גזר דין

1. ביום 15.12.2012 הורשעו הנאשמים על-פי הודאתם, בידי כבוד השופט א' גולדקורן, בעבירות שימוש חורג הטעון היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ולפי תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967. הנאשמים הודו בהפעלת מתחם לאירוח ("יחידות אירוח/צימרים") הידוע בשם המסחרי "אחוזת ראול", המורכב מ-8 חדרים, חלקם בנויים מבלוקים, בטון וציפוי מעץ, חלקם בנויים מבנייה קלה בציפוי עץ. המדובר ב-4 חדרי אירוח בשטח כולל של כ-143 מ"ר, בית (בית שני בנחלה) ל-2 יחידות אירוח בשטח כולל של 65 מ"ר, שימוש במבנה לול קיים ל-2 יחידות אירוח בשטח כולל של כ-80 מ"ר ושימוש בבריכת שחייה משטח עץ (דק), בשטח כולל של כ-100 מ"ר. הנאשמים הודו בכך שהנאשם 1 היה הבעלים של המקרקעין, המבצע בפועל של השימוש במקרקעין ומי שהשכיר את מתחם האירוח לנאשם 2, ובכך שהנאשם 2 היה המשתמש בפועל במקרקעין, אחראי לשימוש החורג ומי ששכר את מתחם האירוח מהנאשם 1.

2. בדיון ביום 8.10.2013 הודיעו הצדדים על הסכמה שמתוך שמונה יחידות האירוח, ביחס לארבע מהן נעשה שימוש מתאריך 27.8.2008 ואילך ואילו לגבי ארבע האחרות, השימוש החורג המיוחס לנאשמים הינו מיום 28.7.2011 ואילך.

טיעונים לעונש מטעם המאשימה

3. בדיון ביום 8.10.2013 הדגישה המאשימה כי למרות ההודעה המוסכמת לגבי המועדים, עומדת בפני בית המשפט פעילות מסחרית רחבת היקף שבשיאה מגיעה לכדי שימוש בשמונה יחידות אירוח במתחם מגורים. בא כוחה דאז של המאשימה טען כי בחלוף לפחות 5 שנים מאז גילוי השימוש החורג עדיין אין היתר בניה, עם כי הנאשמים פועלים נמרצות להכשרת חלק המבנים. ניתן להכשיר, מעבר לבית המגורים, 4 יחידות בלבד (בין טיעוני המאשימה לעונש לבין טיעוני הנאשמים לעונש – אכן הוצא היתר לשש היחידות הנזכרות). באת כוח המאשימה הצביעה על כך שהפסיקה מייחסת חומרה יתרה לעבירות תכנון ובניה המתבצעות מטעמים כלכליים. המאשימה עותרת למאסר על תנאי, ואינה עותרת למאסר בפועל נוכח מצבו הרפואי של הנאשם 1. כן מבקשת המאשימה צווי הריסה לכל המבנים החורגים (כאשר צו לאיסור שימוש כבר קיים). נטען, כי לפי תיקון 113 לחוק העונשין, לפי מתחם הענישה ההולם יש להטיל על כל אחד מהנאשמים קנס הנע בין 100,000 ₪ ל-300,000. כן מבקשת המאשימה לחייב את הנאשמים בחיוב יחד ולחוד בכפל אגרות בינוי בסך של 23,855 ₪ וחתימה על התחייבות בסכום נכבד אשר יבטיח שהנאשמים לא יחזרו על ביצוע עבירות כאלה בעתיד.

4. מותב זה החליף את כבוד השופט גולדקורן בכהונה בבית משפט השלום בצפת, ובפתח הישיבה ביום 2.4.2014, הסכימו הצדדים כי המשך הדיון יישמע בפני. בדיון ביום 4.5.2014 הצביעה באת כוח המאשימה עו"ד לילך גפני על פסיקה, בין היתר פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר הותיר על כנו גזר דינו של אח אחד משני אחים אשר הפעילו מתחים המונה 4 יחידות אירוח שהוקמו תוך הפרת צווים, קנס בשיעור 250,000 ₪ ו-3 חודשי מאסר והשווה את עונשו של האח השני לזה של הראשון. המאשימה ערה לכך שבענייננו ניתן היתר למרבית רכיבי כתב האישום, אך היתר יש לקבל מלכתחילה ולא בדיעבד, ובענייננו מדובר בשימוש לצרכי הפקת רווחים שנמשך על פני שנים ארוכות.

טיעונים לעונש מטעם הנאשמים

5. הסנגור עו"ד יונתן מוגל הגיש טיעונים לעונש בכתב. בטיעון הכתוב הודגש כי מדובר בעבירת שימוש בלבד, ולא בעבירת בניה. נטען כי הנאשמים הסכימו לצו איסור שימוש לגבי 2 היחידות החורגות וכי הם מקיימים אותו. נטען, כי הנאשמים הודו בעבירות המיוחסות להם בשלב מוקדם וחסכו מזמנו היקר של בית המשפט. הנאשמים השיגו ביום 16.4.2014 היתר בניה ל-6 מהיחידות. נטען כי הנאשם 2 החל להיות מעורב בהפעלת מתחם האירוח במרס 2011, לאחר שמצבו הרפואי של הנאשם 1 לא אפשר לו להמשיך ולהפעיל אותו.

6. בטיעוניו הדגיש הסנגור כי מאז שנת 2006 הנאשם 1 עשה כל לאל ידיו כדי להוציא היתרי בניה. היתה מניעה לאורך שנים עקב צו מניעה שחל על כל המתחם של היישוב אליפלט; נטען כי באותו שלב הנאשם עמד בכל דרישות הוועדה אך לא יכול היה לקבל חתימה של המינהל, וכאשר אפשר היה לקבל חתימה, השתנו הנחיות פיקוד העורף, כך שנדרשה בניית 2 יחידות ממ"ד. נטען, כי היום יש היתר בניה לכל השימושים (הכוונה היא ככל הנראה כל השימושים בפועל, קרי- לא כולל 2 היחידות מושא צו איסור השימוש) למעט העובדה שצריך להרוס בריכה, ומדובר לא בבריכה חפורה או שקועה אלא במתקן חיצוני הניתן להסרה בקלות. הסנגור גם הצביע על מצבו הרפואי של הנאשם 1, שהוא בעל נכויות מצטברות של כ-94 אחוזים (נכות אורולוגית, נכות בעיניים, נכות בגין סכרת, נכות בגין מחלת לב ונכות בגין יתר לחץ דם), כאשר עומד הוא מול וועדה רפואית נוספת בענין נכות בתחום האורטופדי בגין בעיות קשות בעמוד השדרה, צוואר, כתפיים וגפיים. נטען כי הנאשם 1 היה חקלאי, אך התחיל לסבול מבעיות רפואיות קשות ועשה הסבה להפעלת יחידות אירוח כדי להתפרנס ממקצוע אחר. הודגש כי לאחרונה שולמו 295,000 ₪ לרשות מקרקעי ישראל על מנת לקבל את ההיתר, והטלת קנס בנוסף במצב כזה תקשה על הנאשם להתפרנס ולחיות.

בענין הנאשם 2 נטען כי הוא מצוי בחובות כספיים בסך של כ-170,000 ש"ח ועובר מהלך גירושים כואב, מנהל הליכים בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה ואף נאלץ לעזוב את ביתו.

עוד נטען כי ביישוב אליפלט יש מספר רב של חדרי אירוח הפועלים ללא היתרים, ודווקא כנגד הנאשמים, אשר הגישו תכניות וקידמו הליכי תכנון, הוחלט לנקוט בהליכי אכיפה.

לטענת הסנגור אין מקום להטיל מאסר על תנאי, אין מקום לכפל אגרה (שכן שולמה אגרה על ידי הנאשמים), וקנס צריך להיות נמוך ומינימלי. כן מבקש הסנגור לפרוס את תשלומי הקנס, בכדי למנוע מצב שבו לא יעלה בידי הנאשמים לשלם את הקנס.

גזר הדין

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מונה את השיקולים שעל בית המשפט לשקול במסגרת גזירת דין וקובע הבנייה, המתווה את הדרך שבה יש לשקול שיקולים אלה. על-פי הבנייה זו ייגזר הדין בענייננו.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה משמעותית בערך החברתי הנפגע: בשימוש חורג, בדמות הפעלת 8 יחידות אירוח למטרות מסחר, 4 מהן משנת 2008 ועד היום ו-4 נוספות מחודש יולי 2011 (כאשר השימוש בשתים מהן הופסק בצו מוסכם במסגרת ההליך הפלילי)

ג. מדיניות הענישה

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות על דיני התכנון והבניה מצויה במגמת הרתעה והחמרה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר הפכו לחזון נפרץ. מעיון בפסיקה בענין בניה ושימוש של יחידות אירוח שלא כדין (ללא הפרת צווים) עולה התמונה כדלקמן:

א. ב-רע"פ 11397/05 סולימנפור נ' מדינת ישראל (10.1.2007) נמנע הרכב תלתא בבית המשפט העליון מלהתערב בפסק דין בערעור אשר הותיר על כנו גזר דין שבו הוטל על המבקש (בין היתר) לשלם כפל שווים של שבעה חדרי-אירוח, בסך של 140,000 ₪.

ב. ב-עפ"א (ב"ש) 14687-04-11 מדר נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום (26.6.2011), נדונה פרשה שבה הוטל על כל אחד משני מערערים, בגין בניה ושימוש ב-6 יחידות אירוח, קנס בסך של 110,000 ₪. בית המשפט המחוזי מצא כי הערכאה הדיונים שקלה כיאות את השיקולים הרלוונטיים – לרבות מצב רפואי ומצב כלכלי קשה – והתערב בגובה הקנסות אך בגין העובדה ששני המערערים היו מאותה משפחה כך שהתוצאה היתה למעשה קנס כפול (ועל כן כל קנס הועמד על סך 75,000 ₪ בלבד).

ג. ב-תו"ב (צפת) 24087-05-12 ועדה מקומית לתנכון ובניה גליל עליון נ' מכלוף (8.10.2013), הושת קנס בסך 140,000 ₪ בגין בנייתם ושימושם של 5 יחידות אירוח.

עבירות בניה ושימוש של יחידות אירוח הן עבירות בעלות מניע כלכלי. "בעת גזירת הדין, תפקידו של בית המשפט הוא לשנות את תחשיב הרווח והפסד אותו עושים עברייני הבנייה, באופן שיהפוך ביצוע עבירות בניה לבלתי משתלם כלכלית. מטרה זו תושג, רק אם יוטלו קנסות כבדים ומרתיעים, אשר יש בהם לבטא את חומרת העבירות ולאזן את הרווח הכלכלי שבצידן (תו"ב (בי"ש) 34880-09-12 ועדה מקומית הראל נ' רמי לוי (7.2.2013); ערעור על גזר הדין נדחה ב-ע"פ (י-ם) 21792-04-13 רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה הראל (24.4.2014)). לדעתי, יישום עקרון זה משמעו כי ככלל, כאשר המאשימה מביאה ראיות להיקף הרווחים שהופקו בפועל, יש להטיל קנס ששיעורו גבוה מרווחים אלו. קנס המסתכם אך בשיעור הרווחים בלבד הוא בגדר השבת המצב לקדמותו מבחינה כלכלית, כך שהנאשם לא הרוויח, אך גם לא הפסיד, מביצוע העבירה. הטלת קנס הגבוה מסך הרווח מוצדקת הן בראי התמריצים הכלכליים – על מנת להרתיע עבריינים-בכוח מביצוע עבירות כלכליות מלכתחילה – הן על מנת שהקנס יהיה, באופן מהותי, בבחינת עונש, ולא רק שלילת היתרון שהשיג הנאשם מביצוע העבירה.

קריאה בהחלטות שנזכרו לעיל בתתי-הסעיפים א' עד ג' אינה מעלה כי הקנסות שהוטלו בהם נגזרו מראיות בדבר שיעורי הרווח בפועל שהופק מביצוע העבירות. החלטות אלה משקפות את מדיניות הענישה כאשר לא מובאות ראיות כאלו.

עוד אעיר, כי החלטות אלה מתייחסת למקרים שבהם בוצעה בניה שלא כדין בנוסף לשימוש שלא כדין. בענייננו מדובר בשימוש בלבד. בדיקתי לא גילתה מדיניות ענישה בענין שימוש בלבד (ללא עבודות בניה) במתחם אירוח המורכב ממספר יחידות אירוח. נוכח ראיות בענין רווחים בפועל, גם בעבירות שימוש יש מקום לדעתי לקנסות אשר שוללים את הרווח, בנוסף למרכיב עונשי גרידא, כאמור לעיל. אולם, הרכיב הענשי בקנס בגין עבירת בנייה צריך להיות חמור יותר מאשר זה שבקנס בגין עבירת שימוש בלבד. בדומה, במקרים שבהם אין ראיות המכמתות את הרווח שהופק בפועל, הקנס בגין עבירת שימוש בלבד במתחם אירוח צריך להיות נמוך מהקנס בגין עבירות אשר כללו, בנוסף לשימוש, עבודות בניה.

הנאשם 1 ראול שמואל

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – עסקינן במיזם עסקי להפעלת יחידות אירוח. מדובר במעשה מתוכנן ולא ספונטאני.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – הנאשם 1 היה בעל הזכויות בקרקע ומי שהפעיל את מתחם האירוח משנת 2008 ועד מרס 2011, עת שהנאשם 2 החליף אותו בניהול המתחם.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – לנאשם בעיות רפואיות נכבדות (ראו פירוט למטה בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה), ונטען כי עקב כך נאלץ לעזוב את עיסוקו בחקלאות ולמצוא פרנסה חלופית. אעיר, כי הצורך לעזוב תחום מקצועי אינו בגדר תירוץ להתחיל במודע במיזם עסקי המבוסס על עבירה פלילית (זאת, בוודאי בהעדר ראיות למיצוי כל אפשרות סבירה אחרת להסבה לעבודה שאינה כרוכה בביצוע עבירה פלילית).

6. יכולתו של הנאשם להבין – אין נתונים.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – אין נתונים.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטי.

9. קרבה לסייג לאחריות – לא רלוונטי.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא רלוונטי.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא רלוונטי.

ה. מתחם העונש ההולם: אני קובע כי מתחם העונש ההולם לעבירות שימוש בלבד במתחם יחידות אירוח בעל יחידות אחדות, ללא ראיות בענין הרווח שהופק בפועל, בנסיבות ביצוע העבירה, הוא קנס ששיעורו נע בין 50,000 ₪ ל-70,000 ₪.

2. גזירת העונש של הנאשם 1 ראול שמואל:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – הנאשם 1 טוען כי שילם לאחרונה סך של כ-295,000 ₪ לרשות מקרקעי ישראל על מנת לקבל את היתר הבניה, כך שקנס גבוה יכביד עליו.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – ראו לעיל פריט 1.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – אין נתונים.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשם נטל אחריות על המעשה, בכך שהודה. אף לשיטת המאשימה הנאשמים פעלו נמרצות להסדרת חלק מהמבנים. הנאשמים הסכימו לצו איסור שימוש לגבי 2 מיחידות האירוח, ולטענתם הם עומדים בהתחייבותם זו.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – ראו לעיל פריט 4. היתר בניה לגבי 6 מהיחידות הוצא לקראת הטיעונים לעונש. הנאשמים לא ראו לנכון להרוס את אותם מבנים שלגביהם לא התנהל הליך לקבלת היתר.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשם הסכים להפסקת שימוש בשתיים מהיחידות, עוד טרם גזר הדין; כן הודה בעבירות המיוחסות לו ובכך חסך, חלקית, משאבי זמן שיפוטיים.

7. התנהגות חיובית – אין נתונים.

8. נסיבות חיים קשות – הנאשם 1 הגיש מסמכים רפואיים המבססים טענותיו לבעיות רפואיות נכבדות, לרבות חוות דעת הממליצות על קביעת 10% נכות אורולוגית, 5% בתחום העיניים, 65% בגין סכרת, 50% בתחום מחלת לב, 10% בגין לחץ דם – נכות צמיתה מצטברת בשיעור של 94% - וכן בעיות גב וצוואר.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – הנאשמים העלו בשפה רפה וללא תשתית עובדתית טענה לאכיפה בררנית. כן הרחיבו הנאשמים בענין הליך הארוך לקבלת היתר לחלק מהמבנים, לרבות שינוי בדרישות הרשויות; אולם ברי שאין בכך כדי להצדיק את החלטתם לבצע את העבירות עוד לפני שהתבקש היתר, וגם אין בכך כדי להצדיק המשך ביצוע העבירות כל עוד טרם הוצא היתר בניה.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – לא חריג.

11. עבר פלילי או העדרו – אין נתונים.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – ראו לעיל פריט 1.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור אני משית על הנאשם 1 עונשים כדלקמן:

1. קנס בסך 60,000 ₪ או 120 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.7.2014.

2. כפל אגרה בסך 23,855 ₪ (יחד ולחוד עם הנאשם 2; מסכום זה ינוכה סכום האגרה ששולם בפועל).

3. חתימה על התחייבות להימנע מעבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 במשך שלוש שנים, וזאת בסך של 100,000 ₪.

4. צו הריסת המבנים מושא כתב האישום, למעט אלה הכלולים בהיתר הבניה (נספח א'1 לטיעונים לעונש מטעם הנאשמים).

הנאשם 2 עופר חטואל

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – בענייננו עסקינן במיזם עסקי להפעלת חדרי אירוח. הצטרפותו של הנאשם 2 למיזם בשנת 2011 היתה בגדר במעשה מתוכנן ולא ספונטאני.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – הנאשם ניהל את מתחם האירוח החל מתחילת מרס 2011 (לעומת הנאשם 1 אשר הפעיל אותו משנת 2008).

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – אין נתונים.

6. יכולתו של הנאשם להבין – אין נתונים.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – אין נתונים.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטי.

9. קרבה לסייג לאחריות – לא רלוונטי.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא רלוונטי.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא רלוונטי.

ה. מתחם העונש ההולם: אני קובע כי מתחם העונש ההולם לעבירות שימוש בלבד במתחם יחידות אירוח בעל יחידות אחדות, ללא ראיות בענין הרווח שהופק בפועל, בנסיבות ביצוע העבירה, הוא קנס ששיעורו נע בין 50,000 ₪ ל-70,000 ₪.

3. גזירת העונש של הנאשם 2 עופר חטואל:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – נאשם 2 תמך בראיות את טענותיו לפיהן הוא שרוי בחובות בשיעור של כ-170,000 ש"ח.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – ראו לעיל פריט 1.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – אין נתונים.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשם נטל אחריות על המעשה, בכך שהודה. אף לשיטת המאשימה הנאשמים פעלו נמרצות להסדרת חלק מהמבנים. הנאשמים הסכימו לצו איסור שימוש לגבי 2 מיחידות האירוח, ולטענתם הם עומדים בהתחייבותם זו. עם זאת, הנאשמים לא פעלו להריסת המבנים שלגביהם לא התנהל הליך לקבלת היתר.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – ראו לעיל פריט 4. היתר בניה הוצא לקראת הטיעונים לעונש.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשם הסכים להפסקת שימוש בשתיים מהיחידות, עוד טרם גזר הדין; כן הודה בעבירות המיוחסות לו ובכך חסך, חלקית, משאבי זמן שיפוטיים.

7. התנהגות חיובית – אין נתונים.

8. נסיבות חיים קשות – בנוסף לחובותיו, טוען הנאשם 1 כי הוא עובר הליך גירושין כואב.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – הנאשמים העלו בשפה רפה וללא תשתית עובדתית טענה לאכיפה בררנית. כן הרחיבו הנאשמים בענין הליך הארוך לקבלת היתר לחלק מהמבנים, לרבות שינוי בדרישות הרשויות; אולם ברי שאין בכך כדי להצדיק את החלטתם לבצע את העבירות עוד לפני שהתבקש היתר, וגם אין בכך כדי להצדיק המשך ביצוע העבירות כל עוד טרם הוצא היתר בניה.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – לא חריג.

11. עבר פלילי או העדרו – אין נתונים.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – ראו לעיל פריט 1.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור אני משית על הנאשם 1 עונשים כדלקמן:

1. קנס בסך 60,000 ₪ או 120 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.7.2014. הנאשם אמנם נכנס למיזם בשלב מאוחר יותר מהנאשם 1, אך לנאשם 1 אין את בעיות הבריאות הנכבדות שיש לנאשם 1. לא נעלמו מעיני חובותיו וגירושיו של הנאשם 2.

2. כפל אגרה בסך 23,855 ₪ (יחד ולחוד עם הנאשם 1; מסכום זה ינוכה סכום האגרה ששולם בפועל).

3. חתימה על התחייבות להימנע מעבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 במשך שלוש שנים, וזאת בסך של 100,000 ₪.

4. צו הריסת המבנים מושא כתב האישום, למעט אלה הכלולים בהיתר הבניה (נספח א'1 לטיעונים לעונש מטעם הנאשמים).

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ד ניסן התשע"ד (22 יוני 2014), במעמד הצדדים.