1. לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן נזקים שנגרמו לרכביהם של הצדדים, בעקבות תאונת דרכים שאירעה בעכו ביום 22.1.2012 (להלן: "התאונה").
2. בעת התאונה נהג התובע/הנתבע שכנגד (להלן "התובע") ברכב מסוג סוזוקי מ. רישוי 75-829-28 שנת ייצור 2001, ומנגד נהג הנתבע/התובע שכנגד (להלן "הנתבע") ברכב מסוג סקודה אוקטביה מ. רישוי 27-580-10, שנת ייצור 2002.

התביעה העיקרית הועמדה על סך 7,426 ₪, הכולל את הנזקים הישירים שנגרמו לרכב התובע והוערכו ע"י שמאי מטעמו בסך 6,566 ₪ בנוסף לשכ"ט שמאי בסך של 860 ₪.

התביעה שכנגד הועמדה ע"ס 5,000 ₪ הכולל את הנזקים הישירים כפי שהוערכו ע"י שמאי מטעם הנתבע בסך 4,350 ₪, שכ"ט שמאי בסך של 500 ₪ בנוסף להוצאות משפט בסך 150 ₪.

1. התובע טען בכתב התביעה כי הגיע לצומת ללא תמרורים, רכב הנתבע הגיע מצד שמאל, חצה את הצומת במהירות ולא נתן לו זכות קדימה. התובע בלם אך לא הצליח להימנע מפגיעה ברכבו של הנתבע.

הנתבע טען כי התובע היה אחראי לאירוע התאונה לאחר שנכנס לצומת לא פנוי ופגע ברכבו. הנתבע טען כי לפני כניסתו לצומת הוא האט ווידא שהצומת פנוי והחל בחצייתו. כשרכבו כמעט סיים את חציית הצומת, חש מכה עזה בצד ימין אחורי של רכבו.

1. הנהגים המעורבים בתאונה העידו בפניי ותיארו כל אחד לגרסתו את אופן התרחשות התאונה. הנתבע הגיש תמונות צבעוניות של מקום האירוע ושל הרכבים, ממש לאחר התאונה.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בתמונות שהוגשו ולאחר ששמעתי את עדויותיהם של הצדדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, שוכנעתי כי הנתבע היה האחראי העיקרי להתרחשות התאונה. אנמק;

אין חולק כי הצומת בו אירעה התאונה הוא צומת ללא רמזור וללא תמרורים. רכב הנתבע הגיע לצומת מצידו השמאלי של רכב התובע והמשיך בנסיעה ישרה.

ברורה לצדדים הוראת הדין (תקנה 64(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א –1961 (להלן: "תקנות התעבורה") לפיה על רכב המגיע לצומת, ללא תמרורים, לתת זכות קדימה לרכבים המגיעים מימין.

עם זאת, אין להתעלם מהוראת תקנה 21 (א) לתקנות התעבורה ולפיה כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות והוראת תקנה 21(ג) לפיה "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

חשובה לענייננו גם הוראת תקנה 65 לתקנות התעבורה ולפיה "לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור".

1. הנהגים המעורבים בתאונה מטילים את האחריות לתאונה, כל צד לפתחו של משנהו.

התובע העיד כי הוא נכנס לצומת "נקי" ורכב הנתבע נכנס לצומת, מצידו השמאלי, במהירות גבוהה, לא נתן זכות קדימה וגרם לתאונה.

הנתבע אינו מכחיש כי רכב התובע הגיע מצידו הימני אך העיד כי לפני כניסתו לצומת הוא וידא שאין אף רכב וחצה כשלושת רבעי הצומת, לפני שהרגיש חבטה בצידו האחורי ימני של הרכב. טענתו למעשה של הנתבע היא כי התובע נסע במהירות מאוד גבוה ונכנס לצומת לא פנוי.

1. בעוד התובע העיד כי הבחין ברכב הנתבע מגיע במהירות מצד שמאל, לפני התנגשות הרכבים, העיד הנתבע באופן חד משמעי, כי הכביש היה ריק לחלוטין והוא הרגיש את החבטה לאחר שכבר חצה כשלושת רבעי הצומת. גרסתו זו של הנתבע, לא מצאתי לקבל.
2. המרחק בין הרכבים לאחר התאונה והנזקים שנגרמו להם אינם מעידים על נסיעה במהירות גבוהה מצד מי מהנהגים וסביר להניח כי אם מי מהרכבים היה נוסע במהירות קיצונית כפי שנטען, היו נגרמים נזקים חמורים יותר בשני הרכבים.

עיון בתמונות מלמד כי במקום בו אירעה התאונה קיים שדה ראייה טוב בכיוון נסיעתם של שני הנהגים ומשקבעתי כי שני הרכבים לא נסעו במהירות גבוהה יחסית, לפני אירוע התאונה, בשים לב לנקודת המפגש בין שני הרכבים בתוך הצומת ולעצם התרחשות התאונה, אני דוחה את טענת הנתבע, לפיה רכב התובע כלל לא היה בכביש שכן ברור כי הוא לא 'נפל משמיים'.

1. הנתבע לדעתי היה אשם באירוע התאונה, משהגיע מצד שמאל לצומת, לא נתן את דעתו לרכב התובע המגיע מצד ימין, לא נתן זכות קדימה וגרם להתרחשות התאונה. היה על הנתבע, בטרם כניסה לצומת, לוודא כי יש באפשרותו להשלים את חציית הצומת ללא הפרעה לרכבים בכביש (כקבוע בתקנה 65 לתקנות).

מנגד, אני סבורה כי שדה הראייה בכיוון נסיעתו של התובע איפשר לו להבחין ברכב הנתבע בצומת ואף שהיה על הנתבע לתת לו זכות קדימה, לא שוכנעתי כי התובע נקט בזהירות מספקת כפי שהדבר מחייב.

התובע תרם במידת מה להתרחשות התאונה ובנסיבות אני מטילה עליו אחריות בשיעור של 25% לאירועה.

1. אשר לנזק – התביעה העיקרית נשענת על חו"ד שמאי. משלא הוגשה חו"ד נגדית ולא נסתרה חוה"ד שהוגשה, אני מאשרת את הנזק במלואו, בכפוף לקבוע דלעיל בנוגע לאחריות.
2. סוף דבר – אני מקבלת את התביעה העיקרית ומחייבת את הנתבעים (משראקי והפניקס), ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 5,570 ₪ (75 % מסכום התביעה), בנוסף להוצאות משפט בסך של 500 ₪.

אני דוחה את התביעה שכנגד.

התשלום יבוצע תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לנתבעים, שאם לא כן, הסכום ישא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותשיב לידיהם את התמונות הצבעוניות שהוגשו.

ניתן היום, א' אדר תשע"ג, 11 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.