1. בפני תביעה, ותביעה שכנגד (בהליכים נפרדים שנדונו במאוחד), בגין נזקים שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 19.05.11, סמוך למחלף נתניה.

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות לתאונה, ובשאלת גובה הנזקים.

1. התובע הינו בעלים של רכב מסוג טויוטה (להלן – "הרכב"), ונהג בו בעת האירוע. הנתבע, הינו נהג במקצועו, שכיר של הנתבעת ונהג ברכבה מסוג משאית רנו (להלן- "המשאית"), בזמן האירוע.
   
2. לשיטת התובע, הגיע מכיוון המושב חניאל למחלף נתניה, ונסע לכיוון דרום, כשהוא יוצא במחלף ומשתלב בתנועה בכביש החוף. לשיטתו, הכביש היה עמוס "לכל האורך", "התנועה עמדה". לדבריו, יצא מנתיב ההאצה והשתלב מימין לשמאל, למרווח לפניו בנתיב משמאלו.

הנתבע, שלא הבחין בו, לא ראה שהוא משתלב לנתיבו ופגע בו מאחור.

1. אין מחלוקת, ששני כלי הרכב נפגעו "פינה לפינה", קרי: הרכב נפגע בפינה השמאלית-אחורית והמשאית נפגעה בפינה הימנית-קדמית.
   
2. מנגד, טוען הנתבע, כי נסע מחיפה, דרומה לתל-אביב בנתיב הימני. לשיטתו, הנתיב הימני ביותר בדרך כלל פנוי וכלי רכב משתלבים שם לתנועה. אליבא גרסתו, התובע הגיע מימינו, ממקום בו אין לו שדה-ראייה, ונכנס לפניו לנתיבו. לטענתו, אם היה מגיע התובע מאחור, היה מבחין בו, אך מאחר והגיע מימין, שם חסום שדה-הראייה, לא ראה אותו ופגע בו.
   
3. בדיון שהתקיים בפניי, העידו הנהגים המעורבים בתאונה, ושני עדים נוספים, עובדי הנתבעת: קצין הבטיחות, מר איתן דגני, ומנהלת החשבונות, הגב' זהבה גינזבורג.
   
4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי את עדויותיהם, וכן עיינתי בנספחים שצורפו לכתבי הטענות ובתמונות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה.
   
5. תקנה 64 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, עוסקת במתן זכות הקדימה. תקנה 64(ו) מורה: "נוהג רכב שנתיב נסיעתו מסתיים ועליו לסטות לנתיב סמוך, ייתן זכות קדימה לכלי רכב הנוסעים בנתיב שאליו הוא מבקש לסטות".
   
6. התובע העיד כי נסע בנתיב ההאצה וביקש להשתלב בנתיב נסיעתה של המשאית, זאת לאחר שווידא כי ישנו מרווח מספיק להשתלבות. לשיטת התובע, המשאית עמדה כאשר חלף על פניה והחל להשתלב בנתיבה. משסיים להשתלב פגעה המשאית ברכבו בצידו האחורי-שמאלי.
   
7. נהג המשאית העיד כי התובע ביקש להשתלב לפניו בנתיב הנסיעה, כאשר התובע מגיח מימין למשאית, אזור בו אין שדה-ראייה לנהג המשאית. עוד העיד נהג המשאית, כי רכבים קודמים הצליחו להשתלב לפניו, וכי בלם את המשאית כשראה את רכב התובע ניצב באלכסון אל תוך נתיב נסיעתו. תמונות הנזק ברכב מתיישבות, לטעמי, עם התרחשות הפגיעה, כשהרב ניצב באלכסון ביחס למשאית, בנטייה שמאלה.
   
8. שוכנעתי שנהג המשאית לא ראה את רכב התובע, עד לרגע כניסתו לנתיב הנסיעה. הדבר אף נאמר לתובע במעמד התאונה. התובע אישר זאת בעדותו בבית המשפט (עמ' 1 ש' 14; עמ' 2 ש' 20-21). התובע העיד שראה את המשאית, שכן הביט במראת שמאל תוך כדי השתלבותו לנתיבה, אך סבר כי המרווח שלפניה מספיק להשתלבותו. עוד העיד נהג המשאית, כי בלם את המשאית מיד לאחר שהתובע בלם את רכבו.
   
9. מכך למדים, כי מדובר איפוא בתאונה בלתי נמנעת מצד נהג המשאית, זאת לאור העובדה שהתובע הגיח מכיוון "השטח המת", בו לנהג המשאית אין כל שדה-ראייה. לעומת זאת, התובע ראה כל אותה העת את המשאית. שוכנעתי, כי התובע לא ציית לתקנה 64(ו), וכי לא אמד נכונה את מרווח התמרון הקיים, על מנת להשתלב אל תוך נתיב נסיעת המשאית.
   התובע החליט להשתלב לשמאל, למרות שלפי עדותו: "כשאני השתלבתי לשמאל, כל האזור לפני היה פנוי. גם הנתיב משמאלי היה פנוי". קרי: יכול היה להמשיך בנתיבו ישר, מבלי לטול את הסיכון שבמעבר מנתיב לנתיב, בדרך עמוסה, ולמרות שראה את המשאית בנתיבה.
10. נוכח האמור, אני דוחה את התביעה.
    
11. באשר לתביעה שכנגד, הנתבעת עותרת לפצותה בגין נזקיה, כדלקמן: נזק ישיר למשאית בסך- 2,800 ₪, עלות דוח השמאות בסך- 550 ₪, אובדן הכנסה בסך- 3,002 ₪ והוצאות נלוות בסך- 500 ₪.
    
12. מצאתי כי יש לקבל את הסעדים הנתבעים, למעט אלה:

ההוצאות הנלוות, שלא הוכחו;

אבדן הכנסה – שלא הוכח במידה הדרושה, כשהנטל להוכיחם, בהתאם למאזן ההסתברויות, מונח על כתפי הנתבעת. עדיה לא היו מסוגלים להתמודד עם הדו"ח שהוצג בחקירותיהם הנגדיות, ממנו עולה כי המשאית לא עבדה בכל יום, ולמעשה טענת הנתבעת לאבדן הכנסה בשל השבתת המשאית לצרכי תיקון במוסך, נסתרת מן האמור בדו"ח ולא הוכחה. זאת ועוד, הנתבעת ביקשה להסתמך על הכנסות מפעילות המשאית, כשלא הביאה בחשבון את הוצאות התפעול לצורך ייצור אותה הכנסה.

1. סוף דבר,

התביעה בתיק 44811-09-11 נדחית.

התביעה בתיק 33541-02-12 בחלקה, כמפורט לעיל. הנתבע ישלם לתובעת 3,350 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כן ישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד, בסך 2,500 ₪.

פסק הדין יישלח לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ג, 24 דצמבר 2012, בהעדר.