ע"י ב"כ עו"ד ג. אגבאריה

עניינה של תביעה זו בדרישת התובע לחיוב הנתבעים לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות מעורבותו בתאונת עבודה שהתרחשה ביום 8.9.09 (להלן: התאונה).

רקע כללי;

1. התובע יליד 19.5.93, טען בתביעתו כי נפגע בתאונה שעה שעבד אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: המעבידה) במפעלה הנמצא בכרמיאל. התובע תיאר את נסיבות אירוע התאונה בסע' 4 לכתב התביעה כלהלן: "במהלך עבודתו הרגיל אצל המעביד, ותוך כדי גריסת ניילון במיקסר, הניילון הסתובב על יד שמאל ומשך את היד לתוך המערבל, וכתוצאה מכך נחבל התובע ביד שמאל".
2. התביעה הוגשה נגד המעבידה וגם הנתבעת מס' 2 שהינה חברה לביטוח אשר ביטחה את המעבידה בביטוח חבות מעבידים בזמנים הרלוונטיים לאירוע התאונה (להלן: המבטחת).
3. המעבידה לא הגישה כתב הגנה, ואילו המבטחת שהתגוננה לא ראתה לייצג את המעבידה גם לא להגיש כתב הגנה בשמה, על אף העובדה שאין חולק כי קיימת פוליסה בת תוקף. את הטעמים שהביאו את המבטחת להתנער מהכיסוי הביטוחי אביא במסגרת סקירתי לטענות הצדדים.
4. התובע טען לנכות ותמך תביעתו בחו"ד רפואית. גם הנתבעת הגישה מצידה חו"ד רפואית נגדית. לנוכח הפער בין שתי חוות הדעת ראיתי למנות את דר' מאגד גנאים מנהל המחלקה האורתופדית בביה"ח העמק כמומחה מטעם ביהמ"ש. התובע נבדק ע"י המומחה שהגיש את חוות דעתו ובגדרה קבע, כי התובע סובל מנכות רפואית בשיעור 5% בשל הגבלות בתנועות שורש יד שמאל, כן נכות זהה בגין הצלקות שנותרו בידו. מי מהצדדים לא הזמין את המומחה לחקירה, גם בסיכומיהם לא העלו אף טענה כנגד חו"ד זו וממצאיה.
5. ניסיתי להביא את הצדדים להבנות שייתרו שמיעת הראיות ומתן פס"ד, אלא שכל ניסיונותיי לא צלחו. בשל כך, קבעתי דיון שהתקיים בפניי ביום 8.12.14 שבמסגרתו שמעתי את העדים וסיכומי הצדדים.
6. התובע וגם מר' זורי חוסין העד מטעמו (להלן: העד) הגישו תצהירי עדות ראשית כן התייצבו ונחקרו נגדית. המעבידה לא נכחה בדיון ואילו המבטחת לא ראתה להביא עדים מטעמה.

סיכומי הצדדים;

1. התובע בסיכומיו הפנה לתחשיב הנזק שהוגש מטעמו. בתחשיב זה הוא עמד על אחריותה של המעבידה לקרות התאונה, שכפי גישתו, נהגה ברשלנות שהביאה להתרחשות התאונה. התובע סקר את חבלתו, המעקב הרפואי והנכות שנקבעה, ועל יסוד כל אלה עתר לחייב הנתבעות בגין הפסדי שכר בעבר, בעתיד, הפסדי פנסיה, הוצאות, עזרה וגם כאב וסבל.
2. המבטחת הרחיבה בסיכומיה. בפתח דבריה טענה כי עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, כן עמדה בהרחבה על הסתירות והפרכות, שלגישתה עולים מעדות התובע והעד. המבטחת הדגישה, כי בטפסים שהוגשו למל"ל בסמוך לאחר התאונה, לא בא כל זכר לעניין הטענה כי הניילון נכרך סביב ידו של התובע, הדבר, כך היא סבורה, שומט את הבסיס תחת גרסתו של התובע שנכון לדחותה.
3. המבטחת גם עמדה על הנימוקים העומדים ביסוד הטענה לאי תחולת הפוליסה על התאונה. לגישתה, משום שהתובע הועסק בניגוד להוראותיו המפורשות של חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953 כן החריג המפורש בפוליסה, אין תחולה בנסיבות לכיסוי הביטוחי. עוד הוסיפה, כי משום שהמעבידה לא טרחה להודיע אודות התאונה, הרי בכך המבטחת פטורה מכל חובה לפצות את התובע. הגם, כך הוסיפה, על אף העובדה שלא ניתן כיסוי ביטוחי למעבידה וטענה זו הועלתה מפורשות בכתב ההגנה, התובע לא השכיל לסתור טענה זו ולא הוכיח כי המעבידה כן שגרה הודעה למבטחת בסמוך לאחר התאונה.
4. לעניין הנזק, המבטחת הפנתה לתחשיב הנזק שהוגש מטעמה והוסיפה, כי הנכות אינה תפקודית כלל וכלל, הגם שהתובע עובד במסעדה בעבודה הכרוכה בהפעלת מאמצים דבר המערער את טענת התובע לפגיעה ביכולת העבודה. המבטחת גם טענה, כי התובע לא הוכיח את הפסדיו הנטענים לעניין העזרה וההוצאות. באשר להפסדי השכר בעבר המבטחת הדגישה כי נכון לחשב ראש נזק זה לפי תקופת אי כושר של 3 חודשים ולאחר מכן כפי הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י ועדה רפואית שליד המל"ל. המבטחת גם לא פסחה על ראש הנזק של כאב וסבל והציעה לפצות התובע בסך של-25,000 ₪.

התאונה והאחריות;

1. בעדותו בפניי התובע מסר כי החל לעבוד אצל המעבידה כחודשיים לפני התאונה ( עמ' 8, ש' 17-18). עוד הוסיף, כי ביום התאונה הוא עבד משמרת לילה ואת עבודתו החל בשעה 23:00 ביום 7.9.09. תחילה הוא עבד על מכונה אחרת, ולערך בחצות הוא התבקש לראשונה לעבור ולעבוד ליד המיקסר המושך לתוכו יריעות ניילון אותן הוא גורס באמצעות להבים המסתובבים בתוכו במהירות גבוהה (להלן: המכונה).
2. הוא התבקש, כך העיד, לעמוד ליד המכונה ולמשוך את יריעות הניילון מגליל שהונח בקרבתה לכיוון ולתוך המכונה . זו הייתה, כאמור, הפעם הראשונה בה התובע עבד ליד המכונה (עמ' 9, ש' 32), כאשר, כפי שהוסיף :" כמה דקות אמרו לי שאתחיל ללמוד על המקסר, אלמד את העבודה על המקסר" (עמ' 9, ש' 32).
3. התובע שעה להוראת מנהלו והחל עובד ליד המכונה. או אז, לערך בשעה 1:00 (עמ' 9, ש' 26), במהלך עבודתו, עת עסק בהפרדת יריעות הניילון , המכונה משכה בעוצמה יריעות אלו לתוכה, דבר שגרם לכך שידו השמאלית נלכדה ביריעות שנכרכו סביבה, נמעכה ונמשכה לכיוון פתח המכונה (עמ' 8, ש' 24-26). כך גם העד שעבד בקרבת התובע תיאר את התאונה : "ידו נתפסה במכונה. הניילון היה סביב ידו שנמשכה לכיוון המכונה" ( עמ' 15, ש' 2-3).
4. הן התובע וגם העד הותירו רושם אמין וניכר בדבריהם כי דבקו באמירת האמת במלואה ללא כחל או סרק. לא מצאתי סתירות מהותיות כטענת המבטחת, נהפוך הוא, העדים היו עקביים בעדויותיהם שהשלימה האחת את השנייה. הסתירות עליהן הצביעה המבטחת בסיכומיה, הן סתירות פריפריאליות, קלושות ואין בהן כדי לערער את הגרסה ששטח התובע והעד מטעמו בפניי, שכאמור, אף הותירו רושם אמין.
5. המבטחת, כאמור, טענה בסיכומיה כי גרסת התובע נסתרת בזו שצויינה בתביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/1) וגם בתביעה לקביעת דרגת נכות (נ/2) שהוגשו למל"ל. בטפסים אלה התאונה תוארה בזו הלשון: "בזמן עבודה יד נכנסה למכונת גריסת ניילון וכתוצאה נפצעה". ראשית, איני סבור כי עסקינן בגרסה או בתיאור השונים באופן מהותי מאלה שנטענו מפי התובע והעד; שנית, הכתוב הינו תמצית להתרחשות ומשקף את הגרעין של האירוע, באם חסרים בו פרטים אין הדבר מערער את עמדת התובע; שלישית, בטענתה זו המבטחת מתעלמת כליל מתיאור התאונה שנרשם ע"י המעבידה מיד לאחר אירוע התאונה בטופס בל/250 :" בזמן גריסת נילון במיקסר (מכונה למחזור ניילון), הניילון הסתובב על יד שמאל וגרם לשבירתה" (נספח א' לתצהיר התובע). טופס זה שהתקבל על תוכנו כראיה ללא שבאה התנגדות או הסתייגות כלשהיא מצד המבטחת, מהווה חיזוק לעמדת התובע ואף הודאת חוץ מטעם המעבידה.
6. המבטחת גם טענה, כי בנסיבות חל סע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. דעתי שונה מזו של המבטחת מהטעם הפשוט שתנאי הסף לתחולת הסעיף לא מתקיים בנסיבות. נוסף לתובע העיד עד נוסף, כך שברור הוא כי אין עסקינן בעדות יחידה. מעבר לכך, וגם אם נלך כברת דרך ארוכה לטובת המבטחת, הרי עדותו של התובע זכתה לחיזוקים רבים מהכתוב בטפסים שסקרתי לעיל וגם מהכתוב בסיכום האשפוז שכולם, ללא יוצא מהכלל, תומכים ישירות בגרסתו, זאת נוסף לאימון שאני נותן בעדותו ובדברי העד. ועוד, המבטחת לא טרחה להביא אף עד מטעמה גם לא חוקר שביקר במפעל, צילם את המכונות (נ/3), ויש להניח כי חקר את מנהל העובדה. הימנעות זו מהבאת עדים נוטלת רבות מהגנת המבטחת ותומכת בעמדתו של התובע.
7. לפני שאגש לשאלת האחריות ראיתי להביא עובדות רקע נוספות שעלו מעדויות העדים ולהן חשיבות רבה בקביעת אחריות המעבידה. כפי שהקדמתי, עסקינן בקטין שהתבקש לראשונה לעבוד ליד מכונה ללא שקיבל הדרכה כלשהיא. עוד מסתבר, שהמעבידה נהגה להעסיק עוזר שעמד ליד גליל הניילון, שחרר את היריעות כדי להקל על משיכתן ע"י העובד שעבד על מכונה זו ( עמ' 16, ש' 13-14). בזמן התאונה היה אמור לעזור לתובע המנהל בשם סאלח שהוא בנו של הבעלים של המעבידה, אלא שסאלח הנ"ל לא נכח במקום, והוא הגיע רק לאחר אירוע התאונה ועזר לתובע באמצעות סכין יפנית לחתוך ולקרוע את יריעות הניילון שלפתו את ידו ( עמ' 10, ש' 6-8). דברים זהים גם מסר העד שהעיד כי לא היה עובד נוסף שעזר לתובע (עמ' 15, ש' 22-23), ואף הוסיף כי המעבידה לא הקפידה על הקצאת עוזר לעובד שעבד ליד מכונה זו אלא לעיתים (עמ' 15, ש' 28). בהקשר זה אדגיש, כי המבטחת לא טענה אחרת בסיכומיה, לא לעניין ההדרכה וגם לא העוזר, הגם, כזכור, שהיא לא ראתה להביא אף עד מטעמה כדי להפריך את גרסת התובע וטענות אלו.
8. הפסיקה הטילה על המעביד חובה גורפת לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. המעביד הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד ועל סיכונים הקשורים לסביבת ותנאי העבודה הנתונים לפיקוחו ולשליטתו. על המעביד מוטלות חובות המתבטאות בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, להסיר סיכונים ממקום העבודה ולספק ציוד נאות ומיגון, (ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172).
9. הנה כי כן, מהיקף הסיכון לו נחשף העובד נגזרות ההגנות ואמצעי ההגנה שעל המעביד לנקוט בהם. ככל שהסיכון בולט ומוחשי יותר כך תגבר הדרישה מהמעביד להסרתו ,לאספקת אמצעי הגנה, להדרכת העובד ולפקח עליו במהלכה של העבודה השוטפת, (ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3), 225 .ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ו פ"ד נט(3), 66, עמ' 7).
10. המעבידה במקרה בו עסקינן לא נקטה באמצעי הגנה כלשהם אף לא הפשוטים ביותר. מעבידה זו לא פקחה באופן צמוד על תובע שהיה בן 16 שנים והמועסק במפעל הגדוש במכונות. המעבידה לא טרחה ולו לקיים את חובתה הבסיסית בהדרכת התובע מפני הסיכונים הצפויים לו, באשר לשיטת העבודה הבטוחה וגם לא בעניין החובה לנקוט באמצעי זהירות, זאת על אף העובדה שאין לתובע אף ניסיון בסוג זה של העבודה. לא זו אף זו, המעבידה הסתפקה במתן הוראה לתובע לעבוד על מכונה מסוכנת והתעלמה מחובתה להסיר את הסיכונים מדרכו, לדאוג כי התובע יודרך כיאות, כי הפנים הדרכה זו, לפקח על עבודתו כדי לוודא מילויו אחר אותן הוראות וגם להקצות לו עוזר.
11. עוד מסתבר שמעבידה זו לא נקטה ולו באמצעי ההגנה הפשוטים והמתחייבים בנסיבות. כך למשל, המעבידה לא סיפקה לתובע כפפות להגנה על-ידיו , דבר שבכוחו למנוע או לפחות לצמצם את הנזק שנגרם. על אף העובדה, כדברי התובע והעד, ידו של התובע עברה את פתח המכונה לכיוון הסכינים (עמ' 15, ש' 4-5), מכונה זו לא הופסקה באופן אוטומטי דבר שהיה מפחית במידה רבה מעוצמת חבלתו של התובע. היה נכון, כך אני סבור, להתקין מפסק אוטומטי להפסקה מיידית של המכונה כל אימת וחלק מגופו של העובד עובר את פתח המכונה ונכנס למיכל שבתוכו הותקנו הלהבים או מגן מתאים אחר.
12. ועוד, חשיבות רבה נודעת בהיקשר זה לגילו של התובע. קטין, כפי שנקבע, לא מחזיק באותם מנגנוני בקרה, הגנה ושיקול דעת כפי הבגיר דבר שמוסיף נופך לרשלנותה של המעבידה (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802). זאת ביחוד, לנוכח הסקרנות והשובבות שמאפיינים קטינים בגילו של התובע, ( ע"א 6111/03 בנימין שרוגו נ' בית הספר כנסת יהודה {פורסם במאגרים}.
13. גילו של התובע גם משליך על מידת האשם שנכון לייחס לו. בחינת התנהגותו ומידת אשמו של התובע נעשית בהשוואה לקטין סביר בגילו ולאו דווקא לאדם הסביר (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז(1), 113 , 150-151). הטלת אשם תורם על העובד, כפי שנקבע, תהיה נכונה שעה שהעובד נטל על עצמו סיכונים, וכל עוד סיכונים אלו הינם פרי החלטתו האישית ותוך סטייה מפורשת מהכללים וההנחיות שנקבעו במקום עבודתו,( ע"א 240/87 מירב קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ, פ"ד מג (3) 507, ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מ"ב (1) 415. ע"א 662/89 מדינת ישראל נ. אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 3463/95 מ"י נ. דרעי, פ"ד נ(3) 433; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 527). בענייננו, לא מצאתי כי התובע תרם באופן כלשהוא להגברת הסיכון ולהתרחשות התאונה. התובע פעל כפי כל עובד בגילו, שלא זכה להדרכה, לפיקוח ולאף אמצעי להפחתת הסכנה לה נחשף בעקבות עבודתו. תובע זה קיבל הוראה לעבוד על מכונה מסוכנת ותו לאו, ובכך הוא הופקר ע"י המעבידה שנכון לייחס לה את מלוא האחריות לאירוע התאונה.

החבלה והנכות;

1. כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובע, בעקבות התאונה התובע הובהל לביה"ח בנהריה שם הוא נבדק ואובחן כסובל משבר באמה וגם בבסיס המסרק הראשון בידו השמאלית. התובע נותח, נעשה שחזור לשברים לרבות קיבוע השבר באמה באמצעות פלטות ושל המסרק ע"י חוטי קירשנר. בתום הניתוח ידו של התובע גובסה והוא שוחרר ביום 11.9.09, עם הנחיות למעקב רפואי וחופש מחלה למשך 6 שבועות.
2. לאחר שחרורו, התובע המשיך במעקב רפואי במרפאות החוץ של ביה"ח וגם בקופ"ח. הגבס הורד מידו כחודש ימים לאחר התאונה והומלץ לתובע על טיפולי פיזיותרפיה וגם ריפוי בעיסוק. בהתאם לתיעוד שצורף, התובע עבר סדרה של טיפולים פיזיותראפיים (8 במספר), אם כי גם בתום טיפולים אלה נותרה הגבלה בתנועות שורש כף יד שמאל וכאבים עזים.
3. לתובע ניתנו תעודות אי כושר בגין התקופה המקסימאלית האפשרית, למשך שלושה חודשים. עם זאת ראוי הדגיש בהקשר זה, כי התובע נבדק ע"י רופאה תעסוקתית מטעם קופ"ח ביום 4.2.10, היינו כחמישה חודשים לאחר התאונה, אשר מצאה והמליצה: "מוגבל בפעילות ותפקוד יד שמאל. מומלץ לפנות לביטוח לאומי לקביעת נכותו ושיקומו".
4. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה והתובע נבדק ע"י הועדות הרפואיות שליד המל"ל. כפי שעולה מנספח ה' לתצהיר התובע, נקבעו לתובע ע"י הועדה הנ"ל נכויות זמניות כדלקמן:

30% החל מיום 9.12.09 ועד 30.4.10.

20% החל מיום 1.5.10 ועד 31.8.10.

מעיון בסע' 8-ג לתצהיר התובע עולה, כי הועדה הרפואית שליד המל"ל קבעה נכות צמיתה בשיעור של 5%. אם כי בפועל מי מהצדדים לא ראה להגיש את הדוחות של ועדות אלו כך שלא ניתן לדעת את מועד קביעתה של הנכות הצמיתה גם הממצאים הרפואיים שבגינם ניתנה.

1. כפי שהקדמתי התובע נבדק ע"י מומחה מטעם ביהמ"ש שמצא, בין היתר, כי התובע סובל מהגבלה קלה בתנועות הסיבוביות של שורש כף יד שמאל , כן הוסיף בחוות דעתו: ".. המגבלה בתנועה סיבובית גורמת לו לאי-נוחות ומגבלה תפקודית בחיי היום יום". בגין ממצאים אלה המומחה קבע נכות במישור האורתופדי בשיעור של 5%. המומחה גם מצא כי נותרו באמה השמאלית של התובע :" שתי צלקות אורכיות באורך -13 ס"מ, שלדעתי אצל בחור צעיר מהוות בעיה אסטטית", גם בגין צלקות אלו המומחה העריך את הנכות בשיעור של 5%, כך שהנכות הרפואית המשוקללת הינה בשיעור של 9.75%.

הנזק;

1. הפסדי השכר בעבר: התובע התחיל לעבוד כחודשיים לפני התאונה והשתכר חודשית כ-4,000 ₪ ברוטו. שכר חודשי זה עולה מעיון באישורי המל"ל שצורפו לתצהיר התובע וגם מפירוט הכנסותיו כפי שצויין בנ/1 (התביעה לתשלום דמי פגיעה).
2. כפי שהקדמתי, לתובע אושרה תקופת אי כושר למשך 3 חודשים, על אף זאת הוא טען כי החל לעבוד לאחר התאונה ובעקבותיה אך בתחילת חודש 7/10. כאשר מהצד השני, המבטחת הציעה לחשב הפסדי התובע כפי תקופת אי הכושר למשך שלושה חודשים ולאחר מכן בהתאם לנכות הזמנית שנקבעה ע"י ועדה רפואית שליד המל"ל.
3. אני סבור כי תקופת אי הכושר לה טען התובע הינה מופרזת בנסיבות, עם זאת ולנוכח ממצאיה של הרופאה התעסוקתית, שכאמור, בדקה את התובע בחלוף כחמישה חודשים מיום התאונה, ומצאה כי תפקוד היד השמאלית עדיין מוגבל. כן בשים לב לחבלתו הקשה של התובע, המעקב הרפואי ולקשת העבודות שהייתה פרושה בפניו באותו שלב שכולן פיזיות, אני סבור כי נכון להכיר בתקופת אי כושר של 4.5 חודשים. תקופה זו הינה סבירה ומגלמת בחובה את כלל השיקולים והממצאים הרפואיים. מתום תקופת אי כושר זו ועד השתלבותו של התובע בעבודה, בתחילת חודש 7/10, אני נכון לחשב הפסדי ההכנסה בהתאם לנכות הזמנית, כפי שהוצע ע"י המבטחת.

4,000 * 4.5 = 18,000 ₪.

4,000 * 3.25 * 30% =3,900 ₪.

4,000 * 2 * 20% = 1,600 ₪.

סה"כ בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 27,160 ₪.

1. החל מתחילת חודש 7/10 התובע עובד במסעדה וכטענתו הוא משתכר כ-3,000 ₪ וכל זאת בשל מגבלותיו בעקבות התאונה. איני סבור כי נכון לקבל טענתו זו של התובע לירידה כה משמעותית ביכולתו לעבוד אך בעקבות התאונה והשלכותיה. בל נשכח כי תאונה זו הותירה מגבלות קלות ביותר שאין בהן כדי לבסס את הטענה לחישוב כפי הירידה בהכנסת התובע. נראה סביר לפצות את התובע מתחילת עבודתו ועד היום בראש נזק זה בסכום גלובאלי בסך- 10,000 ₪, המגלם בתוכו גם את מרכיבי הריבית וההצמדה.
2. הפסדי שכר לעתיד: כידוע קיימת מגמה מובהקת בפסיקה החותרת להתוויית שיטות חישוב אחידות מתוך שאיפה לשוויוניות באומדן הפיצוי בגין נזקי גוף . בין היתר, הדבר קיבל ביטוי בעיצובן של חזקות כגון השכר הממוצע במשק לקטינים, אך גם בקביעת הנחת העבודה לפיה הנכות הרפואית, בעניינם של נפגעים קטינים, שווה ככלל לגריעה הצפויה בהשתכרותם (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו {פורסם במאגרים}). יחד עם זאת, אין לטעות ולסבור שעסקינן בהנחת עבודה חלוטה, אלא היא מתרככת בקיומן של נסיבות מיוחדות ומשמעותיות שמצדיקות סטייה ממנה.
3. נסיבות מיוחדות אני מוצא במקרה בו עסקינן. שעה שמחצית הנכות הינה בתחום הפלסטי, נכות שהשלכתה במישור התפקודי לרוב הינה נמוכה , ואילו הנכות במישור האורתופדי הינה מינורית נכון וצודק לסטות מנקודת מוצא זו. עם זאת, חשוב להדגיש שבגיל זה, כאשר פוטנציאל השתכרותה של התובע טרם יצא לפועל, נכון וראוי להניח כי בפניו פרושה כל קשת העבודות האפשריות כפי כל קטין אחר בגילו, כאשר גם הנכויות מהן סובל התובע עלולות בהשמך הדרך לצמצם קשת זו (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ רים אבו חנא {פורסם במאגרים}). זאת בייחוד, משהערכה הצופה פני עתיד נשענת מטבעה על ספקולציות והשערות (ע"א 9980/06 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים {פורסם במאגרים}). בשים לב לאמור לעיל, להגבלה שנותרה בתנועות היד ולצלקות, לגילו של התובע וגם להלכה אני בדעה כי נכון בנסיבות להעריך את הגריעה שחלה ביכולתו של התובע לעבוד ב 3% שהינה פחות משליש הנכות הרפואית המשוקללת ועל בסיס השכר הממוצע במשק לכלל העובדים בסך 8,974 ₪ (ולא רק של העובדים הישראלים) כפי העדכון האחרון מטעם הלמ"ס מיום 5.12.13 (ע"א 4767/13, 4888/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו נתן , פסקה 8 [פורסם במאגרים]). החישוב להלן מגלם בתוכו גם האפשרות הקלושה להפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים.

8,974 * 3% * 302 = 81,304 ₪.

1. הוצאות ועזרה: בשים לב לאשפוז, לתקופה בה ידו של התובע גובסה ולמעקב הרפואי הממושך שהתובע עבר בקופ"ח וגם בביה"ח, אני נכון לקבל את טענתו של התובע כי בעקבות התאונה נזקק לעזרת הזולת, אם כי סביר להניח כי עזרה זו הייתה מצומצמת ביותר. אני גם מקבל את טענת התובע כי הוציא כספים בגין הנסיעות והטיפולים הרפואיים שעבר. לאחר שנתתי את דעתי לעובדה שעסקינן בתאונת עבודה והתובע זכאי להחזר חלקי בגין הוצאותיו מאת המל"ל באמצעות קופ"ח, אני פוסק לתובע בגין ראשי נזק אלה סכום גלובאלי בסך- 5,000 ₪.
2. כאב וסבל: בהתחשב בגילו של התובע, חבלתו ונסיבות התאונה, המעקב הרפואי, האשפוז והנכות הרפואית שהינה גם בגין צלקות בולטות ומכערות. גם בשים לב למגמה הברורה בפסיקה המחייבת העלאת הרף באשר לפיצוי בראש נזק זה, אני פוסק לתובע בגין כאב וסבל סך של- 50,000 ₪.
3. יצוין שאותה מגמה קיבלה ביטוי מוחשי ומובהק בע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות בע"מ [פורסם במאגרים]. בעניין זה כב' השופט עמית העריך את הפיצוי בגין כאב וסבל לנפגע בן כ-55 שנים הסובל מנכות רפואית אורטופדית (מוסכמת) בשיעור של 22% ואשר אושפז עקב התאונה ל-3 ימים, בסך של 150,000 ₪.

הכיסוי הביטוחי;

1. המבטחת אוחזת בהקשר זה בשתי טענות. בראשונה היא טוענת לקיומו של חריג המופיע בעמ' 25 לתנאי הפוליסה הכלליים ( להלן: הפוליסה), בזו הלשון:

" סייגים לחבות המבטח

המבטח לא יהיה אחראי לפי פרק זה ל:

ז. חבות כלשהיא בגין נער המועסק בניגוד להוראה או הוראות החוקים וגם או התקנות בדבר העסקת נוער או שלא בהתאם להן"

1. לפני שאכנס לעובי הקורה ואבחן טענתה זו של המבטחת, ראיתי להדגיש, כי עול הוכחת התממשותו של סיכון מבוטח או ליתר דיוק קיומם של תנאי הסף הקבועים בהגדרת מקרה הביטוח רובץ על שכמי התובע, שעליו להוכיח כי הנזק הנטען על ידו חוסה תחת ההגדרה הבסיסית. הדבר שונה בהוכחתם של החריגים שלגביהם בעול ההוכחה- נטלי הראיה והשכנוע- נושאת המבטחת שעליה להוכיח כי בנסיבות העניין האירוע מוחרג מתחולתה של הפוליסה, (ע"א 1854/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5), עמ, 661).
2. מטרת התניה בה עסקינן הינה שלילת החבות ולא להגדרת היקפה. הסיכון המכוסה הינו כללי בגין כל נזק שעלול להיגרם לעובד, ואילו תנאי זה מיועד לגרוע מכיסוי כללי זה. מכאן, מהותית וגם לשונית עסקינן בסייג וחריג שנטלי הוכחתו מוטלים על המבטחת ולא התובע, (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1), 450).
3. סע' 3 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א -1981 קובע בזו הלשון :

"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת ; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".

בענייננו, חריג זה צויין בעמ' 25 לפוליסה בין שלל חריגים אחרים. בפרק הרלוונטי ברשימה נ/5, שהינו ביטוח חבות מעבדים, לא נמצא זכר לחריג זה וגם לא באה הפניה לחריגים בכלל ולזה בו עסקינן בפרט. ועוד, מעיון בפוליסה גם עולה, כי המבטחת לא ראתה להבליט חריג זה לא באמצעות שימוש באותיות שונות, בהדגשה גם לא בצבע אחר. מכאן, ומנימוק זה המבטחת אינה זכאית להתנער מהכיסוי הביטוחי על יסוד סייג זה, (ע"א 5757/97, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. חמאדה, פד"י נג' (5) 849, בעמ' 863, וגם ראו ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א עמ' 667).

1. אוסיף, המבטחת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי קיימה את חובת הווידוא שחלה הן לעניין תנאים לכיסוי וגם סייגים. על המבטחת מוטלת חובה אקטיבית להסבת תשומת לבה של המבוטחת-המעבידה לתנאי הפוליסה באופן שהדבר יהיה ברור, גם לוודא הבנתה לכך שתוקפה של הפוליסה מותנה בתנאים שונים:" . אם לא דאגה קודם לכן לוודא שהמבוטח היה ער לסייגים שנקבעו על-ידיה, לא תוכל מאוחר יותר, שעה שהמבוטח יטען לזכותו החוזית, להתנער מחובת השיפוי. חברה מבטחת המסייגת את חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והוידוא "(בע.א. 4819/92, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. ישר מנשה, פד"י מט' (2) 750, 773, ראו גם אליאס, עמ' 670). המבטחת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי קיימה חובת הגילוי האקטיבית, דבר השולל כל נפקות מסייג זה.
2. המבטחת לא הסתפקה בכך וטענה גם כי משום שהמעבידה לא הודיעה לה אודות אירוע התאונה, הרי בכך היא פטורה ממתן כיסוי ביטוחי. גם כאן אני סבור כי דין טענה זו דחייה. סע' 22, ו-23 לחוק חוזה ביטוח מטילים על המבוטח החובה לדווח וגם לשתף פעולה עם המבטחת, בין בהמצאת מסמכים או מידע לשם בירור החבות. היה והמבוטח לא קיים אחר חובה זו אזי קובע סע' 24 לחוק סנקציה כלהלן:

" הכשלה של בירור החבות

(א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה ; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:

(2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור. "

1. משום שטענה זו מקדמת את עניינה של המבטחת ומהטעם שהעובדות והראיות אינן בידיעת ושליטת התובע, הרי נטלי הראיה והשכנוע בהוכחת התשתית העובדתית העומדת ביסוד טענה זו הינם, בניגוד לדעתה של המבטחת, מנת חלקה. לבד מהטענה הרי המבטחת לא הניחה תשתית ולא הוכיחה כי המעבידה לא דיווחה בסמוך לאחר התאונה וגם לא הוכח כי המבטחת לא זכתה לשיתוף פעולה מצד המעבידה. עסקינן בטענות רבות שאין בצידן ולו בדל של ראיה, כגון עדות הסוכן או נציג מטעם המבטחת, מכתבים שהופנו למעבידה או כל מסמך וראיה אחרת שבכוחם לאושש טענות גורפות וכלליות אלו. אף מעבר לכך, גם אם עובדתית לא היה דיווח או שיתוף פעולה, הרי המבטחת לא טרחה ולו להסביר הכיצד הדבר מנע או הפריע לה לברר שאלת החבות, נסיבות התאונה ויתר העניינים הרלוונטיים. המבטחת גם לא ראתה להצביע ולהניח כלים שיאפשרו שומת החיסכון הצפוי לו זכתה לדיווח ולשיתוף פעולה בזמן אמת.

סוף דבר;

לאור כל האמור לעיל, מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 173,464 ₪ בניכוי תשלומי המל"ל נ/4, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם לידי התובע.

אני גם מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט (הכוללות עלות חו"ד התובע, חלקו בהוצאות המומחה הממונה ואגרת פתיחה ) בסך של 36,000 ₪.

הסכומים ישולמו לתובע באמצעות ב"כ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ד, 15 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.