תביעה כספית, בהיקף לא גדול (כ-20,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה), אשר נוהלה ע"י הצדדים (בעיקר הנתבעת כפי שאפרט בהמשך), משל היה מדובר בתביעה כספית משמעותית והוצאותיהם בשל כך הצטברו ללא כל יחס לסכום התביעה, ולסכום הפסוק בסופו של יום.

1. התובעת הינה חברה העוסקת ביבוא, שיווק ומכירת צמיגים ומוצרים נלווים לענף הצמיגים (להלן: "המוצרים"), אשר עמדה בקשרים מסחריים עם הנתבעת, חברה המנהלת מוסך ובו היא נותנת שירותים לרכבים, לרבות בכל הקשור לצמיגים (תיקון ומכירה) במשך כ-4 שנים.

2. על מנת להבין את מקור המחלוקות בין הצדדים, יש להסביר תחילה כי במסגרת ההתקשרות העסקית בין הצדדים (שלא הוצגה כל ראיה כי עוגנה אי פעם בהסכם בכתב) היתה התובעת מספקת לנתבעת מוצרים (בעיקר צמיגים), כאשר עיקר התמורה עבור אותם מוצרים "שולמה" ע"י הנתבעת בדרך של מתן שירות ללקוחות של התובעת אשר הופנו אל הנתבעת לצורך קבלת שירות במוסך. לקוחות התובעת הינן בעיקרן 3 חברות ליסינג: אלבר, אופרייט-ליס ו-אוטוקלאב.

התובעת היתה מוציאה לנתבעת חשבוניות עבור המוצרים שסופקו על ידה, ואילו הנתבעת היתה מוציאה לתובעת חשבוניות בגין השירותים שניתנו לרכבים.

כל צד ניהל כרטסת הנהלת חשבונות (אליהם אתיחס בהרחבה בהמשך) של זיכויים וחיובים בהתאם לחשבוניות, כאשר בסופה של שנה, לאחר פעולה של "התאמת כרטסות" (באם זו היתה מבוצעת כסדרה) צריכות היו להתאים האחת לשניה (תוך היפוך זיכויים/חיובים).

3. בתום תקופת ההתקשרות (אשר נסיבות סיומה לא היו חלק מהמחלוקות בהליך זה), בסוף שנת 2006, נותרה בכרטסת הנתבעת, המנוהלת בספרי החשבונות של התובעת, יתרת חובה בסך של 18,903 ₪ (קרן) אשר התובעת טענה כי הנתבעת חייבת לשלם לה, ומשפניותיה אל הנתבעת לא נענו, הוגשה תביעה זו.

4. על אף שהתביעה הוגשה בסדר דין מהיר, הרי שלאור התנהלותה כפי שהדבר עולה מהחלטות רבות בתיק, הוריתי ביום 1.9.09 כי התיק יועבר לסדר דין רגיל, וזאת בעיקר בשל הקשיים שנתגלעו בקבלת מסמכי הנהלת חשבונות מלאים של הנתבעת כפי שעולה מהבקשות וההחלטות בתיק (ראה למשל (ומבלי למצות את ההחלטות בענין זה) החלטות מיום 9.2.09, 1.9.09, 9.11.09 ו-14.12.09).

5. בהמשך ההליך, ולאחר שהצדדים לא הצליחו (וספק בליבי באם נעשה נסיון של ממש...) לברר את המחלוקות החשבונאיות ולהגיע להסדר שייתר את המשך ניהול ההליך, מינה בית המשפט את רו"ח ריבקו כמומחה מטעמו, וזאת על מנת שיערוך בירור חשבונאי באשר למקור הפער הקיים בין החשבוניות הנגדיות אשר הותיר את כרטסת התובעת עם החוב נשוא התביעה.

לאחר עיכובים ממושכים (בין היתר בשל אי הפקדת חלקה של הנתבעת בשכ"ט המומחה ואי פניית הצדדים למומחה במשך תקופה ארוכה!!) התקבלה חוות דעתו של מר ריבקו בחודש 5/11.

6. המומחה, אשר אף הוא נתקל בקושי רב לקבל מסמכי הנה"ח מספקים מהנתבעת (כפי שעולה מחוות הדעת עצמה), ביצע השוואה בין הכרטסות הנגדיות, לרבות בדיקה ידנית של הפעולות החשבונאיות הנגדיות, אשר בסיומה הגיע למסקנות הבאות (פרק הסיכום בעמ' 6):

"1. איכות ניהול החשבונות בשתי החברות, כפי שבאה לידי ביטוי בכרטסות הנ"ל, אינה עונה לדרישות המקובלות.

בשיטת עבודה שבה הלקוח הוא גם ספק ויתרת החשבון מורכבת רק מהחשבוניות השוטפות של שני הצדדים, על הנהלת החשבונות של כל אחד מהצדדים, היה לבצע התאמה עם השני, לפחות אחת לשנה.

2. באם כל אחד מהצדדים רושם את החשבוניות שהצד השני רשם ולא רשומות אצלו, יתקבל המצב הבא:

א. עפ"י ספרי התובע (צ.ל. תובעת – פ.ל.), הנתבע (צ.ל. נתבעת) חייב לו 1,815 ₪ (18,093 היתרה בספריו לסוף 2006 פחות 17,088 ₪).

ב. עפ"י ספרי הנתבע, הוא חייב לתובע 3,085 ₪ (930 ₪ היתרה בספריו לסוף 2006, פחות 4,015 ₪).

כלומר הנתבע חייב לתובע 1,815 ₪ - 3,085 ₪."

7. המומחה סייג קביעותיו אלו בסייגים הבאים:

קביעותיו מבוססות על ההנחה כי כל הפעולות שלא נרשמו בכרטסות כל אחד מהצדדים הינן פעולות נכונות ואי הרישום נובע מטעות (דהיינו לא בגין מחלוקת באשר לעצם הזכאות לתשלום עפ"י החשבוניות).

מאחר ובוצעה השוואה ידנית של אלפי פעולות יתכן ונפלה טעות בבדיקה, אולם לא בסכומים מהותיים.

8. במהלך חקירתו, למעשה תיקן המומחה את הסכומים הנקובים בסעיף 2 לסיכום חוות דעתו, כאשר הודה כי ב"כ התובעת הפנה לאי דיוקים בסכומים הכלולים בנספח 2 לחוות דעתו ולפי תשובותיו בחקירתו ע"י ב"כ התובעת, השורה התחתונה בסעיף 2 הנ"ל צריכה להיות:

כי הנתבעת חייבת לתובעת סכום שבין 1,146 ₪ (לפי הכרטסת של התובעת) ל-2,263 ₪ (לפי כרטסת הנתבעת). (אינני מוצאת לפרט בדיוק את הסכומים השונים שיש לגרוע ולהוסיף, שכן התובעת פרטה זאת בצורה ברורה בסעיפים 22-26 לסיכומיה, ולא מצאתי בסיכומי הנתבעת מחלוקת של ממש ביחס ל"תיקונים" לחישובים אלו של המומחה).

9. עיון בחוות הדעת במלואה מעלה כי הפערים בין כרטסות הצדדים נובעים משני מצבים חשבונאיים כדלקמן:

60 תנועות (חיובים וזיכויים שונים) הרשומות בספרי התובעת אך לא בספרי הנתבעת – בסך כולל של 1,146 ש"ח לחובת הנתבעת (נספח 2 לחוות הדעת המתוקן כפי שצורף לסיכומי התובעת).

140 תנועות הרשומות אצל הנתבעת אך לא אצל התובעת ואשר מקורן בחשבוניות שהוציאה הנתבעת ולא נרשמו בכרטסת התובעת (להלן: "החשבוניות הנוספות") – בסך כולל של 16,640 ₪ לחובת התובעת (מפורטות בנספח 3 לחוות הדעת המתוקן כפי שצורף לסיכומי התובעת).

10. לאחר ששני הצדדים הפנו למומחה שאלות הבהרה, ובהעדר אפשרות לקדם הסדר חרף העובדה כי מדובר בסכומים זניחים המצויים במחלוקת חשבונאית (להבדיל ממחלוקת לבר-חשבונאית כפי שיפורט להלן), כעולה מחוות דעת המומחה, נקבע התיק להוכחות במכלול השאלות השנויות במחלוקת.

יצויין, כפי שגם הבהיר המומחה בתשובותיו לשאלות הבהרה ובחקירתו, כי הוא הבין (בצדק) את היקף מינויו כך שהתבקש לבצע השוואה חשבונאית של כרטסות הצדדים, ולא לבצע ביקורת חקירתית. דהיינו הוא לא נדרש לשאלה באם מאחורי פעולה בכרטסת או חשבונית כזו או אחרת, של מי מהצדדים, מצוייה עיסקה אמיתית או מה הבסיס (מבחינת נוהלי העבודה בין הצדדים) להוצאת אותה חשבונית (ראה תשובה לשאלות 1-5 לשאלות ההבהרה מצד הנתבעת). הוא בחן רק את השאלה באם חשבוניות המופיעות בכרטסת צד אחד מופיעות בכרטסת הצד השני, ובאם לא – מה המשמעות החשבונאית של הכללתן בכרטסת הצד שכנגד.

11. קודם שאגיע לדיון וההכרעה לגופם של הדברים שנותר להכריע בהם, אציין כי שתי טענות שהעלתה הנתבעת במסגרת ניהול הגנתה, נזנחו על ידה בסיכומיה, ולפיכך אין עוד צורך שאתיחס אליהן והן: טענת התיישנות ביחס לחלק מהחיובים הכלולים בכרטסת התובעת כאשר לאחר תיקון כתב התביעה התיחסה לכל הכרטסת משנת 2002 (כאשר כתב תביעה מתוקן הוגש בשנת 2010); טענה כי התובעת חייבה אותה ללא בסיס בסך של 24,780 ₪ בגין "מכירת ציוד".

משטענות אלו נזנחו בסיכומי הנתבעת, אין בכוונתי לדון בהן.

12. השאלה המרכזית, שהיא המשפיעה על עיקר סכום התביעה, נוגעת לאותן 140 חשבוניות שהנתבעת הוציאה בגין שירותים שנתנה לתובעת (נספח 3 לחוות הדעת), ואשר התובעת לא כללה בכרטסת הנהלת החשבונות שלה, הן "החשבוניות הנוספות" הנזכרות בסעיף 9 לעיל.

אקדים ואומר, בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה, כי הנטל להוכיח את זכאות הנתבעת להכליל את החשבוניות הנוספות בהתחשבנות בין הצדדים, מוטל על הנתבעת. לאור תיאור אופן ההתחשבנות בין הצדדים, "אחראי" כל אחד מהצדדים לכך שמלוא האסמכתאות שמוצאות על ידו "ימצאו דרכן" לכרטסת הנהלת החשבונות של הצד שכנגד.

הסתמכות הנתבעת על החשבוניות הנוספות שהונפקו על ידה, אך לא מצאו דרכן לכרטסת התובעת, הינה בעצם טענת קיזוז. דהיינו הנתבעת איננה כופרת בזכותה של התובעת לקבלת תשלום בעבור אספקת מוצרים (למעט ביחס לאותו סכום מינורי שלא נרשם בכרטסת הנגדית של הנתבעת – 1,146 ₪), אלא טוענת כי היא למעשה "שילמה" לתובעת עבור אספקת המוצרים במלואם וזאת באמצעות מתן השירותים המשתקפים באותן חשבוניות נוספות.

מכאן, שגם באם אני מקבלת את טענת הנתבעת כי לא הוסכם בין הצדדים שבהתחשבנות ביניהם תחייב הכרטסת של התובעת, ואני מקבלת טענה זו, אזי עדיין נותרים אנו עם שתי טענות נגדיות שכל אחד מהצדדים נושא בנטל להוכיח אחת מהן. התובעת צריכה להוכיח כי הכרטסת שניהלה והפעולות שנרשמו בה מייצגות עסקאות אמת והיא זכאית לתשלום בגינן, ואילו על הנתבעת הנטל להוכיח כי היתה זכאית לכך שהחשבוניות שלא נכללו בכרטסת התובעת יכללו בה, ובכך להפחית את סכום יתרת החובה של הנתבעת כלפי התובעת.

13. באשר להוכחת זכותה של התובעת על בסיס כרטסת הנהלת החשבונות שלה, אני סבורה כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי אכן כרטסת הנהלת החשבונות שלה, ככל שהיא כוללת את אותן פעולות חשבונאיות שהיא כללה בכרטסת ואשר מופיעות גם בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת מייצגות עסקאות אמת שהנתבעת חייבת בתשלום עבורן.

אמנם נכון כי המצהיר מטעם התובעת, מר סמי מוליגן (להלן: "סמי") לא יכול היה להעיד ביחס להסכמות המקוריות בין הצדדים או לדרך ההתחשבנות, אולם שוכנעתי כי החשבוניות שהוצאו ע"י התובעת בגין אספקת המוצרים אכן הוצאו לתובעת וסופקו לה, ולמעשה עצם העובדה שעיקר החשבוניות שהוציאה התובעת וכלולות בכרטסת הנה"ח שלה במשך שנות ההתקשרות בין הצדדים אכן מצאו דרכן לכרטסת ההנה"ח של הנתבעת תומכת במובהק בטענת התובעת.

טענות כלליות וסתמיות שהעלתה הנתבעת רק בתצהיר העדות הראשית מטעמה ולפיהן: התובעת שלחה לה צמיגים ללא שהתבקשה לעשות כן (סעיף 9 לנ/1), או כי החשבוניות שאינן מופיעות בכרטסת הנתבעת הינן כאלה שלא התקבלה בגינן סחורה (סעיף 11 לנ/1) נטענו באופן סתמי והתייחסו לסכומי חיובים קטנים יחסית שחלקם נובעים מטעויות אצל התובעת (כמו למשל ענין חיוב המע"מ ביחס למכירת הציוד – ראה סעיף 15(ג) לת/1) או מחיוב בגין צמיגים שסופקו אולם בסופו של יום לא בוצעה עבודת השירות ע"י הנתבעת, אך התובעת טענה כי הצמיגים לא הוחזרו על ידה ולפיכך היא חויבה בגינם.

אין ספק כי במערכת התחשבנות ענפה, במהלך 4 שנים, וכאשר שני הצדדים אינם טורחים לבצע התאמת כרטסות ובדיקה מפורטת של סכומי החיובים/זיכויים ההדדיים, יכולות ליפול טעויות, והתובעת גם הכירה בחלק מטעויות אלו בתצהירה (ת/1) ובסיכומיה. אולם אין בכך להנביע את מסקנת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את החלק בכרטסת החשבונות שהנטל עליה להוכיחו, דהיינו את נכונות רישום חיובי הנתבעת בהתאם לחשבוניות שהוציאה התובעת.

לכך יש להוסיף את העובדה כי למרות שהתובעת צרפה לכתב התביעה המתוקן את כל החשבוניות שהיא הוציאה והיא מבקשת להסתמך עליהם, לא מצאה הנתבעת לנכון בשום שלב, לא בכתב ההגנה ואפילו לא בתצהיר עדות ראשית, לפרט ביחס לכל חשבונית שלא נרשמה אצלה, מדוע זה לא נעשה ומה הטענה הספציפית ביחס אליה, אלא העלתה טענות כלליות. זו הנתבעת וזו התנהלותה.

14. מכאן עולה למעשה כי התובעת הוכיחה, באמצעות כרטסת הנהלת החשבונות שלה, את החיובים והזיכויים שמופיעים בכרטסת שלה ומופיעים במקביל בכרטסת הנתבעת, דהיינו את הסך של 17,757 ₪ שהוא סכום החוב בכרטסת התובעת (18,903 ש"ח), בהפחתת הסכום בנספח 2 המתוקן לאחר חקירת המומחה (1,146 ₪).

אין לי כל ספק כי מהלכיה של הנתבע בניהול ההליך, ובעיקר נסיונה שלא לגלות באופן מלא את כרסטת הנהלת החשבונות שלה (אשר התברר כי כוללת מספר כרטסות שאין ביניהן מתאם כפי שיפורט בהמשך) ולענין זה ראה החלטתי מיום 1.9.09, נועדה בעיקרה למנוע את אפשרות התובעת להוכיח, באמצעות התאמת הכרטסות, את אותם חיובים וזיכויים שנעשו באופן הדדי בשתי הכרטסות, ואשר לגביהן לטעמי לא יכולה להיות מחלוקת כי משקפות עסקאות אמת.

15. מנגד, וביחס לחשבוניות הנוספות, אני סבורה שהנתבעת היא שלא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהיה על התובעת לכלול אותן בכרטסת הנהלת החשבונות ולהביאם בחשבון במסגרת ההתחשבנות ההדדית.

ראשית, בשל חשיבות הענין ומרכזיות סוגיה זו, יש לציין כי חשבוניות אלו הוצגו לעיון התובעת לראשונה במסגרת הליך זה, בעת הגשת תצהירי הנתבעת (וגם זאת 138 חשבוניות (ולא 140), אשר 4 מהן הוחלפו באחרות בפתח חקירת העדה מטעם הנתבעת (ראה עמ' 16 לפרוטוקול)) וזאת במצורף לתצהירה של גב' יפית אשר, עובדת אצל הנתבעת, בעלת השכלה כמנהלת חשבונות (להלן: "יפית"). לטענת הנתבעת בסעיף 6 לתצהיר יפית (נ/1) חשבוניות אלו משקפות עבודות שביצעה הנתבעת עבור התובעת, אך החשבוניות בגינן לא נכללו בכרטסת התובעת ומכאן למעשה, עיקר יתרת החוב הנתבעת.

לאור מועד הצגת החשבוניות התרתי לתובעת להגיש תצהיר משלים מטעמה המתייחס לחשבוניות אלו. מר סמי מוליגן, המצהיר מטעם התובעת, שהינו עוזר חשב ואחראי על גבייה מלקוחות, ערך בדיקה פרטנית של 138 החשבוניות שהוצגו ע"י הנתבעת וציין לגבי כל אחת ואחת את הסיבה ל"אי הכרת התובעת" בחשבונית (ראה תצהיר משלים ת/2). לגבי חלקן צויין כי מדובר בחשבונית שאינה כוללת מס' הזמנה (או שמס' ההזמנה אינו תקין), לגבי חלקן לא התקבל אישור של הלקוח/מזמין העבודה, אך עיקרן לא הוכרו ע"י התובעת מהטעם הפשוט לפיו: "חשבונית לא קיימת" – משמע היא אינה רשומה במערכת התובעת, ולצורך בדיקתה על הנתבעת להציג הזמנת עבודה מאושרת ממי מלקוחות התובעת.

16. בתצהירו של סמי (ת/1) הסביר הלה את אופן התנהלות הצדדים ביחס לעבודות שביצעה הנתבעת עבור לקוחות התובעת (סעיפים 9-10 לת/1). לטענתו הפער בין סכום החשבוניות שהוציאה הנתבעת לבין הזיכויים שנרשמו לזכותה בספרי התובעת יכול לנבוע מביצוע עבודות נוספות שלא נכללו באישור הזמנת עבודה. מכאן עלה לכאורה כי התובעת סרבה (בלשון עבר...) להכיר בחשבוניות אלו (ככלל) בשל העובדה כי בהעדר מס' הזמנת עבודה מאושרת של הלקוח או כאשר מס' ההזמנה שגוי (מספר שאמור להופיע על גבי החשבונית) אין באפשרותה לקבל תשלום מלקוחותיה, חברות הליסינג, עבור השירות (עמ' 9 שורות 17-28).

משעומת סמי עם העובדה שעל חלק מהחשבוניות מופיע מספר הזמנה, טען סמי כי לא ניתן לאתר במערכת התובעת את מספרי ההזמנות המופיעים על חלק מהחשבוניות, ואף נסיון שנעשה (ללא שצויין מתי ועל ידי מי) לפנות לחברות הליסינג על סמך מספרים אלו העלה חרס (עמ' 10 שורות 7-19).

17. בעת חקירתו של סמי התברר כי הוא החל את עבודתו אצל התובעת בשנת 2005, כך שברור כי אינו יכול להעיד דבר לגבי הסכמות שהיו בין הצדדים עם תחילת ההתקשרות ביניהם או באשר לאופן עריכת ההתחשבנות ההדדית עד לאותו המועד, ולמעשה גם אינו יכול להעיד דבר ביחס לקבלת החשבוניות הנוספות ו/או דחייתן ע"י התובעת ב"זמן אמת" מאחר וכל החשבוניות הנוספות הינן כאלו שהוצאו ע"י הנתבעת לפני שנת 2005.

עוד התברר מחקירתו של סמי כי לכאורה בוצעה בדיקה של מס' ההזמנה הנקובים בחשבוניות (כאשר אלו מופיעים – ויש לציין כי על חלק גדול מהחשבוניות מופיע מס' הזמנה) ואלו אינם מופיעים ב"מערכת שירות" של התובעת (עמ' 15 שורות 6-12). דהיינו טענת סמי הינה כי קיימת מערכת ניהול כלשהי של התובעת, שכנגדה מאומתות החשבוניות עפ"י מספרי הזמנה ובמערכת זו הוא, בעת בדיקת החשבוניות, מצא שלא ניתן לאמתן לפי הנתונים המופיעים בהן. אולם רישומי מערכת זו, או תוצאות הבדיקה שנערכה אל מולה (בין אם ב"זמן אמת" בעת המצאת החשבוניות, ובין אם בעת קבלתן ובדיקתן לצורך הכנת התצהיר המשלים ת/2) לא הוצגו כרשומה מטעם התובעת, אלא בדרך של הבאת הנתונים מפי סמי בלבד.

מכאן טענת הנתבעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שאין בסיס לדחיית החשבוניות הנוספות ע"י התובעת שכן זו לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה על כל מרכיביה, לרבות אותן חשבוניות נוספות.

18. בטענה זו לטעמי שוגה ב"כ הנתבעת. טענת סמי בעת חקירתו כי אינו מכיר בחשבוניות עד אשר הנתבעת תוכיח את זכאותה לתשלום בגינן (עמ' 12 שורה 14) הינה טענה נכונה, כפי שפירטתי לעיל, שכן כאמור המדובר בחשבוניות המקימות לנתבעת טענת קיזוז, טענה אשר הנטל להוכיחה מוטל עליה.

אמנם נכון כי נוהל הזמנת וביצוע העבודות מהנתבעת בעבור לקוחות התובעת לא התברר לאשורו בפני, מאחר ושני העדים של הצדדים לא היו "אנשי השטח" שבפועל התנהלו האחד מול נציגי הצד האחר ביחס למתן השירות על ידי הנתבעת, ובוודאי שלא ביחס לחשבוניות הספציפיות נשוא המחלוקת.

בענין זה הנתבעת היא שחדלה מלהביא עד רלבנטי להוכחת טענותיה היא כי לא נדרש לה כל אישור הזמנת עבודה לצורך קבלת תשלום עבור השירות וכי די בכך שהיא מנפיקה חשבונית על מנת שזו תחייב את התובעת "להכיר" בה ולזכות את הנתבעת בגינה. הסבר הנתבעת מדוע בחרה להעיד פקידה במשרדיה (שהיתה אחראית להוצאת החשבונית אולם לא לקבלת העבודה) ולא את מנהל הנתבעת או אדם אחר שהתנהל ישירות מול התובעת לצורך הזמנת העבודות, איננו מספק. ככל שרצתה הנתבעת לסתור את טענות סמי באשר לאופן ביצוע הזמנת העבודות מהנתבעת והצורך בקבלת אישור קודם לביצוע העבודה, מה מנע ממנה להעיד את האדם הרלבנטי? (למשל מנהל הנתבעת שהיה נוכח ברוב הדיונים אולם בחר שלא להגיש תצהיר מטעמה).

19. לכך יש להוסיף את העובדה כי בניגוד לטענות יפית לפיהן, לכאורה, התובעת מעולם לא העלתה טענות כנגד החשבוניות, ואף הגדילה לטעון בתצהירה כי התובעת לא הסכימה לבצע התאמת כרטסות (סעיף 11 לנ/1), התרשמתי דווקא מהיפוכו של דבר. הנתבעת מעולם לא ביקשה לבצע התאמת כרטסות וגם לאחר סיום ההתקשרות העסקית בין הצדדים עשתה כל שביכולתה למנוע ביצוע התאמת כרטסות, וכך גם התנהלה לאורך כל ההליך לפני.

רק במינוי של המומחה, נכפה על הנתבעת "הר כגיגית", לבצע "התאמת כרטסות" בדיעבד, ורק אז התברר למעשה מה הבסיס לפער בין הכרטסות. כפי שציינה יפית במהלך עדותה בפני, רק לאחר קבלת חוות הדעת בכלל ידעה הנתבעת איזה חשבוניות לא הוכרו ע"י התובעת ובהתאם הוציאה זו את החשבוניות לצורך עריכת תצהירה (עמ' 31 שורות 1-7). מה מנע מהנתבעת לבצע בכל זמן נתון התאמת כרטסות ולבחון את היקף אי ההתאמות ביניהן? גם כאן לנתבעת הפתרונים.

20. אמנם נכון כי לא הוכח בפני שהתובעת הודיעה לנתבעת באיזשהו שלב בעת שהצדדים היו בקשר עיסקי כי חשבונית זו או אחרת איננה מקובלת עליה, אולם אין בכך כדי לשנות את מסקנתי, שכן הסבריו של סמי מדוע לא ניתן "להכיר" בחשבוניות, גם באם הוא ניתן בדיעבד, חייב את הנתבעת לעשות מעשה ולהוכיח את זכאותה להכללת אותן חשבוניות, ובנטל זה, כאמור, היא לא עמדה.

21. לאור קביעתי זו, בדבר אי עמידת הנתבעת בנטל המוטל עליה להוכיח זכאותה לתשלום עפ"י החשבוניות הנוספות, הרי שאין צורך שאדון בשאלה האם טענות הנתבעת בסוגיה זו מהווה הרחבת חזית.

אומר רק, מעבר לצורך, שעל אף שכתב ההגנה נוסח בצורה לקונית וכוללנית, הרי שהטענה ביחס לחשבוניות הנוספות יכולה להיראות (אם כי בדוחק) ככלולה בטענה המופיעה בסעיף 7 לכתב ההגנה לפיה בכרטסת של הנתבעת לא מופיעה כל יתרת חוב. אמנם ראוי היה שהנתבעת, במקום לטעון טענות כלליות ולא מפורטות, היתה מפרטת בדיוק את טענתה, אולם משלא נדרשה ליתן פרטים נוספים וטובים יותר לאמור בכתב ההגנה, אין לזקוף זאת לחובתה.

אולם אופן ניסוח כתב ההגנה הינו רק סימפטום לאופן התנהלות הנתבעת לאורך כל ההליך, ובענין זה מסכימה אני לחלוטין עם טענות התובעת כי הנתבעת עשתה כל שבידה ראשית, להכשיל את בירור ההתחשבנות ההדדית בין הצדדים, ולאחר מכן, להכשיל כל אפשרות לסיים הליך זה בהסדר סביר שיכול היה לחסוך לצדדים הוצאות נוספות מעבר לאלו שנשאו בהן עד לשלב של קבלת חוות דעת המומחה, אשר היא זו שאיפשרה, לראשונה, מבחינת בית המשפט, "למפות" את טענות הצדדים לגופן.

בהקשר זה לא ניתן להתעלם מכך, שכפי שפירטתי לעיל, הנתבעת הקשתה לכל אורך הדרך על קבלת מסמכי הנהלת חשבונות והתברר כי אלו המצויים ברשותה אינם מסודרים (וזאת בלשון המעטה), שכן גם במהלך עדותה של יפית נזקקה הנתבעת להגיש לפתע כרטסות חדשות שלא הוצגו קודם לכן (למרות אינספור דרישות של התובעת והמומחה לקבלתן) ולתת הסברים לקיומן של מספר גרסאות לכרטסות הנתבעת, דבר שהביא לצורך בהפסקת חקירתה על מנת לאפשר לב"כ התובעת לעיין באותם המסמכים (ראה פרוטוקול הדיון מיום 11.11.12 בעמ' 19).

אמנם נכון כי מחוות דעת המומחה ניתן להבין שגם כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת איננה "מופת" לניהול כרטסת בסיטואציה של התקשרות הן כלקוח והן כספק, אולם אינני סבורה כי הקושי בבירור ההתחשבנות נבע מכך, אלא במידה מועטה ביותר.

לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 17,757 ₪ (קרן) כאמור בסעיף 14 לעיל.

לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.

בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בגין הליך זה בסך של 4,000 ₪ (הכולל את סכומי ההוצאות שנפסקו במהלך ניהול ההליך וכן החזר חלקה של התובעת בשכ"ט המומחה ותוך לקיחה בחשבון של ההוצאות הנגדיות שנפסקו בגין תיקון כתב התביעה), ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

מאחר ובשל תקלה לא סומנו כל המוצגים שהוגשו במהלך חקירות העדים אני מורה כעת על סימון המוצגים הבאים:

תשובות המומחה לשאלות הבהרה מטעם התובעת – במ/2

תשובות המומחה לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת – במ/3

החשבוניות המתקנות לחשבוניות 64-67 לנ/1 יסומנו נ/1(ב) (במקום נ/2)

שאר המוצגים יסומנו בהתאם לסימונם בפרוטוקולים.

ניתן היום, טט' אייר תשע"ה, 28 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.