסו אצל הנאשם, הם בגדר "נשק" כמשמעותו בסעיף 144(ג)(2) לחוק העונשין.

ב. השאלה האם הנשק הוחזק על ידי הנאשם-

הנאשם טוען בסיכומיו כי בענייננו יש לבחון קיומה של חזקת המקום הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין, בהתייחס לבוידעם שבו נתפס הנשק. הטענה היא כי כיוון שהמדובר בבוידעם גבוה וקשה לגישה, הרי לא קמה לגביו החזקה. עוד טוען הוא כי לא הובאה כל ראיה הקושרת את הנאשם לבוידעם. לחילופין, נטען כי במידה שייקבע כי קיימת חזקת המקום, אזי יש לקבוע כי הנאשם הצליח לסתור אותה, בשל נסיבות מגוריו בדירה, ברשות אחותו, ולאחר שגיסו הותיר את הנשק שהיה שייך לו, בבוידעם, ללא ידיעת הנאשם. בנוסף, נטען כי ניתן להגיע למרפסת שממנה הפתח לבוידעם, גם מבחוץ.

כידוע, הלכה היא כי על מנת לסתור את חזקת המקום האמורה בסעיף 144(ד), נדרש הנאשם לעמוד בנטל ההוכחה ברף הנהוג במשפט האזרחי, היינו: עמידה במאזן הסתברויות (רע"פ 2220/06 חוסייני נ' מד"י (13.3.06), ואין די כי יעורר ספק סביר. לאור זאת, אבחן האם עמד הנאשם בנטל המוטל עליו, לשם סתירת החזקה:

1. אינני מקבלת את טענת הנאשם כי "המקום" שבהתייחס אליו יש לבחון התקיימות החזקה, הוא הבוידעם המדובר, בפני עצמו. צמצומה של החזקה באופן שכזה, מעקר אותה ממשמעותה, ונוגד את ההיגיון העומד בבסיסה, שהוא: הכללת כל המקום שבשליטת/החזקת הנאשם, בגדר אותה חזקה שבדין. שעה שאין מחלוקת כי הנאשם היה המחזיק בפועל של כל הדירה שבה מצוי הבוידעם, לא יוכל להישמע בטענה כי פינה מסוימת בתוך אותה דירה, אינה באה בגדר החזקה. אם רצונו לשכנע את בית המשפט כי הנשק לא היה בהחזקתו, אזי עליו לפעול בדרך אחרת, והיא הפרכת החזקה (ע"פ 4941/90 מד"י נ' אלוש פד"י מ"ו(4)181).
2. מן התמונות שהוגשו (ת/3) נראה כי הבוידעם המדובר, איננו כה קשה להגעה, כפי שטוען הנאשם. המדובר בפתח ריבועי בקיר המפריד בין השירותים לבין מרפסת הדירה, ברוחב אשר נראה כי אדם יכול לחדור לתוכו בקלות רבה. אמנם לא הובאו ראיות לעניין גובה הפתח מן הקרקע, ואולם מן התמונות התרשמתי כי אדם ממוצע יכול להושיט ידו לתוך הפתח בקלות, וניתן לטפס לתוכו באמצעות שרפרף.
3. הנאשם טען לראשונה בח"נ, כי ניתן לחדור למרפסת מבחוץ, בקפיצה מעל לסורגיה, ומשם ניתן להגיע לבוידעם. טענה זו, אשר לכאורה יכול היה הנאשם להוכיחה ללא קושי, לא הוכחה על ידו, ולהפך. מת/3 נראה כי סורגי המרפסת מגיעים לגובה התקרה לכל הפחות. במצב זה, קפיצה מעל לסורגים, אם היא אפשרית בכלל, דורשת יכולת אתלטית בלתי מבוטלת, ועל כן אינני סבורה כי יש בכך כדי לסתור את החזקה.
4. טענותיו של הנאשם בדבר שייכות החפצים שבבוידעם לגיסו, יכולות היו להיות בעלות משקל, אילו הוכיח אותן הנאשם ברף ההוכחה הנדרש ממנו. ואולם, מטעמים השמורים עמו, נמנע הנאשם מהבאת ראיות של ממש לעניין זה. הנאשם נמנע מלהעיד את אחותו, למרות יחסיהם הקרובים. אותה אחות, עשויה היתה לנקותו מקשר לנשק. לא ניתן לתרץ את אי הבאתה לעדות, בטענה שחששה להזיק לבעלה (הגיס), שהרי הנאשם העיד כי הגיס מת לפני שנערך החיפוש בביתו. בנוסף, נימוקיו של הנאשם לפיהם נמנע מהבאתה לעדות בשל קשיי השפה שלה, נשמעים דחוקים ביותר.

הנאשם גם נמנע מלהעיד את אשתו, למרות טענתו כי היא הממונה על הסדר בביתם. מעבר לכך, הנאשם לא הוכיח כלל את טענותיו לפיהן היה גיסו עבריין, ואף מותו של הגיס לא הוכח, למרות שלכאורה עניינים אלה קלים להוכחה, ככל שאמת בבסיסם.

במקום כל אלה, הסתפק הנאשם בעדות עצמו ובהגשת חשבונות על תשלומים שונים, מהם עולה כי לכאורה היתה אחותו, בעלת הדירה שבה נערך החיפוש. ואולם, בכך כמובן אין כל רבותא, שהרי עצם היותה הבעלים לא שולל את האפשרות שהנאשם היה המחזיק בכל חלקי הדירה, כולל הבוידעם.

1. כידוע, הפסיקה הכירה בקיומה של חזקת המקום, גם במקרים בהם היה המקום מוחזק על ידי מספר אנשים במקביל. לאור זאת, גם אילו הוכיח הנאשם כי גיסו אמנם החזיק בבוידעם, עדיין לא היה בכך כדי לשלול את האפשרות כי גם הוא היה מחזיק במקום (ע"פ (מרכז) 29284-06-10 מד"י נ' חאג' יחיא (3.11.10).
2. הימנעותו של הנאשם מהבאת ראיות הגנה שהן בשליטתו, צריכה להיזקף לחובתו, ויוצרת הנחה שראיות אלה, אילו הובאו, היו תומכות בהפללתו (ע"פ (מרכז) 29284-06-10 מד"י נ' חאג' יחיא (3.11.10); ע"פ 3947/12 (סלאח נ' מד"י, נבו מיום 10.12.12),

לנוכח הראיות שהביאה התביעה ומחדלו של הנאשם בהבאת הראיות שעליהן נסמכת גרסתו, אני קובעת כי לא עלה בידיו לסתור את החזקה העומדת נגדו מכוח סעיף 144(ד) לחוק העונשין.

ג. משמעותן של אמרות הנאשם-

הצדדים ייחסו חשיבות רבה לעיתוי המדויק שבו אמר הנאשם כי מה שמצוי בבוידעם, איננו שייך לו (להלן: האמרה הראשונה). התביעה טענה כי דברים אלה אמר הנאשם רק כשראה שהשוטרים קרבים לאזור המרפסת והבוידעם, ומכאן יש להסיק כי לדברים יש תוקף מפליל. מנגד, טענת הנאשם היא כי הדברים נאמרו על ידו מיד בתחילת החיפוש, ועל כן יש להם דווקא תוקף מזכה, כיוון שהם מלמדים על תום לבו, והעדר תודעת אשמה כלשהי.

בנוסף נחלקו הצדדים בעניין השתלשלות העניינים שהובילה לאמירת הנאשם כי ייקח את התיק על עצמו ויאפשר לאשתו, להשתחרר (להלן: האמרה השנייה). התביעה טענה כי יש בדברים אלה משום "ראשית הודיה", ואילו הנאשם טען כי אמר את הדברים רק בתגובה לפניית החוקר אליו, בנסותו ללחוץ עליו להודות.

במחלוקות אלו שבין הצדדים, אינני רואה לנכון להכריע, מהנימוקים שלהלן:

1. לעניין האמרה הראשונה, נשמעו מספר גרסאות, שאינן תואמות זו את זו, באופן מוחלט. בעוד שמעדות אלון עלה כי הנאשם אמר את הדברים עם התקרב השוטרים למרפסת, הרי מעדות קבלאן עלה כי שמע את הדברים מספר פעמים, שהראשונה שבהן, דקות אחדות לאחר כניסתו לדירה. הנאשם מצידו טוען כאמור, כי אמר את הדברים כבר בראשית החיפוש. לאור השוני בין הגרסאות, לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי, בשאלת עיתוי מתן האמרה הראשונה.
2. גם אילו קבעתי ממצא עובדתי בעניין עיתוי האמרה הראשונה, לא היה בכך כדי להכריע בשאלת אשמתו של הנאשם, שכן לדעתי ניתן לפרש את האמרה הן באופן מפליל והן באופן במעיד על תום לבו של הנאשם. לפיכך, נראה נכון בעיניי שלא להתחשב באמירה זו כלל.
3. באותו אופן, אינני סבורה כי האמרה השנייה היא מובהקת באופן שניתן לייחס לה משמעות כראשית הודיה. בהחלט ייתכן שהנאשם אמר את הדברים מתוך תסכולו ודאגתו לאשתו ולילדיו שנותרו בלעדיה. לפיכך, אינני קובעת ממצא גם בעניין זה.
4. בכל מקרה, לאור ניתוח הראיות כפי שהובא בפרקים הקודמים, נראה לי עניין אמרותיו של הנאשם שולי ביותר.

סיכום ומסקנות-

התביעה הוכיחה כי הפריטים שנתפסו בדירת הנאשם מהווים "נשק" על פי חוק העונשין.

הנאשם לא הצליח לסתור את חזקת המקום העומדת נגדו מכוח סעיף 144(ד) לחוק.

התוצאה היא שהתביעה הוכיחה את האישום מעבר לכל ספק סביר.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שבכתב האישום.

ניתנה היום, ג' אדר תשע"ד , 03 פברואר 2014, במעמד הצדדים.