בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 16.5.12, בה הוריתי על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש עד למתן פסק דין בעניינו, מכוח הוראת סעיף 46 ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן- פקודת התעבורה).

באותה החלטה הותר למבקש להגיש בקשה לעיון חוזר לאחר חלוף 10 חודשים, נוכח העובדה שאותו מועד עדיין לא היה ידוע לוח הזמנים שנקבע לשמיעת הראיות. לכן, לא ניתן היה לבדוק האם הצפי הוא כי ההליכים יסתיימו תוך זמן סביר.

בדיעבד מתברר כי נעשה מאמץ משמעותי לקידום ההליכים. התקיימו מספר ישיבות החל מנובמבר 2012 ועד יולי 2013, בהן נשמעו ראיות מטעם שני הצדדים. כפועל יוצא מסיום שמיעת הראיות, התיק עומד היום כמעט בישורת האחרונה. מלכתחילה, המועד שעד אליו היו אמורים שני הצדדים להגיש את סיכומיהם נקבע ליום 31.10.13, אך עקב נסיבות אישיות הסכימו הצדדים כי מועד זה יוארך עד ליום 1.12.13.

בבקשה לעיון חוזר, נטען כי קיים סיכוי בלתי מבוטל כי בסופו של יום המבקש יזוכה מכל אשמה. בהחלטה זו אדון האם יש ממש בטענתה זו של ההגנה לקיומו של סיכוי סביר לזיכויו של המבקש. תחילה, יש לשוב ולהזכיר את המערכת הנורמטיבית לדיון בבקשה וכן לסקור את נסיבות התאונה.

א. המסגרת הנורמטיבית על פי סעיף 46 ב' לפקודה:

הוראת סעיף 46 ב' לפקודה קובעת כי:

1. הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו.
2. בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.

(ג) הורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא לדחות את מועד הפסילה למועד שיקבע.

שתי תכליות חשובות עמדו ביסוד חקיקתו של סעיף 46 ב' לפקודת התעבורה:

האחת, קביעת חזקת מסוכנות של בעל רישיון נהיגה שכנגדו הוגש כתב אישום בגין גרימת תאונת דרכים קטלנית, מעצם הגשתו, בעוד הנטל להפריך חזקה זו מוטל על שכמו של בעל הרישיון.

ראה, בש"פ 9437/11 איאד אבו סלוטה נ' מדינת ישראל, שם קבע כבוד הנשיא גרוניס, כי:

"כאשר מתברר חשד לגרימת תאונת דרכים קטלנית מתהפך הנטל. ככלל, במקרים כאלה ייפסל רישיון הנהיגה, אלא אם הנאשם הציג טעמים משכנעים המצביעים על היעדר מסוכנות."

השנייה, להעביר מסר ברור כי מי שנטל חיים, מן הראוי שלא ינהג כל זמן בירור משפטו.

ראה, בש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל, (להלן-ענין מזרחי), שם פסק כבוד השופט רובינשטיין, כי:

"המסר שבסעיף 46 ב' הוא, שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות דרכים קטלניות, כדי להגן על הציבור ולהרתיע, וגם - לדעתי - לאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו. בית משפט זה גם פירש את הסעיף באופן מחמיר."

באשר לפן הראייתי, קבע כבוד השופט רובינשטיין בעניין מזרחי, כי:

"הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב האישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה עומדות כנגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור. ומכאן שהתביעה אינה נדרשת לשכנע שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה.... בנידון דידן חזקת המסוכנות לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום."

ב. נסיבות התאונה:

התאונה דנן גרמה למותה של הקטינה א.מ., ילידת 2.6.07 (להלן המנוחה).

בתאריך 29.11.2011, שעה 17:05, נהג המבקש ברכב מסוג סיאט ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבי נסיעה, מכיוון מערב לכיוון מזרח, והתקרב לבית מס' 120, אשר בסמוך לו משורטט מעבר חצייה, מופרד באי תנועה.

אותה עת שררו התנאים הבאים: מזג האוויר היה נאה והכביש תקין ויבש. הדרך היא עירונית, בה מותרת נסיעה במהירות שאינה עולה על 50 קמ"ש.

במרחק של 74.7 מטרים לפני מעבר החצייה מוצב תמרור ה-8 צהוב, שהורתו: "האט מעבר חצייה לפניך". במרחק של 3.9 מטרים לפני מעבר החצייה מוצב תמרור ג-7, שנועד להצביע על מיקומו של מעבר החצייה. אותה שעה לא פעלה תאורת הרחוב עקב הפסקת חשמל.

המנוחה וילדה נוספת בת שלוש, היו במועד האירוע תחת השגחתה של שמרטפית ילידת 1996, ושלושתן חצו את הכביש מכיוון צפון לדרום, משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם.

נטען כי המבקש התקרב למעבר החצייה, מבלי שהאט את מהירות נסיעתו ומבלי שעצר את הרכב, ומשהבחינה בכך השמרטפית, אחזה בבת השלוש ושתיהן רצו ימינה על מנת לחמוק מהרכב.

הנאשם פגע עם רכבו במנוחה לאחר שהספיקה לחצות כשלושה מטרים מרוחבו של מעבר החצייה.

כתוצאה מעוצמת הפגיעה, הוטח גופה של המנוחה אל הכביש, והיא פונתה לבית החולים במצב קשה עם נזק חבלתי חמור בראש, בכבד ובריאות, ומקץ ימים ספורים נפטרה.

מומחה שערך נתיחה לאחר המוות, קבע כי מותה נגרם עקב חבלה קהה לראש ולגוו, בכוח רב יחסי, אשר בעקבותיה התפתחה תסמונת כשל נשימתי.

ג. ממצאי בוחן התנועה:

ביום 4.12.11 ערך בוחן התנועה מספר ניסויים, לאחר שהמקום הוחשך.

בניסוי הראשון תמרור ה-8 עדיין הבהב, וזוהה ממרחק של 64 מטרים. מעבר החצייה זוהה ממרחק של 35 מטרים.

בניסוי השני, תמרור ה-8 כבה, מעבר החצייה זוהה ממרחק של 36 מטרים, ותמרור ג-7 ממרחק של 28 מטרים.

היא הנותנת כי מעבר החצייה זוהה ממרחק כמעט זהה בשני הניסויים.

בנוסף, בוצע ניסוי תוך נהיגה ברכבו של המבקש, במהלכו חצתה את הכביש לרוחבו הן בהליכה והן בריצה, שוטרת שמידותיה כשל השמרטפית. מסקנתו של בוחן התנועה הייתה כי ממרחק של 66.5 מטרים ניתן להבחין בדמות החוצה את הכביש בנתיב השמאלי, אך כאשר הדמות עברה לנתיב האמצעי היא נעלמה מעט עקב תנאי התאורה.

במקום התאונה שלושה נתיבי נסיעה לכיוון מזרח. רוחבו של הנתיב השמאלי הוא 3.3 מטרים, ורוחבו של כל אחד מהנתיבים האחרים הוא 3.6 מטרים. אין חולק כי המבקש נסע בנתיב האמצעי.

המבקש הצביע כי מקום הפגיעה במנוחה הוא לאחר שחצתה 3.8 מטרים מרוחבו של מעבר החצייה.

בוחן התנועה ערך תחשיב באשר לזמן חצייתה של המנוחה את הכביש עד אשר נפגעה.

היות ומדובר בקטינה שגילה מתחת לגיל 6, קצב הליכתה הוא 0.7 מטר בשנייה.

עם זאת, הבוחן התחשב בעובדה שהמנוחה צעדה בלווי שמרטפית בת 15, ולכן העריך כי קצב הליכתה היה מטר אחד בשניה. מכאן שהמנוחה חצתה את הכביש במשך 3.8 שניות טרם הפגיעה בה.

המבקש טען כי נסע במהירות של 50 קמ"ש, מכאן שבשניה אחת נסע 13.88 מטרים, וב- 3.8 שניות נסע 52.74 מטרים. כפועל יוצא מכך, יש לקבוע כי מעת בו ירדה המנוחה לכביש, היה למבקש שדה ראיה למרחק של 52.74 מטרים.

ד. טיעוני המבקש בבקשה לעיון חוזר:

ההגנה טענה כי אירוע התאונה נעוץ בשדה ראיה בעייתי ובחשכה ששררה עקב הפסקת החשמל.

עוד נטען כי בוחן התנועה ערך חישוב לקוי ושגוי של שדה הראיה, בפרט נוכח התעלמותו מגורם ההפתעה. את יתדותיה תמכה ההגנה בחוות דעתו של המומחה מטעמה, אינג' גדי וייסמן (להלן-המומחה), אשר קבע כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. וזאת לדעת, המבקש עצמו נמנע מהעיד ולמסור את גרסתו אודות דרך נהיגתו, תנאי הדרך ואופן התרחשות התאונה, והשלכות הימנעותו זו תידונה להלן.

ה. עיקרי חוות דעתו של המומחה:

1. ניסוי שדה הראיה שערך בוחן התנועה לא בוצע בהתאם להנחיות המשטרה, על פיהן נדרש כי יבוצע באותם תנאים ששררו בעת התאונה. כך למשל: בעוד שמבקש טען כי נסע במהירות של 50 קמ"ש, בוצע הניסוי בנסיעה איטית תוך עצירות רבות, הולכת הרגל שהוצבה על מעבר החצייה לא הייתה בגובהה של המנוחה, מדידת שדה הראיה ביחס לנראותה של הולכת הרגל בוצעה כאשר הרכב אינו בנסיעה, אלא בעצירה. הניסוי לא בוצע פעמיים באותם תנאים לשם קביעת מהימנותו, וכן לא נבדקה כראוי השאלה אם רכב אלמוני שנסע לפני המבקש הסתיר את שדה ראייתו לעבר מעבר החצייה.
2. המבקש מסר בהודעתו כי במרחק של 50 מטרים לפניו נסעו כלי רכב. הבוחן לא ערך שחזור על מנת לקבוע אם כלי רכב אלה חסמו את שדה הראיה של המבקש. יתירה מזו, לא ניתן לקבל את מסקנתו של הבוחן כי שדה הראיה לעברו של הולך רגל החוצה את מעבר החצייה, עמד על 66.5 מטרים, כיוון שסביר להניח כי שדה הראיה של המבקש הוסתר על ידי כלי הרכב שנסעו במרחק של 50 מטרים לפניו. לפיכך, הגיע המומחה למסקנה כי שדה הראיה עמד על 50 מטרים.
3. לפי ע"פ 742/98 (מחוזי-נצ') יצחק אשמוז נ. מדינת ישראל, (להלן – פסק דין אשמוז) - יש להבחין בין מצב בו הנהג יודע מראש כי עצם או דמות מצויים לפניו, לבין מצב בו אינו יודע על הימצאותם. אם הנהג אינו מודע מראש לסכנה, וזו נתגלתה באופן פתאומי - יש להפחית 50% משדה הראיה שנמדד בניסוי.

לפיכך, יש לקבוע כי שדה הראיה האפקטיבי עמד על 25 מטרים בלבד, על ידי הפחתת 50% מהמרחק בין רכבו של המבקש לבין כלי הרכב שנסעו לפניו.

1. המבקש טען כי נסע במהירות של 50 קמ"ש, אך גם לו נסע במהירות של 35 קמ"ש, שהינה מהירות סבירה בהתאם לתנאי הדרך, הייתה התאונה בלתי נמנעת. במהירות של 35 קמ"ש מרחק העצירה של הרכב הוא 18.1 מטרים. אם היה המבקש נוסע במהירות של 35 קמ"ש, אך עקב איחור בתגובתו לא היה מצליח למנוע את התאונה, היה זה איחור קל של 0.7 שניה, שאין להעמיד לדין פלילי בגינו.
2. בחינת ניסוי שדה הראיה שערך בוחן התנועה, מצביעה כי התאורה בתחום תחנת הדלק דלקה גם כאשר תאורת הרחוב לא פעלה. תחנת הדלק מצויה בקרבת מקום התאונה, ומכאן עולה כי המבקש נסע בקטע כביש מואר, אשר הפך לחשוך. במצב זה, נדרש זמן התאוששות עד אשר עיני הנהג מסתגלות לחשיכה, אשר משכו עשוי להגיע עד לכדי 6 שניות.

ו. דיון וניתוח טענותיו של המומחה:

אני סבורה כי בחוות דעתו של המומחה נפלו פגמים היורדים לשורשו של ענין, אשר יש בהם כדי להטיל ספק אם ניתן לייחס לה משקל של ממש.

אדון בחלק מטענותיו של המומחה להמחשת טענתי זו.

1. המומחה קבע כי שדה הראיה של המבקש עמד על 50 מטרים. קביעה זו כשלעצמה אינה פסולה, והיא אף מתיישבת עם התחשיב שערך בוחן התנועה, לפיו שדה הראיה עמד על 52.74 מטרים. עם זאת, המומחה הודה כי ביסס את קביעתו אודות שדה הראיה רק על אמרה בודדת של המבקש ולפיה, במרחק של 50 מטרים לפניו נסעו כלי רכב.

בתיק זה נערכה עבודת בוחנות מקיפה. ניתן להתווכח עם מקצועיותה או ממצאיה, אך לא ראוי להשתית חוות דעת מקצועית אודות שדה ראיה, רק על סמך אחת מאמרותיו של המבקש.

וזאת לשים לב, המומחה פירט בחוות דעתו מהם החומרים שעליהם הסתמך לשם עריכתה, ונמצא כי פגישה עם המבקש לא נכללה בגדר עבודת ההכנה שערך. היא הנותנת כי המומחה לא קיבל מהמבקש נתונים אודות מיקום כלי הרכב שנסעו לפניו. לא זו אף זו, קיימות אמרות נוספות של המבקש המתייחסות במישרין לנושא זה, אך המומחה לא מצא לנכון לערוך בירור עם המבקש אודות אמרות אלה, או להתייחס אליהן בדרך כלשהי בחוות דעתו.

כך למשל, בחקירתו מיום 4.12.11 טען המבקש כי בעת שביצע פניית פרסה מכיוון מערב למזרח, היה בכיוון נסיעתו אור ירוק. לפיכך, כלי רכב שנסעו לכיוון ישר מזרחה, עברו כבר את הצומת והיו רחוקים ממנו כדי 200-300 מטרים. הוא הוסיף כי מתחנת הדלק לא יצאו כלי רכב אשר השתלבו בתנועה לכיוון מזרח.

המומחה הצדיק את היצמדותו לאמרתו הבודדת של המבקש, בנימוק שבמשפט פלילי יש להעדיף את הגרסה שיש בה כדי להיטיב עם הנאשם. לא אוכל לקבל גישתו זו. מקום בו קיימים נתונים שונים שנאספו בשטח, אכן יש לבכר את הנתון המטיב עם הנאשם. אולם אין להחיל כלל זה על אמרתו של נאשם במשטרה, שעה שהנאשם בחר להימנע מלהיחקר בחקירה נגדית אודותיה. למעשה, לגישת המומחה, אמרתו של המבקש במשטרה הינה בגדר ראיה לאמיתות תוכנה. קבלת גישה זו תפתח שער לחמוק מחקירה נגדית, ותביא למצב בו אמרות שנמסרו במשטרה יהיו כמעט חסינות מפני ביקורת שיפוטית.

בהקשר זה יש להביא את דבריו של בית המשפט המחוזי בע"פ 33273-09-11 (מחוזי-ת"א) מדינת ישראל נ. סמיונוב, (להלן – ענין סמיונוב), כדלקמן: "אכן, נטל השכנוע מוטל עד סוף כל הסופים על התביעה. אין בכך כדי לומר שהנטל הטקטי אינו עובר אל הנאשם לעיתים (ברמה המוטלת עליו), אין בכך גם כדי לומר שהשתיקה – אין לה משמעות. לא בכדי נתן המחוקק, בסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, תג מחיר לשתיקה. ..

הצורך בעמידה על דוכן העדים אינו נעוץ דווקא בזיכרונו של נאשם, שאולי לא השתפר מאז נחקר במשטרה, אלא בצורך להתרשם ממנו, כאשר הוא מתמודד בטענות המוטחות כנגד הגרסה אותה העלה. משום כך, גם לא תתקבל גרסה מזכה, שהושמעה בחקירה כראייה לאמיתות תוכנה, אם הנאשם בוחר שלא להיחקר עליה בבית המשפט."

1. המומחה טען בחקירתו כי ניסוי שדה הראיה הינו הכלי הטוב ביותר שיש בידי חוקרי תאונות הדרכים. בה בעת הצדיק המומחה את הפחתת שדה הראיה באופן כה משמעותי עד לכדי 50%, באמרות, כגון: "איש לא יכול להיכנס לעיני הנהג", "אף אחד לא יכול לבוא ולהיכנס לראשו של הנהג בזמן התאונה" (פרוט' עמ' 122). מכאן כי לדעתו אין די בקביעה "יבשה" של שדה הראיה, אלא יש להפעיל שיקול דעת ולהביא בחשבון גורמים נוספים.

והנה, מתברר כי המומחה עצמו לא מצא לנכון לפגוש במבקש על מנת לשמוע את גרסתו, ולנסות להבין מפיו במה הבחין בזמן נסיעתו עד אירוע תאונה. לא זו אף זו, המבקש עצמו לא מצא לנכון להעיד, על מנת לשכנע את בית המשפט כי בנסיבות המיוחדות עמן נאלץ התמודד, ראוי להפחית את שדה הראיה באופן משמעותי, ולחילופין להאריך באופן ניכר את זמן התגובה, תוך חריגה מהוראות הנוהל המשטרתי.

1. בחוות הדעת נטען כי המבקש נחשף בתנועתו לקטע כביש מואר באזור תחנת הדלק, אשר לפתע הפך חשוך. בשל מעבר פתאומי זה, כך נטען, נדרש המבקש לזמן הסתגלות. טענה זו אודות כשל בשדה הראיה עמו נאלץ המבקש להתמודד בעת שנסע לעבר מעבר החצייה, הינה טענת הגנה מובהקת. ראה, בעניין סמיונוב, שם נפסק כי הטענה לפיה שדה הראיה של הנאשמת הוסתר עקב תנועה שנסעה בנתיב הנגדי, הינה בגדר טענת הגנה.

המבקש לא מסר בהודעותיו השונות דבר שיש בו כדי לתמוך באמור בחוות הדעת בהקשר זה. הוא לא טען כי הופתע מהחשיכה ואף לא טען כי התאורה פעלה בסמוך לתחנת הדלק. תוצאת הימנעותו של המבקש מהעיד הינה אחת - אין בפני בית המשפט גרסה לפיה במהלך נסיעתו, עובר לתאונה, נחשף לקטע כביש מואר שהפך חשוך.

המומחה בחן את צילומי הניסוי שנערך ביום 4.12.11. לצורך הניסוי הוחשכה תאורת הרחוב, אך התאורה סמוך לתחנת הדלק עדיין פעלה. מכאן ביקש המומחה להסיק כי מצב דברים זה שרר גם בשעת התאונה, מבלי שערך בדיקות שניתן היה לבצען ללא קושי. המומחה לא בדק בחברת החשמל או בעירית תל אביב, האם חרף הפסקת החשמל בשעת התאונה, פעלה התאורה בתחנת הדלק. הוא אף לא בירר אצל גורמים אלה, האם תאורת הרחוב פעלה במסלול הנגדי, היינו, מכיוון מזרח למערב. נתון אחרון זה הינו מהותי, שכן המבקש נסע תחילה מכיוון מזרח למערב, ובצומת בו ממוקמת תחנת הדלק, ביצע פניית פרסה וחזר על עקבותיו.

אם תאורת הרחוב לא פעלה גם במסלול הנגדי, המבקש יכול וצריך היה להבחין בכך עוד בעת נסיעתו לכיוון מערב, והיה עליו לדעת מראש כי הוא עתיד לנסוע בקטע דרך חשוך. ואכן, בחקירתו מיום 4.12.11 נשאל המבקש האם תאורת הרחוב לא פעלה גם במסלול נסיעתו מערבה, והשיב: "כנראה שכן" (עמ' 7 ,שורה 35) ובהמשך: "סביר להניח שכן זה היה כמה דקות לפני כן." (עמ' 8, שורה 1).

המומחה מצדו לא היה מודע לכך שהמבקש ביצע פניית פרסה, אלא הניח שהמבקש נסע נסיעה רצופה לכיוון מזרח, ובעדותו הודה כי: "אני לא הבנתי שהוא עשה פרסה בצומת הזה" (פרוט' עמ' 118, שורה, 18). תמיהה היא כיצד ניתן לקבוע כי המבקש לא ידע מראש כי ייכנס לקטע דרך חשוך, מבלי להביא בחשבון את נסיעתו בכיוון הנגדי, באותו קטע דרך, דקות ספורות קודם לכן.

יתירה מזו, המומחה לא מצא לנכון לערוך מדידות שלא היה כל קושי לבצען. הוא לא מדד מהו טווח התאורה של תחנת הדלק, ואף לא מדד נתון מהותי נוסף: מהו המרחק בין תחנת הדלק לבין מעבר החצייה. לא מן הנמנע כי מדובר במרחק שהזמן הנדרש לעבור אותו עולה באופן מובהק מהזמן הנדרש להסתגלות לחושך ולפיכך, אין כל נפקות למעבר מאור לחושך, אם וככל שהיה.

בעדותו מיום 9.7.13, ניסה המומחה להשלים חלק מהחסר. עתה טען כי טווח התאורה של תחנת הדלק הינו 100 מטרים לערך, והוסיף: "נכון שעניתי שלא מדדתי. היום כשהסתכלתי הבנתי שמדובר בנסיעה של כ-100 מטרים בשטח מואר וכניסה לשטח החשוך לקראת התאונה...נכון שהערכתי את זה בדרך לכאן בשעות היום."

מכאן עולה כי האפשרות שהעלה המומחה לפיה המבקש עבר באופן פתאומי ממצב של אור לחושך, לא בוססה כנדרש מבחינה עובדתית, עד כדי שתקים ספק סביר.

1. בפסק דין אשמוז, נהג המערער בחשיכה מוחלטת בכביש בין עירוני מכפר תבור אל כפר קמא. בדיעבד התברר כי לפניו נסע טרקטור, הגורר אחריו עגלה בה לא הותקנו פנסים, כאשר העגלה הסתירה את אורות הטרקטור. המומחה מטעם ההגנה, מר רז, טען כי יש להפחית 50% משדה הראיה, כיון שהמערער לא היה מודע לכך שלפניו מתנהל טרקטור. המאשימה שם לא ביקשה להביא כל ראיה לסתור או להזים את חוות דעתו של מר רז, ובית המשפט אימץ את חוות דעתו.

בע"פ 16810-02-12 (מחוזי- ת"א), מדינת ישראל נ. שטינברג, נסע המשיב בכביש 2 בשעת לילה מאוחרת, והתנגש בעוצמה בקטנוע שהוטל על הכביש ובמנוחה שהייתה שרועה לידו, עקב תאונה קודמת, בה איבד שליטה רוכב הקטנוע. המשיב לא היה עד לתאונה הקודמת.

בנסיבות חריגות אלה, קבע הבוחן המשטרתי זמן תגובה של 2.15 שניות כדלקמן: זמן תגובה רגיל -0.75 שניה, זמן תגובת מערכת הבלימה- 0.3 שניות, בתוספת 0.1 שניה בגין שעת לילה, 0.5 שניה בגין גורם ההפתעה, ותוספת של 0.5 שניה בגין סנוור. מטעם ההגנה העיד המומחה רז, אשר טען כי בנוסף לזמן התגובה המוגדל שלעיל, יש להתייחס לשדה הראיה בלילה כשדה ראיה מוקטן כדי חצי. דעתו זו לא התקבלה, כשבית משפט קמא אף הסתייג מניסיונו לאחוז בחבל משתי קצותיו.

ההגנה סמכה ידה על פסק דין אשמוז, אך לא עלה בידה להמציא פסק דין נוסף בו הלך בית המשפט באותה דרך.

בנוסף, לא עלה בידי ההגנה להמציא ספרות מקצועית או מחקרים מדעיים התומכים בטענתה כי יש להפחית כדי 50% משדה הראיה עקב גורם ההפתעה בלילה. כשנשאל המומחה אם ברשותו מחקרים כאמור, השיב: "לא. אני אפילו לא יודע מי היה המומחה, אני קראתי רק את פסק הדין...אני הלכתי לאותו פסק דין שמבחינתי הוא ספרות מקצועית...אני יכול לקחת פס"ד של מחוזי, זה מבחינתי ספרות מקצועית.."

שאיפת ההגנה לקצץ 50 % משדה הראיה מובנת, שכן במקרים רבים הדבר יתמוך בטענה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. אולם לטעמי, די באמור לעיל, כדי לשכנע כי אין בסיס מקצועי איתן לשאיפה זו.

1. התביעה הגישה במסגרת ראיותיה חוזר משטרתי שנערך בשנת 2008 על ידי קצין בוחנים ארצי, אשר כותרתו "עריכת ניסוי שדה ראיה בחקירת תאונות דרכים" (ת/42א').

בחוזר האמור, תורגמו עיקריהם של שני מאמרים מקצועיים, אשר כפי שהבנתי, עליהם הסתמך המומחה רז בעניין שטינברג. במאמרים אלה נאמר כי בשלב הראשון יש לקבוע את המרחק בו ניתן לזהות את היעד, היינו שדה הראיה. מרחק הראיה אינו תלוי בציפיות הנהג, אך הוא מושפע מהתנאים ששררו בשעת התאונה, כגון תנאי התאורה, מזג האוויר, יכולת הראייה של הנהג וכדומה.

בעת קביעת שדה הראיה על החוקר להסיע את הרכב ליעד בדומה למסלול נסיעת הנהג בשעת התאונה, אך בשלב זה למהירות הנסיעה אין כל חשיבות, שכן המטרה היא לקבל הערכה סבירה ומדויקת של מרחק הראיה המקסימלי לכיוון היעד.

בשלב השני יש לבצע הערכת מרחק התגובה של הנהג, וזאת כפועל יוצא של זמן התגובה. בקביעת זמן התגובה חובה להתייחס לציפיות הנהג, שכן נהג שמודע לסכנה מגיב מהר יותר מנהג שמופתע. מחקרים אף הראו כי מרחק התגובה התקרב כמעט למחצית מרחק הראיה המקסימלי, כאשר נהג הופתע מסכנה שנקרתה בדרכו בשעת לילה.

מכאן עולה כי שדה הראיה נקבע על פי תנאי הנראות בשעת התאונה, אך אינו מושפע מציפיות הנהג. ציפיות הנהג תובא בחשבון בעת הערכת זמן התגובה לסכנה שזוהתה. מכאן שאין בסיס מקצועי להפחתת שדה הראיה, כפי גרסת ההגנה.

התברר כי המומחה מטעם ההגנה לא היה מודע בעת עריכת חוות דעתו לחוזר האמור, ואף לא להנחיה 8/2010 (ת/42), בה נקבעו כללים לעריכת ניסויים לשם קביעת נראותו של הולך רגל במעבר חצייה וקביעת שדה הראיה. המומחה התוודע למסמכים אלה לראשונה בדיון שנערך ביום 25.6.13, והתייחס אליהם בעדותו מיום 9.7.13. בעת עדותו, לא התעמת המומחה עם האמור בחוזר, ואף ציטט חלק מהמאמרים שהוזכרו בו, תוך הסכמה לנאמר שם.

המומחה נשאל כך: "אני אומרת לך שהיום בניגוד לשיטה שהייתה נהוגה בשנת 1998 אין עוד מקום להפחית ממרחק זיהוי האובייקט, כלומר ממרחק ניסוי שדה הראיה ב-50% מפני שהרכיבים האלה של ציפיות, של הפתעה, של נהיגת לילה כבר מחושבים ומגולמים בתוך מדידת מרחק העצירה."

על כך השיב המומחה: "באופן יבש, זה נכון.", אך הוסיף כי לדעתו יש להיכנס לראשו של הנהג, וטענתו זו כבר נידונה.

1. למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי שדה הראיה הינו 50 מטרים לערך. המחלוקת נגעה לשאלה אם יש להפחית ממנו 50%, בה הבעתי דעתי כי יש לדחות את גרסת ההגנה, כפי שהוסבר לעיל.

בוחן התנועה קבע כי זמן התגובה של המבקש עמד על 1.15 שניות, המורכב מזמן תגובה רגיל העומד על 0.75 שנייה, זמן תגובת מערכת העומד על 0.3 שנייה, בתוספת שעת לילה – 0.1 שנייה.

המומחה מטעם ההגנה הודה בחקירתו כי אינו חולק על זמן התגובה ומרחק העצירה כפי שנקבעו על ידי הבוחן המשטרתי, ואף הוסיף: "אני עשיתי בדיוק אותם חישובים." (פרוט', עמ' 122, שו'27 ).

המבקש טען כי נסע במהירות של 50 קמ"ש, בהתחשב בזמן תגובה של 1.15 שניות, מרחק העצירה הכולל עומד על 29.96 מטרים. נוכח שדה ראיה של 50 מטרים, יש להסיק כי התאונה הייתה נמנעת.

זאת ועוד, מומחה ההגנה היה בדעה כי מהירות נסיעתו של המבקש לא הייתה סבירה בהתחשב בתנאי הדרך, אלא היה עליו לנסוע במהירות של 35 קמ"ש. מרחק העצירה הכולל בנסיעה במהירות של 35 קמ"ש, עומד על 18.1 מטרים. מכאן, שאם המבקש היה מאט מהירותו בהתחשב בחשיכה ששררה, תוך שימת ליבו כי הינו נוסע בשטח בנוי בדרך עירונית, בשעת אחר הצהריים לא מאוחרת, היה יכול בהחלט למנוע את התאונה.

1. לדעתי, ספק אם יש הצדקה להאריך את זמן התגובה עקב גורם ההפתעה, זאת לאור ההלכה כפי שנקבעה בע"פ 558/97 מלניק נ. מדינת ישראל לפיה על נהג המתקרב למעבר חצייה לצפות כי הולך רגל ינסה לחצות את הכביש, "שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב, אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב, אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל."

ראה גם, עפ"ת (מחוזי- מרכז) 15281-03-10 יוסף אלישע נ. מדינת ישראל, שם נפסק כי: "לא בכדי נקבע בפקודה כי בעת התקרבות למעבר חציה יש להאט. יש ליתן זכות קדימה. על הנהג המתקרב למעבר חציה לצפות אירועים מפתיעים בתחום מעבר החציה, כמו כדור מתגלגל בפתאומיות, שדרך כלל אחריו ירוץ הילד, וכמו עמידה ליד ובסמוך מאוד למעבר החציה וירידה פתאומית לכביש. נסיעה במהירות מופחתת ומואטת תסייע לבלימת חירום במקרה של הפתעה".

המומחה העיד כי זמן התגובה כולל רכיב ההפתעה, הינו 1.5 שניות (פרוט' עמ' 124, שו' 12).

על פי זמן תגובה של 1.5 שניות, מרחק העצירה בנסיעה במהירות של 50 קמ"ש, יסתכם ב- 34.88 מטרים. מרחק העצירה בנסיעה במהירות של 35 קמ"ש, יסתכם ב -21.54 מטרים.

מכאן עולה כי התאונה הייתה נמנעת, גם כאשר זמן התגובה הוארך עקב גורם ההפתעה.

1. ברי כי די במסקנתו של המומחה, כי המבקש נהג במהירות שאינה סבירה, אלא במהירות העולה באופן ניכר על הנדרש, בהתחשב בכל הנסיבות ותנאי הדרך, על מנת לקבוע את אחריותו לגרם התאונה.

יתירה מזו, אף אם עצם התרחשות התאונה היה בלתי נמנע, הרי נהיגה במהירות של 50 קמ"ש, השפיעה על עוצמת הפגיעה והיא זו שלכאורה הביאה לכך שפגיעתה של המנוחה נגרמה בכוח רב יחסי, כפי שנקבע בדו"ח הנתיחה לאחר המוות, משיכלה להיות לו נסע במהירות 35 קמ"ש, שנקבעה על ידי המומחה מטעם ההגנה כסבירה בנסיבות המקרה, והיא אשר החמירה את מצבה.

ראה, בעניין סמינוב, שם פסק בית המשפט המחוזי כי: "השאלה אינה רק האם התאונה היתה נמנעת, אלא גם האם התוצאה הקטלנית היתה נמנעת. ההתרשלות מתבטאת גם באי-מניעת התוצאה הקטלנית שארעה כתוצאה מהתאונה...היגיון הדברים הוא כי נהיגה זהירה ההולמת את תנאי הדרך, היתה מאפשרת לנהג אם לא לעצור לחלוטין – למתן את עוצמת הפגיעה.. המסקנה היא כי הבלימה המאוחרת (ויתכן כאמור שאף הֵעדר הבלימה) היא שהביאה לתוצאה הקטלנית."

לנוכח כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי ההגנה הצביעה על סיכוי סביר לזיכויו של המבקש, ובהתחשב בעובדה שההליכים בתיק עומדים להסתיים תוך זמן לא רב, איני מוצאת מקום לשינוי החלטתי מיום 16.5.12.

ניתנה היום, כ"ו תשרי תשע"ד, 30 ספטמבר 2013, במעמד הנוכחים.