מבוא וטענות הצדדים

1. לפניי תביעה של לשכת עורכי-הדין (להלן: "התובעת"), למתן צו מניעה האוסר על הנתבעים או מי מטעמם לגבות חובות של לקוחותיהם, בטענה שמדובר במתן שירות משפטי האסור על מי שאינו עורך דין. התביעה הוגשה נגד חברת תשומה שיקום ושחזור חובות בע"מ (להלן: "תשומה"), ונגד יוסף פלד, המכהן כדירקטור בחברה (להלן: "פלד"; וביחד: "הנתבעים"). העובדות העיקריות מוסכמות, והצדדים הסכימו להכרעה על יסוד החומר המצוי בתיק וסיכומים בכתב שהגישו [פרוטוקול מיום 26.2.13].
2. התובעת טוענת כי הנתבעים עוסקים בפעולות שיוחדו לעורכי דין, ומסיגים את גבול המקצוע של עריכת דין, בניגוד לסעיף 20 בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק הלשכה"), בכך שהם נותנים שירותים משפטיים בתשלום, לפי חוזה שעניינו המחאת חוב רק למראית עין. טענה זו נתמכת, לטענת התובעת, בכך שלפי ההסכם שנחתם בין החברה ולקוחותיה [נספח ב' לכתב התביעה; להלן: "ההסכם"] – הלקוחות שומרים על זיקתם לחוב. הדבר מתבטא בקבלת תשלום (שגובהו לא נקבע מראש) עבור החוב רק לאחר גבייתו בניכוי הוצאות הגבייה; בקבלת דיווחים שוטפים על מצב גבייתו; בהתחייבות החברה לשמור אצלה את מסמכי המקור של החוב; ובזכות לבטל את החוזה אם לא נפתח הליך משפטי. עוד טוענת התובעת כי החברה לא נרשמה כנותנת שירותי מטבע כדרישת סעיף 11 בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון"); דבר המעיד כי אין מדובר בעסקת מכר. מדובר, אפוא, בעסקה שמהותה האמתית – מתן שירות של גביית חובות. על ידי כך הנתבעים פוגעים בציבור עורכי הדין, ובאופן פוטנציאלי – גם בציבור בכללותו. הנתבעים מבצעים כלפי התובעת, והציבור המיוצג על-ידיה, עוולות של הפרת חובה חקוקה, רשלנות, עוולה לפי "הלכת אדמה" [ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לוי (31.10.1955)], עוולות לפי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, עוולות לפי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 ואף עושים עושר ולא במשפט על חשבון עורכי הדין.
3. הנתבעים טוענים כי הם אינם מייצגים לקוחות, אלא רוכשים חובות בהתאם לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המחאת חיובים"), כפי שמקובל גם במקומות אחרים בעולם. הטענה לפגיעה פוטנציאלית בציבור אינה מבוססת. ההסדרים החוזיים שלפיהם התמורה היא עתידית, הוצאות הגביה מנוכים מהתמורה וישנה אפשרות לבטל את ההסכם – אינם ייחודיים להסכם זה ואינם שוללים את אופיו כמכר של חוב. הזכות לבטל את ההסכם הכרחית לשימור זכותם של הלקוחות להצהיר על "חוב אבוד", במקרה שהחוב לא ייגבה. מדובר בעסקת מכר תקפה, שבה החברה נוטלת על עצמה את הסיכון לאי-גביית החוב; עסקה שגם נרשמת בספרי החברה ומדווחת לרשויות המס. לטענת הנתבעים, התובעת מנסה למנוע מאחרים כל עיסוק שיכול לנגוס מפרנסת חבריה, גם ללא הצדקה עניינית. ניסיון זה מגביל מסחר בנכסים (כגון חובות), ופוגע בעקרונות היסוד של השיטה ובפעילות הכלכלית במשק. פעולות הנתבעים אינן ייחודיות למקצוע עריכת הדין, גם לפי פרשנות מרחיבה ביותר.

דיון והכרעה

1. חובת ההנמקה מקוימת בהצבעה תמציתית על טעמי הפסק, לרבות על דרך ההפניה, כדי לחסוך זמן שיפוטי המצוי במחסור חריף, ולאפשר את ניצולו המיטבי לטובת כלל המתדיינים [רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף (21.12.04)]. הרזולוציה של ההנמקה נתונה לשיקול דעת שיפוטי, בהתאם למידת נחיצותם האופרטיבית של הפרטים. רזולוציה משפטית גבוהה מאריכה ומייקרת את ההתדיינות, ועל ידי כך פוגעת בנגישות המשפט ובאפקטיביות שלו. לפיכך, נזקיה של רזולוציה משפטית גבוהה עולים בהרבה על תועלתה, שכשלעצמה נתונה בספק אמפירי. בהתאם לאמור – הבאתי את עיקר טענות הצדדים בקליפת-אגוז, ואדון רק באלו מבין הטענות והראיות שהדיון בהן נדרש להכרעה ולהנמקתה. כמאמר תקנה 135(ב) בטיוטת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ה-2015 [נוסח עדכני ליום 3.8.15]: "ההחלטה תכלול פירוט קצר של המחלוקות, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות והשאלות המשפטיות הטעונות הכרעה ותמצית הנימוקים".
2. "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד" [חוק יסוד: חופש העיסוק, סעיף 3].
3. מאידך גיסא, סעיף 96 בחוק הלשכה אוסר על "מי שאינו עורך דין" לבצע "פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין". סעיף 20 בחוק הלשכה מאפיין את הפעולות האסורות כלהלן: (1) ביצוע פעולה בעלת אופי משפטי; (2) הפעולה היא עבור אדם אחר; ו-(3) הפעולה נעשית בדרך עיסוק או בתמורה.
4. הן על פי עקרון היסוד שלפיו כל פעולה שאינה אסורה על אדם – מותרת לו [חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 1]; והן על פי הזכות החוקתית לעסוק בכל עיסוק – יש להניח כי העיסוק הנדון מותר, אלא אם יתברר היפוכו של דבר.
5. לא יכול להיות ספק כי החברה פועלת לגביית חובות בדרך עיסוק ובתמורה. גביית החובות גם מחייבת שהפעולות שמבצעת החברה, ולמצער חלקן, יהיו בגדר "עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי" [סעיף 20(3) בחוק הלשכה]. כך לגבי מכתבי התראה לחייבים; וכמובן כך לגבי פתיחת הליכים משפטיים ממש [הסכם ההמחאה של החברה, נספח ב' לכתב התביעה, סעיף 14; ע"א 4223/12 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ נ' לשכת עורכי הדין (25.6.2004), פסקה 61]. אם כך, השאלה העיקרית בענייננו מתמקדת ביסוד השני שצוין בפסקה ‎4 לעיל: האם החברה רכשה בעלות בחוב, ולכן גובה חובות עבור עצמה, או שמא היא פועלת עבור לקוחותיה, כשלוחתם? החברה טוענת כי החוב נרכש על-ידה, ולכן הגבייה נעשית עבור עצמה ולא עבור הלקוח. אך לפי טענת התובעת, רכישת החוב מהווה רק הסוואה לגביית חובות עבור הלקוחות.
6. השאלה עבור מי נגבה החוב קשורה לשאלה הקניינית של הבעלות על החוב. אם הבעלות בחוב עברה לידי החברה, אזי יש לומר כי היא פועלת עבור עצמה. אך אם הבעלות בחוב נותרה בידי הלקוח, אזי יש לומר שהחברה פועלת עבור הלקוח. כך למשל נקבע בת"א (מחוזי ת"א) 3002/09 לשכת עורכי הדין נ' הכספת שירותי עזר בגבייה חוקית בע"מ (18.11.2012) (להלן: "הכספת"). שם, בדומה לענייננו, דובר בחברה שגבתה חובות לאחר שאלה הומחו לה כנטען, ולשכת עורכי הדין הגישה תביעה בטענה להסגת גבול המקצוע. בית המשפט קבע כי הבעלות בחוב נותרה בידי הלקוח, ולפיכך החברה למעשה נתנה שירותים משפטיים עבור הלקוח, ובכך הסיגה את גבול המקצוע של עריכת דין.
7. בעניין הכספת ביסס בית המשפט את מסקנתו על ניתוח קנייני של עסקת ההמחאה, אשר מסתיימת עם חילוף הנושה והעברת הקניין [ע"א 8299/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' חרושת מתכת בית השיטה (בהח) בע"מ (15.3.2015), פסקה 24 בפסק הדין וההפניות שם]. בית המשפט קבע כי הלקוחות מעבירים לחברה את הכוח לגבות את החוב, ולא את החוב עצמו; ולפיכך לא מתקיים יסוד העברת הקניין [פסקה 19 בפסק הדין בעניין הכספת]. קביעה זו מתבססת על מספר מאפיינים של הסכם ההמחאה באותו עניין: הסכם המחאת החוב לא כלל תחילה סעיף של המחאת הבעלות בחוב, ולאחר שנכלל בו סעיף כזה, נרשם בו כי הלקוח ממחה את הזכות לקבלת כספים, ולא את החוב עצמו; ההסכם כולל מנגנוני גביית שכר טרחה עבור הנתבעת; הלקוח נשאר אחראי לתשלום האגרות; הנתבעת מחויבת להעביר ללקוח מידע אודות תיקיו; נקבע בהסכם כי הלקוח "ממנה את... הכספת... להיות באת כוחי בגביית חובות"; והלקוח מתחייב להופיע לפני כל ערכאה. מכל אלה, בית המשפט הסיק כי מדובר במתן שירותי גביה וכי "הסכמי המחאת הזכויות... מלמדים כי תכליתה היחידה של העסקה שהוגדרה כ"המחאה" היא גביית חוב של לקוח... ולא המחאת חוב" [פסקה 18 בפסק הדין]. אולם, עיון בנוסח החוזה הנדון בעניין הכספת מגלה כי אינו חופף את החוזה הנדון כאן. בענייננו דובר במפורש על "המחאה מלאה בזכויות כלפי החייבים"; לא דובר על שכר טרחה בגין הגבייה אלא על תמורה בגין החוב; האחריות לתשלום כל ההוצאות, לרבות אגרות, היא על החברה (הגם שהסכום מקוזז בדיעבד מן התמורה); ולבסוף – החברה לא מונתה כבאת כוחו של הלקוח בגביית החוב. לפיכך, התוצאה בעניין הכספת אינה בהכרח התוצאה הנכונה בענייננו.
8. הנשיאה בסיכוני העסקה אינה הוריה מובהקת לבעלות. ניתן להקצות סיכונים כאלה ואחרים לצד זה או אחר באופן דיספוזיטיבי. לדוגמא, בחוזי שמירה שונים נושא השומר בסיכון, בדרגה כזו או אחרת, למרות ש"שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות" [חוק השומרים, התשכ"ז-1967, סעיף 1].
9. גם השאלה עבור מי מתבצעת הפעילות בנכס אינה הוריה מובהקת לבעלות. לדוגמא, במוסד הקלאסי של נאמנות – הנאמן הוא הבעלים, אולם עליו לפעול בנכס לטובת הנהנה. בכפוף לחובתו זו, ולשאר המגבלות הנובעות ממנה או מהצורך להבטיח את קיומה – הנאמן רשאי, בתור בעלים, לפעול בנכס לפי שיקול דעתו, ואפילו לעשות בו עסקאות. גם בהנחה שזיקת הנאמנות אינה דווקא זיקת בעלות – ברור שבעלות בנכס היא זיקה מן הזיקות המקיימות את הגדרת הנאמנות לפי חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 [סעיף 1]; ובהתקיימה – הנאמן רשאי לנהוג בנכס מנהג בעלים, בכפוף לחובותיו כנאמן [שלמה כרם, חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, מהדורה 4, 2004, עמ' 95­-105]. מוסד הנאמנות מלמדנו כי השליטה בנכס, ולאו דווקא מיהות הנהנה ממנה, היא תכונת הליבה של הבעלות. כמה שנאמר בהגדרת הבעלות שבחוק המיטלטלין, התשל"א-1971, המחיל עצמו בשינויים המחויבים גם על זכויות: "הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם" [שם, סעיף 2].
10. מובן כי נאמן שהוא בעלים של הנכס רשאי גם לעשות לגביו פעולות משפטיות הנחוצות לקיום חובותיו כלפי הנהנה, כמוהו ככל בעלים, אפילו אינו עורך דין. כמה שנאמר: "מובן שעשיית פעולה מבין הפעולות הנזכרות מותרת כל אימת שהיא נעשית בשמך ועבור עצמך – ההגבלה מוטלת רק על מי שמבקש לבצעה שלא למען עצמו" [ע"א 4223/12 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ נ' לשכת עורכי הדין (25.6.2004) (להלן: "המרכז למימוש זכויות רפואיות"), פסקה 44]. אמור מעתה: בעלות בנכס תהווה הגנה טובה למי שביצע פעולות משפטיות לגביו, אפילו אם ביצע אותן לטובת אחר; והבעלות בנכסים הנדונים תיבחן לפי השליטה בהם, קרי: "הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה...".
11. השאלה בענייננו, אפוא, היא אם השליטה בנכס של החוב עברה מן הנושה המקורי, הלקוח, אל החברה. לפי סעיף 12 בהסכם, לחברה שיקול דעת בלעדי בכל עניין הקשור בניהול החוב. ההסכם אינו עוסק מפורשות בשאלת הזכות להעביר את החוב לאחר. אולם, לפי כותרתו מדובר ב"המחאה מלאה" של הזכויות כלפי החייבים, וגם נמחה של זכויות רשאי לשוב ולהמחותן לאחר [חוק המחאת חיובים, סעיף 1]. לא מצאתי בהסכם תניה כלשהי המגבילה את עבירות הזכות או את שליטת החברה בה. גם ב"כ הנתבעים הצהיר כי אין מניעה ממכירת החוב מן החברה לצד שלישי [פרוטוקול, עמ' 1]. החברה אפילו רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, בכל עת ובאופן חד צדדי – קרי: ללא כל עילה לביטול בגין פגם בכריתת החוזה או הפרתו – לבטל את המחאת הזכות ולהשיב את הזכויות לממחה [סעיף 13 בהסכם]. הלקוח הממחה, לעומת זאת, אינו מחזיק בזכויות כלשהן לגבי החוב. ההסכם מקנה לו לגבי החוב רק חיובים: עליו למסור לחברה את כל המסמכים ואת כל המידע, עליו לשתף פעולה לפי הנחיותיה של החברה בפעולות שהיא תחליט עליהן לגביית החוב, אסור לו להתפשר עם החייב ולנקוט פעולות גבייה והוא אינו רשאי לרשום את החוב כ"חוב אבוד" בספריו. זכותו היחידה של הממחה, כמו של מוכר נכס, היא לקבל תמורה בגין הממכר. מכיוון שהתמורה נדחית ותלויה בגבייה, אין תימה שההסכם מקנה לממחה גם זכות משנית לקבל מידע אודות הליכי הגבייה [סעיף 15 בהסכם], כדי לעקוב אחר התגבשות זכותו לקבל את התמורה. כלומר, זכותו של הלקוח למידע אודות הליכי הגבייה אינה משקפת זיקת בעלות של הלקוח בחוב, אלא את יחסי האמונאות של החברה כלפיו לגבי התמורה בעד החוב; שהרי החברה מנהלת את הליכי הגבייה שמתוך פדיונם תשולם התמורה [למושג האמונאות ראו עמיר ליכט, "יחסי האמונאות בתאגיד – חובת האמון", משפט ועסקים יח, תשע"ה-2014, עמ' 237]. זכותו של הממחה לביטול ההמחאה ולהשבת הזכויות לידיו במקרה של חוסר מעש מצד החברה [סעיף 14 בהסכם] אינה אלא בבואה של זכותו לבטל את החוזה בגין הפרתו. כל האמור מצטרף לכלל תמונה ברורה של שליטת החברה בנכס של החוב.
12. איני מקבל את טענת התובעת כי ההסכם משמר את זיקתו הקניינית של הלקוח לחוב. כפי שכבר ציינתי לעיל, הזכות לקבל מידע אודות הליכי הגבייה מתבקשת מעצם העובדה שזכותו של הממחה לתמורה בגין הזכויות המומחות תלויה בהצלחת הגבייה. היא אינה מעידה, אפוא, על המשך בעלותו של הלקוח בזכויות עצמן. התחייבות החברה לשמור על מסמכי המקור נחוצה למקרה של ביטול ההמחאה, שההסכם צופה את אפשרותו, כדי שהחברה תוכל לקיים את חובת ההשבה כלפי הממחה, בלי שייגרם לו נזק ראייתי.
13. דחיית התשלום למוכר עד מימוש הממכר, ניכוי הוצאות המימוש וזכות הקונה לבטל את המכר במקרה שהממכר לא ימומש, כבענייננו – הם דגם מסוים וסביר של הקצאת עלויות וסיכונים במסגרת עסקת מכר דיספוזיטיבית. אין בה כדי להוציא את העסקה, אם לא בוטלה, מידי עסקה של "הקניית נכס תמורת מחיר", כהגדרתו של מכר [חוק המכר, התשכ"ח-1968, סעיף 1]. כך מקובל, לדוגמא, בעסקאות של מכירת זכויות קניין רוחני בספר מן המחבר למוציא-לאור, בתמורה לתמלוגים שישולמו בעקבות הפדיון מן המכירות לצרכנים, אשר שיעורם מתוך הפדיון נגזר מההוצאות שבהן נושא המוציא-לאור ומן הסיכון שהוא נושא בו במקרה שבו, לאחר שההוצאות כבר הוצאו, הפדיון יכזיב. עצם קיומה של תמורה היא מיסודות המכר; אך לא מועד תשלומה, או התניית גודלה של התמורה ברווחיותה של העסקה, או הסכמה כי המוכר יישא בהוצאות העסקה, בדרך של קיזוז מן התמורה.
14. בהודעת הנתבעים מיום 26.5.16 ובצרופותיה, שהתובעת הודיעה כי אינה חולקת עליהן, הובהר כי התמורה בעד החוב הנרכש על ידי החברה מבוטאת באחוזים מן הגבייה-בניכוי-הוצאות. כאמור, דגם זה של תמורה אינו יחידאי. הוא מקובל בעסקאות בתחום זכויות יוצרים, וגם בעסקאות שכירות מסחרית שבהן דמי השכירות נגזרים מן הפדיון של העסק. לפיכך, גם ניתוח התמורה החוזית בענייננו אינו סותר את תפיסת העסקה הנדונה כעסקה קניינית בזכויות, להבדיל מעסקת שירות כדוגמת ייצוג משפטי.
15. בעניין המרכז למימוש זכויות רפואיות נקבע כי יש לפרש את האיסור לעסוק בפעולות שיוחדו לעורכי דין לפי חוק הלשכה לאור תכליתו להגן על אינטרס הציבור הרחב, ולא לקדם אינטרס סקטוריאלי של ציבור עורכי הדין בלבד, בשים לב לרוחב התפרשותו, לפגיעה בחופש העיסוק, באוטונומיה של אדם לבחור מי ייצג אותו ובנגישותו למערכת המשפט: "משכך, מקובלת עליי הגישה הפרשנית הדוגלת בגידור תחומי הייחוד שבסעיף 20 אך למקרים שבהם דרוש הייחוד להגנה על האינטרס הציבורי" [שם, פסקה 42]. בהתאם לכך, אבחן להלן אם יש בעיסוקה של החברה משום סיכון לאינטרס הציבורי.
16. פרטי העסקה שמבצעת החברה הנתבעת לא הובררו די הצורך לליבון היתרונות עבור לקוחותיה. בדומה לדברי כב' השופט עמית בעניין המרכז למימוש זכויות רפואיות, גם בענייננו חסרים נתונים קונקרטיים השוואתיים בין המאפיינים של גביית חובות על ידי החברה וגביית חובות על ידי עורכי דין. התובעת לא ביססה, אפוא, את טענתה הכללית כי התרת פעילותה של החברה עלולה לפגוע בציבור, בעוד שייחוד פעילות כזו לעורכי דין תגן עליו.
17. בהקשר זה, מאלף האמור במאמרו של צ'ארלס וולפראם, שאליו הפנו הנתבעים [נספח יד לכתב התביעה]. הוזכר שם מחקר אמפירי רחב היקף מקליפורניה, אשר מצא כי יש במדינה כ-50,000 אנשים אשר עוסקים במתן שירותים משפטיים בניגוד לכללי הלשכה, מלבד כ-125,000 עורכי דין. חרף זאת, בשום מוסד במדינה לא תועדה אפילו תלונה אחת של לקוח נגד אחד מאותם 50,000 נותני שירותים משפטיים [Charles W. Wolfram, "Comparative Multi-Disciplinary Practice of Law: Paths Taken and Not Taken", 52 Case W. Res. L. Rev. (2001-2002) 961, pp. 983-984]. התובעת לא הציגה נתונים סותרים.
18. הנתבעים הציגו אסמכתאות שלפיהן פעילות מהסוג הנדון מקובלת בארה"ב. התובעת לא סתרה אותן. ההסכמים שהוצגו אינם כוללים תשלום נדחה, אך הם כוללים את הזכות לבטל את ההסכם ולהשיב לכל צד את שקיבל, או התחייבות של הלקוח לרכוש את החוב אם החייב לא פרע אותו מסיבות שאינן קשורות בהיעדר יכולת כלכלית ["המצאת מסמכים בהתאם להחלטת בית המשפט" מיום 10.12.2012: נספח א', פסקה ראשונה בעמ' 10 מתחת לכותרת "Purchasing Process"; נספח ד', פסקה 4 בעמ' 2, בהתאמה]. אינני סבור כי ההבדל בעניין התשלום הנדחה הופך את הקערה על פיה. אמנם, מה שמקובל במדינות אחרות, אינו בהכרח קביל בישראל: "העובדה שהפרשנות באשר למה שנתפס כשייך לתחום המקצועי השמור לעורכי דין, היא במידה רבה עניין של הבניה, הנגזרת מתרבות השיח הנהוגה בזמן ובמקום מסוימים, כך שעשויה היא להשתנות מעת לעת וממקום למקום" [עניין המרכז למימוש זכויות רפואיות, פסקה 81]. אולם, התובעת לא הצביעה על טעם טוב לשנות מן המקובל והקביל במשפט המשווה. יש להניח, אפוא, כי "סָדְנָא דְאָרְעָא חַד הוּא" (יסוד הארץ אחד הוא).
19. אני דוחה את טענת התובעת כי בשים לב לסעיף 11ג(א)(8) בחוק איסור הלבנת הון, המחייב רישום של חברה העוסקת ב"מסירת נכסים פיננסיים לאדם כנגד המחאת זכותו של אותו אדם לקבל נכסים פיננסיים מאחר" – אי הרישום של החברה בענייננו מצביע על מהותו השונה של עיסוקה. חובת הרישום נגזרת מן המהות, ולא להפך; ואם החברה חדלה לקיים את חובתה זו – אין הדבר משנה את הניתוח המשפטי של מהות עיסוקה.
20. העולה מן המקובץ הוא כי התובעת לא שכנעה שהנתבעים מסיגים את גבול מקצוע עריכת הדין, בניגוד לחוק הלשכה.

סיכום

1. החברה הנתבעת, בראשה עומד הנתבע, רוכשת חובות בדרך של המחאת החוב לזכותה. לפי ההסכם עם הלקוח-הנושה (בעל הנכס הגלום בחוב; קרי: בעל הזכויות כלפי החייב) – החברה הנמחית משלמת ללקוח הממחה רק אם היא מצליחה לגבות את החוב, וגובה התשלום תלוי בגובה הגבייה. לחברה שמורה הזכות לבטל את ההסכם, וללקוח הזכות לקבל מידע אודות מצב הגביה. השאלה היא האם בנסיבות הללו, יש לומר כי החברה הנתבעת מעניקה שירותים משפטיים של גביית חובות עבור לקוחותיה, בניגוד לסעיפים 20 ו-96 בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ומסיגה את גבול מקצוע עורכי הדין.
2. מצאתי כי לפי המבחן העיקרי של הבעלות, הוא מבחן השליטה בנכס – יש לומר שהחברה אכן רכשה את החוב מן הלקוח, ואין היא נותנת ללקוח שירותי גבייה לפי רצונו והנחיותיו כבעל הנכס. היבטים נוספים בעסקה, כגון דחיית התמורה והתנייתה בתוצאות הגבייה, כמו גם האפשרות לבטל את העסקה במקרה של היעדר הצלחה בגבייה, ומתן מידע ללקוח וכן שימור מסמכי המקור של החוב – אינם מצביעים על היעדר בעלות של החברה בחוב. הם אינם אלא מעצבים את תוכן העסקה, ואת הקצאת הסיכונים במסגרתה בהתאמה למחירה.
3. בהיעדר הצבעה על פגיעה בציבור עקב פעילותם של הנתבעים – ולאור הלכת בית המשפט העליון, שלפיה ייחוד המקצוע של עריכת הדין נגזר מן האינטרס הציבורי, ולא מן האינטרס "הגילדאי" של עורכי הדין – אין טעם טוב שלא לאמץ את הנורמה העסקית הנדונה, שיש לה מהלכים במשפט המשווה, ולהתיר את הפעילות הנדונה.
4. לאור המקובץ, התביעה נדחית.
5. הנתבעים רשאים להגיש עד יום 20.6.16 בקשה לפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

תזכורת פנימית ליום 22.6.16.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ו, 29 מאי 2016, בהיעדר הצדדים.