נושאה של הכרעת דין זו היא תאונת דרכים קטלנית אשר בה מצאה את מותה, במעבר חציה בכביש, הולכת רגל ילדה כבת חמש .

בעקבות האירוע התאונתי דנן הועמד הנאשם כנהג לדין.

העבירה המיוחסת לנאשם היא גרימת מוות ברשלנות – עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין ,התשל"ז – 1977, ביחד עם סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש)התשכ"א – 1961.

בפרק העובדות אשר בכתב האישום אשר הוגש כלפי הנאשם נטען כדלקמן:

נטען כי הנאשם נהג במכונית ,בסמוך לשעה 17:05 ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, והתקרב שם בנסיעה רצופה אל מעבר חצייה אשר היה מצוי בסמוך לבית מספר 120 במקום.

תואר בכתב האישום כי בעת האירוע מזג האויר היה נאה ; הכביש היה תקין ויבש ; עסקינן עפ"י הטענה בדרך עירונית בה מותרת נסיעה במהירות מירבית של 50 קמ"ש; לפני מעבר החציה – במרחק של 74.7 מטרים לפני המעבר - מצוי היה תמרור צהוב בו רשום : "האט, מעבר חציה לפניך" ; 3.9 מטרים לפני מעבר החציה ממוקם תמרור ג-7. כמו כן מפורט בכתב האישום כי תאורת הרחוב לא פעלה עקב הפסקת חשמל.

מתואר ונטען כי המנוחה חצתה את הכביש במעבר החציה יחד עם שמרטפית בת 15 ואחות המנוחה בת 3 כאשר תחילה הן חוצות את חלקו הצפוני של הכביש, נעצרות על אי התנועה שבאמצע הכביש, ממתינות עד שיעברו רכבים, ובסמוך לכך ממשיכות בחציית חלקו השני (הדרומי ע.נ) של הכביש וזאת משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם אשר נע עם מכוניתו ממערב למזרח.

מתואר כי השמרטפית אחזה בידה של בת השלוש ׁׁ)אחותה של המנוחה) ואילו האחות אחזה בידה של המנוחה, וכך חצו.

נטען כי הנאשם התקרב עם מכוניתו למעבר החציה מבלי שהאט את מהירותו ומבלי שעצר את רכבו.

נטען כי משראתה השמרטפית שהנאשם לא עוצר ומתקרב לעברן, משכה היא את ידה של האחות בת ה - 3 ולעת הזאת בריצה הן המשיכו את חציית הכביש, אך הנאשם פגע באחות בת ה-5 וזאת בהיות זו האחרונה על מעבר החציה לאחר שהספיקה לחצות כשלושה מטרים.

בהמשך נטען בכתב האישום כי כתוצאה מעוצמת הפגיעה הוטח גופה של המנוחה על הכביש והיא נפטרה בבית החולים מספר ימים לאחר מכן.

נטען בכתב האישום כי התאונה ומותה של המנוחה נגרמו כתוצאה מרשלנותו של הנאשם בכך שנהג בחוסר מיומנות ובחוסר תשומת לב לתנאי הדרך; שלא שם ליבו לכך שנהג באיזור חשוך, בשטח בנוי ולא האט את מהירות נסיעתו; שלא שם ליבו לתמרור שהזהירו כי הוא מתקרב למעבר החציה; שלא האט את מהירות נסיעתו לפני מעבר החציה כנדרש ולא בלם את רכבו במועד; שלא הבחין בהולכות הרגל בעת שחצו את מעבר החציה; שלא נקט באמצעי זהירות המאפשרים להולכי הרגל להשלים בבטחה את חציית מעבר החציה, ושלא נהג כפי שנהג סביר המכיר היטב את הכביש היה נוהג בתנאי הזמן והמקום.

הנאשם, באמצעות באי כוחו, כפר באחריותו לתאונה, הודה שנהג בזמן ובמקום במכונית פרטית מסוג סיאט ברחוב קיבוץ גלויות מכיוון מערב למזרח, והודה במבנה הדרך ונתיביה, אך כפר בכך שבסמוך לבית מספר 120 ממוקם מעבר חציה.

הנאשם הודה שנהג בנתיב אמצעי מבין שלושה נתיבים אך כפר בטענה שהתקרב בנסיעה רצופה אל מעבר החציה. הנאשם הודה שהיה מזג אויר נאה אך כפר בכך שהכביש היה יבש. הנאשם הודה בכך שמדובר בדרך עירונית שבה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. הנאשם הודה בקיום התמרור "האט, מעבר חציה לפניך", אך כפר באפשרות להבחין בו וכך גם היתה תגובת ההגנה לגבי התמרור ב-7. הנאשם כפר בתיאור התנהלות ודרך חציית הכביש ע"י הולכות הרגל. הנאשם הודה בתוצאת התאונה ובקשר הסיבתי הרפואי בין פגיעת מכוניתו במנוחה לבין מותה. הנאשם כפר בכל היבטי הרשלנות שיוחסו לו.

לנוכח הכפירה התקיים דיון הוכחות.

מטעם התביעה הוגשו ראיות ונשמעו עדים כדלקמן:

בהסכמה הוגשו דו"ח הרופא הפראמדיק (ת/1) סיכום פטירה ממחלקת טיפול נמרץ ילדים בביה"ח איכילוב (ת/2) ודו"ח נתיחה (חוו"ד מומחה פרופ' היס) מהמרכז לרפואה משפטית (ת/3).

העיד מר איתי מלכה (ע.ת.1) אביה של המנוחה, ובמסגרת עדותו הוגשו בהסכמה הודעת הפטירה (ת/4) וטופס הסכמת הנתיחה (ת/5).

העידה א.ח. (ע.ת.2) שהינה השמרטפית שחצתה את הכביש עם שתי הילדות בעת האירוע.

העיד רכז הבוחנים משטרתי מר ג'קי נמר (ע.ת.3) אשר במסגרת עדותו הוגשו הודעת הנאשם במשטרה מיום 4.12.11 (תימלול) ועמה דיסק ובו צילום הוידאו של חקירתו הנ"ל של הנאשם (סומנו ת/6, ת/7).

העיד השוטר מר בוריס וולפסון (ע.ת.4) אשר במסגרת עדותו הוגש מזכר שערך (סומן ת/8).

בהסכמה הוגש דו"ח פעולה שערך השוטר מר ליאור אשבל (סומן ת/9).

בהסכמה הוגשו גם שני מזכרים שערך השוטר יניב שרון (סומנו ת/10, ת/11).

העיד השוטר מר ינון בנימין (ע.ת.5) אשר במסגרת עדותו הוגשה הודעת הנאשם מיום האירוע (סומנה ת/12) וכן מזכר ופלט ממכשיר הווריקום (סומן ת/13).

העיד הבוחן המשטרתי מר זיו טרבלוס (ע.ת.6) אשר במסגרת עדותו הוגשו דו"ח פעולה (ת/14) תמונות מהאירוע (ת/15) וידאו מקום האירוע (ת/16) תרשים תאונת דרכים (ת/17) דו"ח בוחן הכולל חישובים ומסקנות (ת/18) דו"ח נזק (ת/19) לוח תצלומים (ת/20) תרשים תאונת דרכים שכותרתו "הצבעה ראשונה של הנהג" (ת/21) תרשים תאונת דרכים שכותרתו "הצבעה שניה של הנהג" (ת/22) מזכר (ת/23) שחזור עפ"י שתי גרסאות שונות של הנהג בדבר מיקום הפגיעה (ת/24) דיסק וידאו ניסוי נראות (ת/25) זכרון דברים על ניסוי שדה ראיה (ת/26) לוח תצלומים באותו ענין (ת/27) תרשים לענין הניסוי (ת/28) דו"ח זכ"ד (ת/29) וידאו ניסוי שדה ראיה (ת/30) דו"ח זכ"ד (ת/31) חישובי ניסוי (ת/32) מזכר (ת/33) מזכר (ת/34) דו"ח זכ"ד (ת/35) הודעת מד"א (ת/36) מזכר (ת/37) הודעת נאשם מיום 4.12.11 (ת/38) הודעת נאשם מיום 30.11.11 שעה 17:40 (ת/39) הודעת נאשם מיום 30.11.11 שעה 12:28 ובמצורף שרטוט שנעשה בידי הנאשם (ת/40) תמלול ניסוי שדה ראיה (ת/41).

עוד הוגשו מטעם התביעה: מסמך הנחיות מדור תאונות דרכים באגף התנועה הארצי מתאריך 23.6.2010 (ת/42) מסמך אגף התנועה הארצי "עריכת ניסוי שדה ראיה בחקירת תאונות דרכים" מתאריך 9.9.2008 (ת/42 א') וכן שני פסקי דין שניתנו בבית המשפט לתעבורה בת"א (ת/43, ת/44).

מטעם ההגנה העיד אך ורק עד אחד והוא אינג' מר גדי ויסמן, מומחה מטעם ההגנה.

הנאשם בחר שלא להעיד במשפטו.

מטעם ההגנה הוגשו במהלך המשפט הראיות הבאות:

הודעתה במשטרה של א.ח. (היא ע.ת 2 – השמרטפית שחצתה את הכביש עם שתי האחיות) (הודעתה סומנה נ/19), מסמך מתאריך אפריל 2001 "שיחזור תאונת דרכים מסוג פגיעה בהולך רגל" (סומן נ/2),חוות דעתו של אינג' גדי וייסמן (סומנה נ/3), ופסק דין בע.פ (נצרת) 742/97 "יצחק אשמוז נ' מדינת ישראל".(סומן נ/4).

הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

מסקנתי בעקבות מתן הדעת לראיות, לעדויות ולדין, היא שהתביעה הוכיחה כנדרש את אשר יוחס לנאשם בכתב האישום וכי אין בידי הנאשם הגנה ראויה.

להלן נימוקיה המפורטים של הכרעת הדין:

ראשית ייאמר כי משבחרה ההגנה לכפור בקיום מעבר החציה במקום (ראה נא את דברי הסניגור בפרוטוקול ישיבת ההקראה מיום 3.7.12 עמ' 3 שורה 6) אך מנגד - משלא סתרה הגנה בכל דרך את ראיות התביעה בדבר קיום מעבר החציה כמתואר במקום (ולמעשה אף חיזקה אותן ואף לא חלקה עליהן בהקשר זה בכל דרך בסיכומיה) – יש אם כך לומר כי בניגוד לדבר הכפירה הנ"ל, בהחלט קיים היה מעבר חציה במקום כמתואר בסעיף 1 לעובדות כתב האישום.

אגב, ההגנה כפרה גם בכך שהכביש היה יבש (ראה נא את עמ' 3 שורה 11 לפרוטוקול מיום 3.7.12), אך גם לענין זה לא סתרה ההגנה בכל דרך את ראיות התביעה, ואף לא חלקה עליהן בהקשר זה בכל דרך בסיכומיה, ולפיכך יש לומר כי כנטען בכתב האישום, ובניגוד לדבר הכפירה בענין זה, הכביש היה יבש.

משאין אם כך בסופו של יום מחלוקת בדבר כך שהיה מעבר החציה במקום, ראוי אולי להזכיר את אשר מתחייב על פי דין מנהג המתקרב עם רכבו למעבר חציה :

תקנה 52 (6) לתקנות התעבורה מחייבת נהג :

" להאט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו... במיוחד במקרים אלה : ... בהתקרבו למעבר חציה".

(ההדגשות שלי. ע.נ.).

תקנה 52 (3) לתקנות התעבורה מחייבת נהג להאט ובמידת הצורך לעצור גם "כשהראות בדרך מוגבלת מכל סיבה שהיא".

(ההדגשות שלי. ע.נ.).

באירוע דנן התקיימו אף השניים ולא רק האחד :

לא זו בלבד שהנאשם התקרב למעבר החציה, אלא שגם הראות בדרך היתה מוגבלת (עקב הפסקת חשמל).

ובמילים אחרות : היתה כאן כאמור הצטברות של שני היבטים שחייבו האטה ובמידת הצורך גם עצירה מצד הנאשם.

אך אלה ועוד:

תקנה 51 לתקנות התעבורה (שכותרתה " מהירות סבירה " ), אף מורה שלא לנהוג ברכב " אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך...".

תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה (שכותרתה " הולכי רגל במעבר חציה") מחייבת נוהג רכב אשר מתקרב למעבר חציה והולכי רגל חוצים במעבר, לאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך אז לעצור את רכבו לשם כך.

למרבה הצער – וכפי שיפורט - הנאשם כשל בכל אלה, הפר את כל חובותיו אלה, והתוצאה לא אחרה לבוא.

הנאשם בחר כזכור שלא להעיד במשפטו, (כך זכותו של הנאשם וסיבותיו בוודאי עמו) אך מהודעותיו של הנאשם עולה שוב ושוב כי (לגירסתו שלו) נע הוא במקום זה – באפלה ובהתקרב למעבר החציה - במהירות של 50 קמ"ש (שהיא המהירות המירבית המותרת).

לציין כי גם המומחה מטעם ההגנה לקח נתון זה (של נסיעה במהירות של 50 קמ"ש מצד הנאשם) כנתון בכל חישוביו.

לא אחר מאשר המומחה מטעם ההגנה אף נאלץ, בכל הכבוד, להודות במהלך חקירתו הנגדית כי על הנאשם היה לנסוע במהירות אחרת – איטית יותר.

(ראה נא את תשובותיו של מומחה ההגנה בעמ' 131 שורות 13-17, וגם עוד לפני כן בעמ' 120 שורה 14 לפרוטוקול)

עדת תביעה מס' 2 (השמרטפית) העידה כי רכבו של הנאשם התקרב במהירות רבה מאד מבלי לגלות סימן לעצירה והיא העריכה את מהירות נסיעתו ב- 70 קמ"ש.

אף אם אתעלם לחלוטין מהערכה זו של מהירות מפי עדת הראיה ואסתפק בהודעותיו של הנאשם עצמו על כי בחר הוא לדבריו לנוע שם במהירות המירבית של 50 קמ"ש, עדיין נותרתי עם מצב דברים מאד מטריד שבו נהג נע עם מכוניתו ברחובה של עיר באפלה ובהתקרב למעבר חציה (ובשעה שבסבירות מסתובבים הולכי רגל באיזור - ואגב הוברר כי ממש בקרבת מקום יש מרכז פעיל של תנועת נוער הימנו הגיעו בני נוער לאחר התאונה כדי לנסות לסייע) וזאת מבלי שהנהג נותן הוא את דעתו לכך שהמהירות המקסימלית המותרת איננה המהירות הסבירה המתבקשת.

כאמור – שני אלמנטים מצטברים חייבו נקיטה בהאטה,ואף במידת הצורך עצירה,של הרכב – הן ההתקרבות למעבר חציה, והן, במצטבר לכך, הנסיעה באפלת הפסקת החשמל.

ויוזכר הידוע: מעבר חציה הוא מקום מבצרם של הולכי רגל.

ויוזכר אף זאת: חובת זהירות של נהג כלפי ילדים היא אף חובת זהירות מוגברת.

הנאשם טען בשפה רפה בהודעותיו כי האט. לא פירט לאיזו מהירות האט. וגם לא בחר לעמוד מול דוכן העדים ולהחקר בהקשר זה.

לו היה הנאשם בוחר להעיד, בוודאי היה גם נשאל אודות גירסאותיו השונות בדבר המיקום שבו פגע בילדה; בדבר המוסיקה בעוצמה גבוהה שלפתע בקעה ממכוניתו עת הכניס הבוחן המשטרתי את המפתח והניע אותה כדי לבדקה לאחר התאונה; בדבר מידת היכרותו את המקום; בדבר מידת היכרותו את מעבר החציה עת חלף במקום ממש דקות לפני כן בכיוון הנגדי וטרם עשה פניית פרסה; בדבר מידת היכרותו את דבר קיום האפלה במקום עת חלף כאמור במקום דקות לפני כן בכיוון הנגדי כאמור, ועוד ועוד. אלא שהנאשם בחר כאמור שלא להעיד.

כך או כך, הסכים כאמור גם המומחה מטעם ההגנה כי נסיעה במהירות המירבית של 50 קמ"ש במקום האירוע היא נסיעה שאיננה עולה בנסיבות בקנה אחד עם המצופה מנהג מן היישוב .

לא רק בהיבט המהירות כשל הנאשם.

הנאשם כשל גם באיחור גדול בתגובה כנהג – איחור שעולה על "איחור החסד" הניתן לנהגים כמקובל בניתוח של אירועי תאונות דרכים עת אין רוצים אנו להלין על נהג שאיחר בתגובתו אך כחלקיקי שניה ועד שניה.

מחישוב אותו מצאתי כהגיוני ומוצדק שנעשה בידי הבוחן המשטרתי (ע.ת.6) לאחר שהנאשם הצביע על מיקום פגיעה שונה מזה שהצביע עליו לראשונה, ולאחר שהוברר מפי השמרטפית כי למעשה ריצתה בכביש החלה רק בהיותה כבר על מעבר החציה ובנתיב האמצעי עת חזתה שמכונית הנאשם איננה מתכוונת לעצור ועומדת לדרוס, עולה כי האיחור בתגובתו של הנאשם כנהג היה עצום ורב (2.35 שניות).

אפילו מומחה ההגנה עצמו – עת העיד הוא בפני בית המשפט על כי לשיטתו התאונה היתה נמנעת לו היה הנאשם נוסע במהירות של 31 קמ"ש - מדגיש כי נתון אחרון זה לוקח בחשבון איחור בן שניה אחת של הנהג בתגובה (דהיינו לוקח כבר בחשבון את אותו איחור חסד מקסימלי הניתן לנהגים העומדים לדין על מנת שלא להשוותם למי אשר עורך חישוביו בנחת ולא מצוי בנהיגה בזמן אמת).

רוצה לומר שבמצב הטוב ביותר לנאשם, אליבא דגירסת ההגנה עצמה מפי המומחה מטעמה – יכול היה הנאשם – אף לו היה מאחר בתגובה בשניה אחת שלמה – למנוע את התאונה לו היה מתכבד לנוע שם במהירות של 31 קמ"ש.

והרי דרישת הדין היא כזכור לנוע במהירות המותאמת לתנאי הדרך ולהאט את המהירות, ואף לעצור במידת הצורך, באם הראות מוגבלת או באם מתקרבים למעבר חציה.

במקרה דנן כאמור התקיימו שני תנאים שחייבו האטה ונקיטת זהירות יתרה בנהיגה: הן האפלה בשל הפסקת החשמל, והן ההתקרבות למעבר החציה.

קובע אני, בראייה שיפוטית, כי בכל הכבוד והערכה, צריך היה הנאשם בנסיבות אלה להתכבד ולהאט את מהירות נסיעתו, וכן, אף עד כדי 30 קמ"ש בתנאי המקום והזמן, ואינני סבור כי מדובר בדרישה מוגזמת.

האטה משמעותית של מהירות הנסיעה היתה יכולה למנוע את הפגיעה בילדה או לכל הפחות למתן את עוצמת הפגיעה בילדה.

יש לזכור: כל חטאה של הילדה בת ה – 5 היה שימוש במעבר חציה להולכי רגל.

במהלך שימוש זה במעבר החציה להולכי רגל אף כבר הגיעה הילדה כדי לב ליבו של מעבר החציה ורק אז פגעה בה בעוצמה מכוניתו של הנאשם וגילגלה אותה על הכביש.

ואף זאת יש לשים לב: הן מהודעותיו של הנאשם והן מעדותה של השמרטפית עולה בבירור כי השמרטפית והאחות הקטנה בת ה- 3 הצליחו להינצל ולא להיפגע ממכוניתו של הנאשם ולהגיע כבר לנתיב הראשון מימין כיוון נסיעת הנאשם בעוד שהמנוחה לא הספיקה ונפגעה בנתיב השני מימין כיוון נסיעת הנאשם (הנתיב האמצעי).

לא פחות משלוש הולכות רגל היו לפיכך על הכביש במעבר החציה , ואף כברת דרך ארוכה חצו הן במעבר.

ובמילים אחרות: מול עיניו של הנאשם היו מצויות כברת דרך של חצייה הולכות רגל על מעבר החציה , והוא פגע בשלישית שהתעכבה מעט.

ומדוע התעכבה? מעדותה של השמרטפית עולה כי לכשחזתה היא ,בהיותה על מעבר החציה בנתיב האמצעי, בכך שרכבו של הנאשם איננו מתכוון לעצור כלל, האיצה צעדיה ופתחה בריצה כדי להימנע מדריסה.מעדותה של השמרטפית עולה כי עשתה זאת כדי להשלים את החציה מהנתיב האמצעי לנתיב הימני ולהציל נפשן של הילדות ונפשה שלה, או אז נותקה ככל הנראה אחיזת היד של המנוחה מאחיזת אחותה.

הסניגור ביקש להלין על השמרטפת על דרך החציה.

בכל הכבוד, זה כנראה המקום לשוב ולהזכיר להגנה של מי היא זכות הקדימה במעברי חציה ולהזכיר כי מעבר החציה הוא מקום מבצרם של הולכי רגל.

אין הנאשם הנכבד יכול לגלגל את האחריות לתאונה על השמרטפית. לנאשם היו חובות כנהג.

יש לזכור: השמרטפית וילדות חצו ביחד. הן חצו כדבוקה שאחזה ידיים. הן היו במעבר חציה. דבוקה זו הופרדה רק אגב נסיון להציל חיים ממוות בדריסה.

השמרטפית פעלה באילוץ זמן והחלטה קצרים וקשים עת ראתה שהמכוניתו של הנאשם איננה נעצרת ועומדת לדרוס .

קל להיות חכם לאחר מעשה ולומר שהשמרטפית היתה צריכה לאחוז יד לכל ילדה בנפרד כדי לקדם פני אפשרות נהג רשלן.

אין להפוך את היוצרות. על הנאשם היה להימנע מלכתחילה מלכפות על הולכות הרגל מצב מצוקה וחירום בנסיון להציל נפשן במעבר חציה להולכי רגל.

גם אם נניח ,לצורך הדיון בלבד ולצורך חידודה של נקודה זו, כי אפילו לא היו הולכות הרגל אוחזות ידיים כלל. האם בכך פטור הנאשם כנהג מלכבד זכותם של הולכי רגל במעבר חציה? האם בכך פטור הנאשם כנהג מלשים לב לדרך שלפניו ופטור מלנקוט זהירות ואף זהירות יתרה?

לא זו אף זו: משמוסכם על הכל כי הולכות הרגל לא הורידו כביכול אך ורק רגל אחת לכביש או התפרצו כביכול לכביש, אלא הן חצו כברת דרך ארוכה בכביש והגיעו ללב ליבו של הכביש, ושתיים מהן אף הגיעו לנתיב הימני והאחרון, היה על הנאשם לראותן ולבטח לא לצאת מנקודת הנחה שיש רק שתי הולכות רגל ואין הולכת רגל נוספת.

ובמילים אחרות: השיחזור שנעשה ע"י המשטרה בעזרת דמות אחת אף מיטיב עם הנאשם, שהרי על מעבר החציה, מול עיניו, חצו שלוש דמויות ולא רק אחת – כאשר שתיים מהן מספיקות להשלים כמעט את החציה וניצלות.

בכל הכבוד, ניכר שהשמרטפית הצילה לכל הפחות את חיי הילדה בת ה -3 אך למרבה הצער לא עלה בידה להציל גם את אחותה בת ה-5 מידי מכוניתו הנאשם.

היבט נוסף המצוי באירוע זה הוא גירסת הנאשם על כי רכב נוסף (לגירסת הנאשם היה זה רכב מסחרי קטן מסוג ברלינגו או דומה לו) נע בנתיב השמאלי וכי הולכות הרגל חלפו לפניו.

הנאשם תאר בהודעותיו, הן במלל והן בתרשים, כיצד נסע מימין ומאחור לאותו רכב אלמוני.

ובכן, על כך יש לומר שאם טוען הנאשם כי אותו רכב אלמוני הסתיר לו את שדה הראיה לכיוון אי התנועה ממנו ירדו הולכות הרגל במעבר החציה, אזי ממה נפשך? כלום לא היה על הנאשם (במקרה נטען שכזה של הסתרה) לקדם פני סכנה, לשמור מירווח מתאים כדי שיוכל לעמוד על המצוי במעבר החציה ובקירבתו (ובפרט בתנאי הראות במקום) ?!

כלום רשאי היה הנאשם לצאת מנקודת הנחה שאין הולכי רגל שחוצים במעבר החציה בנסיבות שבהן, לטענתו, רכב הברלינגו הסתיר לו חלק ממעבר החציה ?!

ואם נותן אתה אמון בגירסת הנאשם בדבר קיום רכב כאמור, ובגירסת השמרטפית על כי רכב כאמור האט או עצר ונתן להם לעבור, כלום לא צריך היה הנאשם כנהג לשים לב להתרחשות שכזאת?!

כזכור, הנאשם בחר שלא להעיד במשפטו.

אני סבור כי זהו בהחלט התיק וזהו בהחלט המקרה המצדיק את הקביעה – עפ"י סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי- שהימנעות הנאשם מלהעיד עשויה לשמש – ובמקרה זה הלכה למעשה גם משמשת לטעמי – חיזוק למשקל ראיות התביעה (ככל שבכלל מתבקש בהן חיזוק במקרה זה).

להזכיר בהקשר משפטי זה כי הנאשם היה מיוצג בתיק זה מתחילתו ועד סופו, וכי הפרוטוקול מלמד שסניגורו של הנאשם גם הצהיר (עת נמנע הוא מהעדת הנאשם) כי הוא בהחלט ער להוראות הסעיפים 161 ו-162 לחסד"פ.

רבות הוקדש בתיק זה ע"י ההגנה לניתוח וביקורת על השיחזור ועל בחינת הנראות בכביש בניסויים שנעשו ע"י המשטרה. אינני מוצא צדק בביקורת זו.

אפנה בהקשר זה להנחיות העדכניות יותר בכעשור השנים שהגישה התביעה ,ואשר אותן אגב, ובכל הכבוד והערכה, לא הכיר מומחה ההגנה ,כך מסתבר, עובר לדיון זה. (ראה נא בהקשר זה ,ובכל הכבוד והערכה , את עדות של מומחה ההגנה בעמ' 94 שורה 6 לפרוטוקול).

אלא שאפילו הייתי מקבל כנכונה את הביקורת של ההגנה על מלאכת השיחזור , עדיין הרי הייתי נותר בתיק זה עם דבריו של לא אחר מאשר מומחה ההגנה עצמו ולפיהם אם היה הנאשם נוהג שם במהירות של 31 קמ"ש (ואפילו היה מאחר בזמן התגובה) היתה התאונה נמנעת, וגם הייתי נותר עם דבריו של מומחה ההגנה על כי 50 קמ"ש אכן לא היתה המהירות המתאימה לנסיבות.

הנאשם צריך היה אם כך להתכבד ולנסוע במהירות של 31 קמ"ש או אף פחותה מכך לנוכח תנאי המקום והזמן ובכך היה מונע מילדה בת 5 שחצתה במעבר חצייה לסיים שם את חייה, ומונע מילדה בת 3 לראות כיצד אחותה הנ"ל בת ה -5 מתגלגלת כחפץ על הכביש ולא חוזרת עמה הביתה , ולא חוזרת עוד לעולם הביתה.

מעבר חציה איננו עוד קטע כביש ככל קטעי הכביש.

מדובר במה שכבר הוגדר כ" שמורה".

שמורה אשר להולכי רגל.

כניסת כלי רכב לשמורה זו חייבת להעשות רק לאחר נקיטת אמצעי זהירות אותן דורש החוק ובצדק דורש.

צודקת התביעה בסיכומיה עת גם מדגישה היא שהשכל הישר נותן שהרכב המסחרי הקטן שתיאר הנאשם ואשר איפשר להולכות הרגל לחצות (ולגירסת הנאשם גם צפר צפירת אזהרה) צריך היה אף הוא לשמש מקור אזהרה נוסף לנאשם לפני מעבר החציה.

זאת ועוד: לשיטת מומחה ההגנה עצמו, באם אורות רכב ברלינגו זה היו תקינים – ואין לשיטתו של מומחה ההגנה סיבה לומר שהם לא היו תקינים – שפכו הם תוספת אור אל עבר איזור מעבר החציה.

כאמור, אין מדובר באירוע שבו הולך רגל פורץ לפתע לכביש.

מדובר בהולכות רגל שהראשונות בהן כבר הספיקו לחצות כשני נתיבים בכיוון נסיעת הנאשם. האחרונה בהן (המנוחה) הספיקה כבר לחצות קרוב לארבעה מטרים ולהגיע לנתיב האמצעי טרם נדרסה, ואילו הראשונה בהן ( בעקבות כך שהחישה את צעדיה לנוכח התנהלותו של הנאשם) כבר הספיקה לחצות אף אפילו מרחק רב יותר.

השמרטפית עשתה נסיון למשוך את הבנות לעבר המדרכה הימנית כדי להצילן מדריסה וכמעט הצליחה בכך. אלא שיש כאמור לזכור את המובן מאליו והוא שבמעבר חציה אין כלל מקום לכפות על הולכי רגל להציל נפשם מדריסה.

הנאשם הצביע בחקירותיו על שתי נקודות שונות בהן לגירסתו פגע עם מכוניתו בילדה.

בגירסה הראשונה (ראה התרשים /21 " הצבעה ראשונה של הנהג") הצביע הנאשם כי הילדה נפגעה בהיותה על מעבר החציה לאחר שהספיקה לחצות 3.8 מטרים מרוחב הכביש (ראה גם עדות הבוחן בעמוד 15 לפרוטוקול).

בגירסה השניה (ראה התרשים ת/22 " הצבעה שניה של הנהג") הצביע הנאשם כי פגע בילדה בהיותה 2.1 מטר אחרי מעבר החציה ולאחר שהספיקה לחצות 4.9 מטרים מרוחב הכביש.

על כך ייאמר ראשית כי גם אםחציית הולך רגל נעשית בקירבה של 2.1 מטר ממעבר חציה, עדיין יש לכבד את זכותו לחצות ואין כמובן דרור לדרוס אותו.

מיותר לציין שאפילו אם הולך רגל אף איננו חוצה כלל במעבר חציה או בקרבתו המיידית (שלא כבמקרה דנן) , אזי גם אז אין כמובן דרור לדרוס אותו, ועל הנהג לעשות הכל כדי למנוע את הפגיעה בו.

שנית ייאמר כי אם גירסתו השניה של הנאשם היא הנכונה ולפיה המנוחה הספיקה לחצות 4.9 מטרים מרוחב הכביש אזי בוודאי ובוודאי שאין כאן פריצה פתאומית לכביש. (וכך גם באם אך חצתה כבר אפילו "רק" 3.8 מטרים מרוחב הכביש).

שלישית ייאמר שבהינתן גירסתו (השניה) של הנאשם אודות פגיעהבמרחק של 2.1 מטרים ממעבר החציה לכיוון מזרח, לרשות הנאשם עמד אפילו זמן רב יותר ומרחק רב יותר למנוע הפגיעה בילדה (ואת זאת ניתח בהרחבה הבוחן המשטרתי בחישוביו).

העובדה שאין דומה מצב של עריכת שחזור, בו המשחזר יודע מראש למה לצפות, למצב של אירוע אמיתי ומפתיע לנהג בזמן אמת, לא נעלמה מעיני התביעה ולא נעלמה מעיני הבוחן המשטרתי.

מדובר, עקרונית, באשר בא לידי ביטוי בפסק הדין בעניין "אשמוז" (נ/4) ,אך אשר גם בא לידי ביטוי בהנחיות (ת/42 ות 42 (א)) אשר לכשהתוודע אליהן מומחה ההגנה במשפט זה, הסכים הוא עם המצוי בהן במישור זה, אלא שאך ציין הוא כי בדרך כלשהי (אחת מהשתיים) יש ליצור מצב שבו היבט זה של הפתעה בזמן אמת, להבדיל מצפיות ידועה מראש בזמן שחזור, יימצא ביטויו לטובת נאשם.

אלא שהבוחן המשטרתי כבר גילם את היבט ההפתעה שבמצב אמת עת לקח בחשבון את זמן התגובה אותו לקח.

מעבר לכך אף ייאמר כי הרי חישוב מספרי בלבד באם תאונה נתונה יכולה היתה להימנע איננה הרי חזות הכל.

הכוונה בדברים אלה היא לכך שאם נהג נוהג במהירות בלתי סבירה לנסיבות ובמהירות שבה הוא נוהג (במקרה זה 50 קמ"ש לגירסתו) נבצר ממנו (מספרית) מלמנוע תאונה, אזי אין הוא יוצא פטור בשל כך שמבחינה מספרית התאונה היא בלתי נמנעת במהירות בה נסע, אלא יש לו ליתן דין וחשבון מדוע מלכתחילה בחר הוא לנוע באותה מהירות בלתי סבירה – מהירות שלא איפשרה לו למנוע את התאונה.

מצאתי כי בשיחזורים ובניסוי הנראות שנעשו ע"י המשטרה ננקטה סבלנות וננקטה הגינות; מקום בו תג מזהה של שוטרת שדימתה בגובהה ובבגדיה את השמרטפית החוצה נצפה זוהר, קיבלה שוטרת מדמה זו הנחיה להסתיר את התג וכך עשתה.

לטובת הנאשם אף היתה כאמור התעלמות בשיחזורי המשטרה מכך ששלוש דמויות היו בפועל על הכביש במעבר החציה בעת האמיתית , וזאת בעוד שדמות אחת בלבד גילמה בניסוי הנראות את החציה במעבר החציה.

בכל הכבוד והערכה לנאשם הנכבד, אף קשה היה לטעמי להשתחרר מן הרושם (אגב צפיה בסרט הוידאו של ניסויי הניראות 9) כי משום מה, בעוד שהבוחן המשטרתי רואה את מעבר החציה ואת הולכת הרגל המדמה ממרחק נתון, רואה אותו הנאשם (שהעיד על עצמו בסרטון ובחקירה כי ראייתו תקינה) רק ממרחק שהוא כמחצית ממה שהבוחן המשטרתי הצליח לראות.

יתכן אולי שהנאשם הנכבד היה יכול להסביר פער זה (ולהסביר אולי גם דברים רבים אחרים – לו היה בוחר להעמיד עצמו מול דוכן העדים ולהישאל שאלות בבית המשפט).

בהחלט זכות לו לנאשם לשתוק בבית המשפט, אך עפ"י הדין לזכות זו יתכן כידוע מחיר במישור הראייתי.

פרק מקיף הוקדש ע"י מומחה ההגנה בחוות דעתו ובעדותו לכך שעל הנאשם היה להסתגל בנהיגתו בעת האירוע למעבר מאור לחושך.

בתחנת הדלק שמולה ביצע הנאשם סיבוב פרסה (ואגב צודקת בכל הכבוד התביעה בביקורתה על מומחה ההגנה על כי ניכר מעדותו שכלל לא ידע הוא עובדה זאת שהנאשם ביצע פניית פרסה ולא הגיע בנסיעה רצופה מכיוון יפו) היה אור.

אלא שכל תימוכין לא צורף או אוזכר ע"י מומחה ההגנה הנכבד לענין משמעות המעבר מאור לחושך. אף אין למצוא מה היתה מידת האור בקירבת תחנת הדלק לעומת המשכו של הכביש.

מעדותו של מומחה ההגנה אף עלה, בכל הכבוד, כי אפילו לא מדד את המרחק מתחנת הדלק למקום האירוע. ויוזכר : עסקינן כאן בטענת הגנה וככזו יש לבססה.

אך מעבר לכל אלה: הרי הנאשם נסע דקות לפני כן בכיוון הנגדי (טרם ביצע פניית פרסה וחזר עם מכוניתו לכיוון מזרח).

האם לא היה הנאשם כנהג כבר ער לכך שיש שם איזור שמצוי יותר באפילה ?

האם לא צריך היה הוא להיות ער לכך ?

ומה בכלל חש הנאשם סובייקטיבית אגב התקדמותו אל עבר מעבר החציה ?

על כל אלה יכול היה הנאשם אולי להבהיר ולהשיב מול דוכן העדים , אך כאמור הוא בחר, מטעמיו, שלא לעשות כן.

ואם רואה נהג שהוא מתקדם עם מכוניתו לקראת מקום חשוך יותר, אזי מדוע ישמור הוא על המהירות המקסימלית ולא יפחית ממנה?!

אגב, ובהתייחס לנתוניו של פסק הדין בפרשת "אשמוז", אף לא מצאתי בכל הכבוד בתשובותיו של מומחה ההגנה הסבר מניח את הדעת מדוע ישווה הוא דרך עירונית בנסיבות שבמקרה דנן (שבה יש בכל זאת מידה של תאורה כעולה מהראיות שהוגשו ובהן סרטי הוידאו) לדרך הבין עירונית החשוכה שהיתה רלבנטית בפרשת "אשמוז".

זאת ועוד: לא היתה מחלוקת בפי ההגנה כי לו היה הנאשם עושה שימוש באורות הדרך במכוניתו אזי היה משתפר שדה ראייתו.

הנאשם טען בחקירתו כי לא עשה שימוש באורות הדרך וזאת כדי לא לסנוור את כלי הרכב אשר בנתיבים הנגדיים אשר מהצד השני של אי התנועה.

בהקשר זה יש לומר שיכול היה הנאשם – ולו רגעית - ולא לשניה אחת או שתיים - "להרים" את האורות ולהבחין בתמרורים, ובנדרש במעבר החציה .

הוראות תקנה 98 לתקנות התעבורה קובעת ומסייגת כי ניתן להדליק את האור הגבוה שבפנסי החזית בדרך עירונית אם הדרך איננה מוארת כראוי.

במקרה דנן הדרך לא היתה מוארת כראוי בשל הפסקת החשמל.

הוראת תקנה 99 (א) (1) לתקנות התעבורה מורה כי יש לעמעם אורות אלה באם הנהג נוסע לקראת רכב אחר, אך עד שיעבור אותו רכב אחר.

הנאשם (שלא העיד כזכור) לא טען כי כל העת, וללא כל הפוגה, נעו כלי רכב מנגד.

ניכר אם כך לכאורה שהנאשם יכול היה להרשות לעצמו להשתמש קצרות גם באור הדרך ועל כך ניתן ללמוד הן מן האמור לעיל, והן מתקנה 99 (א) (3) לתקנות התעבורה במשמע.

אלא שכאמור, אם הדרך איננה מוארת כראוי (כפי שהיה במקרה דנן) והנהג איננו רוצה, או איננו יכול, לעשות שימוש באופציה אשר נתונה עפ"י סיפת תקנה 98 לת"ת, ממילא צריך הוא להתכבד ולהאט את מהירותו כדי שיוכל לקדם פני סכנה וכדי שלא יקלע לדריסת הולכי רגל במעבר חציה בדרך עירונית ובכלל.

מגירסתו של הנאשם בת/6 דווקא עולה כי הוא הבחין מולו בכמה דמויות בכביש.

" ראיתי קבוצה של אנשים" סיפר הנאשם.

הנאשם גם אישר כי הבחין שילדה אחת אוחזת בידה של הילדה השניה.

מעדות זו של הנאשם עולה אם כך שדווקא עלה בידו להבחין בפרטים וזאת אף עובר לניתוק היד בין הילדה בת ה -3 לאחותה בת ה-5 .

מגירסה זו של הנאשם גם עולה לפיכך שמבחינת נראות יכול היה אם כך הנאשם לראות את הנעשה במעבר החציה , ואף ראה, וזאת אף לפני השלב שהשמרטפית הצליחה למשוך את ידה של בת ה– 3 בנסיון להציל את הבנות.

הנאשם גם מוסיף ומוסר בת/6 כי במרחק האורות של רכבו הבחין במעבר החציה (ראה עמ' 25 לת/6).

בחוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה (חווה"ד נ/3), בעמוד 8 לחווה"ד, ניתן למצוא כי מומחה ההגנה בחר לחשב ולפרט מרחקי עצירה במהירויות שונות.

כך למשל במהירות של 50 קמ"ש נדרש מרחק של 29.96 מטר לעצירה; במהירות 40 קמ"ש נדרש מרחק 21.8 מטרים לעצירה; ובמהירות 35 קמ"ש נדרש מרחק 18.1 מטרים לעצירה. (ראה נא את המצוי בנ/3 עמ' 8).

לא נסתר כי תחום אור דרך הוא כ – 30 מטר ותחום אור גבוה הוא כ- 100 מטרים (ראה נא את עדות הבוחן המשטרתי בעמ' 58 שורה 6 לפרוטוקול).

יוצא אם כך שאם הנאשם מתאר כאמור בת/6 כי הוא הבחין במעבר החציה במרחק האורות של רכבו, אזי פירוש שהבחין במעבר החציה ממרחק של כ – 30 מטרים (ולציין שבניסוי שנערך בתנאי חשכה מוחלטת הבחין הבוחן במעבר החציה ממרחק של 36 מטרים) אזי – אף אם נע הנאשם במהירות של 50 קמ"ש היה בידו לעצור לפני מעבר החציה, ואילו היה הנאשם נוסע במהירות של 35 קמ"ש אזי, אליבא דחישובי מומחה ההגנה, הנאשם היה זקוק אך ורק ל - 18.1 מטרים לעצירה.

רוצה לומר שאם היה הנאשם נוסע במהירות של 35 קמ"ש ומגיב בזמן (וכזכור טען בת/6 כי הבחין במעבר החציה בתחום אורותיו ואף ידע לתאר דמויות כאמור ואף אחיזת ידיים בין הדמויות כאמור) היה נעצר כ – 12 מטרים לפני מעבר החציה.

אלא שכזכור, ובפועל, הנאשם לא נעצר כלל וכלל לפני מעבר החציה אלא נעצר רק כ – 17 מטרים אחרי מעבר החציה.

והוא שנאמר – אפילו אם נותנים לנאשם את מלוא החסד של אפשרות איחור בתגובה, עדיין נשארים עם מסקנה שלו היה הנאשם נוסע לאט יותר (כמתבקש בתנאים אלה) הוא היה מונע את התאונה.

כאמור, יכולתו של הנאשם לתאר בחקירתו מספר דמויות האוחזות עדיין ידיים פירושו חיזוק לכאורה לכך שראה הוא בעזרת אורות רכבו גם מהלכים במעבר החציה שקדמו לפגיעה, אלא שבשל מהירות נסיעתו, לא הספיק הוא לעצור לפני מעבר החציה (כדי ליתן זכות קדימה להולכי רגל להשלים בבטחה חצייתם) אלא פגע בעוצמה באחת מהן והצליח לעצור רק כ – 17 מטרים אחרי מעבר החציה ולא לפניו.

אם ראה הנאשם את הנעשה במעבר החצייה (כפי שתאר הוא בת/6) עוד בשלב בו טרם נפרדו ידי הילדות, ולמרות כל זאת לא עלה בידו לעצור את רכבו אלא אך ורק 17 מטרים אחרי מעבר החצייה, אזי אין לך אלא להסיק שאו שהנאשם כשל בנהיגה במהירות שאף עולה על 50 קמ"ש, או שהנאשם כשל באיחור עצום בתגובה, או שכשל בשילוב של שני אלה.

ההגנה והמומחה מטעמה שבו וטענו כי על הבוחן המשטרתי היה לבצע את ניסוי השחזור במהירות של 50 קמ"ש.

מת/42 ומת/42 (א) - ההנחיות המעודכנות יותר (משנת 2010) עולה כי אין הדבר כך.

אלא שכך או כך – וזו המהות - הנאשם לא צריך היה הנאשם לנוע שם כאמור בנסיבות של הפסקת חשמל והתקרבות למעבר חציה במהירות של 50 קמ"ש.

ויושם נא לב לדבר נוסף:

מדברי הנאשם בת/6 אף עולה ,מעבר לכך, כי לשיטתו של הנאשם, ולמרות שראה בשלב כלשהו את מעבר החציה (ובו גם ראה לדבריו דמויות אוחזות ידיים) לא עצר וזאת כי

" לא ראיתי כאן משהו שמהווה סכנה בשבילי" וגם הוסיף הנאשם: " אין לי חובת עצירה במעבר חציה". (ראה נא את דברי הנאשם בת/6 עמוד 26 וצפה נא בוידאו).

לטעמי - דברים מטרידים מאד לעיל מפי נהג . (ומדובר כזכור בנהג שבחר שלא להעיד בבית המשפט ולא להבהיר ולא להסביר).

המומחה הנכבד מטעם ההגנה הסתמך רבות בחוות דעתו על אמירה של הנאשם (באחת מגירסאות הנאשם ) ולפיה כ – 50 מטרים לפניו נסע רכב וכי סביר ,לשיטתו של מומחה ההגנה, כי רכב זה או אחרים " הסתירו מעיני הנאשם את הנעשה במעבר החציה". (ראה נא את עמ' 9 לחווה"ד נ/3).

אלא שהנאשם עצמו (בגירסה אחרת שלו בכל הכבוד) ציין כי הוא היה ראשון ברמזור בעת ביצוע פניית הפרסה.

הנאשם העלה אפשרות כי אותו רכב אלמוני אולי היה שם עוד ממחזור קודם של הרמזור.

לענין האמור לעיל יש ראשית לשאול הכיצד יכול רכב המצוי קדימה 50 מטרים להסתיר את הנעשה במעבר החציה באם בשלב זה אף טרם נעשתה ירידה של הולכות הרגל למעבר החציה בהינתן החישובים המספריים שהיו מקובלים מבחינת מהירות תנועת הולכי רגל גם על מומחה ההגנה.

שנית יש לשאול מדוע באם רכב מסתיר כביכול את הנעשה במעבר החציה בוחר הנאשם לנוע במהירות של 50 קמ"ש.

ושלישית – באם הנאשם היה ראשון ברמזור, הכיצד עלה בידו להדביק את אותו רכב, (רכב הברלינגו או אחר) ממחזור קודם של הרמזור, באם אין אתה אומר שמהירות הנסיעה של הנאשם היתה אם כך בהכרח גבוהה באופן שאיפשרה היא לו להדביק רכב ממחזור קודם של הרמזור ולהגיע למצב בו תיאר הנאשם את היחס בין מכוניתו לבין רכב הברלינגו.

גם על תהיות אלה (שאינן משרתות כלל את ענינו של הנאשם) יכול היה אולי הנאשם הנכבד לשפוך אור לו היה בוחר לעמוד מול דוכן העדים ולענות על שאלות.

אגב, אליבא דעדותו של מומחה ההגנה , לא היתה בלימה מצד הנאשם וזאת מאחר

" שהוא ראה את הסכנה כאשר היה קרוב מאד למעבר החציה". (ראה נא עדות מומחה ההגנה בעמוד 111 שורות 19-21 לפרוטוקול).

אלא שמנגד, הנאשם דווקא תיאר בהודעותיו כי בלם, ולגירסתו אף הספיק לצפור ולהטות הגה.

אלא שגם אם נכון הדבר שהנאשם, כדברי המומחה מטעמו, " ראה את הסכנה כאשר היה קרוב מאד למעבר החציה", אזי צריך היה הנאשם כאמור להתכבד ולהתאים את מהירות נסיעתו ואת ריכוזו בנהיגה לתנאי המקום והזמן ובפרט בהתקרבו למעבר חציה.

היבט נוסף אשר עליו חלקה ההגנה הוא המימצא של בוחן התנועה המשטרתי ולפיו השיחזור שנעשה מלמד כי אף אם היה במקום רכב מסחרי קטן כ"ברלינגו", ואף אם בחר הנאשם, כגירסתו, לנסוע בצמוד אליו ומימינו, יכול היה הנאשם להבחין גם בנעשה על אי התנועה.

על כך אומר ראשית כי נחה דעתי שהניסוי והשיחזור שנעשה אכן משקף את שגורס בוחן התנועה המשטרתי בענין זה – וסרטון הוידאו של השחזור בהחלט מדגים זאת.

שנית יש לומר שבאם נכונה עמדת ההגנה ולפיה רכב הברלינגו הסתיר מהנאשם את אי התנועה באיזור מעבר החציה, צריך היה הנאשם ממילא למנוע מצב שבו ינוע כעיוור לקראת מעבר החציה המצוי במקום וצריך היה הנאשם לשמור מירווח ומרחק מהברלינגו.

בניגוד בכל הכבוד לעמדת מומחה ההגנה, אינני סבור שהנאשם כנהג צריך היה לצאת מנקודת הנחה כי הוא " מוגן " ע"י רכב הברלינגו (כלשונו של מומחה ההגנה).

מבחן התוצאה מלמד שהיו במעברהחציה הולכי רגל שצריך היה ליתן להם זכות קדימה.

ואף את אשר מצוי באמירת השכל הישר הבא לא אחדש:

מקום שיש מעבר חציה ואי תנועה במרכז הכביש, אין לצאת מנקודת הנחה שאין הולכי רגל אשר מצויים על אי התנועה והמצויים לקראת, או במהלך, ירידה מאי התנועה למעבר החציה ,או אף כבר בחציה ממש , שהרי הדעת נותנת שאי התנועה הוא רק תחנה זמנית של הולכי הרגל בלב הכביש .

רכב אחר המצוי לפני מעבר חציה בנסיבות שכאלה איננו בגדר "מגן"(כהגדרת מומחה ההגנה) אלא אף בגדר תמרור אזהרה נוסף.

ההגנה הקדישה בכל הכבוד פרקים נרחבים בסיכומיה לטענות לפיהן לא הוכח מקום האימפקט, לא הוכחה מהירות נסיעת הנאשם ולא הוכח באיזו מהירות יכול היה הנאשם למנוע את התאונה.

ובכן, בכל הכבוד, כל אלה הוכחו גם הוכחו ברמה מספקת – ואף ,בין היתר, מתוך ראיות ההגנה עצמה.

כעולה מלוחות התצלומים בהן מצביע הנאשם על מיקום האימפקט, הודעת הנאשם, כמו כן גירסת השמרטפית, יש בהחלט לקבוע כי האימפקט אירע במעבר החציה או בקירבתו המיידית של מעבר החציה , וזאת כאשר הולכת הרגל המנוחה הספיקה כבר לחצות חלק ניכר מרוחב המעבר (לכל הפחות את כל הנתיב השמאלי).

אין באירוע זה צורך ביותר מכך לענין קביעת מקום אימפקט כדי לנתח את שאלת האחריות.

אסביר להגנה, ככל שהדבר מצריך הסבר, ובכל הכבוד, כי להבדיל למשל ממקרה של התנגשות שני כלי רכב שבה מבקש אתה לדעת ולנתח איזה כלי רכב מבין השניים סטה לנתיב נסיעת הרכב האחר (או אז אכן נדרשת בחינה מדוקדקת של מיקום האימפקט לשם הכרעה בשאלת האחריות), במקרה שלפנינו, ובאם מוסכם על הכל שהולכת הרגל הספיקה לעבור במעבר החציה (או בקירבתו המיידית) משמאל לימין לכל הפחות 3.8 מטר של רוחב הכביש (לפי גירסה אחת של הנהג עצמו) או 4.9 מטרים של רוחב הכביש(לפי גירסה שניה של הנהג עצמו), וכשלכך מתלווה גירסת השמרטפית והעובדה כי היא הצליחה להגיע לנתיב הימני והיתה עדיין על הכביש עם בת ה-3 בעת האימפקט, אזי די באלה לשם הכרעה, שכן אפילו אם לוקחים את הנתונים הטובים ביותר לענינו של הנאשם, עדיין נותרים עם עובדה פשוטה אחת – אשר לגביה הסכים מומחה ההגנה עצמו – כי לו היה הנאשם מאט מהירותו (ואף בהינתן איחור מקסימלי בתגובת נהג) היה הנאשם יכול למנוע את התאונה.

ובמילים אחרות: די בכך שאין מחלוקת שמיקום האימפקט הוא כאשר הספיקה הולכת הרגל לחלוף (במקרה שהכי מיטיב עם הנאשם) 3.8 מטרים מרוחב הכביש טרם נפגעה, על מנת להדגים – יחד עם הנתונים הנוספים שנותחו - את אחריות הנאשם בנסיבות המקום והזמן. ושוב יש אולי צורך ,בכל הכבוד, להזכיר להגנה כי במעבר חציה אין הנהג המתקרב והולכי הרגל החוצים מתחרים בינהם על זכות הקדימה.

ובאשר להשגות ההגנה בסיכומיה באשר לקביעת מהירות נסיעת הנאשם, הרי שדומני כי בהינתן החלטת הנאשם שלא להעיד במשפטו ולסתור דבריו החוזרים ונשנים בהודעותיו לפיהם נסע במהירות של 50 קמ"ש, אין הגנה יכולה להלין על כך שמהירות זו (שגם המומחה מטעמה לקח כנתון ) היא המהירות שנלקחה בחשבון.

לטובת הנאשם לא נלקחה מהירות גבוהה מ-50 קמ"ש כעולה מתיאורה של עדת הראיה הנוספת (היא השמרטפית) וכעולה גם בסבירות מכך שרק אחרי כ-17 מטרים אחרי מעבר החציה עלה בידי הנאשם לעצור את רכבו בה בשעה שסיפר הוא כאמור על עצמו כי הוא ראה את מעבר החציה בתחום אורות רכבו ואף ראה דמויות הילדות אוחזות ידיים.

זאת ועוד : אף איש לא בא בחשבון וחישוב עם הנאשם הכיצד הצליח הוא כאמור להדביק עם מכוניתו, אחרי פניית הפרסה שביצע, את רכב הברלינגו ולנוע בצמוד אליו מימינו באיזור מעבר החציה.

ולענין ביקורת ההגנה בסיכומיה לענין קביעת המהירות שבה ניתן היה למנוע התאונה, הרי הבוחן המשטרתי דווקא ניתח כל זאת זאת בהרחבה בקובעו את רמת האיחור של הנאשם בתגובה ואת המיקום בו יכול היה להעצר לפני מעבר החציה ולמנוע את התאונה.

ולהזכיר – מומחה ההגנה עצמו אף חישב ומצא כי לו היה הנאשם מאט ל- 31 קמ"ש (ואפילו מאחר איחור מקסימלי בתגובה ) יכול היה הנאשם למנוע את התאונה. (שלא לדבר על לכל הפחות להקטין את עוצמת הפגיעה בילדה).

הנה כי כן, דין כל טענות ההגנה הנ"ל בסיכומיה, להידחות.

ההגנה הוסיפה וטענה בסיכומיה כי היה צריך לשיטתה לבדוק ולקחת בחשבון את שדה הראיה של הנאשם אל עבר מעבר החציה וזאת מנקודה ימנית של רכב הברלינגו.

בהקשר זה יש ראשית לומר שניסוי שדה הראיה בהשתתפות רכב ברלינגו, ובהינתן ההנחיות שנתן הנאשם עצמו במהלך הניסוי לענין מיקומו של רכב הברלינגו ,מלמד כי דווקא לא היתה הסתרה אל עבר אי התנועה.

שנית יש לומר בהקשר זה את הדבר הבסיסי שכבר נאמר לא אחת בהכרעת דין זו ולפיו באם בקירבת מעבר חציה יש הסתרה, נדרש הנהג לנקוט זהירות יתרה ואף כדי עצירה (וזאת כמיצוות התקנות) וזאת להבדיל מנטילת סיכון והימור ע"י הנהג לפיו מוסתרים אולי מעיני הנהג הולכי רגל המצויים במעבר החציה.

כעולה מתשובותיו של מומחה ההגנה לשאלות הספורות שהיפנה אליו בית המשפט (ראה נא בעמוד 132-133 לפרוטוקול), הכיר מומחה ההגנה לא רק בכך שהיה בידי הנאשם להאט; לא רק בכך שאם היה רכב "ברלינגו" כמתואר על ידי הנאשם אזי רכב זה הגדיל באמצעות אורותיו את טווח התאורה, אלא גם בכך שנסיעה איטית יותר מצד נהג מאפשרת גם הסתגלות טובה והדרגתית יותר למעבר בין אור לחושך.

אכן, הפסקת החשמל לא תרמה לבטיחות באיזור זה אלא צמצמה אותה.

אלא שתופעה של הפסקת חשמל בדרך עירונית היא אירוע שיכול להתרחש.

מצופה מנהג להתאים כאמור את מהירות נסיעתו ובמידת דריכותו בנהיגה בהתאם לתנאי הדרך.

לא הפסקת החשמל , לא השמרטפית , ולא ילדה מנוחה בת 5, הן אשר יכול הנאשם לגלגל עליהן את האחריות לכך שפגע הוא כנהג למוות בהולכת רגל שחצתה כדין במעבר חציה בדרך עירונית והספיקה כבר לעבור חלק ניכר ממנו כאשר שתי הולכות רגל אף בקירבתה מול פני הנהג.

בדיוק בגלל הפסקת החשמל ובגלל שהתקיים קושי יחסי לראות את אשר רשום בשלטים ובתמרורים שבצידי הדרך, היה על הנאשם להאט את מהירות נסיעתו, ולא כל שכן כאמור, ובמצטבר לכך, גם להאט את מהירות נסיעתו לנוכח התקרבות למעבר החציה (אשר אותו עבר כמה דקות לפני כן בדרכו ממזרח למערב טרם עשה את פניית הפרסה).

גם הדרך שבה בחרה השמרטפית לאחוז את ידי הבנות לא יכולה להסיר מכתפי הנאשם את האחריות.

הנאשם, כנהג, לא צריך היה כלל להכניס את הולכות הרגל הצועדות יד ביד על מעבר החציה למצב של חירום ומצוקה אשר בו תאלץ השמרטפית לנסות להציל נפשות על מעבר החציה על ידי משיכת הילדות בנסיון להצילן.

יש לשוב ולהדגיש את הידוע: מעבר החציה הוא מבצרו של הולך הרגל. על הנאשם היה להימנע כאמור מליצור מצב שבו הולכות הרגל העושות דרכן על מעבר החציה יעשו להצלת נפשן במעבר החציה, לא ע"י משיכה, לא ע"י בריחה,ולא בנסיון להימלט מפגיעת מכוניתו הדוהרת.

לסיכום : מדובר באירוע תאונתי של פגיעת הנאשם עם מכוניתו בהולכת רגל במעבר חציה כאשר הולכת רגל זו, ולא כל שכן שתיים נוספות שצעדו עמה, כבר הספיקו לעבור כברת דרך ארוכה במעבר החציה.

אין לראות רשלנות תורמת של הולכות הרגל.

לא נסתר כי הולכות הרגל עמדו תחילה והמתינו על אי התנועה טרם ירידתן לכביש; לא נסתר כי תחילה הלכו בהליכה רגילה ולא רצו; ולא נסתר כי החלה ריצה רק בשלב שבו כבר חלפו על פני נתיב נסיעה שלם, ולא סתם כך פתחו הן בריצה אלא כדי להציל נפשן עשו זאת.

כאשר פוגע נהג בהולך רגל העושה דרכו הלגיטימית ולאורך כברת דרך במעבר חציה, הראשון שנדרש "ליתן הסברים" הוא הנהג, ובצדק נדרש.

במקרה זה "הסבריו" של הנאשם – שגם בחר שלא להעיד – הם הסברים שאינם מספקים וגם רווים בכל הכבוד בסתירות ובתהיות מהותיות ואף מטרידות.

ובמילים מעט יותר משפטיות: אין לנאשם הגנה.

לאחר כל זאת מורשע לפיכך הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום – גרימת מותה ברשלנות של הילדה א.מ., וזאת לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ביחד עם סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א – 1961.

ניתנה היום 4.3.14 במעמד הצדדים.